אמרי שפר כ"ג שבט ה'תשע"ח

אמר הרב הצדיק ר' אריה לווין זצ"ל, ששמע מפי החפץ חיים, על מאמר חכמינו ז"ל )חגיגה ד.( בעניין - "איזהו שוטה, זה המאבד כל מה שנותנים לו", שאמר בזו הלשון: "אין דבר יקר בעולם יותר מהזמן, אשר אי אפשר לקנותו בכל מחיר שבעולם, ובכל דקה אפשר לומר 200 מילים, אשר כל מילה היא מצווה בפני עצמה, ומאבדים הזמן בהיסח הדעת"!!!

    אף אחד לא יעדיף להיות לצדו של אדם זועף, עצבני ועוקצני, אם מנגד הוא יוכל לבחור להיות לצידו של אדם שלא מתעצבן על כל שטות, יודע לסלוח על טעויות ולהשכין פשרה. החביבות היא תכונה בפני עצמה שעליכם להכיר וליישם. אם אפילו רק חיוך קטן מכם ייתן לאחרים תחושה של חמימות ואושר - תבואו על שכרכם ואף אחד לא יוכל לעמוד בפני קסמכם.

ה'אמרי אמת' פעם שאל "כמה זמן ארך מעמד הר סיני?" והיה מאלפם בינה עפ"י הנאמר בפרקי דר' אליעזר פרק נ"ט שמתן תורה נמשך שלש שעות.

   ''כתוב 'ואתה תחזה מכל העם' – כוחו של הרבי 'לחזות' ברוח הקודש הוא 'מכל העם', על-ידי החסידים שמתקבצים אצלו ועובדים את ה' על-פי הדרכתו" (רבי יצחק מוורקה)

הקרינה שנעלמה (פניני עין חמד, עלון 671)

    אחד מבניו של חכם סאסי עבד בחברה שפיתחה כרטיס תקשורת משוכלל, וחברת אריקסון משוודיה רכשה את המוצר. מנהלי החברה השוודית האיצו במנהלי החברה הישראלית לשגר אליהם מהנדס בכיר, כדי שיפתור בעיה מסוימת בכרטיס התקשורת. התפקיד הוטל על בנו של רבנו והוא הגיע לאביו ביום שישי כדי לקבל ברכת פרדה לקראת הטיסה. חכם סאסי ביקש ממנו לגשת לחדר ההדלקה ולקחת משם נייר כסף של הנרות שהודלקו לכבוד נשמות הצדיקים. למרות שהבן לא הבין לשם מה, בכל זאת עשה את רצון אביו והניח את נייר הכסף במזוודה.

    בהגיעו לשוודיה הצטרף לצוות של שישה מהנדסים שוודיים בכירים שניסו בדרכים שונות לפתור את בעיית הקרינה מהכרטיס. הם עבדו במעבדה במשך שלושה ימים - אך ללא תוצאות. קרינה גבוהה פרצה מהכרטיס, והשוודים התריעו שאם הבעיה לא תיפתר לשביעות רצונם - הם יבטלו את העסקה שנאמדה במיליוני דולרים. מנהלי החברה בישראל נלחצו מהאיום השוודי, והודיעו לבנו של רבנו שהם קוצבים לו ארכה של חצי יום בלבד למצוא בעצמו פתרון לבעיה. לאחר שהם מיצו את כל האפשרויות ההנדסיות, שהיו ברשותם. חייג הבן לאביו וסיפר לו את כל השתלשלות המאורעות. "מה אעשה, הם יתנו לי רק שעות בודדות למצוא פתרון?". חכם סאסי השיב: "בני, אתה לא בכיוון הנכון. קח את נייר הכסף של הנרות, הנח אותו בצדו השני של הכרטיס, תכסה את כל האזור והקרינה תעלם!". הבן, מהנדס בכיר בזכות עצמו, לא הבין כיצד נייר כסף של נרות יכול לפתור את בעיית הקרינה. ולכן שאל שוב את אביו מה לעשות. האב חזר בסבלנות על דבריו. הבן נטל את נייר הכסף והניחו על אחד מרכיבי הכרטיס והקרינה ירדה למינימום. צוות המהנדסים שעבדו עימו מחאו לו כפיים סוערות. הם התעניינו לדעת, מה עשה ועם מי שוחח בטלפון. השיב הבן: "דיברתי עם אבי מישראל". "מי הוא אביך, האם גם הוא מהנדס בכיר?". הבן חייך. "אבי הינו יהודי, שקורא תהלים ומתפלל לבורא העולם". המהנדסים הגויים לא יכלו להבין כיצד יהודי פשוט היושב בישראל פותר בעיה סבוכה בשוודיה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ח' סיון ה'תשע"ז

''איש אשר ייתן לכהן לו יהיה" )ה, י(  מעשה ברבי אביש'ל מפרנקפורט שחילק את כל רכושו לצדקה, אמרו לו קרוביו: הלא דין הוא, שהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש? השיב להם: בצדקה נאמר: מרבה צדקה – מרבה חיים. ואם כן הצדקה היא סגולה לאריכות ימים, כלומר שיש כאן עניין של פיקוח נפש. ובפיקוח נפש מותר לעבור אפילו על עבירה מדאורייתא ואפילו לחלל שבת. וכל שכן שמותר לעבור על עבירה מדרבנן שאמרו: אל יבזבז יותר מחומש. )אמונה שלמה(

     ''אל לו לאדם לבקש גדולות. היה אחד שהתפלל לרוח הקודש, והתפילה עושה מחצה, והשיג רק רוח" (רבי פינחס מקוריץ)

    בספר 'רפואה וחיים' כותב הגאון הקדוש רבי חיים פלאג'י זיע"א וזה לשונו: "כי אני הגבר ראתה עיני מיום שעמדתי על דעתי, כי כל איש ואישה, משפחה ומשפחה, מדינה ומדינה, עיר ועיר, שהיו ביניהן מחלוקת, לא יצאו נקיים הב' כיתות ולקו בין בגופן ובין בממונם. ומי שיש בו דעת יעמיק בזה מאד ולעולם יוותר משלו בין בגופו ובין בממונו.  ויצא הפסדו בשכרו, שיהיה לו שכר טוב בעולם הזה ובעולם הבא,  מסיבת כי היה אוהב שלום ורודף שלום.

     בפרקי אבות כתוב מצווה גוררת מצווה, למה לא כתוב מצווה מביאה מצווה, רק שלפעמים יש כל מיני עיכובים, כגון בברית: מחכים עד שהמוהל בא וכדומה, זה עצמו גם מצווה, וזה הלשון גוררת, שנסחבת המצווה [סי שלעפצך] (הגרי"י רייזמן זצ"ל(.

         ואמרה האישה אמן אמן. יש הלומדים מכאן רמז: "אמן" ר"ת: ארבע כוסות, מגילה, נר חנוכה, אלו המצוות שהנשים חייבות בהן, מפני שגם הן היו באותו הנס.

     וכן אמר הרה"ק המגיד מקאז'ניץ זי"ע, שאכן – ודאי אפשר אף כהיום לשמוע, אלא שקודם לכן יש לרחוץ ולשטוף את האוזניים מכל שמץ טינוף או אז יזכה לשמוע באזניו את קול ה') עי' רמתיים צופים אות פד, בתנדב"א רבא פרק ב(.

     חז"ל אומרים: 3 גויים ברכו, שתים מהם נתקיימו, ואחד לא נתקיים. ארוונה היבוסי ברך את דוד "ה' ירצך", ונתקיים. דריוש בירך את דניאל "א' די אנת פלח לו הוא ישזבנך" )ה' שאתה עובדו, הוא יצילך(, ונתקיים. לבן ומשפחתו ברכו את רבקה "אחותנו את היי לאלפי רבבה" ולא נתקיימה ברכה זו, ולהיפך, היא הייתה עקרה. וההבדל: מפני שארונה ודריוש הזכירו בברכתם את שם ה', לכן התקבלה תפלתם, ולבן לא הזכיר את ה' אלא אמר מלבו, לכן לא נתקיימה הברכה. גם הכהן בברכת כוהנים, אומר "יברכך ה'" הברכה מהקב"ה, ולכן ברכות אלו יתקיימו. וזהו לימוד לכל אחד המברך לחברו, שיזכיר את ה' בברכתו.

     חסיד אחד שישב פעם בליל שבועות ליד שולחנו של הרה"ק רבי ישראל מרוזין זיע"א,  ונכנס הרהור בלבו: הלא הלילה הזה צריך לומר "תיקון ליל שבועות", וכאן אינני מקיים את זה. הרגיש הרבי במחשבתו של החסיד ואמר לו: "תערוך לפני שולחן" (תהלים כ"ג – ה') הוא ראשי תיבות של "תיקון ליל שבועות"."

ברכתו של בעל ה"שאגת אריה" (מתוך דברי תורה – הרב חנניה צ'ולק)

     בוולוז'ין גר רבי יצחק, שהיה בר אבהן, גביר וגם פרנס הקהילה. לצורך מסחרו הרבה לנדוד בקהילות ישראל.  בשובו ממסעות אלו נהג לזכות את אשתו, מרת רבקה, בתשורה נאה. יום אחד, לפני שיצא לדרכו, ביקשה ממנו אשתו הצנועה וחכמת הלב, שבמקום אותן תשורות, היא מעדיפה שיקנה לביתו ש"ס שלם (דבר נדיר ויקר המציאות באותם ימים). שמע רבי יצחק בקול אשתו, והצליח לקנות ש"ס שלם. אמנם לא כולם מאותו דפוס, ולא כולם באותו גודל, גם הכריכות היו שונות, אולם היה זה ש"ס שלם! כדי לא להחזיק טובה לעצמם, החליטו רבי יצחק וזוגתו שישאילו את כרכי הש"ס לכל מי שחשקה נפשו בלימוד התורה.

     עד מהרה התפרסם הדבר בעירם,  וכל בן תורה שרצה ללמוד, היה ניגש לביתם ומבקש כרך מן הש"ס בהשאלה. כשאך גמר ללמוד, קיבל תמורתו כרך אחר מאלו שהיו מצויים אותה שעה בבית הגביר. הואיל ורבי יצחק, לצורך מסחרו נאלץ היה להסתובב מחוץ לבית, מינה את זוגתו החכמה, שהיא תהיה "מנהלת הספרייה". בידה ניתנו מפתחות האוצר והיא הייתה ממונה על הרישום של נוטלי הספרים.

     לימים הגיע לעיר הגאון בעל ה"שאגת אריה". הוא התבודד באחד מבתי המדרש בעיר ושקד בהתמדה על לימודו. מדי פעם נכנס לבית הגביר, רבי יצחק, כדי ליטול אחד מכרכי הש"ס, והיה משיב את הכרך שהיה ברשותו. אשת רבי יצחק חשה שלפניה עומד אדם גדול, מגדולי ישראל ממש. על כן הרהיבה עוז בנפשה ואמרה באחת הפעמים שהזדמן לביתה: "אל לו למר להטריח את עצמו לבוא לביתנו כל פעם שברצונו להחליף מסכת במסכת. ביטול תורה הוא. אשלח אני אחד ממשרתי בכל בוקר למקום לימודו והוא יביא לכת"ר את הגמרות הנחוצות לו לצורך לימודו. סידור זה נמשך במשך תקופה ארוכה. כשנאלץ לעזוב את העיר, ניגש אליה ובירכה: "אני מברך אותך שייוולדו לך שני בנים אשר יאירו את עיני ישראל, כיוון שאפשרת לי ללמוד מן הש"ס שברשותך. בן אחד אני מברכך, יזכה להקהיל קהילות ברבים וילמד את צעירי ישראל מן הש"ס. ואילו הבן השני לא יצטרך לש"ס, כי יזכה לדעת את התורה כולה – בעל פה". נתקיימה ברכת הצדיק. בנה האחד היה הגאון רבי חיים מוולוז'ין שנמנה על תלמידי ה"שאגת אריה" )כעדותו בהקדמה ל"נפש החיים"(, הקים את אם הישיבות, היא ישיבת וולוז'ין, ובנה השני, הלא הוא רבי זלמל'ה, שהתעלה מעל כל בני דורו כמעט, בידיעת התורה כולה בע"פ!.

העגונה שלא הותרה (על-פי סיפורו של ר' אהרן סורסקי, 'המודיע')

אברהם מושקוביץ, מהעיר פיאטרה נייאמץ שברומניה, היה בין היהודים שגויסו לצבא הרומני במלחמת העולם הראשונה והוא נשלח לחזית. בתחילה קיבלה רעייתו, שנותרה בביתם עם בנם הקטן, מכתבים תכופים ממנו. כל מכתב נשא עמו אות חיים משדה הקרב והביא פרץ שמחה למשפחה המודאגת.

ופתאום חדלו המכתבים מלבוא. שבועות וחודשים עברו מאז הביא הדוור את המכתב האחרון מהבעל הלוחם, ומאז אין שום סימן חיים.

מיום ליום גבר והלך החשש לשלומו של החייל. רעייתו וקרוביו כססו ציפורניים בהמתנה מורטת עצבים, אך שום בשורה לא באה. גם כאשר שככו הדי הקרבות והלוחמים החלו לשוב אל משפחותיהם, בבית משפחת מושקוביץ עדיין לא היה קצה חוט לפתרון תעלומת היעלמו של הבעל והאב.

יום אחד קרה הדבר שממנו חרדו יותר מכול. הדוור הביא משלוח לביתו של מושקוביץ. כשרעייתו פתחה את החבילה, כמעט התעלפה. היו בה חפציו האישיים של בעלה. המשמעות הייתה ברורה. זעקות השבר של האומללה החרידו את כל הסביבה. אֵבל ירד על יהודי נייאמץ.

אף שגופתו של האיש לא נמצאה, ואף לא היו עדים לנפילתו, רסיסי המידע שהגיעו תמכו בהערכה שאכן החייל מצא את מותו בשדה הקרב. לבם של קרוביו ומכריו נקרע למשמע הקדיש מפיו של הבן הרך. אלמנתו ובני משפחתו ישבו שבעה והתאבלו עליו כדין.

בתום ימי האבל החלו קרובי האלמנה לדבר על לבה לשקם את חייה ולהינשא. בתחילה לא רצתה לשמוע על כך, אך בסופו של דבר השתכנעה, ובלב כבד פנתה אל רבי חיים-מרדכי רולר, רבה הנערץ של העיר, ששמו יצא לתהילה כמתיר עגונות.

האלמנה שטחה לפניו את תלאותיה. היא תיארה כיצד נטרפה ספינת חייה, כיצד עונתה יום ולילה על-ידי הספקות, עד שהגיעה הידיעה המרה.

רבי חיים-מרדכי השיב לה כי ברגע זה הוא טרוד בסוגיה מורכבת, ודעתו אינה פנויה לרדת לעומקו של המקרה ולפרטיו. הוא הביע השתתפות בצערה של האישה, וביקש ממנה לבוא בפעם אחרת, כדי שיוכל ללבן כראוי את נסיבות עגינותה.

אלא שגם כאשר באה האישה במועד השני התקשה רבי חיים-מרדכי להתפנות לעניינהּ. כשהדבר חזר ונשנה, הבינה האלמנה כי הימנעותו מלדון בעניינה אינה מקרית.

בצר לה שיתפה בכך את קרובי משפחתה, והללו, שהיו מנכבדי הקהל, פנו אל רבי חיים-מרדכי והפצירו בו לתת לאישה 'היתר עגונה'. הם חששו כי גם אם רבנים אחרים יתירו לה להינשא, הימנעותו של רבי חיים-מרדכי מלהתירה תרחף כעננה מעל ראשה ותקשה עליה למצוא את זיווגה.

לנוכח ההפצרות ניאות רבי חיים-מרדכי להיכנס בעובי הקורה. הוא עשה בירור מעמיק על קורותיו של אברהם מושקוביץ, חקר עדים ודלה כל רסיס מידע שעשוי לתרום להכרעת הדין. בסופו של דבר התגבשה בלבו ההחלטה להתיר את האלמנה מכבלי עגינותה, לשמחת קרובי משפחתה. הוא אף קבע מועד להענקת כתב ההיתר.

ביום המיועד באו ללשכתו האלמנה וקרוביה. רבי חיים מרדכי נטל את הקולמוס, טבלו בדיו, וניגש להעלות על הכתב את נימוקי ההיתר. אלא שבטרם השלים הרב את השורות הראשונות נשבר הקולמוס.

"האם יש למישהו קולמוס?", שאל רבי חיים-מרדכי את הנאספים. כשנענה בשלילה נאלץ הרב לדחות את המעמד למועד אחר, למגינת לב כולם. כשנקראו שנית, כבר היו הללו מצוידים בעטים לכל צרה שלא תבוא, ובלבד שהאישה תקבל את ההיתר הגואל...

הפעם לא היו תקלות. רבי חיים-מרדכי החל להעלות על הכתב את פסקו. האותיות השחורות מילאו במהירות את גיליון הנייר, ופירטו בבהירות רבה את המקורות ההלכתיים שעליהם נסמכו טיעוניו של הרב, הביאו את דברי הפוסקים והסבירו היטב את נימוקי ההיתר.

כשסיים, ביקש רבי חיים-מרדכי לחתום את שמו בתחתית הגיליון, אולם אז אירעה תקלה: ידו נתקלה בקסת הדיו וזו התהפכה. הדיו השחורה ניגרה ממנה על גיליון הנייר והורידה לטמיון את עמלו של הרב.

באותו רגע ניתר רבי חיים-מרדכי ממקומו, וקרא בסערת נפש: "לא אוכל להתיר עגונה זו!". לנוכחים היה ברור כי עיכוב שמימי מונע מהאישה לזכות בהיתר. הם סבו על עקבותיהם, ויצאו בשתיקה מהחדר.

חלפו כמה חודשים. יום אחד הרעידה הבשורה את העיר: בא ההרוג ברגליו! אברהם מושקוביץ חזר לביתו, בריא ושלם! העיר הייתה כמרקחה. הכול באו לחזות בפלא ולשמוע מפי גיבור הפרשה את קורותיו.

התברר כי החייל נפל בשבי, ונמנע ממנו ליצור קשר עם בני משפחתו. עתה בוצעה עסקת חילופי השבויים והוא יצא לחופשי.

דבר המעשה התפשט כאש בשדה קוצים, והדהים יהודים וגויים כאחד. הכול שחו בנפלאות ההשגחה העליונה ובהתערבותה למניעת מכשול גדול בישראל. ורבי חיים-מרדכי עצמו אמר: "כשבאה אליי אישה זו חשתי חוסר רצון לסייע לה, אף-על-פי שנרתמתי תמיד לכל מקרה של עגונה. הבנתי שמן השמים רומזים לי להשתמט מלהתיר מקרה זה, ובסייעתא דשמיא מנעו ממני מכשול גדול!".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ט טבת ה'תשע"ז

   ''אדם לעולם לא יכול לשנות את מחשבותיו אם לא יודע מה המחשבות שלו"

     אם תמיד תעשה את מה שתמיד עשית תגיע תמיד רק לאן שהגעת.

     אתה עובד בשביל לחיות - אבל העבודה הורגת אותך.

     את חזרת הש"ץ שנתקנה על מנת שהש"ץ יוציא ידי חובה את הציבור. בכל ברכה וברכה הצבור עונים 'אמן' ודי בזה, משא"כ בתפילת 'מודים', שהיא תפילה של הכרת הטוב להקב"ה - 'מודים אנחנו לך', תקנו חז"ל תפילת 'מודים דרבנן ', שכל אחד ואחד יאמר בעצמו, והלא דבר הוא?! מה נשתנתה ברכה זו משאר חזרת הש"ץ, שדי במה שאומר הש"ץ והציבור עונים אמן?!  וביאר שהעניין הוא, שמאחר שתפילת 'מודים' היא הכרת הטוב לבורא עולם על כל נשימה ונשימה, ועל כל חסדיו שעושה עמנו בכל רגע ורגע, על כל אחד לומר אותה בפה מלא בעצמו ולא על ידי שליח!! (אהל משה(

     הרבי מרוז'ין ביקש פעם מרבי משה מקוברין שיגיד לו דיבור ממורו רבי מרדכי מלכוויטש. ענה לו: "הרבי היה אומר - "רוח הקודש זה לא רבותא, גילוי אליהו אינו רבותא, פקידת עקרות אינה רבותא, לירא באמת מהקב"ה זו רבותא!" ("אמרות משה" ח"א(

"     בצלאל... למטה יהודה ואהליאב... למטה דן" את בצלאל,  בן השבט החשוב ביותר – שבט יהודה, זיווגו עם בן השבט הפחות בחשיבותו, שבט דן.  ללמדנו שבתחום החכמה אין הייחוס בעל חשיבות.

     בצמיחה הרוחנית משולה לעתים לנסיעה בדרך הררית. התנחם בידיעה שירידתך היא רק הכנה לקראת עלייתך.

     "בצעירותי סיגפתי את עצמי בכל מיני סיגוף, אבל אילו הייתי יודע את כוח התפילה לא הייתי מסגף את עצמי כלל, רק הייתי עומד ומתחנן אל הקב"ה יומם ולילה, כי הכל תלוי בתפילה, ועל ידי התפילה אפשר להשיג הכול!" (רבי נחמן מברסלב זיע"א )

החיבור במעמקים (להתעדן באהבתך- בראשית(

     בכ“ג באלול התש“ע, בשעה:23:00 , עת בה נסעו הרב משה מורנו הי“ו ורעייתו תחי‘ לביתם שבמושב מעלה אפרים. מכונית שנסעה אחריהם באורות גבוהים ובה ארבעה נוסעים הפריעה למהלך נסיעתם ולפיכך החל הרב להאט כדי לתת למכונית שתעקוף אותו.  הרכב אכן הגביר מהירותו ועקף. אך לפתע עצר כדי לחסום את רכבו של הרב. מאז הכול התרחש במהירות עצומה; מחבל חמוש ברובה ירד מהרכב החוסם ומטווח של שני מטרים החל לירות על רכבם של הרב ורעייתו. שבע עשרה כדורים נורו מטווח קצר ורק אחד פגע ברגלו של הרב. קליע נוסף פגע בכרית הראש של מושב הנהג. כל השאר חדרו את החלונות והדלתות.  המחסנית התרוקנה והמחבל אץ לרכבו להביא מחסנית נוספת. הרב ורעייתו ניצלו את ההפסקה למנוסה מרכבם. היה זה הימור על חייהם כי למחבלים שברכב יש נשק ותחמושת ולהם אין כל דבר להגנתם...

     הרב מורנו בסייעתא דשמיא ובקור רוח דחק ברעייתו להידרדר לתהום שהייתה לצד הכביש. פירושו של דבר זה להידרדר לעומק של יותר מש...ל...ו...ש...י...ם מ...ט...ר...י...ם!  הוא אמר לרעייתו שאם יתמהמהו עוד רגע אחד הם יהיו חשופים למחבלים ויחוסלו בוודאי. הם החלו בירידה תלולה ורצופת מכשולים בתהום החשוכה לחלוטין. הם הספיקו להבחין בשלושה מחבלים חמושים שחוזרים לרכב שלהם כדי לבצע ”וידוא הריגה“... הזוג החל להתגלגל במורד התהום כשהרב מורנו מאבד דם רב מרגלו הפצועה והאישה סובלת מהלם ופציעות מסלעים חדים.  כשהגיעו שניהם לתחתית המדרון הם שלפו את מכשיר הטלפון הנייד, שלמזלם היה בידה של רעייתו כשנמלטה עימו מהרכב. וממעמקי המדרון הם הזעיקו את כוחות הביטחון.  תוך דקות הגיע כוח חילוץ כדי להוציאם מהתהום, כשבמקביל הצבא החל במצוד אחר המחבלים.  הפלא הגדול אותו לא יכלו לפענח אנשי הצבא והמשטרה כיצד הצליחו בני הזוג להתקשר מעומק התהום, שאפילו על הכביש הקליטה היא גרועה מאוד, אם לא היו מצלחים להתקשר משם, מי יודע כמה שעות כואבות הם היו נשארים שם, כשהם מאבדים דם וזקוקים לטיפול רפואי...  בסופו של דבר, המחבלים ימ“ש נתפסו והם הודו בחקירתם שהם אפילו הספיקו לכרות קבר כדי לקבור את קורבנותיהם ולהעלימם...

     בסעודת הודיה שנערכה כחצי שנה לאחר האירוע, אמר אחד הרבנים שיש בידו לפתור את תעלומת ה“יש קליטה“ של הטלפון הנייד בתהום: ” לפני עשר שנים הרב מורנו שליט“א קיבל על עצמו שהוא לא נכנס לבית המדרש עם טלפון נייד כלל, אפילו אם הוא כבוי.  פשוט ומוחלט: הטלפון הנייד הושאר מחוץ לתחום ביהמ“ד.  בנושא זה הוא לא נכנע ועמד בצוק איתן מול כל הניסיונות לשכנעו שהנייד יהיה כבוי. הוא טען שאם מתחילים להיכנס לביהמ“ד עם נייד כבוי בקלות אפשר להידרדר לטלפון במצב רוטט. וכדאי שלא לעמוד בניסיון. הוא טען שוב ושוב שהוא אינו רוצה שתורתו תיעשה קרעים קרעים ואף לא שהתפילתו תופרע מאיזה רטט או צליל... ” הרב מורנו אף אמר, שאי אפשר לומר ’שמע קולנו... חוס ורחם עלינו... וקבל ברחמים וברצון את תפילתנו‘ כשלפתע הטלפון מזמזם ברטט, היד לוחצת ’אוטומטית‘ על כפתור והעין מרפרפת על הצג לראות מי התקשר... ברגעים ספורים אלה שבאמצע התפילה יש היסח הדעת והחמור מכל שאנו מניחים את הקב“ה ב...‘ממתינה‘! ”

     בעקבות קבלתו של הרב מורנו נעשה חיזוק גדול בישיבה ורבים הצטרפו אליו וביהמ“ד היה נקי ממש מניידים! ” מכאן נבין את פשר החיבור שנעשה במעמקים. כאשר הרב מורנו ניתק עצמו כליל מהנייד והוא כולו היה בקשר ישיר בלימוד ובתפילה עם הקב“ה בלבד, אזי בעת צרה, ברגע הנכון והקריטי, חיבר אותו הקב“ה לרשת הקליטה של הנייד במקום שעל פי טבע כולם מנותקים!“

     אם אתה בזמן התפילה והלימוד מחובר רק להקב“ה ומקבל על עצמך לא להיכנס לביהמ“ד או לביהכ“נ כשהנייד מחובר/ רוטט - הקב“ה ישמע אותך, יענה לך בעת צרה ויחבר אותך גם במקום שאין בו קליטה...

 יששכר נשמתי )מתוך סידרת ספריו של הרב יעקב (קובי) לוי(

     בצלאל מזרחי הוא איש עסקים חסר נשימה, המנהל קרבות צפופים לרכוש עסקים ולבצע עסקאות. במונחים בני ברקיים, מזרחי הוא סיפור הצלחה בהחלט מרשים. יש לו שתי דירות, שלוש מכוניות, קופות גמל עסיסיות ואשראי בנקאי שמנמן למדי. מזרחי בנעוריו היה תלמיד מבריק, שקדן ותוסס.  עקב בצד אגודל עם בצלאל מזרחי למד הבחור השקט והחרישי פנחס יוחנן שעיבי. הפער ברמת הלימוד בין מזרחי לשעיבי היה בלתי נתפש. די אם נאמר,  שלפחות שלוש פעמים ביום ניגש שעיבי בביישנות למזרחי וביקש שיסביר לו את החילוק שבין רבנו חננאל לתוספות, והתחנן בפניו שיחזור על עיקרי השיעור היומי של ראש הישיבה.

     גלגל סובב בעולם. בגיל 21 נישא בצלאל מזרחי לדרורה, בתו של הגביר הנודע שמשון גבריאל יעקובי, ששאף להשיא את בכורתו לעילוי של הישיבה המפורסמת. שאיפתו עלתה בידו, ואכן האברך מזרחי שקד 5 שנים על תלמודו בכולל, אך נשאב אט אט לעסקיו של חותנו. ואתם יודעים איך זה מתחיל, פה שעה, שם שעה, ולבסוף בגיל 30 מצא עצמו מזרחי שקוע עד צוואר בעסקים.  בגיל 45 וחודשיים לקה מזרחי מיודענו בלבו, ואושפז במחלקה הקרדיולוגית. הצינתור לא אחר להגיע ובין בדיקה לתרופה התעשת הסוחר מזרחי ומשך באוזניו כלא מאמין: "15 שנים אני מחוץ לעולם התורה, חוטף בקושי מנחה מעריב במניין, שחרית זריזה, אך קביעת עיתים לתורה?". ובעוד הרהורי תשובה מנקרים חולפים במוחו, הוא הבחין לפתע במסדרון המחלקה ביהודי תמיר ונאה, שזקנו יורד על פי מידותיו וסביבו כשתילי זיתים 7-6 ילדים קטנים המצחקקים בעליזות. "שעיבי!"? חרחר מזרחי לעבר האיש. "שעיבי, אני לא טועה, פינחס יוחנן ידידי בוא היכנס לחדר 17" ."הו, ידידי ורעי הנפלא, רבי בצלאל מזרחי, מה שלום כבודו" - האיר שעיבי פניו לעבר ידידו משכבר הימים,  תוך לחיצות ידיים חמימות. שעיבי רכן לעבר ידידו, חיבק אותו בחמימות ולחש לאוזנו: "בצלאל ידידי כמעט 20 שנה לא נפגשנו... וזו אשמתי. יש לי חוב מוסרי וערכי עצום כלפיך. אם יש בי תורה - היא בזכותך. אם יש בי דרך ארץ - זה בזכותך. אתה בצלאל, היית עמוד האש שלי, עמוד האור. אתה היית היחיד שהבין את ניסוחיו וסברותיו של ראש הישיבה, והסברת לי אותן בטוב טעם שיחדרו למוחי וללבי. בזכותך, ורק בזכותך הצלחתי לצלוח את עולם הישיבות.  כיום ידידי, זיכוני מן השמים, לעמוד בראש כולל ובו 40 אברכים שקדנים, ואני בבערותי ובעוניי מעביר שיעור או שניים מידי יום, הספקתי להוציא לאור ששה ספרים בהלכה שקיבלו הסכמתם של גדולי הדור. וכל מה שיש לי, שלך הוא.  ושיעמוד לך לרפואה שלמה ובריאות איתנה. אגב, אבי מאושפז כאן במחלקה בחדר הסמוך ובאנו לבקרו .

     בצלאל מזרחי לא האמין למשמע אוזניו. הבחור פינחס יוחנן שעיבי ראש כולל!!!??? מוציא לאור ספרי הלכה! ואני, בצלאל מזרחי, העילוי הדגול,  מצונתר ועוסק במסחר ומקבל ממנו, מן הגאון הזה, כבוד, כאילו עולם התורה נשען עלי. לא יאומן!

     שבועיים אחרי. חצות לילה. נקישה בדלת. הרב שעיבי פותח דלת. למולו בצלאל מזרחי. "ברוך הבא ידידי", מאיר שעיבי פניו. "פינחס יוחנן באתי אליך בעניין רציני, ואני מבקש שתהיה קשוב לדבריי. קשה לי לחזור היום לאוהלה של תורה, ורק אתה יכול להציל אותי, ואתה גם חייב להציל אותי.  בדקתי ומצאתי שברוך השם נולדו לך 10 ילדים כן ירבו, עיניי רואות שאתה מתגורר בדירה של 2.5 חדרים". הסוחר מזרחי הכניס ידו לכיסו הימני ושלף משם 12,000, ₪ במזומן: "כל ראש חודש, אם ירצה השם, אגיע אליך בחצות לילה ואשלשל לידך 1,000, ₪ על כל נפש. כמו כן, כבר מחר אשכור דירה בת 5  חדרים, שתתגוררו ברווחה. אני מתחנן לפניך תהיה אתה יששכר שלי, ואני אהיה הזבולון שלך". הדברים שיצאו מלב מורתח ואוהב נכנסו אל לבו העדין של ראש הכולל הרב פינחס יוחנן שעיבי אשר בביישנות רבה הסכים לעסקה. הסכם יששכר וזבולון נחתם בין שני הידידים הוותיקים ויצא לדרך.

     הו,הו, היו אלה ימים יפים וגדושי תופינים ומעדנים, עופות, דגים ובשר שמן עבור משפחת שעיבי, שהמקרר שלהם מעולם לא הכיר שפע כזה. "שלא יהיו לך שום נקיפות מצפון", היה הסוחר מזרחי לוחש מפעם לפעם לאוזני ידידו ראש הכולל, "אני לא טיפש, אני צריך אותך יותר ממה שאתה צריך אותי...  תודה לקב"ה שהביא לי את הלחצים בלב, את האשפוז הכפוי, ועל ידי כך זכיתי לראותך במסדרון בית החולים, אתה ידידי, אתה יששכר נשמתי". במשך חמש שנים התנהל לו הסכם יששכר וזבולון בין השניים, כאשר מזרחי נוחת כל ראש חודש אצל שעיבי כמו שעון שוויצרי, הם לומדים בצוותא סוגיה קטנה ונפרדים בחיבוק חברי אוהב.

     אחרי חמש שנים, סמוך ונראה לערב ראש השנה, שומע הרב שעיבי שיחת סוחרים אקראית על מדרכה ברחוב רבי עקיבא. הנה ציטוט חלקי: "שמעתי שבצלאל מזרחי פושט רגל. הבנק עיקל לו שתי מכוניות ואת שתי דירותיו, ועכשיו גם החסכונות שלו בסכנה" . יומיים אחר כך כשהגיע מזרחי עם השטרות המרשרשים, הבחין שעיבי בזיק של מתח המשוך בין עפעפיו של הזבולון שלו. "מזרחי, תהיה הוגן כלפי,  ואל תסתיר ממני דבר. שמעתי שנקלעת לקשיים". נסיונות הטיוח של מזרחי עלו בתוהו. לאחר שתיים שלוש דקות של דחיות דיפלומטיות, התרצה מזרחי: " מה לעשות נפלתי בגדול, אני לא סוחר גדול, אני כבר תרנגול מרוט... אבל אני בהסכם שלי עומד... שכח מלשכנע אותי לפרוש מן ההסכם, אני חוסך מן הפה שלי וכל גרוש שארוויח אני מעביר אליך. אל תדאג שעיבי, אשתי מודעת להסכם, והיא מסכימה. למרות הכול, אני לא רעב ללחם. "בשום אופן לא", היה הרב שעיבי נחרץ "אין דוחין נפש מפני נפש. הפיות של הילדים שלך קודמים לפיות של ילדי. אם הבנקים עיקלו את רכושך, לא יעלה על הדעת שתממן אותי. זה איסור מוחלט". מזרחי: "אתה יודע מה, אני מוכן לפשרה. תן לי לממן לך לפחות את כל צרכי השבת. תעשה חשבון כמה עולה לך שבת, עם כל המעדנים והמצרכים, ואני משלם. אל תחסוך. זה יפחית מעלי מעט את הנטל, אבל ישמור אותך מאושר". הרב שעיבי הפך לחומה בצורה :"לא ולא.  אני לא אהיה מסוגל לאכול בשבת את המעדנים שתרכוש לי מהאין כסף שלך. זה יפגום לי בעונג שבת שלי. תתחשב בי. מזרחי לא נכנע: "רב שעיבי, והשבת שלי - מה יהא עליה?  לקראת שלהי הויכוח מצאו השניים את עצמם מול דלתו של אחד מפוסקי הדור. הלה האזין רב לטענותיהם: כן עונג שבת, לא עונג שבת. עיניו הבריקו מאושר או מדמע. לאחר כשעה הוא פסק: "אתם אנשים נפלאים, ממש עמודי עולם, אתם סנגורים מושלמים על עם ישראל... אבל לאחר שעיינתי ארוכות בנושא הנני פוסק שהרב שעיבי, שהוא ה יששכר מביניכם, צודק. הסוחר מזרחי לא אמר נואש, הוא אחז בידו של הרב שעיבי ויחד צעדו לביתו של אחד מראשי הישיבות. הלה פער עיניו בתדהמה, והרהר בלבו: ראה אבא שבשמים, אלו יהודים צדיקים יש לך בעולמך... לאחר שעיין בטענותיהם פסק ראש הישיבה: " אני פוסק לטובתו של זבולון. הבן ידידי הרב שעיבי, הזבולון שלך מר מזרחי,  נותן לך בעצם צדקה לצרכי שבת, וצדקה זו לעולם חוזרת.

     הרב שעיבי והסוחר מזרחי יצאו באותו לילה בני ברקי לבית העלמין וניצבו מול ציונו של ה'חזון איש' זצ"ל. אהבה ענקית הדביקה בין השניים, הכרת הטוב שאין לה קץ חיברה בין הדבקים, ורצון להיטיב איש עם זולתו חפף על ראשיהם. הם הדליקו נר נשמה והניחו מצחם על השיש הקר. "אנא ריבונו של עולם", הם התחננו, "בזכות הצדיק מאורם של ישראל, האר עינינו שנמצא פתרון שיניח את דעת שנינו" . לאחר שעה ארוכה של תפילות ותחינות, פנה מזרחי לידידו ואמר: "ידיד נפשי, בוא נעשה פשרה. קבל ממני במשך שלושה חודשים את הוצאות צרכי השבת שלך, והיה אם עסקיי יחזרו למסלולם נמשיך בעיסקת השבת,  אם בחסדי השם הם ישובו ויפרחו, נחזור לעסקת יששכר וזבולון שלנו, ואם חלילה..." הרב שעיבי נרגש עד דמעות, חיבק ארוכות את מיטיבו ידידו, הנהן בראשו ולחש על אוזנו: "בצלאל יקירי, אתה איש גדול, ובעל חסד שאין כמותך בעולם. אני מוכן להסכם הפשרה שהצעת... כי אני מעריץ מוחלט של טוהר לבך וכוונותיך. "אתה זבולון הכי ענק בעולם". "ואתה יששכר נשמתי", חתם הסוחר מזרחי את השיחה. השניים צעדו לעבר המכונית, וצמרות הצאלון נעו זעו בהתרגשות, הרבה מעבר לעוצמת הרוח.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"ד תמוז ה'תשע"ו

אדם אחד מיהר בריצה בכדי להספיק לעלות על האוטובוס, אך הוא הגיע לתחנה שנייה אחת מאוחר מדי והספיק לראות כיצד האוטובוס שלו עוזב את התחנה ויוצא לדרכו. בייאוש גדול, הוא פנה לאיש אחר שישב בתחנת האוטובוס ושאל אותו: "אוי, למה זה קורה דווקא לי?!". אני באמת לא יודע", ענה לו האיש הזר. "אבל יש לך עוד 15 דקות בשביל לחשוב על זה"    

     אדם אחד מצא כתוב בספרים שמי שנזהר מלדבר דברים בטלים במשך ארבעים יום, תשרה עליו רוח-הקודש. נהג כך האיש, ולאחר שחלפו ארבעים יום ועדיין לא שרתה עליו רוח-הקודש, החליט לנסוע אל הבעל-שם-טוב כדי לברר את פשר העניין. כשהציג בפניו את תמיהתו, שאל אותו הבעל-שם-טוב: ” האם התפללת במשך ארבעים הימים הללו?" ענה הלה: ”בוודאי! התפללתי שלוש פעמים ביום". שאל הבעל-שם-טוב: ”ותהילים אמרת בימים אלו?" ענה הלה: ”בוודאי". ”אם כן", אמר לו הבעל-שם-טוב, ”העניין פשוט - בשעת התפילות ואמירת תהילים דיברת ’דברים בטלים '..." )סיפורי חסידים הרב זוין(

 איש לפי פקודיו יותן נחלתו, אדם מקבל עולם הבא לפי הייסורים שלו בעולם הזה!

     טוב לחיות על קידוש ה' מלמות על קידוש ה',

כי רצו עבדיך את אבניה

     מסר נפשו לחבב את ישוב ארץ הקודש

     בספרו "בן יכבד אב" מספר הגאון רבי בן ציון ידלר זצ"ל "מגילת הרפתקאות שעברו לפני מאה שנה על אאמו"ר הגה"צ מוהר"ר יצחק זאב יאדלער זצ"ל, בעהמ"ח ספר תפארת ציון על מדרש רבה – מיום שמסר נפשו לעלות ולחונן עפר ארץ הקדש ולקבוע בה את משכנו עד יומו האחרון י"ב סיון תרע"ו".

     "משחר טל ילדותו מסר נפשו לחבב את ישוב ארה"ק, ובעודנו נער בן תמניא החליט בלבו הטהור לעלות ולקבוע משכנו בארה"ק. הוא סיפר לי ששגורה היתה תפלה בפיו שהש"י יזמין לו לאשה אשת חיל שתהא נאות לעלות עמו לא"י. תפילתו נתקבלה, והשי"ת הזמין לו בעיר הורדנא אשה יראת ה' ה"ה אמי מורתי מלכה בת ר' יצחק ז"ל אשר בטח בה לב בעלה.

     בהיותו אברך בן עשרים וארבע שנים (תרכ"ז), גמר אומר להוציא מן הכח אל הפועל את מחשבתו הטהורה לעלות ולהשתקע בארה"ק אשר עיני ה' בה מראשית השנה עד אחרית שנה, הוא הודיע את חפצו לאמי מורתי ע"ה, ויעץ לה שתמכור את כל רכושם והסחורה שבחנותה. אמי ע"ה שהיתה יראת ד' עשתה רצון בעלה, ומכרה את כל רכושה וקבצה בערך ארבע אלפים רו"כ.

     אבא מארי ז"ל ואמי מורתי ע"ה לא שמו לב לקשיים שעמדו בדרכם. והגם שנחשבו בעיני כל כמתעתעים לעזוב ארץ מגורם, מקום שם רכשו רעים ואוהבים, ומקור מחיה ופרנסה, ולנדוד למדבר שמם עם שתי ילדות וילד קטן בן שנה ורבע, אבל הם לא שתו לבם לכל זה, ועמדו ועשו את דרכם לא"י. ויהי כאשר ראו אוהביו שלריק הי' כל יגיעתם, וכי הוא עדיין עומד בדעתו, לזה הודיעו לאביו הרב יהודה דוד ז"ל, ויעצוהו שיגזור עליו בגזירת כיבוד אב לבל יסע לאר"י, וכן עשה, ואז מצא עצמו דחוק מאד לבלי להמרות גזרת אביו, לזה מצא תחבולה לשלוח את אמי הצדקנית נ"ע לאביו, ושתאמר לו שכבר הוחלט אצלה בהחלטה גמורה לנסוע לאר"י, ובאם אינו מניח את בנו לנסוע אתה, אזי ישפיע עליו שיתן לה גט פיטורין, כי לא תשנה דעתה מחמת שום דבר. בשמוע אביו את דבריה היוצאים מן הלב, נזכר בדברי זקנו הרה"ג חיים זלוטנער זצ"ל, שאמר שדור רביעי ישובו הנה, ובנו הוא הדור הרביעי ממנו, לזה ביטל גזירתו וברך אותם שיצליחו בנסיעתם ברוחניות ובגשמיות.

     ...ואמר (ר' יצחק זאב ידלר) בהתרגשות נוראה, היתכן שהקב"ה הזן ומפרנס מקרני ראמים ועד ביצי כינים, אינו מפרנס רק לתושבי חו"ל, ולאיש אשר נדבה רוחו להתיישב בארה"ק אינו מפרנסו?! השופט כל הארץ יעשה זאת?! והקב"ה הזמין לו אנשים מכובדים לנסוע בצוותא לארץ הקדש, ובתוכם היה הגאון הישיש הר' אלעזר לנדא זצ"ל בן הגאון ר' יעקב משה זצ"ל בנו של הגאון ר' אברהם זצ"ל בנו של האדמו"ר הגר"א מווילנא זצלל"ה, והיה שמח שמחה גדולה על שהקב"ה הזמין לו לנסוע בצוותא עם נכדו של הגר"א מווילנא שהוא היה הראש והראשון לעורר את קדושת הארץ וזירז את תלמידיו לנסוע אל ארץ הקודש. והנוסעים שהיו על הספינה היו זקנים וזקנות, והוא היה אברך בן כ"ד שנה ועמו שלשה ילדים קטנים, והי' פלא בעיניהם איפה נוסע אברך זה עם ילדים קטנים למדבר שממה, ושאלו אותו לאיפה הוא נוסע ולמי נוסע, השיב להם שיש לו אב עשיר בירושלים ואליו הוא נוסע, והוטב בעיניהם תשובתו... וכשבאו סמוך להעיר יפו אמר להם, האב העשיר שלי הוא האב העשיר שלכם, הוא האב לכל העולם, רק רצונו ברוך הוא שכל אחד יבטח בו כמאמר הכתוב השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך.

     ייסורי ארץ ישראל

     אחרי טלטולי נסיעה קשים הגיעו אל ארץ חמדתם, היה זה בשנת תרכ"ז. הם ירדו בנמל יפו ושמו מיד את פניהם לירושלים, וגם בפנים הארץ עמדו לפניהם טלטולי דרך קשים, כי בימים ההם אין כבישים סלולים, הדרכים זרועים הרים וגבעות, אבני נגף וחתחתים, סלעים ועמקים, והכול משובש ומפותל. ולרכוב על החמור לא יכלו, וכך טלטלו את עצמם רגלי מיפו עד ירושלים, והילד נישא על הידיים. טפסו על הרים וגבעות, סחבו את רגליהם על אדמת הטרשים וערמות הסלעים, עד אשר הופיעו ובאו להר הקודש ירושלים, פלטרין של השי"ת.

     ייסורים קשים ומרים פגעו באבי מורי זצ"ל בשנה הראשונה לבואו לירושלים, הקב"ה יסר אותו ואת כל בני ביתו במחלות שונות ר"ל, עד שכל הכסף שהביא איתו מחו"ל אזלו בעד הרופאים והרפואות, וקבל הכול באהבה כמאמר חז"ל שא"י הוא אחד מהשלשה דברים שבא ע"י ייסורין.

     מצבו הלך וחסר מיום ליום, והוא בטחונו לא עזב. אז באה א"מ נ"ע ואמרה לו הלא אתה רואה שאיננו זוכים להיות בארץ הקודש והקב"ה אינו רוצה שאנו נדור בארץ הקודש, לזה הרי עדיין יש לי כלי כסף ותכשיטים, ונוכל בשווים לחזור להורדנא, אבל אם נאבד גם זה, לא יהיה לנו במה לחזור. השיב לה, לא נשוב להורדנא בשום אופן שבעולם, ואם אינני זוכה להיות בארץ הקודש בחיים, אז הרי יש הר הזיתים, אנחנו צריכים לצפות לישועת ה' כי ישועת ה' כהרף עין, ובטחוני על מאמר חז"ל שאפילו רשעים בגיהנם נדונים רק שנים עשר חדש. ועל כל גל וגל נענע בראשו וקבל את הפורעניות ר"ל באהבה, ואדרבא מכל ריבוי הייסורין הקשים והמרים שהיו לו , נתחזק בטחונו יותר כמאמר הפסוק הזורעים בדמעה ברנה יקצורו.

     נתן תודה להקב"ה שלקח ממנו הכסף הטמא מחו"ל

     וככלות שנים עשר חדש נתן תודה להקב"ה על כל הייסורין שעברו עליו כמאמר חז"ל כשם שמברכין וכו' והתפלל בלב נשבר להקב"ה שירחם עליו ומי שאמר לעולם די יאמר לצרותי די, ומן השמים ריחמוהו וחלצו אותו מייסוריו. התחילה אמי מורתי נ"ע לשלוח ידי' למסחר כפי שהורגלה מאז, ושכרה חנות ברחוב היהודים, החנות הראשונה על יד פתח החורבה של ר' יהודה החסיד מצד הימין, אך לא ידעה לדבר ערבית כלל [כי כל הסחורות היו צריכים לקנות מהערבים] ולימדה אבי מורי ז"ל מן התרגום קצת מילים ערביות, והתחילה להתעסק בחנות מכולת, וה' נתן ברכה והצלחה בכל מעשיה, וחן בעיני הקונים, שכל האנשים אמרו שהחמאה שלה יותר טוב מחמאת אחרים, וכולם באו לקנות חמאה רק ממנה, והי' ממש ברכה הנראה לעיניים בבחינת אסוך השמן של הנביא אלישע, וכן הייתה ברכה בכל מיני מכלת. ובכל לילה ולילה הביאה אמי מורתי נ"ע את הכסף שהרוויחה מכל היום ומסרה לאדוני אבי ז"ל, ומנה אותם וכתב בפנקס את הסכום שהביאה, ובערך תשעה חודשים נתמלא כל הסכום שהביאו מחו"ל, ומאז נפסק השפע הרב והרוויחה רק לפרנסת בני ביתה, ונתן אבי מורי ז"ל תודה להקב"ה שלקח ממנו הכסף הטמא מחו"ל ונתן לו כסף קדוש מארץ הקודש.

רצוני שתהא חתונתי בעיר העתיקה

     בשנותיו האחרונות גברה עליו חולשתו מאד , ועפ"י פקודת הרופאים היה צריך להחליף את האוויר , והעתיק משכנו מחוץ לעיר העתיקה [אף שזה היה תמיד נגד רצונו], לשכונת בית דוד ע"י נחלת שבעה. ובתחילת שנת תרע"ז ביקש ממני שאחזירו למגורו בעיר העתיקה, ואמר לי רצוני שתהא חתונתי בפנים העיר העתיקה. רצונו נתמלא, וקבעתי לו בית דירה בחצר אור החיים הקדוש זיע"א. בשבת קודש י"ב סיוון נצחו אראלים את המצוקים והעלה נשמתו הטהורה למרום עם תפלת המנחה, ההלויה היתה במוצש"ק וגדולי רבני ירושלים הספידוהו . נכרה לו מקום מנוחתו על יד מרן רשכבה"ג מוהרי"ל דיסקין זיע"א".

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/