אמרי שפר י"ד חשון ה'תשע"ח

''איש אינו יודע מה הוא יכול לעשות עד שהוא מנסה'' (פובליליוס סירוס)     ''אל לכם לתכנן את העתיד על בסיס העבר'' (אדמונד ברק) ''אם אתם באמת רוצים לעשות משהו, אתם תמצאו דרך לכך'' (אמפר הרד)     אם יאמר לך אדם חכמה בגויים תאמין תורה בגויים אל תאמין. מה ההבדל מדוע חכמה כן ותורה לא, וכי אין הגויים מתעמקים מספיק, וכי לא הגיעו לחקור אפסי ארץ, והלא אף אל הלבנה הגיעו, לא פעם ולא פעמיים, ומדוע לתורה לא הגיעו.יש לומר, שהגויים מחפשים בכל החכמה דבר אחד מילוי הרצונות, ולזה הגיעו רחוק מאד, לא יאומן כי יסופר החכמה האנושית, אולם תורה זה עניין הפוך לגמרי, תורה זו הוראה של מה ד' א-לוקיך שואל מעמך. לא מה אני רוצה להשיג, כי אם מה נדרש ממני. את זה הגויים לא מחפשים כלל.     אמרו חז"ל תפסת מרובה לא תפסת, תפסת מועט תפסת. שכמעט בלתי אפשרי להשיג את הכול ברגע ואז הכול מתפספס בין הידיים. מצד שני הם לימדו אותנו בפרקי אבות שלא עלינו המלאכה לגמור ואין אנו רשאים להתבטל ממנה. לא מצפים מאתנו שנגיע לאותה נקודה רחוקה, אבל מצפים מאתנו לעשות את הצעד הראשון לכיוונה.     אנחנו לא יכולים לדחות את החיים עד שנהיה מוכנים להם (חוזה אי גאסט) בארץ ישראל יש אקסיומה כזו: גשם הוא מענה לתפילה. בארץ ישראל (בניגוד לאירופה ולכל מקום בעולם) הגשם הוא לא תופעת טבע אלא סימן שה׳ נענה לתפילות שלנו.     חולה בנפש יותר קשה מחולה בגוף. המחלץ ובן הטייס (תודתנו למספר הסיפור, ר' טוביה ורטהיים, בית שמש) המודעה הקטנה בעיתון היהודי-אמריקני ג'ואיש פרס לכדה את עיניו של הילד טוביה ורטהיים. הוא היה אז בן שתים-עשרה. בהיותו בן שנה התייתם מאביו, ואמו העבירה אותו למשפחת אומנה בלידס שבארצות-הברית, כפר שרוב תושביו נוצרים אדוקים. דווקא האב המאמץ, על אף היותו נוצרי קתולי, חשב כי ראוי שהילד יהיה מודע לזהותו היהודית. הוא אף לימד אותו תנ"ך והיה מסיע אותו לשיעור שבועי בתורה. רק שנים לאחר פטירתו יגלה טוביה שלמעשה אמו של אביו המאמץ הייתה יהודייה, והוא בעצם היה יהודי. בכפר הייתה קהילה של יהודים מבוגרים. בחג הסוכות היה טוביה אוכל אצלם בסוכה ולן בה. כשגדל קצת התחיל לבקר אחת לשבוע בבית הכנסת, והשתדל לשמור מצוות ככל יכולתו. הוא ידע מהי סוכה, אך על ארבעת המינים לא שמע. לכן הופתע לגלות בעיתון היהודי מודעה של תנועת חב"ד המציעה לשגר לכל המעוניין ערכה של ארבעת המינים תמורת סכום סמלי. לטוביה לא היה כסף. הוא שיגר גלויה ואליה הידק שטר של דולר אחד. "לא ציפיתי ליותר מדיי", הוא מחייך. כעבור זמן קצר הגיעה אליו חבילה בדואר. בתוכה מצא את ארבעת המינים לחג הסוכות. לא היה מאושר ממנו. הוא למד כיצד מקיימים את המצווה בעזרת ההנחיות שבחוברת ההדרכה שצורפה למשלוח. ארבעת המינים האלה לא משו מידו כל ימי החג. מאז, בכל שנה, לקראת חודש תשרי קיבל טוביה חבילה, ובה ארבעת המינים. גם לפני חג הפסח נחתה בכפר המרוחק אריזת מצות שמורות. השנים חלפו. טוביה התגייס לצבא האמריקני. אלה היו ימי מלחמת וייטנאם. המסגרת הצבאית בבסיס הצבאי בצפון קרוליינה אִתגרה את אורח חייו הדתי, אך הוא היה נחוש לשמור מצוות. הוא ביקש מסמל הדת ליצור קשר עם חב"ד, ובעקבות זאת קיבל מצות, ארבעת המינים, מזון כשר ותשמישי קדושה, כמו ציצית, שכדי ללובשה היה זקוק לאישור מיוחד. הוא גם קיבל אישור לגדל זקן. בתום הכשרתו שובץ טוביה ביחידת עילית שהתמחתה בחילוץ שבויים. לקראת סוף המלחמה הוטלה על מחלקתו משימה לחלץ שבויים שנפלו בשבי בווייטנאם, בטרם יועברו לידי הרוסים. הוא וחבריו עברו תלאות רבות באזור שורץ אויבים. "נכנסנו עשרים וחמישה ויצאנו חמישה", הוא אומר בעצב. הם הצליחו לחלץ שני שבויים, אחד מהם היה טייס בחיל הים האמריקני, תת-אלוף קנון באד שמו, שהוחזק שלוש שנים בשבי אכזרי. הטייס היה שבור ורצוץ, ולא הצליח ללכת. טוביה נאלץ לשאת אותו על גבו. שישים ימים הלכו בנתיב בריחה עקלקל, מתוך מאמץ להתחמק מכנופיות פשע. כל אותו זמן הקפיד על מזון כשר, ציצית לגופו והנחת תפילין בכל יום. בסוף המסע הגיעו לבנגקוק. טוביה הביא את הפצוע לשגרירות ארה"ב והמשיך בחייו. כאשר פרצה מלחמת יום הכיפורים חש טוביה כמיהה גדולה להצטרף לאחיו ולהגן על הארץ. את חג הסוכות בילה בהמתנה לחידוש הטיסות לארץ, ובינתיים הקים סוכה באוניברסיטה שבה למד. שם הכיר את פולה, רעייתו לעתיד, והם החליטו להתחתן תחילה. כעבור שנה עלו ארצה והקימו משפחה גדולה. שנים רבות התגוררו בירושלים. כשילדיהם בגרו ועברו להתגורר בבית שמש. טוביה נוהג להתפלל בבית הכנסת 'כלל ישראל'. יום אחד אמר לו בנו כי קיבל הזמנה לבוא להתוועדות חסידית שהתקיימה בשבת בבית כנסת חב"ד שבשכונת רמת בית שמש א. טוביה נענה ובא עמו אחרי התפילה להתוועדות. במהלך ההתוועדות פנה אליו רב בית הכנסת והתעניין אם הייתה לו היכרות מוקדמת עם חסידות חב"ד. טוביה נזכר במשלוחי ארבעת המינים וחלק עם הקהל את סיפורו האישי. כשסיים את דבריו קם אחד המשתתפים ממקומו וביקש לדבר. ארשת פניו העידה כי הוא נרגש מאוד. טוביה הביט בתווי פניו, שהיו 'לא-יהודיים' במובהק, אך חזותו שומרת המצוות לא הניחה מקום לספק. התברר שהאיש אינו מתגורר בעיר אלא מתארח בה. "אמור לי", פנה אל טוביה, "האם הצופן הצבאי שלך היה כך וכך?". טוביה הנדהם אישר. "מניין לך זאת?", תהה. "אביו של חברי, שיושב לצדי", החווה בידו על יהודי שישב לידו ודמעות בעיניו, "הוא הטייס שהצלת. חברי נרגש מכדי לדבר. שנינו חשים שהמפגש הזה בלתי-נתפס". האיש לגם מעט מים והמשיך: "גדלנו כשכנים בארה"ב. פעמים רבות שמעתי מחברי כי חייל יהודי דתי הציל את חייו של אביו בווייטנאם, במסירות נפש עצומה, ונשא אותו על גבו במשך חודשיים תמימים. ההקרבה הזאת של החייל היהודי עוררה את סקרנותנו ועוררה בנו רצון לתהות על מהותו של העם היהודי וערכיו. בסופו של דבר החלטנו להתגייר. בזכותך עלינו לארץ והנה אנו נפגשים!". להשתתף בצער(הגאון הגדול ר' שלמה זלמן אויערבאך זיע"א)     בנו של הגאון הגדול ר' ברוך פרנקל [שחיבר ספר ברוך טעם"] השתדך עם בתו של אחד מעשירי העיר. באותה תקופה חלה "שואב המים" המקומי ור' ברוך פרנקל הצטער מאד מצערו של "שואב המים" עד שמרוב צער נמנע מלאכול.     כשהגיעו הורי הכלה לביקור בביתו של ר' ברוך הבחינו הם בצער הגדול השורה על פניו, המחותנת חשבה לרגע שאולי ר' ברוך אינו חש בטוב ושאלה אותו על כך, ומיד ענה הוא לה: "ברוך ה' מצב בריאותי בסדר גמור, אלא שמודאג וכאוב אני מאד ממצב בריאותו של "שואב המים".     המחותנת נדהמה מתשובתו של הרב ושאלה אותו:"מה רבנו עושה לעצמו? אמנם צריך להתפלל לרפואתו של "שואב המים", אך מדוע להצטער כל כך ממצבו? על מה ולמה"?     כששמע זאת ר' ברוך נחרד הוא מאד מדבריה והרעים עליה בקולו ואמר:"אין רחמנות בליבך? הרי זו אכזריות לומר כך! חושש אני מאד להשתדך עם אכזרים"!! וביטל את השידוך.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/