אמר
פעם רבי יהודה אריה מודינה: לפי המסורה, מצויה המילה "בקחתו" רק שתי
פעמים בכל המקרא כולו, בתחילת פרשת "תולדות" נאמר: "בקחתו..לו לאישה"
ובספר ירמיה (מ א) נאמר "בקחתו אותו והוא אסור באזיקים" (בשלשלות,
בכבלים), ואכן שני פסוקים אלה קשורים ואחוזים זה בזה: לאחר שאדם מקיים בחיים את
"בקחתו" הראשון ונושא לו אישה מיד מתקיים בו ה"בקחתו" השני
והוא משול למי שאסרוהו באזיקים....
אם רצוננו לקטוף פירות הילולים
לבנות דמות לתפארת ולרוות רק נחת מילדינו אל לנו להתוות את הדרך, ולהתאים אליה את
הנשמות אשר הופקדו בידינו, להיפך! עלינו להתבונן היטב בתבעו וכישרונותיו של כל אחד
ואחד לחשוב ברצינות על אודות הדרך המתאימה לו ולהעניק לו את הדחיפה והעידוד שבה
יגיע הוא לבסוף אל הר הא-לוקים.
העולם אומרים בדרך צחות שעשיו עשה חשבון שאם יהרוג את יעקב כעת , יצטרך
לומר קדיש בנפרד על יעקב ולאחמ"כ כשאביו ימות יצטרך לומר עוד פעם קדיש, לכן
העדיף לחכות לאבל אביו ולומר קדיש על שניהם בבת אחת ...
וישב יצחק ויחפור את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם אביו וכו ' ויקרא להן שמות
כשמות אשר קרא להן אביו. ומפרש רבנו בחיי שמכאן ראיה שאין לשנות מדרך אבותיו, וזה
הפירוש כשמות אשר קרא להן אביו על פי מסורת אבותיו .
השליח
והכסף (דברים
טובים – נח)
מדי חודש בחודשו
היה מגיע לבית הקטן בירושלים העתיקה, מכתב מטורקיה הרחוקה . רחמים,
אבי המשפחה הירושלמית, נסע לטורקיה כדי לנסות ולעשות שם עסקים שיכניסו לו כסף
שישמש לפרנסת משפחתו הגדולה. באותה תקופה לא היו טלפונים ולא אמצעי תקשורת משוכללים , והמכתבים
היו הדרך היחידה שבאמצעותה שמר רחמים על קשר עם משפחתו בירושלים. בחודשים הראשונים
המכתבים היו עגומים ולא היו בהם בשורות טובות. רחמים כתב לאשתו שהוא עוד לא מצא
עסק מוצלח, אבל הוא לא מתייאש וממשיך לחפש. לאחר כמה חודשים החלו המכתבים להיות
שמחים יותר והכילו בשורות טובות יותר. רחמים כתב שהוא החל לשלוח את ידו בעסקים
וראה ברכה בעמלו. במכתבים הבאים המשיך רחמים לכתוב על הצלחותיו ועל הכסף הרב שהוא
הצליח להרוויח. הוא הוסיף וכתב כי לקראת סוף השנה בכוונתו לאסוף את כל כספו ולחזור
לביתו בירושלים, וכך תהיה למשפחה פרנסה ברווח ובכבוד. אבל לאחר כמה חודשים הגיע
מכתב שהכיל בשורה קשה ועצובה. רחמים כתב שבעיר שבה הוא מתגורר פרצה מגפה וגם הוא
נדבק במחלה הקשה. הרופאים לא נותנים לו סיכוי וכנראה שנותרו לו רק ימים ספורים
לחיות. הוא ציווה את אשתו במכתב להמשיך ולחנך את ילדיהם ברוח התורה והמצוות,
ולסיום כתב שאת כל כספו -
1000 מטבעות זהב - הוא שולח לירושלים בידי אדם ששמו יהודה, כך שלפחות
עול הפרנסה לא יכביד על כתפיה של אשתו.
יהודה, שאתו התכונן
רחמים לשלוח את הכסף לירושלים, היה יהודי פשוט שהוא הכיר בטורקיה. רחמים ידע
שיהודה הוא רודף בצע ואוהב כסף, אבל הוא לא הכיר אף אחד אחר שהוא יוכל לשלוח אתו
את הכסף. רחמים הבין שהוא צריך להבטיח ליהודה חלק מהסכום, תמורת השמירה על הכסף
והמסע המפרך באנייה מטורקיה לארץ ישראל. הוא קרא לו למיטת חוליו , ואמר לו:
'אתן לך עשרה אחוזים מאלף שקלי הזהב אם תביא את שאר הכסף לאשתי'. אבל יהודה לא
הסתפק בכך ואמר שהוא חושב שמגיע לו הרבה יותר. יהודה ראה את מצבו המידרדר של רחמים
וידע שאין לו אף אחד שהוא יכול לסמוך עליו , והחליט
לנצל את המצב כדי להכניס לכיסו כמה שיותר מהכסף הזה. בכל יום היה יהודה מגיע לבקר
את רחמים, ותאוות הבצע של ו רק גברה. כאשר רחמים כבר הסכים לתת לו עשרים אחוזים
מהכסף , החליט
יהודה שהוא לא מסתפק בפחות משלושים אחוזים, וכאשר רחמים כבר הסכים לתת לו שלושים
אחוזים, העלה יהודה את דרישתו בעזות מצח לארבעים אחוז, ואף לחמישים אחוז. רחמים לא
ידע מה לעשות. הוא הבין שכל מה שהוא יציע ליהודה לא יספק אותו, ולכן קרא לו
בכוחותיו האחרונים ואמר לו: 'החלטתי שכאשר תגיע לירושלים עם הכסף – כמה שאתה רוצה
תיתן לאשתי'. יהודה לא האמין למשמע אוזניו. הוא דרש מרחמים החולה שיכתוב לו את זה
על נייר, כדי שאף אחד לא יוכל לערער על כך. רחמים נטל דף נייר וכתב: 'אני שולח את
כל כספי, בסך 1000 שקלי זהב, לאשתי בירושלים עם יהודה. ולאחר שיבוא לירושלים עם
הכסף, כמה שהוא רוצה שייתן לאשתי'. לאחר כמה שעות נפטר רחמים ולווייתו נערכה
בטורקיה. מיד לאחר מכן יצא יהודה בדרכו לירושלים, כשבתיקו צרור היטב כספו של רחמים .
כאשר הספינה הפליגה
על המים, הוא לא הפסיק לספור ולחזור ולספור את הכסף בעיניים נוצצות מחמדת-הממון.
הוא כל הזמן חשב כמה ייקח לעצמו וכמה ישאיר לאשתו של רחמים. מחצית הכסף רחמים עצמו
כבר הסכים לתת לו, אבל זה לא הספיק ליהודה. לאחר היום הראשון להפלגה הוא כבר החליט
ש 'מגיע' לו שישים אחוזים מהכסף . ביום שלאחר
מכן הוא כבר החליט שהוא לא יסתפק בפחות משבעים אחוזים, וביום השלישי הוא כבר חמד
לעצמו לא פחות הכיר בטורקיה. רחמים ידע שיהודה הוא רודף בצע ואוהב כסף, אבל הוא לא
הכיר אף אחד אחר שהוא יוכל לשלוח אתו את הכסף. רחמים הבין שהוא צריך להבטיח ליהודה
חלק מהסכום, תמורת השמירה על הכסף והמסע המפרך באנייה מטורקיה לארץ ישראל. הוא קרא
לו למיטת חוליו , ואמר לו: 'אתן לך עשרה
אחוזים מאלף שקלי הזהב אם תביא את שאר הכסף לאשתי'. אבל יהודה לא הסתפק בכך ואמר
שהוא חושב שמגיע לו הרבה יותר. יהודה ראה את מצבו המידרדר של רחמים וידע שאין לו
אף אחד שהוא יכול לסמוך עליו , והחליט לנצל את
המצב כדי להכניס לכיסו כמה שיותר מהכסף הזה. בכל יום היה יהודה מגיע לבקר את
רחמים, ותאוות הבצע שלו רק גברה. כאשר רחמים כבר הסכים לתת לו עשרים אחוזים מהכסף , החליט יהודה שהוא לא מסתפק בפחות משלושים אחוזים, וכאשר רחמים כבר
הסכים לתת לו שלושים אחוזים, העלה יהודה את דרישתו בעזות מצח לארבעים אחוז, ואף
לחמישים אחוז. רחמים לא ידע מה לעשות. הוא הבין שכל מה שהוא יציע ליהודה לא יספק
אותו, ולכן קרא לו בכוחותיו האחרונים ואמר לו: 'החלטתי שכאשר תגיע לירושלים עם הכסף
– כמה שאתה רוצה תיתן לאשתי'. יהודה לא האמין למשמע אוזניו. הוא דרש מרחמים החולה
שיכתוב לו את זה על נייר, כדי שאף אחד לא יוכל לערער על כך. רחמים נטל דף נייר
וכתב: 'אני שולח את כל כספי, בסך 1000 שקלי זהב, לאשתי בירושלים עם יהודה. ולאחר
שיבוא לירושלים עם הכסף, כמה שהוא רוצה שייתן לאשתי'. לאחר כמה שעות נפטר רחמים
ולווייתו נערכה בטורקיה. מיד לאחר מכן יצא יהודה בדרכו לירושלים, כשבתיקו צרור
היטב כספו של רחמים .
כאשר הספינה הפליגה
על המים, הוא לא הפסיק לספור ולחזור ולספור את הכסף בעיניים נוצצות מחמדת-הממון. הוא
כל הזמן חשב כמה ייקח לעצמו וכמה ישאיר לאשתו של רחמים. מחצית הכסף רחמים עצמו כבר
הסכים לתת לו, אבל זה לא הספיק ליהודה. לאחר היום הראשון להפלגה הוא כבר החליט ש 'מגיע'
לו שישים אחוזים מהכסף . ביום שלאחר
מכן הוא כבר החליט שהוא לא יסתפק בפחות משבעים אחוזים, וביום השלישי הוא כבר חמד
לעצמו לא פחות מאשר שמונים אחוזים מכספו של רחמים. עד שהאנייה הגיעה ליעדה , כבר החליט
יהודה שלאלמנה יספיק גם חמישה אחוז מהכסף בלבד. 50 מטבעות זהב הם כסף רב , וזה יספיק לה
בהחלט. טלטולי הדרך מנמל יפו ועד לירושלים שכנעו אותו להוסיף לעצמו עוד 30 מטבעות,
וכך, כאשר עמדו רגליו בשערי ירושלים הוא כבר החליט לתת לאלמנה רק 20 מטבעות - 2
אחוז מהכסף - ולהותיר לעצמו 980 שקלי זהב . כאשר
האלמנה שמעה את הדבר, היא פרצה בבכי וביבבות. בעלה שלח לה 1000 שקלי זהב, והשליח
רוצה לעצמו 980 מטבעות?! הרי זה שוד לאור היום ! אבל יהודה
הראה לה את הפתק עם חתימת ידו של בעלה, ובו כתוב שהוא מרשה לו לקחת לעצמו כמה שהוא
רוצה. פנתה האלמנה במר ליבה אל רב העיר , ותבעה לדין את
יהודה. שמע הרב את טענותיה של האלמנה ואת טענותיו של יהודה, ויהודה הראה לו את
הפתק שכתב רחמים לפני מותו. הרב עיין בפתק דקות ארוכות, ואז פנה אל יהודה ושאל
אותו: 'כמה אתה רוצה לעצמך מתוך הכסף?' ענה יהודה מיד : ' תשע-מאות
ושמונים שקלי זהב'. 'אם כך,' אמר הרב, 'אתה תקבל 20 שקלי זהב בלבד, ולאלמנה מגיעים
980 שקלי זהב. מרוב תאוות הממון שלך , כלל לא שמת
לב למילים שרחמים כתב. הוא כתב כך: 'מה שאתה רוצה' - מה שאתה רוצה לקחת לעצמך, 'תן
לאשתי' – את הסכום הזה תיתן לאשתי. רחמים היה חכם וראה עם מי יש לו עסק , ולכן הוא
כתב שכל מה שאתה רוצה לעצמך, אתה חייב לתת לאשתו. אם היית פחות רודף בצע, והיית
מוכן לתת לה יותר, היה נשאר לך יותר. עכשיו , כשרצית לתת
לה רק 20 שקלי זהב, זה כל מה שאתה יכול לקחת לעצמך'.
בימים הנוראים
שעברו עלינו זה עתה, כולנו קיבלנו על עצמנו החלטות טובות וקיבלו על עצמם מעשים
טובים. יש שקיבלו על עצמם החלטות גדולות ויש שקיבלו החלטות קטנות יותר, אבל המשותף
לכולם זה שהיצר הרע מתחיל מיד בפעולתו, והוא מנסה לשכנע אותנו כל יום להוריד עוד
מעט מהמעשים הטובים שהחלטנו עליהם, ולכרסם בקבלות שקיבלנו על עצמנו. בכל יום הוא
מקצץ לנו עוד קצת ועוד קצת, עד שבסוף השנה כבר לא יישאר מזה כל זכר. הבה נאמר ליצר
הרע: את המעט שאתה משאיר לנו – זה כל מה שנשאיר לך. במקום שאתה תלך ותגדיל את כוח
הרע, אנחנו נלך ונגדיל את כוח הטוב. נוסיף במצוות ומעשים טובים, נעמוד בהחלטות
הטובות שקיבלנו בימי הדין והרחמים, ואפילו עוד נוסיף עליהם .
החוויה היהודית
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה