אמרי שפר ח' אדר ה'תשע"ז

 אחד מארבעת הדברים שחז”ל אמרו שצריכים הם חיזוק בכל יום, ואולי הדבר העיקרי מביניהם, הוא תורה. התורה היא מפת הדרכים שלנו למימוש ייעודנו הרוחני הפרטי בעולם, ואל לנו לסמוך על כך שהחיים לפנינו והזמן ממתין לנו מעבר לפינה.

    אין להתפלל בסידור שהודפס בשבת, ואפילו שנעשה על ידי פועלים נכרים,  שזה מאוס לדבר מצווה וכל שכן לתפילה, שצריכים לתפילה סנגורים טובים, כדי שישמע הקב"ה את התפילה. ולכן לא יתפלל על ידי דבר שיהיה בו קטרוג ח"ו. (ולא עוד אלא שאף צידד לומר שבדיעבד לא יצא ויצטרך לחזור ולהתפלל אמנם אינו מכריע כן למעשה) (רבי משה פיינשטיין זצ"ל, בספרו "אגרות משה" (או"ח ח"ב סי' יז)

     בהלכה זו של "כתית למאור ולא כתית למנחות" טמון לקח מוסרי חשוב, שאותו מביא "מעינה של תורה" בשם ספר "חשבה לטובה": צריך אדם להיות כתית ושבור לב, אולם אסור ששברון הלב שלו יביא אותו לידי עצבות ואזלת יד, משום שאדם המרגיש כך, עלול לחוש שבין כה וכה אין למעשיו שום ערך, ולפיכך הוא יבחר לשבת בחבוק ידיים ולא לעשות מאומה, אלא – שברון הלב והכניעה אמורים לעורר בלבו של אדם רצון לפעל ולעשות. וזהו שאומר הכתוב: "כתית למאור – ולא כתית למנחות", עליו להיות כתית ושבור כדי להגיע לידי מאור, ולא כדי לשקע בעצבות ובמנוחה מתוך אזלת יד.

     גם בפורים - מנהג ישראל תורה - להתחפש בבגדים שונים מכל ימות השנה. מדוע? אחד מן הטעמים הוא שאנו רוצים להטמיע בקרבנו את המסר שהבגדים אינם משקפים נכונה את המציאות, וכמו שיודעים אנו בפורים שזו רק תחפושת, כך ילווה אותנו מסר זה לאורך השנה כולה.

דבר אמת (פניני עין חמד, גיליון 626)

     אין ספק, כי התייעצות עם 'דעת תורה' היא צריכה להנחות אותנו. אל לנו לסמוך על דעתינו, שכן לעיתים ייתכן מאוד כי בראיה שלנו נחשוב, כי הדבר הנכון לעשות הוא דבר אחד וכאשר נתייעץ עם 'דעת תורה' נקבל תשובה אחרת לחלוטין.

     לפנינו מעשה אותו סיפר הגאון ר' רפאל שמואלביץ זצ"ל ( ששימש מראשי ישיבת מיר ומראשי מערכת האנציקלופדיה התלמודית ושהיה נין לסבא מנובהרדוק ונכד לסבא מסלובדקא ובן הגאון ר' חיים שמואלביץ). אחד מהתלמידים , שלמד בישיבתנו, על אף שהגיע לפרקו,  לא הצליח לצערנו למצוא את זיווגו . השנים חלפו ועל אף שפנה למספר שדכנים, ההצעות השונות לא עלו יפה והוא נותר רווק.  כשהגיע לגיל שלושים ושבע! הוצעה לו הצעת שידוך מצוינת. מדובר בנערה כבת עשרים ושמונה , הצעירה ממנו בתשע שנים, ואף הוברר לו, כי היא בעלת מידות טובות, צנועה ויראת ה'! . לפני שיצא הבחור לפגישה, הוא הגיע אליי ו ביקש להתייעץ עימי: "כבוד הרב, עומד אני להיפגש אי"ה היום עם נערה, הצעירה ממני בתשע שנים, ומבקש אני לדעת במקרה ובמשך הפגישה היא תשאל אותי לגילי ". וכאן הפנה הבחור את מבטו אליי ושאל: "האם מותר לי לעגל את הגיל שלי ולומר , שהנני צעיר בכמה שנים מגילי האמיתי על מנת שלא תירתע מגילי !? כמובן, אם הפגישות יתקדמו לצעד רציני, אספר את האמת לגבי הגיל " . שמעתי את שאלתו ואמרתי לו , שלעניות דעתי יכול הוא להנמיך ולעגל במעט את הגיל שלו, על מנת שהגיל, שהינו דבר פחות חשוב ממידות ותכונות, לא יעכב את המשך הפגישה, ובגינו תחליט הבחורה, כי הוא אינו מתאים בעבורה בגין גילו המבוגר . בטרם סיימתי את דבריי, אמרתי לו ' : היות שהיום בצהריים הנני מתעתד להגיע לבני ברק, ובעז"ה אכנס עבורך אל מעונו של מרן הגאון הרב אהרון יהודה לייב שטיינמן שליט"א, אעלה את שאלתך ואבקש לדעת, מהי 'דעת תורה' ואשיבך דבר, כפי שייעץ רבנו.  

     הגעתי בצהריים לבני ברק ונכנסתי לביתו של מרן. הצגתי בפני הרב את שאלת הבחור ואת דעתי בעניין זה. הרב שמע את הדברים ולהפתעתי המרובה ענה לי כדברים הללו "ראה, חיסרון אחד כבר יודעת הנערה על הבחור, והוא שהבחור הינו מבוגר. לא כדאי , שהיא תגלה עליו עוד חיסרון, והוא שהבחור גם שקרן!  ". ואז המשיך מרן ואמר: "הרי אם הנערה תשאל את הבחור מה גילו, אין היא שואלת זאת , מפני שאינה יודעת מה גילו, הרי וודאי היא כבר בדקה זאת והסכימה לצאת עימו על אף גילו . " " אלא ודאי, כי כוונתה בשאלתה בן כמה הוא, היא מפני שהיא יודעת , שבחורים מבוגרים בגילים שכאלו מרבים לעיתים בשל גילם, שלא לומר את האמת ומשנים מגילם ??אמיתי ולעיתים אף עלולים להפחית מספר שנים לא מועטות מגילם" . "ועל כן", המשיך רבנו, "במקרה שהיא תשאל לגילו, כל כוונתה בשאלה זו היא כדי לבחון אותו , האם אומר אמת או שמשקר, וממילא לא כדאי לו להתגלות כשקרן", סיים הרב.  נדהמתי מתבונתו של מרן הרב שטיינמן, שראה את מהלך הדברים אחרת ממני לגמרי. התקשרתי מיד לבחור והעברתי לו את דברי מרן הרב שטיינמן.  הבחור ששמע את דברי מרן החליט , שאכן יאמץ את דעת תורה ויאמר את האמת בכל מצב! בדיוק כפי שיעץ הגאון שטיינמן .

     הפגישה החלה, ואכן כבר בתחילת הפגישה שאלה הנערה ממש בשאלות הראשונות לגילו של מיודענו, הלה השיב את גילו המדויק . ב"ה, הפגישה צלחה, והללו החליטו להיפגש בשנית.  השניים נפגשו מספר פגישות ומצאו התאמה טובה ביניהם לאחר זמן קצר החליטו בשעה טובה להקים את ביתם זה עם זו! . בינתיים, בתקופת האירוסין, סיפרה לו הכל , כי אכן עוד לפני שנפגשו, בזמן הבירורים ההדדיים, בדקה היא את גילו המדויק של הבחור ! וגילתה לו, כי הסיבה היחידה ששאלה אותו בפגישה הראשונה לגילו, היה אך ורק כדי לבחון אותו האם הינו דובר אמת בכל מצב או שהשקר חלילה רגיל על לשונו, ואם זה המצב אינה מוכנה להמשיך בפגישה.  ורק כאשר מצאה , שאמר לה דברי אמת הסכימה להמשיך ולהיפגש עמו, וב"ה בזכות כך זכה להקים את ביתו. תארו לכם , שהיה הבחור משקר מגילו האמיתי, מי יודע , אם היה כלל זוכה להתחתן?!..

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ז' אדר ה'תשע"ז

אמר הרה''ק האמרי אמת זי''ע שאף אם אין אדם יכול לעזור לשני ולסעוד אותו, ואם אין בכוחו לדבר עמו דברים המתיישבים על הלב, לכל הפחות ישמע אותו ויקשיב לשוועתו שגם בזה הוא מצילו ומעודדו- כשמרגיש שיש אחד שמבין מצוקתו, וכמו שנאמר (בראשית לז כא) ''וישמע ראובן ויצילהו מידם'', שעצם השמיעה היא ההצלה.

     האם אנחנו זוכרים, גם ברגעים קשים, שכל מעשה שלנו יקבע את גורלם של דורות שלמים שעדיין לא נולדו, אך חייהם יעוצבו ע"י המהלכים והפעולות שאנחנו עושים היום, נעשה מחר וביום שאחרי?...  כמה אחריות יש לנו בתור הורים על דור ההמשך ?

    ''וטהר לבנו לעבדך באמת", אמת ר"ת אהבת ישראל, מסירות נפש, תלמוד תורה. ) באר יחיאל(

     ויקחו, בגימטריא חיזוק, חסר אחד, כי בו ברגע שחסר האחד יחיד ומיוחד אתה מרגיש שלוקחים ממך ובו ברגע שאתה מרגיש את האחד יחיד ומיוחד לא חסר לך כלום, וזוהי החיזוק, וכדברי הבן איש חי שמבאר אין עושה טוב אין גם אחד, אם אתה מרגיש שלא טוב לך סימן שחסר לך האחד יחיד ומיוחד, מה ההפרש בין "חוב" ל"טוב" זוהי מס' אחד, כי אם יש לך אחד זה טוב לך, ואם ח"ו לא, אתה מרגיש "חוב".

יוסף והגמלים (דברים טובים – יתרו)

     יוסף היה סוחר יהודי מצליח, שכרבים מאחיו נאלץ היה לעיתים קרובות לנסוע הרחק מביתו, כדי לשלוח ידו במסחר בעיר הגדולה. הוא היה שב לביתו כאשר הצטבר באמתחתו סכום נאה שבו יוכל לכלכל את בני ביתו למשך תקופה ממושכת.

     בנסיעה שעליה סיפורנו, הצליח יוסף יפה, עסקאות רבות הצליח לסגור בימי היריד וסכום עצום של מאות מטבעות זהב נכנס לכיסו. בסכום הרב קנה תכשיטים לאשתו ולבנותיו ואת שאר הממון הטמין באמתחתו ותכנן לשוב לביתו בהקדם. את הדרך הרחוקה לביתו של יוסף חצה מדבר גדול ומאיים, שהנוסעים בו נהגו לחצותו על גבי גמל. גם יוסף רכש לו גמל טוב, והתכונן להצטרף לשיירה גדולה החוצה את המדבר. חציית המדבר לבדו, ידע יוסף, איננה מומלצת כלל, שכן לא מעט סיפורים ושמועות התרוצצו בין סוחרי הסביבה על שודדים אימתניים שאורבים לעוברי אורח ושודדים מהם את כל רכושם. אלא שליוסף לא הייתה ברירה ולצערו הרב הוא אחר את המועד, והחמיץ את האפשרות להצטרף לשיירה הגדולה ביומיים בלבד. עם הגיעו לגבול התברר לו כי השיירה שהתאספה במשך שבועות ארוכים, יצאה לדרכה , והסיכויים להשיג אותה שואפים לאפס. להמתין לשיירה אחרת לא יכול היה, שכן החגים התקרבו ויוסף ידע שלא נותרה לו כל בררה אלא לצאת בגפו.

     הוא הגיע אל תחנת הגבול, ולעיניו הנדהמות של המוכס, הוא רואה אדם בודד שמוביל אתו שני גמלים. 'לשם מה אתה זקוק לשני גמלים, אם אתה חוצה את המדבר לבד?' שאל שומר הגבול בחשדנות. יוסף הסביר לו כי הוא עושה זאת בגלל ניסיון העבר שלו, כאשר באחת מנסיעותיו הגמל שלו נפח את נשמתו, והוא נותר ללא גמל בלב המדבר. עיני המוכס הביעו חוסר אמון, מעולם לא שמע על אדם שלוקח אתו שני גמלים מחשש שאחד מהם ימות. אך הוא לא אמר מילה , ולאחר שהחתים את מסמכיו של יוסף אפשר לו לצאת אל המדבר. יוסף החל לצאת לדרך, אך כעבור מאות מטרים עשה צעד משונה מעט. הוא קשר חבל ארוך ושקוף לצווארו של גמל אחד, ואת קצהו לצווארו של הגמל השני. יוסף עצמו עלה על הגמל הראשון, כשהוא מותיר את הגמל השני מאחור ורק לאחר מאות מטרים החל למשוך את החוט בין חולות המדבר כך שהחוט לא נראה לעין אך גרם לגמל השני להתחיל לפסוע. כעת רכב יוסף על גמל אחד , ואיש לא ידע שבמרחק רב מאחוריו פוסע גמל נוסף שקשור אליו. לאחר מחצית יום של רכיבה, הגיע הרגע ממנו חשש יוסף. מאחורי אחת הגבעות צצו חמישה גברתנים חמושים, בעלי פנים מרושעות כשבידיהם סכינים וגרזנים ואילצו אותו לרדת מעל הגמל. הם הבטיחו ליוסף כי אם לא 'יעשה בעיות' הם רק יקחו את הכסף וילכו לדרכם.  השודדים פרקו את האוכף שעל גבי הגמל, והחלו לחטט בכיסיו. להפתעתם הרבה הכיל האוכף עשרות זוגות של גרביים, ועשרה מטבעות של זהב. הם הביטו ביוסף באכזבה , ושאלו אותו: בשביל מה אתה צריך כל כך הרבה גרביים ? יוסף הסביר להם כי הוא מתגורר באזור קר במיוחד ואשתו ובנותיו סובלות מהקור, ועל כן הוא קנה להן גרביים.  השודדים בדקו גם בכיסיו של יוסף, ולא מצאו מאומה.  באכזבה גלויה נטלו השודדים את 10 מטבעות הזהב הבודדות, וגם שלושה זוגות גרביים ושחררו את יוסף. הוא הודה להם במילים נרגשות, ואמר להם כי הוא חייב לנוח במקום ולהתאושש מהחוויה הקשה שעברה עליו. השודדים משכו בכתפיהם ונעלמו מאחורי הגבעות.

כעבור 20 דקות הגיע הגמל השני שהיה טעון בכל כספו של יוסף, במאות מטבעות הזהב, ובתכשיטים הרבים. יוסף המשיך בדרכו באותה מתכונת. חלפה עוד מחצית היממה, ושוב השודדים מגיחים מאחורי גבעה. יוסף התבונן בהם והבחין כי מדובר באותם שודדים. הוא ניסה להזכיר להם כי הם כבר שדדו אותו, אך אז הבחין לחרדתו כי עם השודדים נמצא אדם נוסף. היה זה השומר שעל קו הגבול  ששאל את יוסף לשם מה הוא זקוק לשני גמלים. הוא ישב על סוס מהיר ואמר לשודדים: 'הנה זה האיש. היו לו שני גמלים, אני תפסתי את השיטה שלו, כל הכסף נמצא בגמל השני'. יוסף הבין שהאיש משתף פעולה עם השודדים ונותן להם מידע על האנשים הבודדים שחוצים את המדבר, אך כעת כבר היה מאוחר. האיש התבונן ביוסף וצעק: 'איפה הגמל השני?'  יוסף לא ענה, אך הסכינים של השודדים שנצצו היטיב בשמש המדברים הבהירו לו כי כדאי לו לענות לו במהירות.  הוא הרים מבין החולות את החבל השקוף שהיה קשור לגמל שעליו רכב והגיש אותו לשודדים. השודדים הביטו בהערכה ביוסף ומשכו בכוח בגמל. לאחר דקות ארוכות נראתה באופק נקודה קטנה שהלכה וגדלה, עד שניתן היה להבחין בגמל טעון במשא. השודדים והמוכס חיככו את ידיהם בהנאה והתנפלו על האוכף של הגמל. הרוכסנים נפתחו והשודדים החלו לשלוף מן הכיסים הרחבים את התכולה שכללה... ערמות של גרביים. המוכס הביט בגרביים כלא מאמין והחל לצעוק: 'כמה גרביים אתה צריך? לא מספיק לך גמל אחד עם גרביים? איפה הכסף שלך!' צווח בחמת זעם. ראש השודדים התנפל על המוכס, הכה אותו,  ואמר לו: 'מה זה עניינך כמה גרביים הוא צריך? הוא קנה אותם לאשתו ולבנות שלו! אתה גרמת לנו לרדוף אחרי גרביים ואתה תשלם על כך ביוקר!' הקבוצה עזבה את יוסף כאשר הם מתווכחים בקולניות, ויוסף הודה לא-לוקיו שנתן בלבו בינה להחליף את הגמלים מיד אחרי השוד הראשון , ולהעביר את כל הזהב בחזרה אל הגמל הראשון...

בפרשת השבוע מוזכרים עשרת הדברות, ובהם מצוינים האיסורים 'לא תגנוב' ו 'לא תרצח'. נשאלת השאלה, מדוע צריך ציווי מיוחד על איסורים אלה? האם לא מדובר באיסור הברור לכל, והמובן אף בשכל אנוש? מסבירים חז"ל כי כבר נאמר 'רק אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני'. כאשר אין יראת אלוקים גם מצוות בסיסיות והגיוניות כמו איסור גנבה ורציחה נשכחות, גם מעילה קטנה או גרימת רצח לחף מפשע – גניבה ורצח היא, אדם לא מודע לפעמים לאן החיים יובילו אותו אם לא יקפיד על שמירת מצוות ויראת שמיים.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ה' אדר ה'תשע"ז

אין רכים וחדירים מן המים אך אין סלע וצור שהם לא יכולים לו,  כי המים חזקים מצור ומסלע.

     אצל השולחן כתוב, ועשית לו מסגרת, זה בא לרמז, לשלחנו של אדם בשעת סעודתו, שצריך שיעשה לו מסגרת סביב, שלא ימלא את כל תאוותו (כלי יקר(.

    בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסרו ממנו. טעם האיסור שלא יסורו הבדים, כתב הרמב"ן שזה מחמת רוב קדושת הארון, שלא יטלטלו את הבדים שלא לצורך, ויש אומרים, שהארון מרמז על לומדי התורה, והבדים מרמז על מחזיקי התורה, וזה הכוונה לא יסורו ממנו, שצריכים להמשיך בהחזקת התורה ללא הפסק.

     בפרשת בראשית כתוב ''וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים'' ואומר שם רש"י שזה מלאכי חבלה, ואצל הארון הכרובים הם רמז לתשב"ר, כי הילד אם הוא בחוץ זה מלאכי חבלה, ואם הוא בתוך המשכן הוא קדוש וזה תשב"ר.

    והיו הכרובים פורשי כנפיים וגו' ופניהם איש אל אחיו (כ"ה – כ') מסופר על הבעש"ט הקדוש זיע"א שאמר, שכל ביאתו לעולם הייתה כדי להכניס בלב יהודים שלוש אהבות, אהבת ה', אהבת התורה ואהבת ישראל. ואמר הרה"ק רבי משה מאוז'רוב זיע"א שדבר זה מרומז כאן בפסוק, "פורשי כנפיים למעלה" רמז לאהבת ה' יתברך, "סוככים בכנפיהם על הכפורת" רמז לאהבת התורה המונחת בארון, "ופניהם איש אל אחיו" רמז לאהבת ישראל.

     ועשו ארון עצי שטים... וצפית אתו זהב טהור. העץ הוא חומר צומח מתפתח ללא הרף ונושא פירות, ומאידך הזהב הוא החומר העמיד ביותר אינו נרקב אינו מחליד ושומר על תכונותיו נגד כל השפעה חיצונית, הארון מרמז על התורה שיש לה גם תכונת הזהב כלומר שהיא נצחית ועומדת לעולם ושומר על תכונותיו נגד כל השפעה חיצונית, ויש בה גם תכונת העץ שהיא צומחת ומצמיחה, שהאדם העוסק בה מחדש את עצמו וצומח ללא הרף משום שהוא מוצא בה עומק ללא סוף ותכלית.

     חז"ל אומרים שבמשכן שהיה במדבר, הייתה בו השראת השכינה בכל יום כמו ביום הכיפורים, שאהרן היה יכול להיכנס לקודש הקדשים כל יום, וכן משה רבנו, אבל בבית המקדש של הורדוס,  אף שאמרו חז"ל שמי שלא ראה בנין הורדוס לא ראה בנין יפה מימיו, בכל זאת רק ביום הכיפורים היה יכול הכהן הגדול להיכנס לפני ולפנים, שהשראת השכינה של יום כיפור לא הייתה בכל יום,  רואים מזה שאף שבמבט החיצוני היה הבית המקדש יפה הרבה יותר מהמשכן שהיו בנוי מקרשים ויריעות, בכל זאת העיקר הוא הפנימיות ולא החיצוניות.

חסיד - היודע לצום בשעת אכילה ולהתבודד בהיותו בין אנשים.

יתרו חותן משה. (דברים טובים – יתרו)

     בלב רובע העסקים של בוגוֹטָה, בירת קולומביה, יש בניין צנוע בן ארבע קומות, שיחידת צבא שלמה מופקדת על אבטחתו. הבניין הקטן מתגמד מול גורדי השחקים ומגדלי המשרדים. רק כמה עשרות אנשים עובדים בתוך הבניין, אבל סביבו יש מצלמות אבטחה,  צלפים מיומנים, וסוכני חרש של שירותי הביטחון של המדינה, הפוקחים עין על הנעשה סביבו 42 שעות ביממה.  למשרד הקטן הזה זורמים תקציבים עצומים מממשלת קולומביה וממדינות נוספות בדרום אמריקה. גם ממשלת ארצות הברית מממנת חלק ניכר מהפעילות הנעשית בבניין, וכך גם האו'ם. עובדי הבניין זוכים למשכורות נדיבות,  משום שהם עובדים בסיכון גבוה. כמה וכמה עובדים כבר מצאו את מותם מידי מתנקשים אלמונים – אבל למען האמת מי שעובד בבניין לא עושה זאת מטעמים כלכליים,  אלא משום שהוא מאמין בצדקת הדרך.

     בבניין הקטן פועלת המחלקה למניעת שימוש בלתי חוקי בסמים מסוכנים וחומרים ממכרים של ממשלת קולומביה, והיא נלחמת בארגוני הפשע ובקרטלים רבי העוצמה. אבל לא רק סכנה פיזית מאיימת על המחלקה, אלא בעיקר סכנת חדירה של גורמים עוינים. ארגוני הפשע בקולומביה עושים כל שביכולתם לסכל את פעילות המחלקה. מפעם לפעם מנסים הקרטלים להחדיר חפרפרות ומרגלים לתוך המחלקה, כדי לשבש את עבודתה ולחבל בפעולותיה.  תפקידו של אגף האבטחה של המחלקה הוא למנוע הסתננויות שכאלו.

     פבלו היה חוקר צעיר שהתקבל לעבודה באגף האבטחה של המחלקה לאחר מיונים וסינונים רבים.  לא לקח לו יותר מחודשיים כדי להתחיל לחשוד בדייגו סנצ'ז - סגן מנהל המחלקה – שהוא עצמו שתול של אחד הקרטלים. דייגו סנצ'ז היה אדם מבוגר, שזקן צרפתי מעטר את סנטרו ומשקפיים כבדות נחות על אפו - אבל המראה המכובד שלו לא יכול היה להסתיר את העובדה שיש לו קשר עם ארגוני הפשע.  הייתה רק בעיה אחת קטנה. דייגו סנצ'ז היה חותנו של מנהל המחלקה! אי אפשר לבוא אל המנהל ולהטיח האשמות באבי רעייתו בלי הוכחות חותכות. פבלו היה עסוק מאוד בעבודה השוטפת, והחליט לנצל את חופשת סוף השבוע כדי לברר את העניין. ואם הוא חשב שיהיה עליו לבזבז את כל יום המנוחה על התחקיר, הוא התבדה. לא נדרשה לו יותר מחצי שעה כדי לקבל את מלוא התמונה המרשיעה:  דייגו סנצ'ז היה – לא פחות ולא יותר – ראש אחד הקרטלים המסוכנים ביותר בקולומביה. בעיתונים ישנים ובארכיונים של שירותי הביטחון שמו הופיע רבות. הוא נחשב לאחד משלושת ראשי הפשע, יחד עם חואן מרקוס וסימון קלוורון.  פבלו הסתובב כל סוף השבוע כסהרורי. הוא לא ידע מה לעשות. כיצד הצליח הפושע הזה להשתבץ גבוה כל כך בצמרת המחלקה? האם עליו לדבר עם חתנו, המנהל? זה מסוכן מדי. אולי המנהל יודע על פעילות חותנו? ואולי גם המנהל עצמו הוא שתול של ארגוני הפשע?! בסופו של דבר החליט פבלו לנסות להתקרב בחוכמה ובערמומיות אל דייגו סנצ'ז. אולי כך יוכל למצוא נגדו הוכחות ולהפלילו. 'בעצם',  אמר פבלו לעצמו, 'מעולם לא הייתי במשרדו של דייגו סנצ'ז ולא שוחחתי אתו פנים אל פנים'.

     בבוקר יום שני צלצל פבלו לדייגו בטלפון הפנימי וביקש להיכנס למשרדו כדי לדון בדבר מה. 'בבקשה', אמר דייגו בחביבות, 'רק תביא אתך שתי כוסות קפה'. פבלו צעד במסדרון המוביל לחדרו של דייגו סנצ'ז, נושא בידיו שתי כוסות קפה. זמזם הדלת השמיע זמזום, ופבלו דחף ברגלו את הדלת. משרדו של דייגו היה בקומה העליונה, ומהחלונות המשוריינים נשקף נוף יפה של עיר הבירה. פבלו סקר את המשרד, אבל אז נתקל בתמונה גדולה ופיו נפער בתדהמה. כוס הקפה נפלה מידיו בצלצול עז. על הקיר המרכזי הייתה תמונה גדולה שפבלו ראה גם בתיקי המשטרה, ובפרסומים הישנים של שירותי הביטחון: נראו שם שלושה אנשים מחויכים: דייגו סנצ'ז, חואן מרקוס וסימון קלוורון – שלושת ראשי הפשע הקולומביאני. סגן מנהל המחלקה חייך למראה תגובתו של פבלו. 'ציפיתי לך', אמר לו, והזמין כבר את עובד הניקיון שיסלק את שברי כוס הקפה. 'אינך הראשון שעוקב אחרי – וטוב שכך. תפקידכם באגף החקירות הוא לוודא ששום גורם זר לא חודר למחלקה שלנו.' 'אז מה הקטע?' מלמל פבלו, שהספיק לצנוח לאחד הכיסאות. סגן מנהל המחלקה ניגש אל התמונה, והחל לספר:

      'לפני שנים רבות היו שלושה חברים צעירים ונלהבים: פבלו, חואן וסימון. השלושה חשבו שהם הולכים לכבוש את העולם, לסחור בסמים מסוכנים,  ולהיות מולטי מיליונרים. 'אבל יום אחד נסעו השלושה במכונית אחת בדרך לעסקה גדולה. לפתע נתקעה המכונית על מסילת ברזל. הדלתות היו נעולות, הרכבת דוהרת לעברם, כולם צורחים מאימה, ואז – אף אחד לא יודע מהיכן,  פתאום הרכב זינק קדימה והם ניצלו. זו הייתה פשוט אצבע א-לוקים שכאילו הזיזה את הרכב חלקיק שנייה לפני שהרכבת מחצה אותו.' פבלו ישב על הכסא, ופלבל בעיניו בתדהמה. דייגו סנצ'ז המשיך: 'אני החלטתי שאם א-לוקים נתן לי את חיי במתנה – אינני יכול יותר להפיץ חומרים שהורגים ילדים קטנים ומחריבים את העולם. פרשתי מעולם הפשע, והתגייסתי למחלקה הזו שבה אני מכפר מעט על מה שעשיתי בצעירותי. סימון נשאר באמצע. הוא לא חזר למוטב אבל גם לא המשיך בעולם הפשע. אינני יודע היכן הוא היום. 'אבל חואן מרקוס צחק ואמר: 'אם א-לוקים הציל אותי, סימן שהוא מרוצה ממה שאני עושה '. מאז הוא רק העמיק את עסקי הפשע שלו, אבל הוא הרבה יותר זהיר. הוא יודע שאני בעקבותיו ושאני יודע את כל הסודות שלו. ביום שאצליח להכניס אותו לכלא – אדע שביצעתי את תפקידי בעולם הזה.'

     בפרשה אנו קוראים על יתרו, חותן משה, שהצטרף לעם ישראל לאחר ששמע על הניסים של קריאת ים סוף ומתן תורה. אבל לא תמיד יתרו היה צדיק כל כך גדול.  במדרש מסופר שיתרו היה יועץ של פרעה מלך מצרים, יחד עם בלעם הרשע ואיוב. אבל לאחר הניסים הגדולים של יציאת מצרים וקריעת ים סוף, בלעם נותר ברשעותו, ואילו יתרו, למד את הלקח, והצטרף לעם ישראל. וזה אולי הלימוד שיתרו מלמד אותנו: זה לא משנה כמה עמוק אתה בבוץ,  לפעמים א-לוקים שולח לך איתות וקורא לך אליו בחזרה. אם אתה תופס את ההזדמנות בזמן ולוקח אותה בשתי ידיים,  אתה יכול להגיע להישגים ולדרגות גבוהות ביותר.

ויחד יתרו. (דברים טובים – יתרו)

     מרקו לא האמין שהאירועים התגלגלו במהירות גבוהה שכזאת. רק לפני שלושה ימים הוא עוד עבד כצלם בעיתון היומי הגדול, וכעת מצא את עצמו עסוק במציאת מקומות מחסה, ובהגנה יומיומית על חייו שתלויים לו מנגד.  הוא ידע שרק אם התכנית שלו תצליח, הוא יינצל ממוות.  מספיקה טעות ולו הקטנה ביותר, כדי שהוא לא יזכה לראות את יום המחר.

     מרקו עבד כצלם מקצועי באחד מהעיתונים הגדולים באיטליה. מאז היותו ילד אהב ללכוד סיטואציות ורגעים מיוחדים בעדשת המצלמה. את תחביבו פיתח למקצוע והחל לעבוד בעיתונים גדולים, במצלמתו הוא צילם אירועים גדולים, וחלק מתמונותיו פורסמו במגזינים נחשבים ברחבי העולם. באחד הימים שמע מרקו על שיטפונות באזור טיצ'ינו, הבקעה המכונה בפי התיירים 'השווייץ של איטליה'. הנוף המרהיב, הנקיקים, והמערות הרבות שבאזור הפכו את המקום לאתר מבוקש, והשמועה על שיטפונות, זרמים, ונחלים, הלהיבה את דמיונו של מרקו שכבר חזה בעיני רוחו את התמונות המרהיבות שיצלם. הוא התייצב שעות לפני פרוץ הסערה וצילם אלפי תמונות. ואכן התחזיות הצדיקו את עצמן, זרמי מים שטפו את האזור ומרקו לא חדל מללחוץ על כפתור המצלמה. באחת התמונות גילה מרקו מספר אנשים יוצאים מאחת המערות באזור, כנראה מהחשש שהמים ישטפו אותם. מראן של הדמויות הבוקעות מבטן האדמה על רקע כמויות המים הונצח במצלמתו של מרקו. 'זו תהיה בוודאי אחת התמונות היפות שלי', אמר מרקו לעצמו. הוא לא ידע, שהתמונות הללו יעלו לו אולי בחייו.

     עם תום היום, פנה מרקו למעבדה הגדולה בה היה נוהג לפתח את תמונותיו וביקש מהטכנאי למיין לו את התמונות. הוא תכנן לפרסם אותן במגזין הטבע הגדול ביותר באיטליה. הבוקר הגיע, ומרקו מיהר למעבדת הצילום, הטכנאי לא ענה, וביקש ממרקו להיכנס לחלק האחורי של המעבדה. מרקו המבולבל עשה כבקשתו ומצא את עצמו מול שלושה ברנשים עם מבט רצחני. הם החזיקו בידיהם את התמונה שבה נראו אנשים יוצאים מבטן האדמה ושאלו את מרקו: 'האם אתה יוד?? מה צילמת ?' מרקו השיב בתמימות כי הוא צילם נופים בעין הסערה, אך הטכנאי הסב את תשומת לבו לאחד האנשים שיצאו מהמערה. מרקו התבונן בתמונה המוגדלת ונחרד: היה זה קליאו הילינג, אחד הפושעים הידועים לשמצה באיטליה,  שהשמועה אמרה כי הוא מת לפני כ-10 שנים. הילינג היה פושע כה אכזר, ששמו הפך למשל כאשר היו מבקשים לתאר פושע מסוכן. לא היה אדם שלא הכיר את  תמונתו של קליאו, וכשנודע כי האיש מת נשמו כולם לרווחה. כעת, הבין מרקו, כי אצלו נמצאת ההוכחה שהאיש חי. הוא הבין כי הטכנאי הסגיר את סודו, אבל הוא גם הבין שחייו אינם שווים פרוטה. האנשים הללו לא יתנו לו להמשיך לחיות. ' התמונה הזו לא תצא מפה', הבטיח מרקו, אבל הברנשים הסבירו לו שהם חוששים שהוא ישלח את קובצי התמונות למקומות נוספים מהמחשב האישי שבביתו. הם ביקשו ממנו לחזור לחנות עם המחשב בידיו. מרקו הבין שהאנשים האלו יחסלו אותו ברגע שיהיו משוכנעים שהחומר בידיהם.  הוא גם הבין שבריחה תמידית לא תועיל לו לאורך זמן. והוא לא התפלא כיצד נודע להם בתוך זמן קצר על התמונה שבידי הטכנאי. מה עושים? האם יברח כפושע נמלט לארץ אחרת? האם לנצח יאלץ להביט אל מעבר לכתפיו לראות האם רודפיו בעקבותיו? לאחר מספר שעות התגבשה בראשו של מרקו תכנית:

     הוא ערך סבב טלפונים לחבר שהיה שחקן במקצועו, וביקש ממנו לצרף לתכנית שחקנים נוספים. החבר לא ידע מהי מטרת התכנית של מרקו, אך ניאות בשמחה לפרויקט. בינתיים הפיץ מרקו את השמועה כי עם בוקר, על רקע הנחלים והזרמים שבבקעת טיצ'ינו – ה'שווייץ של איטליה', יתקיים אירוע צילום ייחודי. במשך שעות הפעיל מרקו את כל קשריו בעיתונות ובתקשורת, כדי שהאירוע יזכה לכיסוי ולתהודה ארצית, ועם בוקר התייצב אל מול הבקעה הרטובה כשליבו מפרפר באימה. בשעה היעודה הצטרפו עשרות צלמים, עיתונאים וסתם סקרנים ומרקו נתן את האות לתחילת האירוע. הוא ביקש מהצלמים לצלם את הנקיקים והבטיח שההפתעה תגיע. הצלמים החלו לצלם, ונדהמו לגלות כי מהנקיקים ומהמערות יוצאים דמויות היסטוריות מהעבר הקרוב והרחוק. כך נראה לפתע נפוליאון, ואחר כך המלך אדוארד ה-3 , אלכסנדר מוקדון,  היטלר י''ש, ג'ורג' וושינגטון, ראשי הממשלה המנוחים של איטליה, מדענים מפורסמים, ואנשי תרבות ידועים. היו אלו השחקנים ששכר מרקו, שהתחפשו בקלות, לדמויות היסטוריות. המראה היה מסקרן במיוחד: השחקנים יצאו ונכנסו כשהם מחליפים בכל פעם לבוש וצורה ומציגים את האנשים המפורסמים באיטליה ובעולם שכבר אינם בין החיים. כעבור שעה תם הטקס, ומרקו מיהר לפרסם את התמונות, ובהן תמונתו האמיתית של קליאו הילינג הפושע המפורסם שדיוקנו היה ידוע לכל, כמעט כמו של ראש ממשלת איטליה המנוח. למחרת קיבל מרקו מסר כי התרגיל שעשה הציל את חייו. האנשים כעת משוכנעים כי קליאו היה א??ד מהדמויות המחופשות, והצילום רק אישר את ההנחה כי הוא אכן מת. מרקו ידע שהוא ניצל ממש ברגע האחרון...

     אדם אינו מודע לכוח העצום שבעיניו ובמוחו. כאשר נקלטת תמונה לא טובה בראשו קשה יהיה לו מאד להוציא אותה והיא נשארת לנצח. בפרשה כתוב 'ויחד יתרו', יתרו הצטער על מה שארע למצרים. חז'ל מסבירים שאף על פי שהתגייר והצטרף לעם ישראל הוא לא היה מסוגל להתגבר על החיבה למצרים שהייתה טבועה בו והוא הצטער על טביעתם בים. המראה של המצרים הטובעים עורר בו כאב, כיוון שכוחה של תמונה אחת יכולה לשנות עולמות.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ד' אדר ה'תשע"ז

אם יסתכל האדם מעברו האחורי של אריגה יראה רק חוטים אחד על גבי השני – לכאורה בלא סדר, כל מיני חוטים מצבעים שונים מעורבים זה עם זה. אבל אם יהפוך את האריגה לצדו הפנימי, יראה כיצד מתגלית בפניו תמונה כה נהדרת ונפלאה המרהיבה כל עין. כך הוא גם בענייני העולם הזה, אדם יכול לראות כל מיני דברים לא ברורים, ויש לו על כך שאלות משאלות שונות. אולם צריך הוא לדעת שהוא נמצא רק מעברו האחורי של האריגה, אבל אם יראה מצדו האמתי יראה עד כמה הכל מדוקדק באר היטב להפליא.

      הגמרא במסכת יומא דף עב, מביאה את דרשתו של רבא על הפסוק: "מבית ומחוץ תצפנו..." "אמר רבא כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו - אינו תלמיד חכם". על מנת לעמוד על הסתכלותם של חכמי ישראל נביא מעשה: מסופר שתלמיד אחד מתלמידי האדמו"ר מקוצק שהיה ידוע בלמדנותו, אולם דעותיו והשקפותיו לא תמיד תאמו את רוח התורה... ניגש פעם אל הרבי מקוצק והתפאר לפניו כי אין הוא הולך 4 אמות ללא תלמוד תורה... שאל אותו הרבי: "וכמה אמות אתה הולך ללא יראת שמים?!"....

     וכך סיפר לימים משמשו הנאמן של הרה"ק בעל הדברי חיים מצאנז זי"ע על דו שיח שהתנהל בנוכחותו, בין רבו הקדוש מצאנז, לבין אחיו, הגה"ק רבי אביגדור מדוקלא זי"ע: הפותח, היה הגאון מדוקלא, אשר נענה ואמר, כי טובה גדולה טמונה בהמצאת ה"טלגרף". שכן, באמצעותה, יכול אדם הנתון בצרה, להודיע עליה לרבו הצדיק, הדר בריחוק מקום, כדי שיתפלל עליו. השיב לו ה"דברי חיים": "צדיק כזה, אשר אינו יודע מעצמו על חוליו של החסיד, עד כי יש צורך להודיע לו זאת בטלגרף חבל לבזבז מעות על משלוח טלגרף אליו!"...

    וכתב האר"י ז"ל, שכל מצווה שאדם עושה נרשמת אות אחת מכ"ב אותיות התורה הרמוזה באותה מצווה על מצחו, וכשהוא עושה מצווה אחרת נמחקת האות הראשונה ונכתבת האות של המצווה השנייה שעשה, אבל אות של מעשה צדקה אינה נמחקת לעולם, ועל כך אומר הפסוק "וצדקתו עומדת לעד". כל אחד יתאר לעצמו איך נראה מצחו, כמה אותיות ומעשים של צדקה חקוקים עליו. אוי לו לאותו אדם שבמצחו יש רק אות אחת ושאר המצח נקי...! ומכאן יסוד גדול לנותן הצדקה עד כמה צריך הוא לעשות זאת בסבר פנים יפות, ודרושה מאתו חכמה גדולה למען נתינת הצדקה באופן שהמקבל לא ייעלב ולא ייפגע.

אבא אבא אני כל כך אוהב אותך (דברים טובים – יתרו)

     סיפור על אברך שהלך לקנות בסופר מרקט גדול,  ולקח עגלת קניות והתחיל למלאות כפי הרשימה שהכין לעצמו כמנהגו מידי שבוע בשבוע ??רב שבת, והנה רואה האברך שאיזה זקן עוקב אחריו, ומסתכל עליו, בשנייה הראשונה האברך לא שם דגש מיוחד לזה, אבל לא עובר עוד שנייה ועוד שנייה, והנה הזקן הולך לידו ממש, ומסתכל בתוך פרצופו, האברך התחיל ללכת קצת יותר מהר, וחושב מתי אני יתפטר מהנודניק הזה, והולך לשורה אחרת של מדפים והנה שוב הזקן ממולו, וכל עבר את כל הסופר וכל שנייה הזקן לידו, וכשכבר הגיע לסוף לעשות חשבון הזקן נדחף לפניו וחיכו ביחד לחשבון, והאברך החליט אני הולך לשאול את הזקן מה זה שהא עוקב אחרי, והתחיל בשיחה לבבית לדבר עם הזקן מה נשמע,

     אומר האברך ראיתי שאתה המסתכל עלי מאוד חזק האם אני מוכר לך מאיזה מקום,  הזקן מוריד שתי דמעות ואומר בקול בוכייה היה לי בן יחיד אחד, והיה נראה כמוך בדיוק, והנה לפני שבועיים היה לו תאונות דרכים ונפטר, ופתאום ראיתי אותך ולא יכולתי להוריד את העיניים ממך.  האברך התרגש מאוד, אמר תגיד לי מה עשה לך בנך יחידך דבר שמאוד אהבת ואני גם יעשה לך את זה, אמר הזקן אתה יודע בני כשהלכתי איתו לאיזה שהוא מקום כשהיינו נפרדים היה מחכה עד השנייה אחרונה שהוא רואה אותי והיה צועק אבא אבא אני כל כך אוהב אותך שלום וככה היה צועק לו ומרחוק היה עושה עם היד כאילו שהוא מנשק אותי, אתה יודע איזה שמחה זה נהיה בתוך לבבי.  אמר האברך אין לי שום בעיה אתה תהיה בסוף הסופר ואני גם יעשה לך ככה מכל הלב. והזקן הודה לו. בינתיים הזקן התחיל לרוקן את העגלות שלו, וכשגמר חיכה האברך שיגיע הזקן לסוף הסופר לפני הדלת, ואמר בלבו יהיה לי קצת בושות אבל חיזוק לאדם זקן, והנה הזקן מגיע לדלת,  ופתאום התחיל האברך בצעקה גדולה אבא אבא אבא איך אני אוהב אותך שלום שלום, וכל הסופר עמד ונבהל, אבל האבא עשה לו נפנוף עם היד ויצא מהדלת, והנה הגיע התור של האברך, והתחיל לרוקן את העגלה ואומרים לו אדוני החשבון הוא 7,000 ש"ח אמר האברך איך יכול להיות אני כל שבוע קונה בערך אותם דברים אני מגיע לשמונה מאות שקל איך הגעתם לכזה סכום אנא בדקו שוב, אמרו לו, אבא שלך אמר שאתה תשלם גם לקניה שלו, אמר איזה אבא,  אמרו לו לפני כמה דקות הוא יצא, אתה הפכת את כל הסופר עם הצעקות לאביך.  ואז תפס האברך מה קרה כאן,.

     על כן אל תיכנס מסתכלים עליך מה זה נוגע אליך, אל תתחיל לחשוד לדבר תעשה מה שעליך לעשות. כל הדאגות הם מיותרות

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

חוויית השבוע שלי,פרשת השבוע,"תרומה", ה'תשע"ז

נקודה שבועית פרשת "תרומה" ה'תשע"ז

פרשת השבוע שלנו, פרשת "תרומה", היא פרשה הראשונה מתוך חמש פרשות העוסקות בעניין המשכן.

כבר בתחילת הפרשה אנו קוראים על ציווי ה' בנושא: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ועסקו הפרשנים רבות בפירוש לפסוק זה.

התורה בוחרת לקרוא למשכן מקדש על שם היעוד שלו בעתיד: לקדש את ישראל.

רש"י מפרש שהוא "בית הקדושה" כלומר בית שממנו תצא קדושה לאומה, ורבנו בחיי ואבן עזרא אומרים שזהו בית בו תשכון הקדושה האלוקית.

ספר החינוך מסביר את מצוות המקדש: "הלבבות יוכשרו על ידי הפעולות, וברבות הפעולות הטובות ורוב התמדתן, מחשבות הלב מיטהרות ומתלבנות, והשם חפץ בטובתן של בריות. ההמחשה בעשיית המקדש וכל מערכת "עבודה אלוקית במקדש" - וזהו עניין של השרשת הדעה האלוקית בדרכי פעולה והתמדה.

הצו של עשיית המקדש ניתן אחרי חטא העגל ותפקידו להראות לאומות כי נתכפר לישראל עוון החטא הנורא. שקורא ה' ואומר להם "ושכנתי בתוכם" זה לשם הפגנת חיבה לעם ישראל בדרך שבולטת לעיני כל העמים. סברה זו היא לא בעניין שהמקדש מטרתו חינוכית אלא דווקא פעולה הפגנתית כלפי חוץ.

הרמב"ן בהקדמה לחומש שמות רואה בעניין הקמת המשכן דבר שמקרב את לב ישראל לאביהם שבשמים ומחזיר אותם באופן החלטי למעלת אבותיהם שזו הייתה תכלית יציאת מצרים: "הגלות אינה נשלמת עד שובם למעלת אבותיהם שזו הייתה תכליתה של יציאת מצרים אף על פי שיצאו מבית עבדים עדיין ייחשבו גולים, כי היו בארץ לא להם נבוכים במדבר. וכשבאו אל הר סיני ועשו מקדש ושב הקב"ה והשרה שכינתו ביניהם אז שבו אל מעלת אבותיהם"

לפי הרמב"ן המטרה היא להחזיר את המחוג לאחור למדרגה שעמדו בה לפני יציאת מצרים שאז היה קשר ישיר בין אלוקים לאדם. אלוקים דיבר באופן ישיר עם אברהם יצחק ויעקב ומדרגה זו הושגה עם הקמת המשכן.

ה' ציווה לישראל לעשות לו מקדש ולחנך את ישראל באמצעותו כי ה' שוכן בקרבם והשגחתו מלווה אותנו תמיד. המחשה של המקדש היא פעולה סמלית לשם תוכן זה המשתרש באמצעותה בבני ישראל.

שבת שלום ומבורך!

תודות: לצחי מיכאלי

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

אחד הפלאים הגדולים ביותר ביהדות, היא הדרך בה השפה העברית חושפת את האמת על חיי היומיום שלנו. המילה הנרדפת לפרצוף – 'פנים', זהה כמעט לחלוטין למילה המתארת את התוך – 'פנים' (כשהאות פ"א מנוקדת בשווא). דבר זה מלמד אותנו, שהפרצוף שלנו צריך לשקף את מה שגזורה שאנחנו מרגישים או חושבים מבפנים. (וזה אגב עומד בניגוד גמור למילה האנגלית 'face',   מהמילה שפירושה מראה חיצוני או העמדת פנים. facade  

     אין לנו קניין אמת ברכושנו, אלא מה שהפכנוהו לקניין נצח, בצדקה ובהחזקת תורה!

     אמרו חז"ל: "כל מזונותיו של אדם קצובים מראש השנה עד ראש השנה חוץ מהוצאות שבתות, והוצאות יו"ט, והוצאות בניו לתלמוד תורה,  שאם פחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו", וכתב הריטב"א ז"ל דלאו דווקא הוצאות שבת ויו"ט, אלא הוא הדין לכל הוצאות של מצווה אינם קצובים מר"ה, ויכול להוציא כמה שרוצה, ואם פוחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו, אלא שנקטה הגמרא הוצאות שרגילים ושכיחים. 

    הגמרא (מסכת יומא, דף ע"ב ע"ב) מסבירה: תבנית הארון, הזהה בפנימיותו ובחיצוניותו היא סמל למהותו של האדם השלם. כלומר, המראה וההתנהגות החיצוניים של האדם צריכים להיות זהים לפנימיות שלו. או במילים אחרות – "אל תהיה צבוע.

אשר יצר

     להלן סיפור מופלא המעובד מתוך 'אין עוד מלבדו' המלמד אותנו מהי כוחה של ברכה ועד כמה עלינו להקפיד לברך מלה במלה.  רבות כבר נכתב ונאמר על סגולתה המיוחדת של ברכת 'אשר יצר' לרפואה ולישועה, סגולה שהובאה בשם בעל 'סדר היום' ואף רבים מגדולי עולם המליצו עליה. הסיפור המופלא שלפנינו שסופר מכלי ראשון מפי בעל המעשה, יוכל לשמש דוגמה חיה ליעילותה של סגולה זו: '

     קוליטיס', מילה שלרובנו אינה מוכרת, אך בעבור לא מעט אנשים היא מסמלת סיוט איום ונורא. מחלה, שהרופאים נלאו מלמצוא לה תרופה, ואף לא איתרו, נכון לעכשיו, ממצא שיסביר את הגורם להופעתה.  אם כל בעיית מעיים ידועה כגורמת לסבל רב, לאלו המכירים את הסימפטומים של מחלת הקוליטיס ומודעים לכאבים ולייסורים הבאים בעקבותיה, הזכרת שמה בלבד גורמת לצמרמורת. מחלת הקוליטיס הינה דלקת הנגרמת דווקא ממערכת החיסון האמורה בדרך כלל להגן על גופנו. דלקת זו פוגעת ברקמות המעי הגס וגורמת להתקפי כאב עזים, המלווים בתופעות לוואי קשות ביותר הפוגעות באופן משמעותי בתפקוד היום יומי של החולים. במקרים רבים עלולה התפרצות המחלה להוביל לאשפוז ממושך, ולעתים אף מצריכה ל"ע ניתוח קשה של כריתת המעי הגס.

     כאשר התעוררו אצל נשוא סיפורנו, אברך תלמיד חכם ומרביץ תורה לרבים, בעיות קשות במעיים, הוא חשב, כי מדובר בתופעה חולפת. משנקפו הימים ובמצבו לא חל שיפור, פנה האברך לרופא. לאחר סדרת בדיקות מקיפות הכריע הרופא: "חלית בקוליטיס" . "בדרך הטבע", הסביר הרופא, "אין דרך להירפא באופן מוחלט ממחלה זו. מי שחלה בה עליו להתכונן להתמודדות הצפויה לו לאורך כל ימי חייו". אלא שלמיודענו שניחן במידה רבה ומופלגת של אמונה ויראת שמים, לא היה בקביעה נחרצת זו כדי לערער את אמונתו. לרגע הוא לא התכונן לקבל את תחזיותיהם השחורות של הרופאים ולהיכנע לתכתיבם. "השם יתברך הוא הרופא הגדול ביותר", הרהר האברך בלבו , "והתרופה לכל מחלה נתונה בידיו. עליי מוטל רק לתקן את הטעון תיקון ולהתחזק בדברים הטעונים חיזוק, ובטוח אני,  שאם אעשה זאת, ישלח לי הקדוש ברוך הוא את עזרו ממעל וירפאני ברפואה שלמה".

     מובן מאליו שהאברך לא נמנע מלקבל את המלצותיהם של הרופאים לאמץ מעתה הרגלי חיים חדשים הכוללים תפריט טבעוני ושינוי מהותי של הרגלי התזונה. אולם יחד עם זאת הוא הוגיע את מוחו ותר אחר דבר משמעותי רוחני, שבו יוכל להתחזק. לאחר התייעצות עם רבותיו החליט לאמץ את סגולתו של בעל 'סדר היום': להתחזק בהודיה לה' בברכת 'אשר יצר' - באמצעות אמירתה בכוונה יתרה ומתוך הכתב.  גם כשנכשל פעם או פעמיים – הוא לא נכנע, אלא המשיך לאחוז בקבלתו ללא רפיון, ומיום ליום חש כיצד הוא מגלה רבדים נוספים בעומקה של ברכה נפלאה זו, וכי רגשות התודה לקדוש ברוך הוא גואים בקרבו יותר ויותר.  תקופת מה חלפה ומיודענו ניגש לרופא לביצוע בדיקות שגרתיות. משהגיעו התוצאות פלט הלה קריאת הפתעה. סוף סוף, לאחר תקופה ארוכה של החמרה התגלו סימנים מעודדים של הטבה במצב.  מיום זה ואילך החל הוא לחוש הקלה. אט אט החלו הכאבים והסימפטומים הקשים להרפות מגופו, וכעבור כמה חודשים פסקו לחלוטין. אמנם, הבדיקות, שערך לאחר מכן הצביעו כי המחלה עדיין מקננת בגופו, אך כיון שתופעותיה פסקו ממנו לחלוטין לא הטרידה אותו עובדה זו יתר על המידה. הוא שב לתפקד כאחד האדם, ואט אט הלך זיכרון המחלה ונשכח ממנו.

     שלוש עשרה השנים, שחלפו מעת חוליו, הצליחו להקהות ממנו במעט את אותה קבלה שקיבל בימי מחלתו. שוב מצא עצמו מברך את ברכת 'אשר יצר' בחיפזון, כמו רבים אחרים,  והתזכורת על כך – לא איחרה מלבוא. המחלה שבה ותקפה אותו במלוא עצמתה, ויחד עמה שבו הייסורים והכאבים האיומים.  הפעם החליט לפנות למומחה הגדול בארץ, המשמש כמנהל מחלקה באחד מבתי החולים הנחשבים. אלא שהרבה מדי לא היה לו לחדש. אף הוא כקודמו הודיע לאברך כי אין כל תרופה למחלתו ושניתן להקל במידת מה על הכאבים, אך לא למנוע מהם לשוב ולהופיע.  לתזכורת חזקה מזו לא היה הוא זקוק. גם הפעם החליט לא להיכנע לתכתיבי הרופאים, כי אם לשוב ולהתחזק שנית בברכת 'אשר יצר', ובנוסף גם בברכת 'רפאנו '. הוא לא הופתע, כאשר זמן מה לאחר מכן נעלמו הסימפטומים כלא היו. אלא שאם לא די בכך, בבדיקה החוזרת שביצע בעבורו אותו רופא בכיר, הופתעו שניהם לגלות, כי המעיים התרפאו לחלוטין.  המחלה פרחה ונעלמה מגופו בדרך בלתי מוסברת, דבר שאף בכירי הרופאים הסכימו כי הוא מוגדר כנס של ממש. "הנה כי כן", סיכם האברך את סיפורו, "נוכחתי לראות, כי הכוח הגדול ביותר לריפוי מכאוביו נתון בידי האדם עצמו. אם רק יקבל על עצמו להתחזק ולתקן את הטעון תיקון, הרי שישועתו מובטחת לו מן השמים, מידיו של רופא כל בשר ומפליא לעשות".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/