''אדם לעולם לא
יכול לשנות את מחשבותיו אם לא יודע מה המחשבות שלו"
אם תמיד תעשה את מה שתמיד
עשית תגיע תמיד רק לאן שהגעת.
אתה עובד בשביל לחיות - אבל
העבודה הורגת אותך.
את חזרת הש"ץ שנתקנה על
מנת שהש"ץ יוציא ידי חובה את הציבור. בכל ברכה וברכה הצבור עונים 'אמן' ודי
בזה, משא"כ בתפילת 'מודים', שהיא תפילה של הכרת הטוב להקב"ה - 'מודים
אנחנו לך', תקנו חז"ל תפילת 'מודים דרבנן ', שכל
אחד ואחד יאמר בעצמו, והלא דבר הוא?! מה נשתנתה ברכה זו משאר חזרת הש"ץ, שדי
במה שאומר הש"ץ והציבור עונים אמן?! וביאר שהעניין הוא, שמאחר שתפילת 'מודים' היא הכרת
הטוב לבורא עולם על כל נשימה ונשימה, ועל כל חסדיו שעושה עמנו בכל רגע ורגע, על כל
אחד לומר אותה בפה מלא בעצמו ולא על ידי שליח!! (אהל משה(
הרבי מרוז'ין ביקש פעם מרבי
משה מקוברין שיגיד לו דיבור ממורו רבי מרדכי מלכוויטש. ענה לו: "הרבי היה
אומר - "רוח הקודש זה לא רבותא, גילוי אליהו אינו רבותא, פקידת עקרות אינה
רבותא, לירא באמת מהקב"ה זו רבותא!" ("אמרות משה" ח"א(
" בצלאל... למטה
יהודה ואהליאב... למטה דן" את בצלאל, בן השבט החשוב ביותר – שבט יהודה, זיווגו עם בן
השבט הפחות בחשיבותו, שבט דן. ללמדנו
שבתחום החכמה אין הייחוס בעל חשיבות.
בצמיחה הרוחנית משולה לעתים לנסיעה בדרך הררית. התנחם בידיעה שירידתך היא רק הכנה
לקראת עלייתך.
"בצעירותי סיגפתי את עצמי בכל מיני סיגוף, אבל אילו הייתי יודע את כוח התפילה
לא הייתי מסגף את עצמי כלל, רק הייתי עומד ומתחנן אל הקב"ה יומם ולילה, כי
הכל תלוי בתפילה, ועל ידי התפילה אפשר להשיג הכול!" (רבי נחמן מברסלב
זיע"א )
החיבור
במעמקים (להתעדן באהבתך- בראשית(
בכ“ג באלול התש“ע, בשעה:23:00 , עת בה נסעו הרב משה מורנו הי“ו ורעייתו תחי‘ לביתם
שבמושב מעלה אפרים. מכונית שנסעה אחריהם באורות גבוהים ובה ארבעה נוסעים הפריעה
למהלך נסיעתם ולפיכך החל הרב להאט כדי לתת למכונית שתעקוף אותו. הרכב אכן הגביר מהירותו ועקף. אך לפתע עצר כדי
לחסום את רכבו של הרב. מאז הכול התרחש במהירות עצומה; מחבל חמוש ברובה ירד מהרכב
החוסם ומטווח של שני מטרים החל לירות על רכבם של הרב ורעייתו. שבע עשרה כדורים
נורו מטווח קצר ורק אחד פגע ברגלו של הרב. קליע נוסף פגע בכרית הראש של מושב הנהג.
כל השאר חדרו את החלונות והדלתות. המחסנית התרוקנה והמחבל אץ לרכבו להביא מחסנית
נוספת. הרב ורעייתו ניצלו את ההפסקה למנוסה מרכבם. היה זה הימור על חייהם כי
למחבלים שברכב יש נשק ותחמושת ולהם אין כל דבר להגנתם...
הרב מורנו בסייעתא דשמיא ובקור רוח דחק ברעייתו להידרדר לתהום שהייתה לצד הכביש.
פירושו של דבר זה להידרדר לעומק של יותר מש...ל...ו...ש...י...ם מ...ט...ר...י...ם! הוא אמר לרעייתו שאם יתמהמהו עוד רגע אחד הם יהיו
חשופים למחבלים ויחוסלו בוודאי. הם החלו בירידה תלולה ורצופת מכשולים בתהום החשוכה
לחלוטין. הם הספיקו להבחין בשלושה מחבלים חמושים שחוזרים לרכב שלהם כדי לבצע
”וידוא הריגה“... הזוג החל להתגלגל במורד התהום כשהרב מורנו מאבד דם
רב מרגלו הפצועה והאישה סובלת מהלם ופציעות מסלעים חדים. כשהגיעו שניהם לתחתית המדרון הם שלפו את מכשיר
הטלפון הנייד, שלמזלם היה בידה של רעייתו כשנמלטה עימו מהרכב. וממעמקי המדרון הם
הזעיקו את כוחות הביטחון. תוך דקות הגיע כוח חילוץ כדי להוציאם מהתהום,
כשבמקביל הצבא החל במצוד אחר המחבלים. הפלא הגדול אותו לא יכלו לפענח אנשי הצבא והמשטרה
כיצד הצליחו בני הזוג להתקשר מעומק התהום, שאפילו על הכביש הקליטה היא גרועה מאוד,
אם לא היו מצלחים להתקשר משם, מי יודע כמה שעות כואבות הם היו נשארים שם, כשהם
מאבדים דם וזקוקים לטיפול רפואי... בסופו של דבר, המחבלים ימ“ש נתפסו והם הודו
בחקירתם שהם אפילו הספיקו לכרות קבר כדי לקבור את קורבנותיהם ולהעלימם...
בסעודת הודיה שנערכה כחצי שנה לאחר האירוע, אמר אחד הרבנים שיש בידו לפתור את
תעלומת ה“יש קליטה“ של הטלפון הנייד בתהום: ” לפני עשר שנים הרב מורנו שליט“א קיבל על עצמו
שהוא לא נכנס לבית המדרש עם טלפון נייד כלל, אפילו אם הוא כבוי. פשוט ומוחלט: הטלפון הנייד הושאר מחוץ לתחום ביהמ“ד. בנושא זה הוא לא נכנע ועמד בצוק איתן מול כל
הניסיונות לשכנעו שהנייד יהיה כבוי. הוא טען שאם מתחילים להיכנס לביהמ“ד עם נייד
כבוי בקלות אפשר להידרדר לטלפון במצב רוטט. וכדאי שלא לעמוד בניסיון. הוא טען שוב
ושוב שהוא אינו רוצה שתורתו תיעשה קרעים קרעים ואף לא שהתפילתו תופרע מאיזה רטט או
צליל... ” הרב מורנו אף אמר, שאי אפשר לומר ’שמע קולנו...
חוס ורחם עלינו... וקבל ברחמים וברצון את תפילתנו‘ כשלפתע הטלפון מזמזם ברטט, היד
לוחצת ’אוטומטית‘ על כפתור והעין מרפרפת על הצג לראות מי התקשר... ברגעים ספורים
אלה שבאמצע התפילה יש היסח הדעת והחמור מכל שאנו מניחים את הקב“ה ב...‘ממתינה‘! ”
בעקבות קבלתו של הרב מורנו נעשה חיזוק גדול בישיבה ורבים הצטרפו אליו וביהמ“ד היה
נקי ממש מניידים! ” מכאן נבין את פשר החיבור שנעשה במעמקים. כאשר
הרב מורנו ניתק עצמו כליל מהנייד והוא כולו היה בקשר ישיר בלימוד ובתפילה עם הקב“ה
בלבד, אזי בעת צרה, ברגע הנכון והקריטי, חיבר אותו הקב“ה לרשת הקליטה של הנייד
במקום שעל פי טבע כולם מנותקים!“
אם
אתה בזמן התפילה והלימוד מחובר רק להקב“ה ומקבל על עצמך לא להיכנס לביהמ“ד או
לביהכ“נ כשהנייד מחובר/ רוטט - הקב“ה ישמע אותך, יענה לך בעת צרה ויחבר
אותך גם במקום שאין בו קליטה...
יששכר נשמתי )מתוך סידרת ספריו של הרב יעקב (קובי) לוי(
בצלאל
מזרחי הוא איש עסקים חסר נשימה, המנהל קרבות צפופים לרכוש עסקים ולבצע עסקאות.
במונחים בני ברקיים, מזרחי הוא סיפור הצלחה בהחלט מרשים. יש לו שתי דירות, שלוש
מכוניות, קופות גמל עסיסיות ואשראי בנקאי שמנמן למדי. מזרחי בנעוריו היה תלמיד
מבריק, שקדן ותוסס. עקב בצד אגודל עם בצלאל מזרחי למד הבחור השקט
והחרישי פנחס יוחנן שעיבי. הפער ברמת הלימוד בין מזרחי לשעיבי היה בלתי נתפש. די
אם נאמר, שלפחות שלוש פעמים ביום ניגש שעיבי בביישנות
למזרחי וביקש שיסביר לו את החילוק שבין רבנו חננאל לתוספות, והתחנן בפניו שיחזור
על עיקרי השיעור היומי של ראש הישיבה.
גלגל סובב בעולם. בגיל 21 נישא בצלאל מזרחי לדרורה, בתו של הגביר הנודע שמשון
גבריאל יעקובי, ששאף להשיא את בכורתו לעילוי של הישיבה המפורסמת. שאיפתו עלתה
בידו, ואכן האברך מזרחי שקד 5 שנים על תלמודו בכולל, אך נשאב אט אט לעסקיו של
חותנו. ואתם יודעים איך זה מתחיל, פה שעה, שם שעה, ולבסוף בגיל 30 מצא עצמו מזרחי
שקוע עד צוואר בעסקים. בגיל 45 וחודשיים לקה מזרחי מיודענו בלבו, ואושפז
במחלקה הקרדיולוגית. הצינתור לא אחר להגיע ובין בדיקה לתרופה התעשת
הסוחר מזרחי ומשך באוזניו כלא מאמין: "15 שנים אני מחוץ לעולם התורה, חוטף
בקושי מנחה מעריב במניין, שחרית זריזה, אך קביעת עיתים לתורה?". ובעוד הרהורי
תשובה מנקרים חולפים במוחו, הוא הבחין לפתע במסדרון המחלקה ביהודי תמיר ונאה,
שזקנו יורד על פי מידותיו וסביבו כשתילי זיתים 7-6 ילדים קטנים המצחקקים בעליזות.
"שעיבי!"? חרחר מזרחי לעבר האיש. "שעיבי, אני לא טועה, פינחס יוחנן
ידידי בוא היכנס לחדר 17" ."הו, ידידי ורעי הנפלא, רבי בצלאל מזרחי, מה
שלום כבודו" - האיר שעיבי פניו לעבר ידידו משכבר הימים, תוך לחיצות ידיים חמימות. שעיבי רכן לעבר ידידו,
חיבק אותו בחמימות ולחש לאוזנו: "בצלאל ידידי כמעט 20 שנה לא נפגשנו... וזו
אשמתי. יש לי חוב מוסרי וערכי עצום כלפיך. אם יש בי תורה - היא בזכותך. אם יש בי
דרך ארץ - זה בזכותך. אתה בצלאל, היית עמוד האש שלי, עמוד האור. אתה היית היחיד
שהבין את ניסוחיו וסברותיו של ראש הישיבה, והסברת לי אותן בטוב טעם שיחדרו למוחי
וללבי. בזכותך, ורק בזכותך הצלחתי לצלוח את עולם הישיבות. כיום ידידי, זיכוני מן השמים, לעמוד בראש כולל ובו
40 אברכים שקדנים, ואני בבערותי ובעוניי מעביר שיעור או שניים מידי יום, הספקתי
להוציא לאור ששה ספרים בהלכה שקיבלו הסכמתם של גדולי הדור. וכל מה שיש לי, שלך הוא. ושיעמוד לך לרפואה שלמה ובריאות איתנה. אגב, אבי
מאושפז כאן במחלקה בחדר הסמוך ובאנו לבקרו .
בצלאל מזרחי לא האמין למשמע אוזניו. הבחור פינחס יוחנן שעיבי ראש כולל!!!??? מוציא
לאור ספרי הלכה! ואני, בצלאל מזרחי, העילוי הדגול, מצונתר ועוסק במסחר ומקבל ממנו, מן הגאון הזה,
כבוד, כאילו עולם התורה נשען עלי. לא יאומן!
שבועיים אחרי. חצות לילה. נקישה בדלת. הרב שעיבי פותח דלת. למולו בצלאל מזרחי.
"ברוך הבא ידידי", מאיר שעיבי פניו. "פינחס יוחנן באתי אליך בעניין
רציני, ואני מבקש שתהיה קשוב לדבריי. קשה לי לחזור היום לאוהלה של תורה, ורק אתה
יכול להציל אותי, ואתה גם חייב להציל אותי. בדקתי ומצאתי שברוך השם נולדו לך 10 ילדים כן
ירבו, עיניי רואות שאתה מתגורר בדירה של 2.5 חדרים". הסוחר מזרחי הכניס ידו
לכיסו הימני ושלף משם 12,000, ₪ במזומן: "כל ראש חודש, אם ירצה השם, אגיע
אליך בחצות לילה ואשלשל לידך 1,000, ₪ על כל נפש. כמו כן, כבר מחר אשכור דירה בת 5 חדרים, שתתגוררו ברווחה. אני מתחנן לפניך תהיה אתה
יששכר שלי, ואני אהיה הזבולון שלך". הדברים שיצאו מלב מורתח ואוהב נכנסו אל
לבו העדין של ראש הכולל הרב פינחס יוחנן שעיבי אשר בביישנות רבה הסכים לעסקה. הסכם
יששכר וזבולון נחתם בין שני הידידים הוותיקים ויצא לדרך.
הו,הו, היו אלה ימים יפים וגדושי תופינים ומעדנים, עופות, דגים ובשר שמן עבור
משפחת שעיבי, שהמקרר שלהם מעולם לא הכיר שפע כזה. "שלא יהיו לך שום נקיפות
מצפון", היה הסוחר מזרחי לוחש מפעם לפעם לאוזני ידידו ראש הכולל, "אני
לא טיפש, אני צריך אותך יותר ממה שאתה צריך אותי... תודה לקב"ה שהביא לי את הלחצים בלב, את
האשפוז הכפוי, ועל ידי כך זכיתי לראותך במסדרון בית החולים, אתה ידידי, אתה יששכר
נשמתי". במשך חמש שנים התנהל לו הסכם יששכר וזבולון בין השניים, כאשר מזרחי
נוחת כל ראש חודש אצל שעיבי כמו שעון שוויצרי, הם לומדים בצוותא סוגיה קטנה
ונפרדים בחיבוק חברי אוהב.
אחרי חמש שנים, סמוך ונראה לערב ראש השנה, שומע הרב שעיבי שיחת סוחרים אקראית על
מדרכה ברחוב רבי עקיבא. הנה ציטוט חלקי: "שמעתי שבצלאל מזרחי פושט רגל. הבנק
עיקל לו שתי מכוניות ואת שתי דירותיו, ועכשיו גם החסכונות שלו בסכנה" . יומיים
אחר כך כשהגיע מזרחי עם השטרות המרשרשים, הבחין שעיבי בזיק של מתח המשוך בין
עפעפיו של הזבולון שלו. "מזרחי, תהיה הוגן כלפי, ואל תסתיר ממני דבר. שמעתי שנקלעת לקשיים".
נסיונות הטיוח של מזרחי עלו בתוהו. לאחר שתיים שלוש דקות של דחיות דיפלומטיות,
התרצה מזרחי: " מה לעשות נפלתי בגדול, אני לא סוחר גדול, אני
כבר תרנגול מרוט... אבל אני בהסכם שלי עומד... שכח מלשכנע אותי לפרוש מן ההסכם,
אני חוסך מן הפה שלי וכל גרוש שארוויח אני מעביר אליך. אל תדאג שעיבי, אשתי מודעת
להסכם, והיא מסכימה. למרות הכול, אני לא רעב ללחם. "בשום אופן לא", היה
הרב שעיבי נחרץ "אין דוחין נפש מפני נפש. הפיות של הילדים שלך קודמים לפיות
של ילדי. אם הבנקים עיקלו את רכושך, לא יעלה על הדעת שתממן אותי. זה איסור
מוחלט". מזרחי: "אתה יודע מה, אני מוכן לפשרה. תן לי לממן לך לפחות את
כל צרכי השבת. תעשה חשבון כמה עולה לך שבת, עם כל המעדנים והמצרכים, ואני משלם. אל
תחסוך. זה יפחית מעלי מעט את הנטל, אבל ישמור אותך מאושר". הרב שעיבי הפך
לחומה בצורה :"לא ולא. אני לא אהיה מסוגל לאכול בשבת את המעדנים שתרכוש
לי מהאין כסף שלך. זה יפגום לי בעונג שבת שלי. תתחשב בי. מזרחי לא
נכנע: "רב שעיבי, והשבת שלי - מה יהא עליה? לקראת שלהי הויכוח מצאו השניים את עצמם מול דלתו
של אחד מפוסקי הדור. הלה האזין רב לטענותיהם: כן עונג שבת, לא עונג שבת. עיניו
הבריקו מאושר או מדמע. לאחר כשעה הוא פסק: "אתם אנשים נפלאים, ממש עמודי
עולם, אתם סנגורים מושלמים על עם ישראל... אבל לאחר שעיינתי ארוכות בנושא הנני
פוסק שהרב שעיבי, שהוא ה יששכר מביניכם, צודק. הסוחר מזרחי לא אמר נואש, הוא אחז
בידו של הרב שעיבי ויחד צעדו לביתו של אחד מראשי הישיבות. הלה פער עיניו בתדהמה,
והרהר בלבו: ראה אבא שבשמים, אלו יהודים צדיקים יש לך בעולמך... לאחר שעיין
בטענותיהם פסק ראש הישיבה: " אני פוסק לטובתו של זבולון. הבן ידידי הרב
שעיבי, הזבולון שלך מר מזרחי, נותן לך בעצם צדקה לצרכי שבת, וצדקה זו לעולם חוזרת.
הרב שעיבי והסוחר מזרחי יצאו באותו לילה בני ברקי לבית העלמין וניצבו מול ציונו של
ה'חזון איש' זצ"ל. אהבה ענקית הדביקה בין השניים, הכרת הטוב שאין לה קץ חיברה
בין הדבקים, ורצון להיטיב איש עם זולתו חפף על ראשיהם. הם הדליקו נר נשמה והניחו מצחם על השיש הקר.
"אנא ריבונו של עולם", הם התחננו, "בזכות הצדיק מאורם של ישראל,
האר עינינו שנמצא פתרון שיניח את דעת שנינו" . לאחר
שעה ארוכה של תפילות ותחינות, פנה מזרחי לידידו ואמר: "ידיד נפשי, בוא נעשה
פשרה. קבל ממני במשך שלושה חודשים את הוצאות צרכי השבת שלך, והיה אם עסקיי יחזרו
למסלולם נמשיך בעיסקת השבת, אם בחסדי השם הם ישובו ויפרחו, נחזור לעסקת יששכר
וזבולון שלנו, ואם חלילה..." הרב שעיבי נרגש עד דמעות, חיבק ארוכות את מיטיבו
ידידו, הנהן בראשו ולחש על אוזנו: "בצלאל יקירי, אתה איש גדול, ובעל חסד שאין
כמותך בעולם. אני מוכן להסכם הפשרה שהצעת... כי אני מעריץ מוחלט של טוהר לבך וכוונותיך.
"אתה זבולון הכי ענק בעולם". "ואתה יששכר נשמתי", חתם הסוחר
מזרחי את השיחה. השניים צעדו לעבר המכונית, וצמרות הצאלון נעו זעו בהתרגשות, הרבה
מעבר לעוצמת הרוח.
