אם
ייקח אדם צרור כספו וישליך אותם למצולות הנהר משתגע יקרא, ויותר משתגע יקרא מי
שזורק זמנו למקום ריק . ) הרה"ק
בעל ה"ישמח משה'' (
האדם האידיאלי משאיר
בקרבו את כל מעלות הנערות ומוסיף על עצמו את הבגרות.
האר"י הקדוש היה אומר: האדם היה רוקד משמחה, אם היה יודע כמה
הייסורים מיטיבים עמו . שרה אמנו היתה
צדקת, מאה ועשרים ושבע שנים ' כולם שוים לטובה '.
הגאון בעל ה"חזון איש" כותב, ש"את משא החיים של אדם יש שעובר
את חייו בבכיות, יש עובר אותם חיים אבל בחיוך ובשמחה" ולכאורה "את הנגזר
במילא לא תשנה", אז א"כ למה שלא תחיה עם שמחה .
ויברך א-לוקים את יום השביעי (ברכי
נפשי [
הסיפור נסוב אודות דמותו של החקלאי שומר השבת והשמיטה, ר' יעקב חזיזא, המתגורר
באחד המושבים בצפון הארץ. מושב זה, על 100 משפחותיו, מתפרנס מגידולים של פירות
נשירים, לולים, ועוד. בעבר הלא-רחוק, היו החברים שומרי-הלכה, אך ברבות הימים, וככל
שהצעירים גדלו, הלכה והתרחקה האוכלוסייה המקומית מ 'הדמות היהודית' שאפיינה את
עדות המזרח. ר' יעקב חזיזא, ועמו כמה משפחות בודדות נוספות, נותרו כשושנה בין
החוחים, והמשיכו לדבוק במסורת אבותיהם, מבלי לשנות מאומה.
מא91קים רבים ניהל חזיזא עם חברי המושב בכל מה שקשור לשמירת המצוות. בקונטרס 'ברכת
השביעית' מובא, למשל, מאבקו בעניין שיווק פירות ערלה. חזיזא התחנן לפני חבריו , שיימנעו
מכך, בהיותם חוטאים ומחטיאים את הרבים, אבל קולו נשמע כקול קורא במדבר. רק לאחר
שפרסם ברבים את העובדה שהפירות הללו הם ערלה, ואנשים הפסיקו לקנות את הפירות, הועילו
הדברים, וכיום אף אחד כבר לא מעז למכור פירות ערלה במושב ההוא. מאבק נוסף ניהל
בעניין קטיף הפירות ושיווקם בשבת קודש. חזיזא, לא הסכים שיעשו זאת בשבת, ובהיותו
חבר הוועד ובעל נכסים, לא הייתה לחבריו ברירה אלא להסכים עמו, וזכות הרבים הייתה
תלויה בו . למרות שבאופן
כללי לא התבצעו העבודות החקלאיות בשבת, אירע בשנה אחת שכמה מחברי המושב עמדו בפני
ניסיון קשה. יעקב חזיזא ועמו שלושה חברים נוספים במושב, קיבלו חלקת אדמה לגידול
חציר שישמש למאכל לפרות. החלקות היו צמודות, וכל 4 החקלאים עיבדו אותן בצוותא.
החרישה, הזריעה והזיבול, הכל נעשה במשותף . כיוון
שלחלקה זו של גידול החציר לא הייתה השקיה, היו החקלאים תלויים ועומדים בגשמים.
דא-עקא, בשל מיעוט הגשמים בשנה ההיא, לא גדל החציר אלא מעט, והחקלאים ציפו לחסדי
שמים. אבל הגשמים לא הגיעו, והנה מגיע הזמן שבו צריכים לקצור את מעט החציר שגדל.
אנחנו מדברים על תקופה, שבה לא החזיק כל חקלאי טרקטור משלו , וכשהגיעה
עונת הקציר היו החקלאים שוכרים טרקטור מהחקלאים העשירים. זה מה שעשו החקלאים במושב
ההוא. ברם, הטרקטור הגיע אליהם ביום ששי, וכיוון שההשכרה הייתה רק ליום אחד, ומיד
לאחריו היו צריכים להשיב את הטרקטור לבעליו, החליטו חבריו של חזיזא לעבוד עם
הטרקטור בשבת, רח"ל. ר' יעקב חזיזא התנגד לכך בתוקף, והודיע שהוא בכל מקרה לא
יקצור בשבת . שלושת
החקלאים האחרים פתחו בצחוק רועם; 'אם לא נקצור עכשיו, נצטרך להמתין אחר כך עוד כמה
שבועות, עד שיגיע שוב התור שלנו לשכור את הטרקטור, ועד אז הרי יתייבש כל הקציר,
ולא יהיה מה לקצור בכלל '... אבל ר' יעקב
באחד, ומי ישיבנו. אני לא מעז לחלל שבת , ובנוסף, אני מוחה
נמרצות על חילול השבת שלכם .
שלוש החלקות
נקצרו ביום שבת קודש, ירחם הא - לוקים. רק חלקתו
של חזיזא נשארה כמות שהיא. ביום שני שלאחר אותה שבת, התייבש כמעט כל החציר,
והחקלאים היו צריכים לאוספו ולעשותו חבילות-חבילות, כמקובל. בדיוק באותה שעה
התקשרו השמים בעבים, וגשם החל לירד ארצה, ולהשקות את פני האדמה. כל החציר שנקצר -
נרקב עד היסוד, ואילו החציר של חזיזא שלא נקצר, החל רק עכשיו לגדול ולגדול...
וכשהגיעה שעתו של ר' יעקב לקצור , התברר
שהכמות שאספו אצלו, מספיקה לא רק לרפתות שלו, אלא יש בידו למכרה גם לשלושת שותפיו
שהפסידו את כל החציר שלהם, ונותרו ללא חציר! אחד הרווחים הגדולים שהיו לחזיזא
כתוצאה מהמקרה המופלא הזה , התבטא גם
בקידוש שם שמים שנגרם עקב כך. לאחר המאורע, שהתפרסם בכל האזור, השתנו פני המושב
לחלוטין, כאשר החברים הבינו והודו בפה מלא, שיש מנהיג לבירה. בעקבות הנס, הצליח ר'
יעקב להשפיע על חברים רבים לחזור למוטב, ולפקוד מחדש את בית הכנסת. הוא גם יסד
שיעור תורני במקום, ועל ידי כך נרשם נס נוסף, והיה זה בעת שהמושבניקים שהו
בשיעור... המושב שעליו אנחנו מדברים ממוקם ממש ליד הגבול עם לבנון. עירוני שיגיע
למקום, יתפעל אמנם מהנוף עוצר-הנשימה, אבל לא יאמין שהוא נמצא במרחק של מטרים מן
הגבול. כולם כאן במצב הכן, בכל שעות היממה. למרדפים ולקרבות הפנים-אל פנים כבר
התרגלו מזמן. הם עובדים במטעים וצופים בקרבות הללו; חולבים את עיזיהם וההליקופטרים
חגים מעל ראשיהם. עוקבים אחר כל תנועה חשודה בגבעות שממול . המושבניקים
האלה, נולדו עם מטחי היריות הליליים . הג'יפים
הצבאיים הם חלק מהתמונה, והקומנדקרים השועטים בחוצות המושב ובשבילים הסמוכים לגדר
המערכת, הם חלק בלתי נפרד מהנוף. אחד האירועים הציבוריים הגדולים שנערך מדי שבוע
במושב, היה ביום רביעי בלילה, כשרבים מחברי המושב נהגו להגיע באותו לילה אל
המועדון שבפאתי הישוב. היה זה, תמיד, אחד הלילות העמוסים ביותר במושב. כל החברים,
כמעט ללא יוצא מן הכלל, היו עוזבים את בתיהם ובאים אל המועדון . גם המחבלים
מן העבר השני של הגבול ידעו זאת, וזו בדיוק הייתה הסיבה שכאשר תכננו את אחד
הפיגועים הגדולים באזור ההוא, הם קבעו זאת ליום רביעי בלילה. התוכנית השטנית הייתה
להפגיז את המועדון, ולהפילו על יושביו , רח"ל. מה
שלא ידעו המחבלים, שבדיוק בשבוע שבו היה הפיגוע אמור לצאת לפועל, הופסקה הפעילות
במועדון, וכל החברים שנהגו לבלות את זמנם בדברים של הבל-וריק, החליטו
להגיע לשיעור התורני שנוסד על ידי חזיזא, ונמסר בבית הכנסת, שבמרכז הישוב.
"ישבנו בשיעור, וכל כך נהנינו מכל מילה עד ששכחנו מכל הסובב אותנו",
סיפר לנו אחד התושבים. "לא יכולנו להאמין שעד השבוע שעבר בזבזנו את הזמן היקר
על שטויות שכאלו, במועדון "! ולפתע נשמע פיצוץ
עז שהרעיד את כל הסביבה. קול הנפץ היה כה אימתני, עד שגם המושב ההוא, שכל כך
רגילים בפיצוצים שכאלו, נחרדו. רבים מחלונות הבתים במושב נשברו וניתצו לחלוטין.
"תמיד אנחנו שומעים את הפיצוצים במרחק-מה מאתנו, אבל הפעם זה נשמע כל כך
קרוב, עד שחששנו שהמחבלים ביצעו חדירה דרך גדר המערכת ונכנסו ממש אל תוך היישוב",
מספר האיש. ובתוך זמן קצר יתברר שאכן כך היה. המחבלים אכן חדרו, וכיוון שהיו
בטוחים, על פי המידע שבידם, שחברי המושב נמצאים במועדון, השליכו פצצה לכיוון
המבנה, ונסוגו מיד אל מעבר לגבול. המועדון נחרב עד היסוד, אך כיוון שלא הייתה בו
נפש חיה, לא נפגע איש מחברי המושב. ברור היה לכולם שהנס הגדול התרחש רק בגלל
ההתחזקות הרוחנית שנרשמה במקום, ושהייתם של החברים בבית הכנסת. כילה הקב"ה את
חמתו בעצים ובאבנים, ולא בבני אדם. הרי לך עובדה, המקיים את מצוות התורה לא ניזוק
לעולם.
החוויה היהודית
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה