אמרי שפר י"ז אדר ה'תשע"ח

האריז"ל ב 'שער הכוונות': 'קודם שהאדם יסדר תפילתו בבית הכנסת, צריך שיקבל עליו מצוות 'ואהבת לרעך כמוך', ויכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו, כי על-ידי זה תעלה תפילתו כלולה מכל תפילות ישראל ותוכל לעלות למעלה ולעשות פרי"'.

     "והיו הכרובים פורשי כנפיים למעלה... ופניהם איש אל אחיו" (שמות כה,כ). התנהגותו של תלמיד חכם ושומר תורה חייבת להצטיין בכול – עליו להיות "פורשי כנפיים למעלה", זהיר במצוות שבין אדם למקום; ובה בעת "ופניהם איש אל אחיו", זהיר וטהור בדברים שבין אדם לחברו. (עוללות אפרים)

     הגמ' במסכת תענית אורת שינם ג' מפתחות שלא נמסרים לשליח )יחד) והם אך ורק בידי הקב"ה: חיה (-יולדת) תחיית המתים, מטר.  אומר הגאון מוילנא דבר זה רמוז כאן בפסוק: "פיתוחי חת"ם – המפתחות של ח'יה ת 'חיית המתים ו מ'טר "קדש לה'" הם אך ורק בידי הקב"ה. )אהל מועד(

     והנה, מספר הפרשיות שמשה אינו מופיע בהן הוא שמונה-עשרה:  שתים-עשרה פרשיות של ספר בראשית, וכן שש פרשיות נוספות: " תצווה", "עקב", "ראה", "שופטים", "כי תצא", ניצבים". והדבר נרמז במלים "מחני נא מספרך אשר כתבת" המונות שמונה-עשרה אותיות,  כנגד שמונה-עשרה הפרשיות שנמחה שמו מהן.

הפרנסה היא מאת בורא העולם

     להלן סיפור, המעובד מתוך 'ווי העמודים', שיש בו כדי ללמדנו כי הפרנסה היא מאת בורא העולם בלבד. ומעשה שהיה - כך היה:

     סיפר אברך יקר, בעל אמונה חזקה בבורא עולם: אני לומד בכולל כל היום, ואשתי עובדת כמזכירה רפואית, ברוך השם התברכנו בהרבה ילדים, והקב"ה עוזר לנו ויש לנו די צרכנו עבור לחם ומזון, אבל רק זה, וגם אם אנו רוצים מאוד לחדש איזה דבר בביתנו, כגון אשתי מאוד רוצה לקנות וילונות לסלון, אך אין באפשרותנו להפריש עבור זה כסף, כי כאמור כל הכסף שאנו מרוויחים, הכול הולך למצרכים חיוניים ביותר.

     באחד הימים, כשאכלנו ארוחת ערב משותפת, הודיעה אשתי, כי בעבודתם מחפשים מזכירה רפואית, שתעבוד שעתיים בערב,  מדובר במשכורת נכבדה מאוד, כי שעות אלו הן שעות נוספות ומשלמים עליהן פי אחד וחצי משעה רגילה, ולכן היא מאוד רוצה ללכת לעבוד את השעות האלו, כדי שתהיה קצת הרווחה בבית.  אמרתי לה, שבשעות הללו נחוץ מאוד, שתהיה בבית עם הילדים, ואני בטוח בכך, שכסף לא מגיע מעבודה, גם אם לא תעבוד, אם זה נגזר עלינו בראש השנה, שיהיה לנו כסף, הרי שזה יגיע, ואם לא זה לא יגיע. אבל אשתי טענה כלפיי , שאנו רואים בחוש, שמי שעובד שעות נוספות מקבל משכורת יותר גדולה, וזו מציאות - שיש לו יותר כסף.  הסברתי לה, שהכסף היה מגיע אליהם בכל מקרה, העבודה - זה רק בשביל ההשתדלות, וזאת, כי הקב"ה רוצה, שעולמו יתנהג בדרך הטבע, כאילו הכסף מגיע מעבודה, אבל הכסף שאמור להיות שלנו, יגיע אלינו בכל מקרה . אשתי טענה - אולי בכל זאת, היום כשיש הסתרה כל כך גדולה , ואנוַ רואים בחוש, שכלַ מיַ שעובדַ מקבלַ כסף, ומיַ שלאַ עובדַ לא  מקבל, זה סימן שהקב"ה רוצה שהעבודה תביא אתַ הכסף. ראיתי, שהיא כל כך נחושה ללכת לעבוד את השעות האלו, לכן למרות הקושי הגדול שהאישה תעבוד בשעות הערב המוקדמות, לא התנגדתי.  אשתי הלכה לעבוד, ואכן בסוף החודש הביאה משכורת גדולה בהרבה, ומיד פנתה לקנות עם הכסף הנוסף, את הווילונות שכל כך רצתה, וכך כל חודש הייתה מביאה משכורת גדולה, ובכל פעם הייתה קונה איזה מוצר אחר לבית.  מפעם לפעם היה עולה הוויכוח בינינו שוב, ויכוח ענייני, כמובן,  בדרך ארץ, כאשר אני טוען, שהעבודה היא רק הסתרה, אבל באמת הכסף לא מגיע מעבודה, ואשתי לא מצליחה להבין זאת,  הרי אנו רואים בחוש, שמאז שהתחלתי לעבוד המשכורת גדלה,  ונהייתה רווחה כספית בבית. ולמרות הקושי הגדול לשנינו בעבודה בשעות אלו, זה משתלם, כי במציאות אנו רואים בחוש,  שיש לנו יותר כסף.  

     כמזכירה רפואית, מגיעים אל אשתי אנשים רבים, שנמצאים במצבים לא נעימים ואפילו קשים, ולפעמים האנשים גם עצבניים, וכמובן, את כל הכעס שלהם הם מוציאים עליה, למרות שהיא כלל לא אשמה במצב. אם בתחילה אשתי לקחה זאת ללב, וזה כאב לה, לאחר זמן מה היא התרגלה למצב, והייתה מנסה להרגיע את החולים, אבל גם אם הם לא נרגעו, היא הייתה רגועה, ולא הייתה לוקחת ללב.  באחד הימים נכנס אדם למרפאה וביקש לקבוע תור לרופא עור,  אשתי אמרה לו, שרופא עור מגיע רק פעם בשבוע, והתור אליו הוא ארוך, והוא יצטרך להמתין כחודשיים עד לתורו. הלה, שככל הנראה היה אדם מר נפש, התחיל לצעוק, איך זה יתכן שבמרפאה יש רופא עור רק פעם בשבוע... "זה חוצפה, אני הולך מיד למשרד הבריאות להתלונן... אני אפתח כאן מרפאה אחרת, וכולם יעברו אלי". ועוד כמה 'פנינים' שהוציא מפיו, עד שעזב סר וזועף.  היא כבר הייתה רגילה להתקפות כאלו, ולא לקחה זאת ללב,  וכשחזרה לבית, סיפרה לי על המקרה, שאירע לה היום, איך שאדם לא שלט ברגשותיו וצעק זעקה גדולה ומרה, כאילו שהיא יכולה לעשות משהו.  כעבור יומיים, התקשר מנהל המרפאה, והודיע לאשתי, שיש רופא עור, שהיה עובד בבית הרפואה בכל יום שלישי, ומסיבות שונות עזב שם, והוא רוצה להתחיל לעבוד במרפאה בכל יום שלישי. הוא ביקש מאשתי לבדוק, אם יש חדר פנוי. אשתי אמרה לו, שביוםַ שלישי אכןַ ישַׁ חדרַ פנויַ בשעותַ אחרַ הצהריים.  ואכן, מיד למחרת התחילו לארגן לו את לוח הזמנים, ואנשים רבים אכן שמחו שרופא עור נוסף למרפאה.

     אחד המטופלים שהקדימוַ לו את התור, היה מיודענו הצועק, שתורו הוקדם עוד לאותוַ שבוע. כשנכנס למרפאה, הוא היה בטוח במאה אחוז, שרק בזכות צעקותיו הביאו רופא נוסף, ואמר: "אני יודע, שבלי צעקות שוםַ דברַ לאַ זז,ַ תראוַ רקַ צעקתי, וכברַ סידרו רופאַ נוסף ". כשחזרה הביתה סיפרה אשתי על המקרה המשעשע, שאותו אדם בטוח במאה אחוז שבזכותו הגיע הרופא, כאשר היא יודעתַ בוודאות, שמהַ שהוא ראהַ כהצלחה, כללַ לאַ קשור למהַ שהואַ חושב שעשה ופעל בנידון, מנהל המרפאה כלל לא ידע על צעקותיו,ַ וכללַ לאַ ידע, שישַׁ ביקושַׁ לרופאַ עור,אלאַ עשהַ זאתַ רקַ כדיַ לקדםַ את המרפאהַ שלו,ַ ע"יַ הבאתַ רופאַ מקצועיַ נוסף.  לא אמרתי כלום, אבל הסתכלתי חזק על הווילונות, ואז אשתי הבינה הכול, המקרה של הצועק הוא אכן מאוד משעשע: הוא חושב שבצעקותיו הצליח לסדר רופא, עובדה - הוא צעק ולאחר יומיים סידרו רופא נוסף. אבל באמת כל מי שהיה עומד מהצד, ורואה את התמונה כולה היה יודע בוודאות שאין שום קשר בין שני הדברים.  וכי המקרה שלנו לא הרבה יותר משעשע? גם אנו נראים בדיוק כמו אותו צועק, אנחנו חושבים, שהעבודה מביאה כסף, וכאילו רק בזכות השעות הנוספות הצלחנו לקנות ווילונות, והרי ראינו בחוש שלאחר שעות נוספות המשכורת גודלת, אבל מאוד ייתכן, שאין כל קשר בין הדברים, הכול הרגשה מוטעית, והווילונות הגיעו מסיבות אחרות לגמרי.  למחרת הגישה אשתי מכתב התפטרות מהעבודה של שעותַ נוספותַ בערב.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ה אב ה'תשע"ז

אומרים בשם הגאון מוילנא זצ"ל. שלכאורה מדוע משתמש משה רבנו כאן בלשון הווה אנכי נותן לפניכם ואינו אומר נתתי לפניהם, אלא התורה באה כאן ללמדנו,  שהבחירה הנתונה בידי האדם למאוס ברע ולבחור בטוב קיימת ועומדת בכל יום ובכל שעה, כל זמן שהנשמה בקרבו ניצב האדם בפני פיתויי היצר הרע, ועליו להיאבק בלא הפסק בכוחות אדירים המופעלים נגדו, במטרה להסיטו מדרך הטוב.

     אלול הגיע, כתב הגאון רבי יהודה צדקה זיע"א ראש ישיבת "פורת יוסף" שסדר הפרשיות: ראה, שופטים, כי תצא, כי תבוא, ניצבים, וילך , האזינו, וזאת הברכה למעשה רומזים לנו דבר נפלא על ימים אלו! וכך ביאר הרב –  כידוע "ראה" זה ר"ת: "ראה אלול הגיע!" . ולכן צריך לשים "שופטים ושוטרים" כדי לבדוק את מעשינו (צריך האדם למשמש ולפשפש במעשיו) ולזכור תמיד את "כי תצא" כלומר את שעת היציאה מהעולם הזה שעלינו להגיע לשמים , שזה בבחינת "כי תבוא" ושם כידוע "אתם ניצבים ," שצריך לעמוד למשפט לפני הקב"ה על כל המעשים. ולכן עלינו לקיים את "וילך ," שצריך ללכת ולעשות חשבון נפש על כל הפעולות והמעשים וכך נגיע למעלת " האזינו" כלומר , שנשמע ונאזין מידי יום לשיעורי תורה , עד שבסוף נגיע ל"זאת הברכה ," שתשרה הברכה במעשה ידינו בזכות קבלת "עול התורה והמצוות!"

    אם תצייתו לכל החוקים, תחמיצו את כל הכיף. (לא בחוקי התורה עסקינן)

    הקב“ה ברא עולם שאין בו שלמות! לזה חסר חכמה ולשני כסף, השלישי היה מעדיף יותר כוח והרביעי רוצה קול יפה. אך לכל אחד ניתנו הכלים המתאימים עבורו ואיתם הוא נדרש להתמודד. גם אם כשכואב לך ולא נראה לך שהכול הולך כשורה, אתה בעל אמונה חזקה בה‘ ויודע שהכול לטובה - אל תהיה ”בעל ביטחון ואמונה“ על חשבון העני... כאן הקב“ה רוצה שתפעל למענו ותעזור לו בכל מה שאפשר, להאמין, זהו ניסיונו של העני. שעל אף עוניו הקב“ה אוהב אותו ורוצה בטובתו. הניסיון שלך זה דווקא לתת לו משלך. אם בכסף, או בעצה טובה, סיוע גופני או חיוך רחב. בפיו של אחד מגדולי ישראל הייתה מורגלת האמרה: ”דאג לעולם הבא שלך, ולעולם הזה של חברך“.

ויקצוף משה" (לא, יד(  )מתוך הספר "רבי משה שמואל"(

     פעם נכנס תלמיד לחדרו של מרן הגה"צ רבי משה שמואל שפירא זצ"ל ראש ישיבת באר יעקב, ושאלתו בפיו: רבנו, שנים ארוכות זכיתי להכיר את ראש הישיבה ומעולם לא ראיתי את רבנו כועס. האם ראש הישיבה אינו יודע לכעוס? "האם ראש הישיבה נולד עם תכונה מופלאה זו של שלוות נפש, ואינו מכיר כלל את מידת הכעס?" ממשיך התלמיד להקשות: מה מאד רוצה הוא לדעת את סודו של ראש הישיבה, שמדת התגברותו על הכעס מופלאה ונדירה, ומעולם לא ראוהו תלמידיו שהוא כועס. חוכך רבנו בדעתו, חושב מעט ולבסוף אומר: "בילדותי הייתי כעס, אולם בגין תשע החלטתי להפסיק לכעוס, ומאז איני כועס יותר..." שומע התלמיד את תשובתו של רבנו, ורגש עז של הערצה ממלא אותו. אכן, נודע הדבר. רבנו לא נולד עם תכונה נפלאה זו, אלא רכש אותה ביגיעה ומאמץ. שנים רבות חלפו מאותה החלטה נפלאה שלא לכעוס יותר, ורבנו עדיין מתמיד בה. "ילמדנו רבנו", התלמיד אינו מרפה, "כיצד ניתן לשבור מידה? כיצד ניתן להגיע להחלטה שכזו ולהצליח לעמוד בה בגבורה? גם אני רוצה מאד שלא לכעוס, ובכל זאת ממלא אותי הכעס פעם אחר פעם, מציף אותי וגורם לי להתפרץ ולא לשלוט על עצמי..." "בשביל זה בדיוק יש מראה!" אומר לו רבנו בפשטות, "הבט במראה בשעה שאתה כועס, ותראה איך נראות פניך... בושה גדולה תמלא אותך. הלא אדם בשעת כעסו מאבד את אור פניו, משחית הוא את צלם האלוקים שבו... הבט במראה בשעה שאתה כועס, ותראה עד כמה מגונה הוא המראה הזה..." "גם אני בילדותי הייתי כעסן", ממשיך רבנו לספר לתלמידו, "אולם פעם אחת עברתי ליד מראה בשעה שכעסתי, ראיתי את דמותי משתקפת בעדה, ומאז לא כעסתי יותר... והלא פשוט הדבר הוא, שכאשר האדם מנהיג עצמו במידה נוראה זו של כעס, נראה הוא כמו דוד של רותחין, וממילא נידון הוא ברותחין שלו עצמו, ומה הרוויח הוא מכעסו?" "מאז – איני כועס כלל וכלל", חתם רבנו שיחה מופלאה זו, "ואיני יודע מכיר טעמו של כעס..." 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ב' אב ה'תשע"ז

אלה הדברים (א,א) - רבי חיים, אחיו של המהר"ל מפרג, בספרו "ספר החיים", דורש את שמות הפרשיות של ספר דברים כמין חמר: אלה הדברים שאני מדבר, כך פונה משה אל עם ישראל. ואתחנן – אני מתחנן שתקשיבו, עקב – מכיוון שראה – תראה את המצב: הרי יש שופטים בארץ [כשם שיש דין בעולם הזה, כך בעולם הבא יש דין ויש דין, כלומר יש שכר וענש], ועתה כי תצא מהעולם וכי תבוא אל העולם הבא, תצטרך לשלם על מעשיך. לכן אתם ניצבים היום, אבל למחר וילך, אל תשכחו שיום יבוא ותלכו לעולם הבא, ואז אני מבקש האזינו לדברי, ותבוא עליכם זאת הברכה...

    "בעל הטורים" מביא, 'נדרים' בגימטרייא 'רוצח', שהנודר חשוב כרוצח אם אינו משלם, שבגלל עוון נדרים הבנים מתים (שבת לב:(.

     המשלת עם ישראל לעפר הארץ או חול הים ממחישה את הלכידות החברתית שבתוך עם ישראל. כשם שגרגירי העפר/חול הים צמודים זה לזה, וצמידות זה היא שמעניקה לגוש העפר את כוחו, כך כשעם ישראל מאוחד ומלוכד הוא יכול לעמוד בפני הסכנות מבחוץ, וגם להנהגתו קל להנהיגם.

     השל"ה הקדוש למד כלל גדול בעניין מצוות תוכחה מהפסוק: "אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך" (משלי ט): כאשר אתה מוכיח את עמיתך אל תאמר לו רק את חסרונותיו, כי אז ישנאך ולא ישמע לדבריך, והיינו "אל תוכח לץ" – אל תוכיח אותו באופן שתאמר לו שהוא לץ. אלא אדרבה, אמור לו חכם אתה, ולך לא מתאים לנהוג כפי שנהגת. וזהו "הוכח לחכם" כלומר, תעשנו לחכם, אז יאהבך וישמע לקול דברי התוכחה שלך.

הוא ימית עצמו אם יחיה באוהל

     לצערי נאלצתי לשהות רבות בארצות הגולה, ולנסוע הלוך חזור פעמים רבות,  כמובן שנסעתי במטוס . באווירון למעלה ישנה "מחלקה ראשונה" - - - למטה, צפוף מאד. כיון שלכל מקום יש משמעות של כסף - הם מרבים במקומות ומצופפים, אבל למעלה - אוהו! לכל אחד כורסה עם חמש וחצי קפיצים, יש אווירונים ממש כמו בני מלכים -  לכל אחד יש רשות היחיד בפני עצמו, פלאי פלאים - מלכות'דיג. ויהי היום, פעם אחת, ביקשתי רשות מאחד האחראים כי יתנו לי לראות איך נראה שם בקומה שנייה למעלה (במחלקה ראשונה). אמרו לי שם יושבים ה'בעסערע מענטשן'... ביקשתי והשגתי אישור לרגע קצר. עליתי. ראיתי כי אכן לא רע שם, נישט קשה...  ירדתי למטה ופגשתי יהודי שהכרתי אותו קצת, איש אמיד ובעל יכולת. הייתי קצת בהתפעלות מההבדל הקיצוני המשמעותי בין המחלקה העליונה לעומת התחתונה, ופניתי אליו: "אתה יושב פה?! מילא אני וכמותי, אבל אתה כן יכול להרשות לעצמך להוסיף כסף ולקנות מקום יותר מרווח עם כורסא וכו'" ואכן מה זה בשבילו עוד כמה מאות דולרים.  הוא הביט עלי והגיב בתרעומת (באידיש): "וכי חסר דעה אני, האם אתה חושב כי אני משוגע ?!" "למה משוגע, חלילה, הרי למעלה כל כך טוב?" שאלתי. "כמה זמן נוסעים כאן שתים עשרה שעות או שלוש עשרה - כולל ההפסקה בהולנד, אנו מתעכבים בדרך עוד שעה. וכי לשם כך אזרוק סכום כזה של כסף )נקב בסכום) וכי משוגע אני, האם כדאי?! בשלמא אם היית אומר לי על נסיעה שבועיים למיאמי ביץ' נו, אז הייתי חושב ומבין"... אמרתי לעצמי, רגע, שבועיים למיאמי ביץ' אף הם כלום - חולפים עוברים, ואם מתבוננים מעט מבינים, כי כל שבעים השנים חולפות עוברות. תחשבו נא - מביטים עשר שנים אחורנית, היכן הן נעלמו לכם - חלפו והלכו כחלום יעוף, וכמה עשר שנים יש בכלל חיי האדם, שבע פעמים אותן עשר שנים שעברו כחלום יעוף.  זה העולם! וכפי שאמר אותו עשיר "וכי אני חסר דעה, להשקיע כל כך בשביל זמן קצר כזה?!" לכן כדאי להכין רק לקביעות לא לארעי.  התורה אומרת אדם כי ימות באהל, היכן אדם מת? באהל בביתו הארעי כלומר העולם הזה, אבל שם - בעולם הבא אין מות, הכול קבוע ואיתן "כי הולך אדם אל בית עולמו" בית! מצבו קבוע בבית.  רבותי. שם זקוקים לסלון טוב, כלים נאים ודירה נאה. אך כאן באהל הארעי,  אין צורך להשקיע. כי אנשים חכמים לא משקיעים בארעי.

     ידוע מה שהחפץ חיים השיב לאותו תייר שביקר בביתו:  אמרו לו לאותו תייר כי הוא עתיד להיכנס לבית גדול הדור - רבן של ישראל,  כאשר נכנס ראה כי ממש גיפערלאך (נורא), במקום כיסאות - יושבים על ספסלים, בית פשוט וישן "וכי כך נאה ויאה?!" השתומם הוא ושאל את החפץ חיים: " רבי יש דבר שמאד מעיק לי, תראה באיזו דירה אתה חי ובאילו רהיטים אתה משתמש, מדוע ? "במה באת עד ראדין?", שאל החפץ חיים במתק לשונו, "על מה ישבת ברכבת שנסעת בה עד איישישוק? )משם היו נוסעים בעגלה עד ראדין( וכי היה לך ברכבת מזנון מפואר? א"כ מה לך להתלונן עלי בשעה שגם אתה ישבת כך בקרון?" . צחק העשיר: " זו נסיעה בסך הכול. שהרבי יבוא אצלי לבית, וכבר יראה מה יש לי - על מה אני ישן, יושב, ומה אני אוכל, רכבת היא סך הכול דורך פארנדיג = בנסיעה עוברת" . "גם אני בסך הכול בנסיעה... תשעים שנה בנסיעה" סיים החפץ חיים, ופני העשיר נבוכו.

     כאשר יודעים כי אנו ב"אהל" ארעי - לא עושים עסק מהעולם הזה, מכינים כורסאות לעולם הקבוע. הרבי ר' שלום המחיש פעם, פלאי פלאים נורא. על פלוני שהחליט לצאת לגור באמריקה, הנסיעה כידוע, ארכה כמה חודשים באוניה. הבין אותו מהגר כי באמצע הנסיעה תהיה תחנה של שבועיים בצרפת "כיצד אסתדר שבועיים בשפה כל כך קשה" - צרפתית הרי קשה לקלוט: לא,  לא, לא, טוב החליט, "אלמד יומם ולילה צרפתית" והיה שמח וטוב לוב. לעג לו אחד מחבריו "איפה הראש שלך? וכי אנגלית אתה כבר יודע, הרי סוף סוף אחרי אותם שבועיים הינך נוסע לאמריקה. שם תגור. וכי כבר למדת אנגלית?" " טוב, אך היכן אהיה קודם. הלא בצרפת, א"כ קודם אעשה הכנות לצרפת, אח"כ נכין כבר בשביל אמריקה" השיב ב"חכמתו". הבנו? כל שלושת החדשים היה עסוק עם הלו לו לו לו, צרפתית. מילה באנגלית לא ידע. בשביל השבועיים הכין ולשבעים שנה לא הכין, גיוואלדיג, אה, ישמע חכם ויוסף לקח.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/