החיים הם התרחשות רצופה של
ניסיונות ומאורעות ואין כלל מקום למושג 'לדרוך במקום'.
"ויברך
הגמלים" - ברכת הגומל, מי חייב בה? "מחוץ לעיר" - הולכי מדבריות.
"אל באר המים" - יורדי הים. "לעת ערב" - מי שהיה חולה (כמו
שאומרים חז"ל 'עד שלא שקעה שמשו')."לעת צאת" - מי שהיה חבוש בבית
האסורים ויצא. ואימתי מברכים ברכה זו? - "השאבת", ראשי תיבות: הברכה
שמברכים אחרי ברכת תורה. (הרב
משה סרצ'וק בשם חכם יצחק אסא, מחכמי סוריה)
ימי הולדת טובים לבריאות. ככל שאתה חוגג יותר
מהם אתי חי זמן רב יותר.
כדי שבני זוג יתאימו זה לזו - אין צורך שיהיו
דומים זה לזו, ההיפך הוא הנכון , עליהם להשלים זה את זו ולהיפך . הצירוף של שניהם - הוא זה שייצור את
השלמות הנכספת .
ויקבור אותו בגיא"
[וזאת הברכה – לד, ו] . (והערב נא) .
סח
הגאון הצדיק רבי שלום שבדרון זצ"ל: סיפור נורא שמעתי מפי אדם גדול שהתגורר
בבתי ברוידא.
כבחור,
הוא היה תושב סטוצ'ין, ובימי מלחמת העולם הראשונה, הרוסים גייסו אותו לצבא במלחמתם
נגד הגרמנים. הם שלחו אותו יחד עם קבוצת בחורים לחזית, לא הרחק מהעיירה. בימים
ההם, החיילים היו מתחפרים בתעלות. ראשי החיילים מציצים מעל הקרקע מכוסים בשקי חול,
ומבין השקים - יורים ברובים או במכונות ירייה. אותו בחור עמד בתעלה, ולידו חייל
יהודי נוסף, יהודי בשנות הארבעים לחייו. כדורי מוות עפו מכל צד. אלפי כדורי אויב
שרקו ללא הרף, ול"ע שכנו זה, בן הארבעים, נפגע מהאש ונפל . כאשר נפל שדוד, התחנן אל הבחור שיביאו
לקבר ישראל. הבחור הבטיח לו ברגשי קודש שידאג לקבורתו. לאחר כרבע שעה החייל נפטר.
חלפו שעות ארוכות, והקרב המשיך. הבחור החל לחשוש להבטחתו, הוא הרהר לעצמו אם הייתה
שעת הפוגה, עוד הייתה לי אפשרות להביאו לבית העלמין בסטוצ'ין, הקרוב יחסית, אבל
ההפוגה רחוקה, התותחים יורים, מה אעשה?', הרהר נוגות . ברגע מסוים, בסערת הקרב וסכנת המוות,
אזר עוז בנפשו השבורה, ובא לכלל החלטה נחושה: הבטחתי ליהודי, אקיים את דבריי - אביאהו לקבר ישראל - ויהי מה ! מכיוון שהיה בחור גיבור בגופו, קם
והתרומם על רגליו, נטל את הנפטר, ובבת אחת הגביהו על כתפיו. הרים את רגליו ויצא
מהתעלה - אל תחת כיפת השמים למול אור השמש - בעיצומו של הקרב: החל לרוץ לכיוון
העיירה, והנפטר על כתפיו .
אותו
יהודי סיפר לי, כי בדרכו אף חלף בין מחנות של קוזקים. מי שלא מכיר את המושג, לא
יכול להכיר את גודל הסכנה של פגישה איתם. אך משום מה הם לא ראו אותו, וכך צעד עם
הנפטר - כרואה ואינו נראה - 'עוסק במצווה '! הוא צעד כך בזריזות וברצף - שלושה
קילומטרים, במסירות נפש, עד הכניסה לעיר, שם פגש את אחד מאנשי 'חברה קדישא ', ומסר לו את הנפטר לידיו. כשסיים מצוותו, תיכף
ומיד שב לדרכו, רץ בחזרה את כל הדרך, וגם עתה לא ראו אותו, עד שב"ה הגיע ונכנס
לחפירה. שב למקומו כאילו לא התרחש דבר. (הקצינים הרוסיים שפקדו עליו לא העזו
להסתובב בין החיים והמתים , רק בלילה עברו בין החיילים וחילקו מעט
מזון, לכן לא הבחינו בהעדרו ). בסופו של דבר, הרוסים השליטים על סטוצ'ין
נוצחו. העיירה נכבשה על ידי הגרמנים. הבחור הצדיק,קיבל אישור לשוב לעיירה .
חלפו ימים מועטים, הגרמנים חיפשו אחריו,
וגייסו אותו לשירותם. לאיזה תפקיד? - שומר בהמות. כיוון שהם ידעו שבשעת מלחמה
בהמות הינן מצרך יקר (לאכילה), הזהירו אותו בשעת קבלת התפקיד: "אם בהמה אחת
תחסר, דמך בראשך "! הבחור החל בתפקידו החדש בכל כוחו.
'ביום אכלני חורב וקרח בלילה, ותדד שנתי מעיני '. ויהי היום, בוקר אחד ברעותו ברחבי השדות
הענקיים בקרבת העיר, הוא נקלע שנית לעסק עם ענייני מתים: באופק נשמע קול ירייה,
והצליח הבחור להבחין מרחוק איך חייל נופל תחתיו. הוא לא ראה אדם נוסף בקרבת מקום,
לכן הבין כי החייל יצא לשדה - ואיבד את עצמו לדעת. באותו רגע קם והחל לרוץ
לעברו לנסות להציל את חייו. הבהמות לא היו במחשבותיו אלא הצלתו של האיש. כאשר הגיע
אליו, הבחין שהוא עדיין נושם וחי. פשט את כותנתו, קרע אותה והחל במלאכת חבישה
(וסתימת עורקים) כדי להשאירו בחיים. אך לא עלה בידו, לאחר כמה דקות החייל מת.
בעודו מתעסק בניסיונות הצלה אחרונים הגיעו
חיילים , חיילי הצבא. הם ראו על הקרקע חייל
הרוג, ולידו חייל נוסף. מיהרו להקיף אותם, וכפתו את הבחור הצדיק, תוך הבנה מוחלטת - שהוא זה שיירה למוות בחייל ההרוג... לקחו
אותו לכלא צבאי. כעבור שעות בודדות, הביאו אותו לבית משפט צבאי, ובשיפוט מהיר גזרו
דינו למוות. לפני גזר הדין, נתנו לו זכות דיבור הגנה. כמובן שהוא התחנן על נפשו כי
אדרבא 'רק ביקשתי להצילו ! איני מכירו, ומעולם לא הייתה לי מריבה
עמו. רק ראיתי מישהו נופל וחשתי להצלתו'. תחנוניו היו כקול קורא במדבר, כי לעומתו , התובע מטעם הצבא הניח על שולחן בית
המשפט ראיות רבות, לכאורה, שהוא כן הרג אותו, (כך ממש סיפר לי). אתם יודעים
כי ' עורך
דין' יכול לעשות מיום לילה ומלילה יום... בקיצור, פסקו עליו דין מוות . העונש נועד למחרת בשעה שתים-עשרה, אז
יעמידוהו לפני כיתת חיילים להריגה. כך מתנהלים העניינים בשעת מלחמה, רח"ל.
לעשרים
וארבע שעות שנותרו, הטילו אותו כשק עצמות לצינוק. שלא נדע מה זה צינוק, אוי, אוי,
אין אפשרות לשבת ולא כל שאר הצרכים, עינויים נוראים, ללא אפשרות מינימאלית להירדם.
אך גם ללא הצינוק, לא עלה בדעתו לישון, שעות בודדות לפני הוצאתו להורג. באמצע
הלילה, לפתע הוא עמד משתומם, כי נראה לו, בהקיץ או בנמנום, היהודי מהסיפור הקודם -
אותו חייל שהוא הביאו לקבר ישראל לפני כחודשיים. 'למה אתה נפחד כל כך?' שאלו האיש,
'אל תפחד, אל תחשוש, כי בזכות שטרחת והבאת אותי לקבר ישראל - תינצל. אפילו אם
תעמוד בשערי מוות, לא יהרגוך'. הוא נעלם. האם זה דמיון או לא, לא היה לו זמן רב וכוח
לחשוב. כך ראה ושמע, ודיו בכך.
לקראת
השעה שתים-עשרה הוציאו אותו, סחבו אותו מהצינוק. סגרו את עיניו במטפחת , והובילוהו כברת דרך, לעבר שדה פתוחה הסמוכה
לסטוצ'ין. העמידוהו ליד קיר, מול כיתת חיילים. כאשר מחוגי השעון הצביעו שתים- עשרה
בדיוק, הקצין צעק: "אחד". שתק שנייה וצרח: "שתים". עוד לא
הספיק להכריז "שלוש", ומרחוק הגיח ובא חייל דוהר על סוס בצעקות רמות
כשהוא מנופף במטפחת שבידו: "תעמדו. תמתינו!!" המתינו לבואו חצי דקה,
וכאשר התקרב נפנף בידו בפיסת נייר, באומרו: "לפני שעה קלה כאשר קברנו את
החייל ההוא, מצאנו בכיסו מכתב פרידה מבני משפחתו , בו כותב שמאבד את נפשו לדעת. הנה
הנייר". כמובן שהסירו את המטפחת מעל פניו, והניחוהו לנפשו . ובאופק, אי שם ממול כיתת היורים בפאתי
סטוצ'ין, כאילו התחלף קול הירי הרצחני בקול העם היהודי, קולם הנצחי של בחורי ישראל
שומרי מצוות במסירות נפש...
החוויה היהודית
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה