אמרי שפר ח' אב ה'תשע"ח

  

אילו היינו מאמינים באמת ובתמים בביאת המשיח ובגאולה הקרובה, לא היינו מחזיקים את הקינות בביתנו מתשעה באב זה לתשעה באב הבא . (רבי מרדכי מלכוביץ')

     ״אם יחסר לאדם איזה דבר כלשהו, עת טובה הוא להתפלל ולבקש מהקב״ה על זה בתשעה באב בעת שיושבים על הארץ״. דהיינו שדווקא בשיא החושך בזמן אמירת הקינות והבכיה שבתשעה באב שם יש עת רצון עצומה להיוושע בתפילה, כי כמו שלמדנו במאמר הנ״ל בתוך החושך הכי גדול נמצא האור הכי עצום !   (הרה״ק רבי פינחס מקוריץ זי״ע (אמרי פנחס ט באב)

     "אף אם אשמע בת-קול מן השמים שביום המחר יבוא משיח צדקנו – לא אאמין, שהרי 'אחכה לו בכל יום שיבוא', ואוסיף לצפות לבואו  היום  " (רבי יצחק מסקווירה)     

     בימי בין המצרים נוהגים להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בלימוד התורה, ובפרט בהלכות התורה הנקראים "משפט" שנאמר: "ציון במשפט תפדה", ובמיוחד בענייני בניין בית המקדש - על יסוד מה שכתוב במדרש "גדול קרייתה בתורה כבנינה... ובשכר קרייתה שיתעסקו לקרות בה אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקין בבניין הבית ".             

     הצעד הראשון בהשגת משהו בחיים, הוא החלטה שאתה לא מוכן להישאר במקום בו אתה נמצא כעט .  

     הקב"ה מצייר לנו את החיים ואנחנו צובעים אותם  .

    "ויצא מבת ציון כל הדרה" (איכה א,ו). ריבונו של עולם, אם נגזרה הגזירה שייצא מבת ציון כל הדרה, ההוד וההדר של ישראל – קח מהם את ה'יופי' של העניות,

     ככל שההר  .  גבוה יותר ,   כך הנוף מרהיב יותר .

בין המצרים  [זיכרון מיכאל קובץ שיטות קמאי ביצה]

     הר"ר יחיאל מיכאל יונגרמן זצ"ל ניצול השואה מסר נפשו להציל יהודים בימי השואה במלחמת העולם השנייה, והיה מלומד בניסים. פעמים רבות היה כפסע בינו לבין המוות .

     באחד הימים התפרצו אנשי הגסטאפו הגרמנים בליווי אנשי משטרה ההונגרית המיוחדת, לאחד מבתי החסות השוודית בו שהה הרב יונגרמן, בטענה כי הם מחפשים מרגלים רוסיים שהסתננו והתחבאו בין היהודים. הם הוציאו את כל היהודים וריכזו אותם בחצר לבדיקה ומיון. על כל היהודים היה להסתדר בשורה למסדר, ואנשי הגסטאפו עברו בין השורות והצביעו על החשודים, כל חשוד נלקח מיד לפינה אחרת בחצר ונורה למוות בו במקום. והנה איש גסטאפו הורה באצבעו על הרב יונגרמן ז"ל כחשוד, ופקד על אחד השוטרים ההונגרים לקחתו לפינת הנרצחים ולירות בו.

     מנהגו של הר"ר יחיאל מיכל במשך כל שנות המלחמה היה, כי את הטלית והתפילין שלו החזיק בתיק קטן שהיה תפור לשרוול מעילו וקשור ליד ימינו, ובכל מקום שהלך והתגלגל היו עמו תמיד הטלית והתפילין, ומעולם לא נפרד מהם גם במצבים הקשים ביותר. והנה כאשר הובל לירייה בחצר ושתי ידיו מורמות למעלה מעל ראשו, היטלטל לו באוויר תיק הטלית והתפילין, וככה הוא התקדם צעד אחד צעד, כאשר השוטר ההונגרי הולך אחריו עם רובה דרוך מוכן לירייה, ומלווה אותו עד שיגיע למקום בחצר הנרצחים. כאשר הרב יונגרמן הגיע למקום המיועד לירייה, תפש פתאום את תיק הטלית והתפילין בשתי ידיו, הסתובב במהירות כאשר ידיו מושטות קדימה והתחיל להתקדם לעבר פניו של השוטר ההונגרי שהחזיק מולו את הרובה מוכן ודרוך לירייה. והנה הבלתי יאומן קרה, כאשר עם כל צעד שעשה לקראת רובהו של השוטר ההונגרי כשהוא מחזיק בשתי ידיו לפניו את הטלית והתפילין החל השוטר ההונגרי לסגת לאחור, וכך צעדו כעשרה צעדים ,   כשהרב יונגרמן מתקדם לקראת השוטר, והשוטר נסוג לאחור לעיניהם הנדהמות של היהודים שעמדו במסדר.

     באמצע המצעד המוזר הזה נשמעה אזעקה ופצצות החלו נופלות מאווירונים של בנות הברית שהפציצו את בודפשט ללא הרף ,   אחת הפצצות נפלה על אותו בנין ששימש כבית חסות שוודי ,  ובמהומה שנוצרה החלו כולם לברוח ולחפש מחסה מפני הפצצות, וגם הרב יונגרמן זצ"ל הצליח להימלט ולהינצל, כאשר שאלו בנו הרב שלום מאיר יונגרמן שליט"א על סמך מה עשה זאת, ענה כי איננו יודע בעצמו, אך הרגיש מין דחף פנימי שלא יכל להשתלט עליו, ואמר שראה בעיניו של השוטר ההונגרי מן תדהמה מן התעוזה, ופחד מוזר מפני השקית של הטלית ותפילין.

מט' באב לפורים    (על-פי 'אהל אברהם')

בארשת פנים רצינית יצאו היהודים באותו בוקר של תשעה באב לתפילת שחר ית בבית הכנסת. נעלי עץ לרגליהם וצער החורבן על פניהם. ופתאום הִכה באפיהם ריח עז של דברי מאפה טריים. הם נדהמו למראה עיניהם: הקונדיטוריה הכשרה, בבעלות יהודית, הייתה פתוחה כבכל יום!

בעליה של הקונדיטוריה, ששכנה בלב העיר, היה יהודי שהחל לזלזל במצוות, והתקשה לוותר על הרווחים של יום עבודה. חמדת הממון שיבשה עליו את דעתו. באותו בוקר פתח את הקונדיטוריה כבכל יום. ההלם בקרב בני הקהילה היה גדול. פריצת גדר כזו לא נראתה בקהילת קהיר מעולם. הידיעה הועברה במהירות אל רב הקהילה, וזה מיהר לשגר שליחים לקונדיטוריה הסוררת ולבדוק אם אכן אמת הדבר. השליחים הבהולים שבו ובפיהם ההודעה הכאובה כי אכן הקונדיטוריה פתוחה בתשעה באב ושוקקת לקוחות. "צווּ עליו לסגור מייד את החנות!", הרעים הרב בקולו.

השליחים שבו אל המאפייה, והעבירו לבעליה את המסר החד-משמעי. האיש הרים את פרצופו מקערת הלישה שבה עיבד גוש בצק גדול, והביט בלעג בשני השליחים חמורי הסבר. "לא אסגור!", אמר באטימות. "הסתלקו מכאן". "זה יום חורבן בית המקדש!", ניסו השניים לדבר על ליבו. "דורות של יהודים צמים ומתאבלים ביום המר הזה, שבו נשפך דמם של מיליוני יהודים ובעקבותיו התפזרנו בכל קצוות הארץ, ואתה בועט ברגל גסה בכאבו של עם ישראל!". האיש הניף ידו בביטול ודחה בשאט נפש את דברי התוכחה. "מה לי ולאירוע שהתרחש לפני אלף ושבע-מאות שנים!", אמר בבוז. "וכי אני אשם בחורבן בית המקדש ועליי להפסיד פרנסה ולהתאבל?".. הרוחות בקהילה היהודית סערו. התנהלותו החצופה של האיש פגעה ברגשות הציבור כולו. ואולם דווקא המרא דאתרא, שאליו היו נשואות עיני הכול, שתק והורה לציבור להבליג על המעשה המחפיר.

חלפו הימים. שנה חדשה פרשה את כנפיה, ואחר-כך באה עונת החורף. הכול שכחו את רמיסת תשעה באב על-ידי בעל הקונדיטוריה. התקרב ובא יום הפורים. הרחוב היהודי לבש ססגוניות. יהודי קהילת קהיר נהגו לקנות ביום הזה דברי מאפה רבים, ולשלבם במרכז משלוחי המנות ששיגרו איש לרעהו ואישה לרעותה.

בימים שלפני פורים היו ידי האופים מלאות עבודה. המומחים שבהם נהגו לקרוץ תופינים בדמויותיהם של גיבורי מגילת אסתר, ולהפליא בעוגות עשירות בטעמיהן, ומעוטרות עיטורים מרהיבים. היצירות האפויות הועמדו לתצוגה, ושבו את דמיונם של העוברים והשבים. רק האמידים שבין אנשי הקהילה יכולים היו להרשות לעצמם לקנות את המוצרים הייחודיים הללו. ימי הפורים היו התקופה הרווחית ביותר בשנה בעבור האופים היהודים. יומיים לפני הפורים הופיעו שני שוטרים חמורי סבר בפתח הקונדיטוריה של היהודי הסורר. לקול שקשוק האזיקים החווירו פניו של האיש. בטרם הספיק לפצות פה כבר נכבלו ידיו. "במה חטאתי?", שאל בתדהמה, "מדוע אתם עוצרים אותי בערב פורים דווקא, בעונה העמוסה ביותר בשנה?". השניים התעלמו ממחאותיו הקולניות, ובארשת פנים נחושה גררו אותו אל בית המעצר. "מה פשע פשעתי?", התחנן האיש ושאל. "איננו יודעים", השיבו לו השוטרים, "נצטווינו לכלוא אותך בפקודת רב הקהילה".

באותה עת נהנה רב הקהילה מסמכות שלטונית רחבה, ואף ניתנה לו הרשות לעצור יהודים מבני הקהילה בבית המעצר המקומי, על-פי שיפוטו האישי. זה היה גורלו של האופה, שהושלך לתא מעצר בלי שידע כלל במה הואשם. ישב האיש בתאו תוהה לפשר הדבר. כמה פעמים ביום נכנס הסוהר אל התא והכניס אליו מזון ומשק=94, אך לא אמר דבר. האופה אף לא זומן לחקירה. כך עברו עליו יום ועוד יום. גם את יום פורים בילה בכלא. ופתאום נכנס הסוהר, פתח את דלת התא ושילחו לחופשי.

תשוש ונסער מהחוויה הקשה שעבר מיהר האופה אל ביתו של הרב. הפעם היו צעדיו מהוססים, וגם זקיפות הקומה שאפיינה אותו נעלמה. גבהות הלב שבה נהג תמיד הסתלקה ממנו. "מדוע ציווית לשים אותי מאחורי סורג ובריח, ועוד בתקופה העמוסה ביותר בעבורי במהלך השנה?", שאל את הרב בקול כנוע. פניו היו מושפלות והזחיחות מהן והלאה. ניכר היה כי הבילוי בן כמה הימים במאסר נתן בו את אותותיו. "אומַר לך את הסיבה למעצרך", השיב הרב בניחותא. "זוכר אתה כי סירבת לבקשתי לסגור את חנותך בתשעה באב?". האיש קימט את מצחו, ואז הנהן בבושת פנים. "אבל למה דווקא עכשיו, בימי הפורים, המספקים לי פרנסה לכל השנה?", רטן בזעף. "וכי מה מיוחד בפורים?", הגיב הרב בטון מיתמם. "מדוע אירוע שקרה לפני אלפי שנים אמור לגרום ליהודים בימינו לנהור למאפייה שלך ולקנות דברי מאפה במחירים מפולפלים?".

האיש הרכין את ראשו בבושה. דבריו הנוקבים של הרב הוסיפו להלום בו: "מי שאיננו מתאבל בתשעה באב על האסון שהתרחש לפני דורות רבים, אינו ראוי לחגוג ולשמוח על נס שקרה אף הוא לפני שנים רבות".

האופה עזב בשתיקה את חדרו של הרב. מעתה והלאה המאפייה שלו לא נפתחה עוד בתשעה באב. הלקח נלמד.

  החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ה סיון ה'תשע"ז

 ״הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם״ שיש באדם קנאה, תאווה או כבוד - אין שכל, אין מחשבה, אין שקול דעת - אין אדם בעולם! ״כי ההוצאה מן העולם יאמר על הפסד השכל הישר כי בהפסדו הרי הוא כאילו עבר מצד שהוא אדם ובטל מן העולם״. המידות הרעות הללו מוציאות את האדם - את שכלו ואת שקול דעתו - מן העולם. (רבי משה אלמושנינו) 

     הרב נח ויינברג זצ''ל סיפר על שיחה שהייתה לו עם תייר שלא שמר תו"מ שטייל בארץ ישראל והתאכזב מכך שלא נתקל ב 'קדושה' שאל אותו הרב 'ועם כמה בופפסטים נפגשת?' התבלבל התייר ושאל 'מה זה בופפסטים?' ענה לו הרב 'לא הבנת אותי, לא באתי לדון מה זה בופפסטים אלא שאלתי עם כמה כאלה נפגשת?' ענה לו התייר 'אם אני לא יודע מה זה בופפסטים איך אני יכול לדעת עם כמה כאלה נפגשתי?' ענה לו 'ואם אתה לא יודע מה זאת קדושה איך תדע עם פגשת בה או לא?! אם ברצונך לדעת עם פגשת את הקדושה, עליך ללמוד תחילה מה היא קדושה'.

 והיה לכם לציצית וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ד' )טו, לט(. שר ההשכלה ברוסיה הצארית שאל פעם את הגאון ר' יצחק מוולוז'ין זצ"ל, למה הוא לובש טלית כל כך גדולה עם ציציות ארוכות, והרי גם לילינטל הוא שומר דת ואין טליתו וציציותיה נראות וגלויות. השיב לו ר' יצחק, מצות ציצית ניתנה לנו בתור סגולה לזיכרון, כמו שכתוב בתורה "והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ד'", אבל אין זכרונו של אדם אחד דומה לחברו. למשל, לילינטל הוא אדם בעל השכלה גבוהה וכוח הזיכרון שלו גדול מאד, לכן די לו בציציות הקצרות. ואילו רק פשוט כמוני, מזקני הדור הישן, תשכח זכרוני, וזקוק אני לציציות ארוכות וגדולות.

     וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום - שגלוי לפני הקב''ה שיגזור עליהם יום לשנה, קצר לפניהם את הדרך (רש''י). ונשאלת השאלה, אם הייתה לפניהם קפיצת הדרך, הרי היה להם מופת חותך על יכולת השי''ת גם לקיים את הבטחתו להוריש לישראל את הארץ? ומה היה כל הספקות, הרי הם רואים בעיניהם מופתים גלויים? אלא בשם צדיקים אומרים, שמופתים נועדים רק למאמינים! ואילו אותם שאינם מאמינים, גם עם אותות ומופתים זה לא יעזור כלום, עיניים להם ולא יראו!... הם לא רוצים לראות.

ושמרו את כהונתם" [ג, י]. (ברכי נפשי).

     שמענו על כולל אברכים חשוב בירושלים, שראש הכולל, שגם הוא אישיות ידועה ומפורסמת בעולם התורה,  לא הלך לנחם את אחד האברכים שישב שבעה על אביו. כששאלו האברכים את ראש הכולל מדוע הוא נוהג כך,  השיב שהמשפחה יושבת שבעה בבית אחיו של האב, ואח זה הוא כהן שנשא גרושה, 'ולכן אין באפשרותי לנחם את האברך, כדי שלא יגידו שבקרתי בביתו של הדוד למרות החטא הגדול שעשה.'

     בעקבות הדברים, ישבו אברכי הכולל ההוא והעלו ביניהם דברי חיזוק, שעיקרם היה כדלהלן: באותם ימים ערכה המלכה האנגלית ביקור אצל הנשיא האמריקני בבית הלבן. הביקור, הנחשב כאירוע נדיר וחסר-תקדים, סוקר בהרחבה-רבתי בכל כלי התקשורת בעולם, שתיארו את המאמצים שעשו המארחים האמריקניים על מנת לשוות לביקור חשיבות עליונה. עד כדי כך שלכבודה של המלכה אפילו סיידו מחדש את כל הבית הלבן! במקביל דיווחו כלי התקשורת שבכפר קטן, אי-שם במזרח אנגליה, יושב אדם שעל-פניו אי אפשר לזהות בו 'ייחוס' מיוחד, כפרי ככל הכפריים. הוא חי לעצמו, מעבד את שדותיו, ואף מגדל בהמות. מעטים יודעים שהוא לא אחר מאשר דוד של המלכה היושבת בארמון הבריטי. הדוד, הנושא את השם אדוארד, שנקרא ג'ורג'. אדוארד היה האח הבכור מכל בניו של המלך הקודם, והיה צריך להתמנות כיורש-העצר, ולהיות היורש הטבעי של כס המלוכה. יתירה מזאת. ג'ורג', אביה של המלכה הנוכחית, היה טיפוס ביישן וצנוע, ואילו אחיו, הנסיך אדוארד, נולד להיות מלך... הוא הצטיין בכל התחומים, ואכן, עד תקופה מסוימת היה מדובר שהוא יירש את המלכות ויישב בארמון.  אבל לא. הוא לא זכה בכך, וכיום הוא יושב בכפרו, מביט בקנאה עצומה באחייניתו, מלכת בריטניה.  מה הייתה הסיבה להדחתו של אדם זה מכס המלוכה? האם הוא רצח אזרח בריטי, או גנב משהו? – לא.  האם תפסוהו פעם בשתיית אלכוהול או בצריכת סמים? – לא. אדרבה, כבר אמרנו שעל פי אופיו ותכונותיו,  היה אדם זה ראוי למלוכה.  ומדוע בכל זאת הדיחוהו מהמשרה הרמה? – לא רבים יודעים שהסיבה לכך היא משום שאיש זה התחתן עם ... גרושה, ולפי החוק האנגלי מי שנשוי לגרושה אינו יכול לישב על כס המלוכה. נקודה.

     בזמנו, היו ממקורביו שניסו להשפיע עליו ולהטעים באוזניו שלא כדאי לו להינשא לאישה זו, מפני שבכך יאבד את המלוכה, אבל דבריהם נפלו על אוזניים ערלות, והם לא הצליחו לשכנע אותו. כך דיווחו כלי התקשורת.  בכתבות שהתפרסמו בעת ביקור המלכה בבית הלבן סופר עוד שכל מי ששמע את סיפור המעשה, בז לכפרי ההוא בליבו, על שהיה מוכן לאבד תהילת עולם, בעבור נישואין עם גרושה. הכותבים ציינו במאמריהם את האבסורד הכרוך בכך שבעוד שאחייניתו המלכה עורכת ביקור-תהילה באמריקה, כשיבקש איש זה להיכנס אל לשכתו של נשיא ארה"ב, הרי אנשי הביטחון ירחיקו אותו ולא יתנו לו לעבור את סף- השער של הבית הלבן!  האברכים בדברי החיזוק שלהם אמרו שהנה במקרה זה כל בר-דעת מבין ש'חבל' להפסיד משרה רמה שכזו של מלך אנגליה, כדי להינשא לאישה גרושה. כל אחד מבין. ומי שאומר שהוא אינו מבין זאת, יש לשולחו לטיפול במקומות הידועים...

     וכמה חבל שכאשר מדובר באיסור מפורש של תורתנו הקדושה, יש כאלה שאינם מבינים!  כמה יש לו לירא ולפחד, לאותו כהן שנשא גרושה, מקבלת הפנים שיעשו לו בבואו לפני בית דין של מעלה. ובעצם, יש כאן חיזוק ומוסר-השכל לא רק לכוהנים, אלא לכל אחד ואחד מעם ישראל, שצריך הוא לדעת שבכל עבירה שהוא עושה, הוא מרחיק את עצמו ממלך מלכי המלכים, הקב"ה.  ואגב, הרבנית מנטל, ילידת אנגליה, הוסיפה פרטים על הנ"ל, וציינה את ההשגחה הפרטית וחסדי-השם העצומים שהורגשו בעת הדחתו של אדוארד מכס המלוכה, ומינויו של המלך ג'ורג' במקומו.  ג'ורג', מספרת הרבנית מנטל, התחתן עם אישה מסקוטלנד, והזוג המלכותי הזה היה מוקיר יהודים. בשל אופיו הביישני, העיתונים של הימים ההם, בשנים שלפני תחילת המלחמה העולמית השנייה, לא התחשבו רבות בו ובדעותיו. לעומת זאת, הנסיך הבכור, אדוארד, היה חביב התקשורת, אבל--- התקרב מאוד לגרמנים.  אם הכל היה מתנהל 'כשורה', ואדוארד היה מתמנה למלך, לא היו יכולים פליטי השואה למצוא מקלט באגליה.  מה עשה ה' יתברך? – זימן לפני הנסיך אישה גרושה, כדי שיתחתן איתה, ומעשה זה היה ממש שלא כדרך, הטבע,  שהרי בצורה זו איבד הנסיך – כאמור – את זכותו להיות מלך ! על ידי נישואיו, וויתר אדוארד לא רק על המלכות האנגלית, אלא על שליטה כמעט על חצי-עולם, שהיה אז בשליטתה של אנגליה. במקומו עלה לכס המלכות אחיו הצנוע. אביה של המלכה הנוכחית, ורק בהשפעתו פתחה אנגליה את שעריה בפני פליטי אירופה 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י' טבת ה'תשע"ו

 

אנחנו יהודים, אנחנו מאמינים בתחיית המתים, ילד אינו רק ילד בעוה"ז, ילד שלך,  הוא שלך לנצח! אני מלאתי את החלק שלי בשותפות, שהרי ג' שותפים הם באדם: אביו, אמו והקב"ה. בטחתי בה', שימלא את חלקו על הצד הטוב ביותר, ומה שהוא יעשה יהיה הטוב ביותר  

     את הגה"ק ה"כתב סופר" (יומא דהילולא י"ט טבת) שאל הבארון רוטשילד מה הוא יעשה עם כל כך הרבה בחורי ישיבה,  כלום יש לו משרות רבנות בעבור כולם? השיב לו בעל ה"כתב סופר" אין מטרתי להעמיד רק רבנים,  עיקר מטרתי להעמיד בעלי בתים כאלו היודעים שנחוץ להם רב

     בחרבי ובקשתי. פירוש בתפלה ובבקשה. חרב פוגעת מיד קשת פוגעת רק אח"כ, כך בתפלה לפעמים נענים מיד, ולפעמים נענים לאחר זמן.

" ויחי" פרשה זו סתומה, פירוש בדרך הלצה שמה שישראל חיים וקיימים ב"ה זהו דבר סתום שאין לו הבנה בדרך הטבע.

חזן לימים נוראים

     בבית מדרשו של רבה של ירושלים הגאון האדיר רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל אירע,  שבחודש אלול שבק חיים לכל חי בפתע פתאום הבעל תפילה הקבוע של ימים נוראים,  ומיד התכנסו ראשי ופרנסי הקהל בביתו של המרא דאתרא לטכס עצה בדבר מינוי של חזן אחר לימים הנוראים,  אמר להם רבי יוסף חיים, היו רגועים, אני אטפל בענין זה ואסדר הכל על צד היותר טוב.

     שעברו כמה ימים והגבאים לא שמעו עדיין מי יהיה השליח ציבור בימים הנוראים,  ניגשו שוב לרבי יוסף חיים ושאלו אם יש כבר חזן אחר,  כי צריכים לנסות את המועמדים לראות מי מתאים יותר לתפקיד , אמר להם רבי יוסף חיים : הלא אמרתי לכם כבר שאני מטפל בענין זה , היו רגועים. כשהתקרב ובא ראש השנה,  ניגשו שוב ושאלו מה יהיה , ושוב השיב להם הרב שהכל יהיה בסדר גמור והוא מטפל בזה.  בראש השנה עצמו עדיין לא ידעו הגבאים מי נבחר להיות החזן,  ושאלו את רבי יוסף חיים על כך,  אך שוב,  הוא אמר להם שהכל יהיה בסדר.

     רגעים אחדים בטרם התחילו לתקוע בשופר,  ניגש רבי יוסף חיים לבנו של החזן שנפטר,  ואמר לו:  אתה תהיה החזן במקום אביך ותיגש לתפילת מוסף של ראש השנה...  בנו של החזן החוויר מאוד,  ושאל את הרב : אני ?? הרי לא הכנתי את עצמי בכלל להתפלל! השיב לו הרב:  על זה אינני דואג,  אינך צריך להכין את עצמך,  הלא שנים רבות שמעת את אביך מתפלל – תמשיך להתפלל בנוסח אותה התפלל אביך והכל על מקומו יבוא בשלום...  ומיד התחיל הרב לומר את הפיוטים ולהכין את עצמו לתקיעת שופר , ואח"כ ניגשו מיד לתפילת מוסף כשהחזן הוא באמת אותו הבן של הנפטר.

 

     בסיום התפילה היתה בית הכנסת כמרקחה,  כולם ניגשו לרב בתימהון:  באמת החזן התפלל מאוד יפה , כאביו,  אמנם הלא הוא עוד באמצע השלשים,  ובשו"ע מבואר שאבל אסור לו להתפלל לפני העמוד בראש השנה,  ולמה א"כ התפלל בנו של הנפטר. השיב להם הרב : הלא בשו"ע כתוב עוד דבר , הלא מבואר בשו"ע שבדליכא אחר שיתפלל מותר לו לאבל להתפלל , ולכן היה האבל רשאי להתפלל.  שאלוהו הגבאים:  והלא ישנם עוד אנשים שיכולים להתפלל , ולמה אומר הרב שאין אחר שיוכל להתפלל. אמר להם הרב במתק שפתיו:  הלא אתם יודעים שבעזרת נשים נמצאת גם האלמנה של החזן שנפטר , תארו לעצמכם את הרגשתה וצערה כשתשמע שבמקום בעלה החזן שהתפלל לפני

העמוד כ"כ הרבה שנים,  מתפלל עכשיו אדם אחר – הלא אין לשער את עוצמת היגון והאנחה שתהיה מנת חלקה – ולכן החלטתי שבנו של הנפטר יתפלל,  כך שכשתשמע שבנה ממשיך להתפלל לא תצטער כ"כ כמו שהיתה שומעת אדם אחר מתפלל, ויהיה לה זה לחיזוק גדול – ובכהאי גוונא זה מיקרי דליכא אחר, כי אין אחר כבנו של הנפטר שיוכל לרפא את שברון לבה של האלמנה כדי שלא תצטער,  ובדליכא אחר הלא נפסק בשו"ע שמותר לו לאבל להתפלל..

     ואח"כ המשיך הרב ואמר:  ומה שלא אמרתי לכם את החלטתי קודם ראש השנה, זאת הוא משום שאז הייתם מתווכחים אתי על כך, ולכן הייתי כמחריש עד תקיעת שופר, שאז כבר לא תוכלו לעשות כלום בנידון...

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר כ"א סיון ה'תשע"ה

"לוּ ידעו איזה רושם נשאר בעולם מאמירת פסוק חומש או פסוק תהילים – לא היו הולכים ברחוב בלי לומר דברי תורה" (אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש)

     "לו היינו מאמינים באמת ובתמים בביאת המשיח ובגאולה הקרובה, לא היינו מחזיקים את ה'קינות' בביתנו מתשעה באב זה לתשעה באב הבא" (רבי מרדכי מלכוביץ')

     לולב בגימטריא חיים. לולב ר"ת וטהר לבנו לעבדך באמת.

     לולב יבש פסול שנאמר לא המתים יהללו יה, מכיון שלולב בגימטריא חיים, לכן אם זה יבש, זה לא חיים.

יש שובב ונשכר (פניני בית לוי, גליון 312)

בכל שנה כיון שמגיעים ימי בין המצרים, ימי האבלות על חורבן בית המקדש, נצבט ליבו של כל אדם מישראל לראות את שריד בית מקדשנו אשר שועלים עדיין מהלכים בו. שפחה תירש גברתה, ובעוד עומדים יהודים להתפלל בחצרות בית ה‘ מרעימים עליהם קול המואזין מחד גיסא, וצלצולם בטמא של פעמוני הכנסיות מאידך גיסא, היו גדולי עולם שהעדיפו להתגורר בגולה רק בעיירות מסוימות, משום שבהם לא נשמע לעולם דנדון הפעמון של אותו האיש יש“ו.

     ומעשה בילד יהודי שהצליח במו ידיו הצעירות לזרוע תוהו ובוהו ומבוכה, בקרב עדת מאמיני הכנסייה במעשה קונדס אשר חמד לו לצון, ומפירותיו של מעשה לצון זה נהנתה יהדות הונגריה כולה. וכדי שלא נדבר בחידות נספר דברים כהוויתם, דבר דבור על אופניו.

     בדור דעה של אדירי התורה שחיו ופעלו בהונגריה לפני מאה שנה ויותר תפס מקום מיוחד הגאון הקדוש רבי שמואל שמעלקא מסעליש זצוק“ל הוא היה מקובל על כל החוגים והזרמים כגאון וקדוש, וזכה להערצתם של החסידים והמתנגדים גם יחד. גדול היה בתורה ובחכמה, ובחריפות ובפיקחות גם יחד וספרו ”צרור החיים“, תופס מקום של כבוד בכותל המזרח של ספרות התורנית של גדולי הונגריה. אולם בדרך הטבע לא היה לו שום סיכוי לרבי שמעלקא לצמחו כה גבוה, ואלמלא אותו מקרה שקרה בעיירה, היה נשאר יהודי פשוט כמו אביו.

     ומעשה שהיה כך היה. באחת העיירות בגליל זיבענבירגען, בחבל טרנסילבניה, גרו פחות מעשרה יהודים. הצעיר שבהם היה האברך ר‘ יוסף קליין. איש תם וישר היה. לפרנסתו עסק בבישול יי“ש, ובעת ובעונה אחת, היה לו מקולין של בשר. איש פשוט היה ר‘ יוסף, תלמיד חכם גדול לא היה ובגלל אילוצי הפרנסה כמעט ולא קבע עיתים לתורה. אשתו מרת פעסיל, באה ממשפחה מיוחסת. צדקת גדולה היתה מרת פעסיל, עזר כנגד לבעלה שגם הוא היה ירא שמים מרבים וכל התנהגותו היתה בפרישות יתירה כאחד מבני עליה. רבי יוסף היה מאריך מדי בוקר בתפילה עד חצות היום, מעוטף בטלית ותפילין, ומרת פעסיל היתה מנהלת את החנות וקוצבת את הבשר לגוים בעת שבעלה האריך בתפילתו. בשאר שעות היום ניהלר‘ יוסף את החנות וכאשר ראה שלא יבואו עוד קונים הלך לביתו ועסק בבישול היי“ש.

     לר‘ יוסף ומרת פעסיל נולד בן ונקרא שמו בישראל שמואל שמעלקא ע“ש זקנו מצד אמו. שמעלקא‘לע הקטן הצטייין מקטנותו במוח חריף ופקחות יתרה והיווה מקור גאוה ונחת להוריו. דא עקא, כי מרת פעסיל נפטרה בדמי ימיה והותירה את בנה הפעוט שמעלקא‘לע יתום מאם והוא עודנו פעוט כבן ארבע שנים. שמעלקא‘לע היה צמא דעת ורצה ללמוד, אולם אביו לא היה יכול ללמדו. אם משום שתמיד היה עסוק באטליז או בבישול היי“ש, ואם משום שבעצמו לא ידע ללמוד הרבה. תלמוד תורה לא היה בעיירה, כיון שכמעט ולא נמצאו ילדים בגיל הלימודים. שבעה יהודים היו בעיירה חוץ מר‘ יוסף קליין וששה מהם היו זקנים. מזקנים אלו למד שמעלקא‘לע מעט תורה והנהגות יהודיות, אך רוב שעות היום משוטט היה בעיירה ומשחק עם ה‘שקצים‘ ילדי הגויים השכנים.

     רגיל היה שמעלקא‘לע לשמוע מדי יום ראשון את פעמוני הכנסייה מכה בצלצולו ומזעיק את חבריו והוריהם לכנסיה. בשעות אלו יורדת עליו תוגה כיון שהפעמון הלז מנתק את חבריו ממנו ומשאירו ללא מעש. היה זה בתחילת האביב, כאשר שיחק עם חבריו ולפתע שם לבו כי הפעמון השנוא אינו מפריע היום את משחקם. חבריו רצו בעליזות משוחררים מעולה של הכנסייה.

     ”מה יום מיומיים?“ תמה שמעלקא‘לע. ”האם הכומר חולה ואינו יכול להכות בפעמון?“ ”אח, אתה אינך מבין כלום.“ נדו לו חביריו. אינך יודע כי לפני חג הפסחא אסור לצלצל בפעמון? ’אותו האיש‘ יימח שמו וזכרו מגיע ולוקח עמו את פעמוני כל הכנסיות בדרכו לרומי, ולכן אי אפשר לצלצל. עוד הם מדברים ושמעלקא‘לע טס על רגליו הקטנות לחצר הכנסייה מביט למעלה אל המגדל, והנה הפעמון המתכתי הגדול עומד על מקומו כרגיל. מיד אץ אל חביריו ונזף בהם: ”שקרנים, הפעמון נמצא במקומו כבכל שבוע, איש לא נטל אותו לרומי“. סטיפן, בנו של יוזי‘ף גירד בפדחתו. גם לו לא היה נהיר הדבר. אבל הוא נזכר בהסבר ששמע מאבא וחזר עליו מילה במילה: ”אסור לצלצל בימים האלו, שבועיים לפני חג הפסחא, כדי לאמת את הדבר שהפעמון אמנם נמצא ברומי“. ”אבל הוא פה!“ צעק הילד היהודי, ”ראיתי אותו במגדל כמו תמיד. בוא גם אתה ותראה במו עיניך. אתם מדברים שטויות!!“ סטיפן משך בכתפיו. העניין הצליח לבלבל גם אותו אבל הוא נזכר באזהרה החמורה של אבא. ”אבא שלי אמר כי יש איסור חמור לצלצל בפעמון ומי שעובר על האיסור הזה חייב שריפה“. כל הילדים השתתקו במורא.

     דקותיים לאחר מכן שכחו את הכל וכדרכם של ילדים שקעו שוב במשחקם והתרוצצו מליאי עליזות בין כרי הדשא המוריקים. יום אביב נאה ירד לעולם והקטנים שמחו לחלץ עצמותיהם לאחר החורף הארוך והמושלג.

     ילד אחד לא הפסיק מלחשוב על העניין. שמעלקא‘לע הלך הביתה וראשו מלא הרהורים. מוחו הקונדסי החל מעבד את הנתונים.אני אוכיח לנוצרים האלו את השקר שבטענתם הטיפשית. אסור לצלצל כי אם יצלצלו יראו הכל במו עיניהם את השטות והאיוולת שבאמונה הזו שיש“ו לוקח את כל הפעמונים לרומי...

     הוא החליט לעשות מעשה. זמן קצר לאחר שאביו סגר את האיטליז ותלה את המפתח ליד הדלת כדרכו, התגנב לשם ראשו של ילד קטן. הוא אחז במפתח והורידו מהמסמר. האיטליז היה ריק, כצפוי. הוא ניגש למתלים והוריד שם נתח בשר אדום עסיסי. יצא כלעומת שבא והחזיר את המפתח למקומו.

     אביו היה עסוק במרתף חביות היי“ש ולא חש במעשיו של בנו השובב. אלו היה יודע מה בנו זומם היה מתעלף. שמעלקא קילף עתה ברגש כמה שיני שום ומרח אותם ביד נדיבה על נתח הבשר הגדול. ריח השום התערבב בריח הבשר ונדף עד למרחקים. כעת הכל כבר כמעט מוכן.

     הוא התגנב לחצר הכנסייה והגיע אל מתחת למגדל הפעמונים. הכומר הזקן בעיירה לא הטריח את רגליו הישישות לעלות אל המגדל כדי לצלצל בפעמון. הוא קשר לפעמון משני צדדיו חבלים ארוכים שהשתלשלו עד למטה. ובכל יום א‘ כאשר רצה להזעיק את המאמינים לבית התיפלה, היה עומד מתחת למגדל ומושך בשני קצות החבלים. אחד בימינו ואחד בשמאלו וכך היה הפעמון הגדול מתנדנד ונוטה מצד לצד והענבל שבתוכו מכה על דופנותיו בקול צלצול חזק.

     תוכניתו של שמעלקא היתה פשוטה בגאונותה. הוא חתך את הבשר לשנים וקשר כל נתח בקצה אחר של החבל. קשירה הגונה שהחזיקה היטיב בבשר האדום והטרי. כשסיים את מעשיו חמק משם כל עוד רוחו בנפשו, מותיר לרוח הקלה לעשות את המלאכה....

     לא חלף זמן רב וריחו של הבשר, מתוגבר בריחו החריף של השום התפשט עד למרחוק והגיע אל חוטמיהם הרגישים של כלבי העיירה המשוטטים ומחפשים טרף לפיהם. הם הגיעו בריצה קלה לעבר חצר הכנסייה והנה ששון ושמחה נתחי בשר אדום תלויים על חבלים כאילו מזמינים אותם, הם נעצו את מלתעותיכם בבשר החי. הייתה בעיה אחת קטנה, החבלים לא הגיעו עד הארץ, הם היו תלויים באויר בגובה קומתו של כלב ממוצע. הכלבים זנקו על רגליהם האחוריות וניסו לתפוס את הבשר. הם הצליחו אבל כיון שהחבלים היו גבוהים מעט, רק נתחי בשר קטנים נתלשו בנעיצת שיניהם. היה צורך לנתר באויר עוד ועוד. כל תקיעת שינים כזאת משני קצות החבל גרמה לפעמון לנטות ימינה ושמאלה. גויי העיירה לא הבינו כיצד זה קרה כי העיירה השקטה התמלאה בליל אביבי מבושם בצלצולים קולניים של פעמון הכנסייה ונביחת כלבים נרגשת. הכל אצו לעבר הכנסייה. ”מיהו הכופר המצלצל לפני חג הפסחא.“ שאלו בזעם תוך כדי ריצה. ”ושמא טעינו בחשבון והחג כבר הגיע“, הציע כפרי אחד. ”או אולי החג הוקדם במפתיע, ולא ידענו?!“ ניחש שני. ”ושמא הכומר מבקש למסור הודעה אישית על התפטרותו מראשות הכנסייה לרגל חקירות משטרתיות המתנהלות נגדו,“ הרהר שלישי בקול.

     כשבאו למקום הזדעזעו לראות מיהו המצלצל... חמישה-ששה כלבים נתרו על רגליהם באויר, דחפו כלב את רעהו ובינתיים הפעמון מצלצל ומכה בכל עוז!... זמן מה עמדו ותהו לפשר המחזה, עד שהבינו: מישהו חמד לצון ורצה להציג את הדת הנוצרית בקלונה. לאמור הפעמון אינו ברומי, ואם רק ימשכו בחבל - הפעמון יצלצל, ועוד איך יצלצל!. מי היה יכול לחשוב ולבצע תעלול כזה?! שאלו איש את רעהו.לא היה צריך לחשוב יותר מדי. כל הכפר הכיר את שמעלקא, הילד היהודי הפיקח והשובב שעיניו תמיד בורקות במשובה. אם יש מישהו שיכול לחשוב על רעיון כזה, הוא שמעלקא.

     ”לשרוף את שמעלקא הכופר!“ נהם אחד הכפריים ובזאת ניתן האות לנהמת נקמה. ”לשרוף את שמעלקא“ צעקו הכל, ”הכופר שביזה את דתנו“. שעה קצרה עמדו ודנו כדת מה לעשות, עד שבהסכמת הכומר הזקן הוחלט כי עם אור ראשון יבואו הכל לביתו של ר‘ יוסף היהודי, יוציאו את הנער הפוחז ויגררוהו לכיכר השוק. שם יקימו גל של עצים סביבו וישרפו אותו חי למען יראו וייראו. הגויים הנרגשים התפזרו מתוך רגשי נקם שלא בא עדיין על סיפוקו ונחמה אחת בליבם. בבוקר ישרפו את הילד!

     ר‘ יוסף התעורר משנתו בבהלה לשמע דפיקות קולניות על דלת ביתו. ”מי זה?“ צעק לעבר הדלת. ”סטיפן“ ענה לו קול ילדותי. ”פתח את הדלת!“ ר‘ יוסף תמה מה לשייגץ לבא אל ביתו באמצע הלילה. אולם הוא קם מהמיטה ופתח את הדלת. סטיפן היה מבוהל . הוא הציץ לכל עבר לראות אם איש אינו רואה אותו. ”תשמע, הבן שלך נמצא בסכנה גדולה!“ לחש בקדחתנות לעבר ר‘ יוסף. הקצב היהודי רצה לגרשו. ראשו נסוך השינה לא קלט את דבריו של הערל הקטן. מה אתה אומר? לא הבנתי. סטיפן סיפר לו את הויכוח שהיה ביניהם בעניין צלצולי הפעמונים, וכנראה לפי כל הסימנים בנו ביצע תעלול שהעלה את חמתם של כל גויי הכפר והללו רוצים להעלות אותו על המוקד עם אור ראשון.

     כעת הצטלל מוחו של ר‘ יוסף לגמרי קורי השינה סרו מעיניו והוא נדהם. ”אתה בטוח בזה?“ שאל חסר נשימה. ”לפני שעה שמעתי את כל הכפר שואג לשרוף את שמעלקא!“ תיאר הילד. ”אני אוהב את שמעלקא ואני לא רוצה שהוא ימות בשריפה“. ”תודה לך!“ הודה לו ר‘ יוסף ודחף לתוך כפו של הנער מטבע כסף כהכרת הטוב. ”אתה יכול לישון בשקט.“

     הוא הכיר היטב את גויי הכפר. הם היו נוצרים חמומי מוח ולא ימחלו לנער השובב. ללא שהיות תפס את שמעלקא הישן במיטתו שנת ישרים ואינו מודע לאש שהצית, העלה אותו על העגלה וכיסה אותו בערמת ירקות במקרה ומישהו יחליט לעקוב אחריו. ללא שהיות ברח מהכפר עד שהגיע לאחת העיירות במרחק כמה שעות נסיעה. שם התחבא עד אור הבוקר.

     עם אור ראשון הגיעו הכפריים הנוצרים לביתו של ר‘ יוסף וללא אזהרות חבטו בדלת ועקרו אותה מיצריה. לתדהמתם ואכזבתם הבית היה ריק. הילד נעלם. בפחי נפש עזבו את הבית. בבוקר המשיך ר‘ יוסף במנוסתו ולאחר כמה שעות הגיע לעיירה אחת שבה גרו יהודים. הוא הפקיד את בנו בביתו של יהודי אחד שהבטיחו נאמנה לגדל את הילד היתום מאמו וכעת גם גולה מביתו מפחד נקמת הגויים.

     רבי יוסף שב לביתו כשנרגעו הרחות אבל לשמעלקא לא הרשה לחזור כי הזעם עליו היה עד להשחית. ובנתיים עשה הילד חיל, עלה ונתעלה בתורה אצל הגאון רבי שלמה חריף שגידלו כבן ולימדו תורה ומצוות ובהגיעו לפרקו השיאו אשה. שמעלקא למד בהתמדה ובכישרונותיו העילויים עשה חיל ונעשה גדול בתורה. הוא נודע כאחד מגדולי הרבנים בהונגריה וכיהן כאב“ד בערים חוסט וסעליש. ועד סוף ימיו לא הצליח להגיע לעמק השווה עם אביו. בעוד ר‘ יוסף מוכיחו כפעם בפעם: ”ראה מה עלתה לך שובבותך. נאלצת לברוח מהכפר ולא יכולת לגדול כמו כל ילד סמוך לאביו“, היה רגיל רבי שמעלקא לומר: ”ראו מה עלתה לי בגין שובבותי, ולא מעשה נערות זה, מן הסתם הייתי מוכר בשר במקולין עד היום הזה“...

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/