אדם משקיע את רוב זמנו ומרצו
בעולם הזה, ושוכח שימי שנותינו בהם הוא רק 70 שנה שביחס לעולם הנצח זה כמה דקות
בודדות... במה אם כן כדאי להשקיע?!.. שלא נגיע לאחר 120 שנה ונהיה ללעג וקלס לאור
השקעתנו בפרוזדור והזנחה פושעת בטרקלין... הבה נשקיע במקום נכון. נרגיש גרים כאן
וממילא נקבל מעמד תושב בעוה"ב...
האדם נברא בעולם בצורה כזו שהוא חייב להזדקק
לאנשים מסביב, אבל הוא חייב גם לתרום. אהבה אמיתית, היא כזו שיש בה נתינה. כשאדם נותן מכל הלב הוא
מקבל חזרה, ובדרך כלל הרבה יותר. ומי שמנסה להתחמק מנתינה, להישאר תמיד על תקן של
מקבל, עלול למצוא את עצמו חסר דבר.
החיים על כדור הארץ אולי יקרים, אך הם כוללים
טיול סביב השמש כל שנה ללא תמורה.
הציפיות שלכם מאחרים הן
מקור לתסכול. גם אם הנמכת ציפיות נשמע כמו משימה בלתי אפשרית, זכרו שהמפתח אליה
טמון במידת הנתינה שנוח לכם אתה. אם תתנו מהלב ובמידה שתבחרו, לא תחושו
מתוסכלים מכך שלא תוגמלתם בהתאם.
השמחה בגיא צלמות ('מקדשי
השם' של הרב מייזליש)
היה זה
בימים הנוראים עלי אדמות, כשעשן שחור היתמר מעל אירופה, מעלה למרומים מיליוני
יהודים הנטבחים על קידוש השם. בתוככי מחנות הריכוז וההשמדה, רוכזו רבבות יהודים שלא כולם
ידעו כי הם המועמדים הבאים למסור נפשם על קדושת השם, ובינתיים - השתדלו לחיות על קדושת השם, כששמירה על צלם יהודי
נדרשה למסירות נפש של ממש...
בין
השוהים באחד ממחנות הריכוז, נמנו גם שניים שזכו להינצל מגיא ההריגה, יהודים מורמים
מעם שהפכו אחר כך לרבנים נודעים. רבי צבי הירש מייזליש זצ"ל - לימים רב קהילת
'שארית ישראל' בשיקאגו, ורבי דוד איזראעל זצ"ל, לימים רב בקאראקאס
שבוונצואלה. וזכה הרב איזראעל למה שלא זכו אחרים, להיות השומר המופקד על חלוקת
מנות הלחם במחנה הצוענים הסמוך, שם רוכזו אלפי גויים צוענים שגם בהם השתעבדו והתעללו הנאצים
הארורים.
הגיעו
הימים שבין כסה לעשור, והרב מייזליש - שגוו נכפף וקומתו השתוחחה מהתעללויות
הרשעים, אך נפשו היהודית התעלתה בגבורה עילאית, היה עסוק בדאגה אחת ויחידה: כיצד
יוכל לזכות לשבת בסוכה, כיצד יצליח לקיים מצות סוכה בתוך תנאי המחנה הקשים. בשעות
הפנאי הבודדות, לעת ערב עם סיום העבודה, הסתכן בנפשו ויצא אל מבואות המחנה, תר
בעיניו אחרי מקום מתאים וציוד מינימאלי... חלפו עברו מספר ימים, ובעיצומן של שעות העבודה הצליח הרב
מייזליש להסב את תשומת לבו של הרב איזראעל, וביקש להסתודד עמו. לא בנקל עלה הדבר
בידיהם תחת עיני הנאצים הבוחנות, אך לבסוף הרב מייזליש גחן לעבר הרב איזראעל ולחש: " הרי אתה מופקד על חלוקת הלחם לצוענים, ומדי יום - מסתבר
שנותרת לך מנה אחת או שתיים... בשבוע הבא יחול חג הסוכות, הסתכנתי בנפשי ובניתי לי סוכה כשרה למהדרין, ואני חפץ בכל
לבי לאכול בה כזית פת כהלכה. אם יש את נפשך לסייעני, אני מבקש כי בשבוע הבא תשמור
לי מנת לחם נוספת, כדי שאוכל לקדש על 'לחם משנה' בסוכה..." - ביקש הרב
מייזליש. בן שיחו פקח למולו עיניים נדהמות:
"סוכה כשרה? כאן? במחנה? איך זה יתכן?!" הרב מייזליש חייך כצופן סוד, ולחוש
בסיפוק אין קץ: "הסתובבתי בירכתי המחנה, ומצאתי מקום בו נזרקו דרגשים ושברי
דרגשים, ממש מאחורי הצריפים. סידרתי כמה דרגשים בצורת שלוש דפנות בגובה מספק,
ושברתי כמה קורות שהפכו לסכך כשר - בו סוככתי את סוכתי הקטנה... עכשיו יש לי סוכה, אני צריך לחם משנה - לאכול בתוכה!" " סוכה כשרה כאן במחנה, זה אומר שגם אני אזכה לישב בה. פשוט, לא?", נצצו עיניו של הרב איזראעל, אך הרב מייזליש
סירב בתחילה, והסביר כי הוא מוכן ליטול על אחריותו את סיכונו האישי, אך לא לסכן יהודי אחר. "אם ניתפס שם בסוכה, מי כמוך
יודע מה יהיה גורלנו..." - אמר הרב מייזליש בחרדה... אך הרב איזראעל לא נכנע,
ואמר: "הלא אתה מבקש ממני לזכות במנת לחם כפולה, כדי לקיים מצות סוכה כהלכתה,
וגם אני מבקש ממך את אותו הדבר... אני מספק לך את הלחם הדרוש, ואתה מספק לי את ידיעת הזהב, היכן ניתן לזכות לשבת בסוכה בתוככי גיא הצלמוות בו אנו חיים" כשראה הרב מייזליש כי אין ברירה, נענה וגילה היכן ממוקמת
הסוכה, כיצד נכנסים אליה בזחילה בין הדרגשים הישנים, עד שמגיעים למקום בו גובהה
עולה על י' טפחים, ובדיוק שם - מלמעלה, מסוככות הדפנות בסכך כשר
שצלו מרובה מחמתו. הם סיכמו להיפגש שוב בליל החג, כשעד אז - על הרב איזראעל למלא
את חלקו, ולהשיג מנת לחם כפולה ל 'לחם משנה...'
בערב
החג לא ניכרה כל תכונה מיוחדת במחנה, וכמו כל יD7ם - עבדו בו
במרץ מבוקר ועד ערב. כששקעה החמה והפועלים היהודים הכפופים שוחררו לדרגשיהם לשנת
הלילה, המתינו שני יהודים בשני קצוות המחנה לשלושה כוכבים ראשונים... הם קיפצו מהדרגשים בשקט, אך בלב פועם בהתלהבות. שתי דמויות
שחורות וקטנות, נראו נמלטות מבין בלוקי השינה אל החצר האחורית, זהירות מלעורר כל
רחש. השומרים הנאצים המפטרלים היו שקועים בארוחת הערב הדשנה, ושני הרבנים עברו
מפתח בלוק אחד לרעהו - בדרכם לירכתי המחנה... הם טיפסו בין הדרגשים הישנים, וזחלו
מתחתיהם. אצבעותיהם ספגו קוצים ומכות יבשות, אך הם לא חשו בכך כלל. לפתע לחש הרב מייזליש: "זהו כאן ", והרב
איזראעל נשא עיניו למעלה וראה שאכן, יש כאן את הגובה הדרוש, יש שלושה קירות,
והכוכבים נראים רק מבין הסדקים - - - בקושי רב הצליח למנוע מפיו לזעוק
בשמחה, בקושי עצר את רגליו מלפצוח בריקוד. ליל התקדש חג, והם כאן, שני יהודים, בעמק הבכא, זוכים להיות בצל הסוכה, בצילא דקודשא בריך הוא! מתוך החשיכה, נראו רק עיניהם, נוצצות בחדווה, דלוקות
בהתלהבות. ליבם רטט מהתרגשות, עיניהם נחילי דמעות אושר ושמחה. בקול שקט אך המאושר
בעולם, אחזו שניהם את שתי מנות הלחם ובירכו: "אשר בחר בנו מכל עם, ורוממנו
מכל לשון... ותיתן
לנו... בא-ה-ב-ה את יום חג הסוכות הזה..." בקול רוטט ובלבבות רועדים, נישא הקידוש המיוחד אל שערי שמים,
עובר בין הסכך לבין הכוכבים המנצנצים. "שהחיינו וקיימנו והגיענו..."
בירכו בהתלהבות, "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לישב בסוכה" - שאגו באלם
קול, בהתרגשות שלא ניתן לתאר... איש לא ראה אותם, איש לא הבחין בהם. לא במהלך הקידוש המרגש,
וגם לא ברגעי הזהב בהם זכו לאכול כזית פת בסוכה.
ובספר
'מקדשי השם' של הרב מייזליש בעמוד ל', מסופר הסיפור במלואו עם עדות אישית מרגשת, שמעולם
לא היה להם טעם מתוק בישיבה בסוכה כמו בסוכה החשוכה והצפופה ההיא, בין הדרגשים,
מתוך סכנה ומסירות נפש. רק ממרום השקיפו עליהם פמליא של מעלה, וראו את מסירות נפשם
של שני יהודים נטולי תנאים, לקיים את מצות סוכה ! כי גם בתוך התנאים הקשים ביותר,
מצות סוכה משמחת, מרוממת. בתוך תנאי מחנות העבודה וההשמדה, יכול יהודי לומר בלב
שלם 'זמן
שמחתנו' - כי זו השמחה האמתית והנכונה, השמחה על שזכינו לישב בצילו של אב אהוב,
השמחה על שזכינו להתקרב אליו ולעשות את מצוותיו. זו השמחה האמיתית והמרוממת, שמחנה
השמדה ונאצים אכזריים מתגמדים למולה, אינם יכולים לה ! אשרינו שאנו זוכים לקיים את מצות
סוכה בסוכות מוארות, בחלק מהמקרים - רחבות ידיים, ובכל
המקרים מלאות אור, טעונות שמחה, רוויות התרגשות נלהבת. הבה נשמח בחג המשמח הזה
בשמחה האמתית - בהבנה כי אנו זוכים לשבת בצלו של אבא שבשמים, ומול זכות כזו - כל
קושי שבעולם הוא עראי וזמני, אינו מעיב על שמחתנו השלימה! כמה עלינו לשמוח ולהוקיר כל רגע
של ישיבה בסוכה, של כוס מים בסוכה, של שינה בסוכה. נכון, לפעמים זה לא הכי נוח, אבל זה הכי מרומם והכי כדאי בעולם - לישון,
לאכול ולשהות בצילו של אבא שבשמים! בהיותנו בסוכה, אנו זוכים לארח את האושפיזין
הקדושים, מתעלים לדרגות גבוהות ונאצלות של שהות
בצל השכינה, וישיבה בצוותא עם האושפיזין. אלו דרגות שקשה להגיע אליהן בימי שגרה -
ולכן נפעל להתאים את ישיבתנו בסוכה לישיבה מרוממת ורוחנית, כראוי למי שיושב
בטרקלינו של המלך, ומארח את נכבדי ושועי עולם... ונתפלל, נזעק מקירות ליבנו:
'הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת', ואז נזכה בצוותא 'לישב בסוכת עורו של
לווייתן', מתוך שמחה ואושר!
החוויה היהודית
