יום רביעי, 31 בינואר 2018

אמרי שפר ט"ז שבט ה'תשע"ח


האישה ביהדות ובמסורת הדורות, לא רק שאינה מקופחת אלא שלפעמים הינה מועדפת. תפקידה שונה. מבחינה ביולוגית היא שונה ובהתאם לכך נקבע תפקידה. כל ערבוב תחומים בין המינים – מהווה התעלמות מן המציאות ופולש לתחומו של הזולת ואחריתו מי יישורנו. זהו מתכון בדוק להריסת שלום-הבית, שמצוי כל-כך בעולם המערבי שאנו כה אוהבים לחקותו.

    האפשרות לקיים את כל תרי"ג המצוות אינה קיימת ליחיד מישראל, כי יש מצוות מהתרי"ג שניתנו לכוהנים, יש שניתנו ללוויים, יש שניתנו למלך, כאלה המיוחדות למי שחנך בית, ועוד. לפיכך, רק העם כולו, כשהוא שלם ומאוחד יכול לקיים את התרי"ג.

    הבעל שם טוב הקדוש אמר כי כל אדם נידון בשמים לפי פסק דינו שלו! שבשעה שהוא רואה לפעמים את חברו עושה מעשה רע, הריהו חורץ את משפטו, וחושב שראוי חברו לעונש זה וזה, בעוד הוא שוכח כי הוא עצמו הרי עשה פעם כמעשה זה ובדבריו חרץ את משפטו גם הוא. זהו שאמר הכתוב " כי בדבר אשר זדו עליהם"  העונש ניתן תמיד כפי שחרץ אדם על עצמו.

כל אדם חכם נוהג להפיק לקחים במהלך חייו. ובכן, גם הקב"ה ערך מעין 'הפקת לקחים'. בבריאת העולם ציווה הקב"ה את האדם ולא את האישה "מעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו" ומה קרה? האישה התפתתה ע"י הנחש לאכול, האכילה את בעלה ובאה מיתה לעולם. אמר הקב"ה, כעת כשאני עומד לצוות את עם ישראל את חוקי התורה. אנהג בצורה שונה, אצווה את הנשים תחילה ואח"כ את הגברים... לכן "כה תאמר לבית יעקב" תחילה ואח"כ "ותגיד לבני ישראל..." וברוך ה' השינוי הוכיח את עצמו...

בן החסיד (פרפראות וגימטריות, עלון 279)

    מסופר על איש חסיד שהיה לו בן יחיד. כשהוא חש ש קיצֹו מתקרב, הוא קרא לבנו ואמר לו: "הגיע זמני למות. הצוואה שאני משאיר לך היא שתלך כל יום במשך כל ימי חייך אל הנהר ולזרוק לתוך המים כיכר לחם עבור הדגים, ואני סמוך ובטוח שברבות הימים תבוא על שכרך." הבטיח הבן לאביו, כשדמעות בעיניו: "אבא יקר, אני מקווה שעוד תחיה שנים ארוכות, אולם אני מבטיח לך, שאעשה בנאמנות את כל מה שתבקש ממני, תהא הבקשה קשה ככל שתהא."
    החסיד מת, וכל הקהילה התאבלה עליו מאוד, שכן הוא היה איש חסיד באמת ובתמים. לאחר שבעת ימי האבל הלך הבן כמצוות אביו יום יום לנהר וזרק לתוך המים כיכר לחם. בנהר היו דגים רבים גדולים וקטנים, אולם דג אחד הופיע, בדיוק כשזרק בן החסיד כיכר לחם, וחטף את הכיכר. בכל פעם שדג קטן יותר התקרב וניסה לתפוס את הלחם, הצליף בו הדג הגדול בזנבו והבריח אותו. יום יום אכל הדג כיכר לחם שלמה וטרייה, והוא הלך וגדל, הלך והשמין. כשראו הדגים הקטנים בנהר כי אין סיכוי להשיג אף פרורים מהלחם, הלכו אל הלווייתן מלכם, והתלוננו בפניו: " מלכנּו הרם, אם תמשיך לשתוק ולא תגיב ולא תתערב , ילך הדג החמסן ויגדל וישמן, עד שיהיה גדול כמוך ויסכן את מעמדך. אנא ממך א תרשה לו לאכול כל יום את כל הלחם." כששמע זאת הלווייתן המלך הוא ענה לדגים: "לכו וחפרו בור, במקום שעומד האיש וזורק את הלחם למים, וכשאותו איש ייפול אל תוך הבור, הביאו אותו אלי." הדגים הקטנים שמחו, כי האמינו שהדג הגדול לא יחטוף עוד את כיכר הלחם. הלכו וסיפרו לדג הגדול את אשר אמר הלוויתן מלכם, וביקשו ממנו לעזור להם בתפיסת האיש, כפי שציווה מלכם. נעצב הדג הגדול אל לבו, כיוון שאותו לחם היה מזונו היחיד, אבל היה עליו לציית למצוות המלך.
    חפרו הדגים בור במקום ששם נוהג היה בן החסיד לעמוד ולזרוק את הלחם, וכשהגיע הבחור, הוא נפל למים, ובא דג גדול ובלע אותו. שט לו הדג עד שהגיע אל לווייתן המלך ושם פער את פיו הגדול והקיא את הבחור החוצה. הבחור התלונן בפני המלך על הסבל, שגורמת לו מצוות אביו, המלך שמע בסבלנות וענה: ”אמור לי מה הייתה מטרתך בבואך יום יום לנהר לזרוק ככר לחם?". "אדוני," ענה האיש, "אני ממלא את בקשתו האחרונה של אבי." הוא סיפר למלך על צוואת אביו לפני מותו, כי מעשה זה יביא לו בסופו של דבר שכר רב. אולם הוא לא יכול היה להבין מדוע הופל לתוך הבור, האם חטא? אמר לו מלך הדגים: "כיוון שאני מעריך מאוד שמילאת את צוואת אביך בנאמנות, אלמד אותך שבעים לשונות כגמול על מעשיך הטובים." לימד אותו המלך שבעים לשונות ואחר החזירו ליבשה.
    הבחור חש כל כך עייף, עד ששכב על החול ונרדם. שני עורבים ישבו על עץ וצפו בו. העורב הצעיר חשב, שהשוכב למטה מת ואמר לאביו "הייתי רוצה לנקר את עיני האיש השוכב למטה." השיב לו האב: "אל תתקרב אליו, שכן הוא מעמיד פנים כישן, אולם כשתהיה לו הזדמנות נאותה הוא יתפוס אותך ויהרוג אותך" אמר הבן: "אני מוכן להסתכן."... כידוע למד הבחור מפי מלך הדגים שבעים לשונות, והוא הבין את כל אשר אמרו העורבים. ירד העורב הצעיר מן העץ, התיישב על פני האיש ועמד לנקר את עיניו, אולם הבחור תפס אותו וביקש להרגו. אמר העורב האב אל בנו: "מגיע לך! אמרתי לך לא להתקרב אל האיש אולם לא הקשבת." ובפנותו אל האיש אמר העורב: "איש יקר, שחרר את בני, ואני אראה לך אוצר יקר – תוכל לקחת אותו ולהפוך בין לילה לעשיר." ענה בן החסיד: "אשחרר את בנך, כאשר אראה את האוצר.."  "לך לעץ הקרוב וחפור תחתיו." הלך האיש וחפר תחת העץ ומצא פתח. הוא נכנס אל מערה אחת שהובילה לשנייה, עד שהגיע לחדר שזהר ונצץ עד שעיניו של בן החסיד הסתנוורו. האוצר היה עצום ורב. שיחרר בן החסיד את בן העורב ואמר: "עכשיו שהקב"ה הוא נתן לי אוצר גדול כל כך, אבנה לעצמי בית." הוא קנה אדמה, בנה בית, שכר משרתים ומשרתות ועושרו התפרסם בכל מקום. כל זאת עשה לו הקב"ה כגמול על שכיבד את אביו במלאו את צוואתו, על אף שגרמה לו צער רב.
    מוסר ההשכל: שמעו בקול הוריכם ומלאו את כל בקשותיהם, ואז תבואו על שכרכם, כפי שקרה לבן החסיד
החוויה היהודית




אמרי שפר ט"ו שבט ה'תשע"ח


'אילן' בגימטרייה עולה צ"א כמניין המילה 'סוכה' ולכן בראש השנה לאילן מתפללים על אתרוג נאה לחג הסוכות.

    אם אנו מתרגזים ללא ריסון על כוס שנשברה, או על בגד שנקרע בגלל אי-זהירות תוך-כדי משחק, ואם דבר זה מעורר את זעמנו יותר מאשר חטא מוסרי שחוטא הילד כנגד אחותו הקטנה שביקשה ממנו טובה ולא קיבלה, או הטחת מילה מעליבה בעני מסכן, או השמעת מילה שאינה מתאימה לאמת – הרי בלי-יודעין אנו מוכיחים לילדינו כי התוכן המוסרי אינו עומד בדרגת העדיפות הגדולה ביותר, וכי הפסד חומרי מדאיג אותנו יותר מפגם מוסרי.
    אשרי הילד אשר הוריו הדירו שנתם מעיניהם ליד עריסתו, וניצלו אותן שעות כדי להתבונן אל עצמם ולהסיר מקרבם כל מדה מגונה, כל חולשה, כל רמייה, כל גסות-רוח וכל מה שנודף ממנו ריחן של מידות רעות, למען יהיה לדוגמא ולמופת לילדים, אשר כדי להיות אדם מוסרי הוא יצטרך רק לחקות אותם.

    כתב דוד המלך בתהילים: 'וישגב אביון מעוני' (כאשר מאן דהו יוצא מעניותו ומצליח, אזי) 'וישם כצאן משפחות' (מיד מקבל הרבה קרובי משפחה שרוצים חלק מן העוגה).

יורדים בתחנה (הרב אלעד גרין)

    ''אני לא נכנס לגבעת זאב ולנווה יעקב, ממשיך ישירות לירושלים", במבטא ערבי בולט. טוב, גם אני צריך לירושלים אז זה יקצר לי את הנסיעה באיזה עשרים דקות. כשעולה עוד נוסע הנהג חוזר ואומר, " אני לא נכנס לגבעת זאב ולנווה יעקב, ממשיך ישירות לירושלים". וכך לכל נוסע עד שהסתקרנתי, ניגשתי ושאלתי את הנהג – "ולמה לא בעצם ?" "תראה מה זה סופרבוס", הוא עונה לי, "מיד כשאני מגיע לירושלים נתנו לי נסיעה חזור לקריית ספר. אני לא יכול את הסיבוב הזה לנווה יעקב, אין לי זמן  ". בינתיים עצרנו לעוד נוסע: "אני לא נכנס לגבעת זאב ולנווה יעקב.." ומה קורה בצומת בכניסה לגבעת זאב? הנהג לוקח ימינה לכיוון נווה יעקב במקום להמשיך ישר ולחתוך לירושלים. "נהג אתה פונה ימינה!" הוא תופס את הראש, "אוי לא.. לא שמתי לב.. איך קרה לי טעות שכזו.. מה אני אעשה עכשיו". אבל כבר מאוחר מדי, אין דרך לפנות פרסה והוא צריך לעלות את כל העלייה עם כל הרמזורים..
    בכניסה לנווה יעקב צלצול בפעמון האוטובוס. כל הנוסעים מופתעים, מי החליט פתאום לרדת בתחנה הזו כשהובהר לכולם מראש שמגיעים ישירות לירושלים ? אבל כשהנהג עוצר בתחנה יורדים מסוף האוטובוס שני ילדים, שכנראה לא הבינו מה הוא אומר להם – והם יורדים ישר לזרועותיה של אימא שמחכה להם בתחנה.
את הסיפור הזה סיפר לי חבר שהיה על האוטובוס הזה, והוא הוסיף: לא הילדים ולא האימא יודעים שנעשה להם נס. ואין דרך אחרת לתאר מה שקרה כאן – הנהג הבהיר כל כך שאינו עוצר בתחנה בדרך, חזר על זה לכל נוסע שעלה לאוטובוס. אבל ה' רצה שהילדים יגיעו לאימא שמחכה להם, אז הנהג 'שכח' ו 'התבלבל' ונסע ימינה. זה נס בהזמנה, ובעלי הנס אפילו לא יודעים כמה הם צריכים להודות. רק אנחנו מהצד מבינים איך ה' עזר להם .. כשהכול חשוך מסביב אנחנו לא רואים כלום, חושבים שהעולם מתנהל בשגרה – עליתי על אוטובוס וירדתי בתחנה. הלכתי לישון וקמתי בבוקר. טבע. ונר חנוכה קטן מאיר את החושך, נותן הבנה שיש מי שמנהל את הכול מאחורי הקלעים. בין אם הנס גלוי ושמן מועט מספיק לשמונה ימים ובין אם הנס עטוף ב"טבע" וב"דרכו של עולם" – "עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם ניסים".

החוויה היהודית




יום שני, 29 בינואר 2018

אמרי שפר י"ד שבט ה'תשע"ח



''ד' ילחם לכם ואתם תחרישון" (יד, יד( בסימן שאלה, אתם רוצים שד' ילחם לכם ואתם שותקים, אלא תתפללו גם אתם אליו. )מהרי"ל דיסקין(

   הרבי חיים-שמחה ויטלס זצ"ל היה אומר בחיוך שזה מה שנאמר במשנה "על שלושה דברים העולם עומד – על הדין ועל האמת ועל השלום":יש שלושה דברים שגורמים שה 'עולם', הקהל, יהיה 'עומד' וממתין: – על הדין כאשר שואלים את הרב שאלה והוא צריך לעיין בספרים; – על האמת כאשר הרב משתהה עד שהוא מגיע ל 'אמת' שבסוף קריאת-שמע; – ועל השלום כשהרב מתמהמה לסיים שמונה-עשרה ולומר 'עושה שלום'...

    ''התייצבו וראו את ישועת ה'" [יד, יג]. אפשר לרמוז 'התייצבו' גימטריא 'חתן כלה', לרמוז מה שאמרו חז"ל קשה לזווגם כקריעת ים סוף (רבנו החיד"א)

    כשאתה יודע להסתכל על החיים בצורה הנכונה, כשאתה מפסיק להיות תלוי בנסיבות חיצוניות, כשאתה לומד להעריך את המתנות הנפלאות שיש לך באמת, את , את מי שאתה, את העולם הנפלא שאתה חי בו את החיים שיש לך אתה הופך לאדם מאושר באמת.

''וְעָשיתָ עִּמָדִּי חֶסֶד וֶאֱמֶת..." )מה, ה(  II

    השיח הציבורי בעניין הקיום של החיים - שאחרי החיים, תופס את כלל שכבות הציבור, ולאורך השנים תמיד היו ויהיו כאלה, שייתהו ופעמים גם לא יאמינו, שיש חיים אחרי החיים. אך אחד מהדברים שחייב כל יהודי להאמין בו הוא, שיש חיים אחרי החיים וחייב להאמין בתחיית המתים. למעשה כשאדם הולך לבית עולמו, הוא מתחיל את החיים האמיתיים - חיי הנצח.
    כעת קוראים יקרים מובא לפניכם סיפור מדהים שאירע בדור שלנו, שייתן לנו פרספקטיבה נכונה בנושא זה. שלום רפפורט, תושב נתניה, ומנהל הפצה בעיתון 'ידיעות אחרונות', לא חלם מימיו שיתקרב אי פעם ליהדות. לאחר ביקור חטוף בעולם העליון - זה שלא האמין כלל כי הוא קיים, ולאחר המשפט שעמד בפניו וההזדמנות שקיבל להמשיך את חייו בעולם הזה ולתקן את מעשיו - כל חייו, שהסנגור שהגן עליו בפני בית דין של מעלה הינו לא אחר מאשר החייל שהציל במלחמת שלום הגליל לפני כ-28 שנים - כל אלו עוררו בו את הניצוץ היהודי החבוי.
    במלחמת שלום הגליל, היה שלום רפפורט בכוח שריון שנפגע מפגז סורי. הטנק של שמעון בן ציון, החל לעלות בלהבות והוא איבד את הכרתו. שלום שלף אותו מתוך הטנק בכוחות אדירים, והצליח להביא אותו לנגמ"ש הפינוי. הוא הציל את חייו. במשך 28 שנה, דרכיהם נפרדו. שמעון בן ציון חזר לישיבה, שבה כיהן כמגיד שעור, ולאחר מכן כמשגיח. בהמשך, כיהן בישיבה התיכונית של קריית ארבע, וכיום הוא משמש מגיד שיעור במכון מאיר. שלום חזר למושבו ולעבודתו, ושימש כאחד ממנהלי ההפצה של 'ידיעות אחרונות', כשהוא ממשיך את חייו בעולמו החילוני. בין השניים לא נוצר עוד כל קשר, ולכאורה גם לא היה אמור להיווצר ביניהם קשר, עד שמאורע דרמטי הפגיש אותם שוב. פגישתם הבאה הייתה לא פחות ולא יותר מאשר בבית דין של מעלה - בעולם העליון.
    בטבת תש"ע באמצע ישיבת עבודה, התמוטט שלום בעקבות התקף לב קשה. כשבמשך 10 דקות, שכב ללא דופק עד שצוות אמבולנס ביצע בו החייאה והבהיל אותו לבית החולים איכילוב - שם בוצעה בו החייאה נוספת. הרופא אמר למשפחתו שהוזעקה למקום: "הסיכוי שלו לשרוד את הלילה שואף לאפס, הוא לא זקוק למזל, אלא לנס של ממש . גם אם יחזור - הוא יהיה שבר כלי"... "אשתי נכנסה למקום שבו שכבתי" - מספר שלום. היא אמרה לי: "אם טוב לך שם בעולם הבא, אני משחררת אותך, אל תתאמץ לחזור "... באותו זמן עבר שלום תהליך מדהים בעולם האמת. "אני זוכר עד היום ברהיטות", הוא מספר, "עברתי בתוך מסדרון שהיה מואר באור לבן. ראיתי אנשים שכבר נפטרו ש)כאילו ( באו לקבל את פני. אמי ע"ה, חיילים שהיו אתי בצבא ונהרגו, דמויות שונות שאת חלקן הכרתי ואת חלקן לא. הגעתי לחדר שעל פי זיכרוני שהו בו כשני מנייני אנשים. התברר לי שאני נמצא בבית הדין. אמרו לי לשבת, והציגו בפני את האיש שאמור לסנגר עלי. לא אמרו לי את שמו. הפנים היו לי מוכרות מאוד. אלו היו פנים מבוגרות של מישהו שהכרתי, בעת שהיה צעיר יותר. המשפט החל. נאמרו בו דברים שעשיתי בעולם. דברים טובים ודברים רעים. אב בית הדין פנה לסנגור באלה המילים: 'שמעון, זכותך לדבר'. ואז - שמעתי נאום הגנה לוהט עלי. על מעשיי הטובים, על זכותי לחיות ולהתקיים , ועל הדברים שעומדים לזכותי בעולם הזה . לאחר הנאום החם של הסנגור, התכנס בית הדין לדון בגורלי. לאחר פרק זמן שקשה לי לאומדו, אמר אב בית הדין פחות או יותר כך: 'החיים במקום שאליו הגעת, הם הטובים ביותר שיש. אבל, עומדים לזכותך מעשים שבגינם אנחנו חושבים שמגיעה לך הזדמנות לחיות. אבל אנחנו משאירים בידיך את זכות הבחירה. אנחנו מבטיחים לך, שאם תחזור לעולם שבו חיית, ניתן לך שנות דור של חיים בבריאות מלאה. לא תהיה חולה בשום דבר, כולל בלב. ההמלצה שלנו היא: הישאר עמנו'. עניתי לבית הדין: 'ובכל זאת, אני רוצה לבצע את התיקון שאני צריך לבצע בעולמי, אני רוצה לחזור'. נפרדנו, ו... התעוררתי..
שלום חזר הביתה לאחר ניתוח שעבר, והשתקם במהירות. אחרי שהחלים, הוא התפנה לחפש מיהו הסנגור השמימי המופלא שהגן עליו. הפנים היו כל כך מוכרות לו... הוא ידע שקוראים לו שמעון, אבל לא זכר מיהו. באחת משיחות העומק שקיים עם אשתו, היא אמרה לו לפתע - 'אתה זוכר חייל בשם שמעון שהצלת את חייו בקרב? יכול להיות שזה הוא'! בבת אחת הבריק לו הברק! כן, אלו הם תווי הפנים שראה.
    באחד הימים צלצל חברו הטוב יוסי, שהסיפור של שלום מאוד הסעיר אותו, והוא יצר קשר עם מקובל מסוים, והוא העביר את המסר הבא: 'שלום חייב להיפגש עם שמעון בן ציון מקריית ארבע'. שלום מצא את הטלפון של הרב שמעון בן ציון, צלצל, וביקש להיפגש עמו בדחיפות. הרב שמעון בן ציון, התרגש מאוד לשמוע את קולו של האיש שהציל את חייו, לאחר 28 שנים שבהן לא התראו. הסיפור הטיל עליו אחריות כבדה. הוא אמר לשלום: 'לא זכור לי שהייתי אי פעם בבית דין של מעלה. אני מבטיח לך שבאותו לילה ישנתי טוב מאוד. אבל יתכן שהמעשה הטוב שעשית לפני 28 שנה התלבש בדמותי וסינגר עליך. אין ספק שזה מרגש מאוד'. כאשר נפגשו השניים, שלום החל לרעוד בכל גופו. כאשר ראה בדיוק את תווי הפנים שראה בבית דין של מעלה, התחוור לו מעבר לכל ספק שיש חיים אחרי המוות, יש מי שמשגיח על העולם ורואה את כל מה שאתה עושה. לא היה לו כל ספק - זה היה סנגורו. השניים החלו להיפגש בקביעות ללימוד משותף, וכפי שנאמר לו בבית דין של מעלה, שלום ממשיך את חייו בבריאות שלמה עם אמונה חדשה וחזקה. והחל אט-אט להתקרב ליהדות, וכיום הוא שומר תורה ומצוות.


החוויה היהודית





יום ראשון, 28 בינואר 2018

אמרי שפר י"ג שבט ה'תשע"ח


אדם יכול לקבל אחריות רק על עצמו והאחריות הזו תוביל אותו לשנות את עצמו את מה שמפריע לו ואת מה שמעכב אותו לצמוח, אנחנו לא יכולים לשנות את העולם כי בעולם ישנו רע אבל כל אחד כן יכול לשנות את עצמו ואת סביבתו.

   בת ק' כבת כ'. קפיטל ק' בתהילים זה מזמור לתודה, קפיטל כ' זה יענך ה' ביום צרה, בכל המצבים צריך להודות לה' גם ביום צרה, ועוד שהמנהג לומר קפיטל של יענך ה' בקול ובמתינות, גם מזמור לתודה צריך לומר כך, בשו"ע או"ח סי' נא כתוב, מזמור לתודה יש לאומרה בנגינה.

    ה"אור החיים" כתב, במי שירצה לטעון שאין התורה נותנת פרנסה ללומדיה הוא בכלל מוציא שם רע על התורה חס ושלום, ואם ראית שאין קמח דע שזה בגלל שאין תורה.

חז"ל אומרים על שינוי הרגלים שזה קשה מאוד אבל אם תתחיל בשינוי הרגל קטן הוא יתהפך לך.

חסד של אמת II(פניני עין חמד, גיליון 670)

    להלן סיפור המעובד מתוך 'האמנתי ואספרה', ויש בו כדי ללמדנו, כי כאשר האדם גומל חסד עם הזולת, למעשה הוא גומל עם עצמו הרבה יותר. ומעשה שהיה - כך היה:
    לאחר שקיבלנו בס"ד אישור להרחיב את הדירה בחמישים מ"ר. החלטנו להוסיף חדר אחד, וביתר המטרים נבנה יחידת דיור להשכרה. כך נוכל לכסות במשך הזמן את עלות הבנייה, ואולי גם לחסוך עבור הילדים. לווינו כספים והרחבנו את הדירה. את יחידת הדיור ריהטנו ופרסמנו מודעת השכרה המיועדת לזוג צעיר. כבר בשעה רבע לשבע בבוקר קיבלנו טלפון. על הקו הייתה אישה קשישה. ששאלה לא מעט שאלות, ובסיכומו של עניין הביעה את רצונה בשכירות למרות שעדיין לא ראתה את יחידת הדיור. בעלי חזר בשבע מהתפילה. הוא לקח את הטלפון והסביר, שכל עוד אנחנו לא מקבלים המחאה לשלושה חודשים מראש וחתימה על חוזה, אנחנו לא מתחייבים.
    לאחר כשעה נשמעו נקישות בדלת ובפתח עמדה אישה קשישה, שלא שומרת מצוות, כשהיא נשענת על מקל. לא ציפינו לשוכרת כזאת, אולם הראנו לה את הדירה. 'אני אשכור כאן עד סוף חיי', אמרה, ואז התחילה לספר את סיפור חייה. חתנה נהרג במלחמת ששת הימים, ומאז היא לא התחתנה. כעת היא גרה בתל-אביב בדירה הסמוכה לשפת הים, אבל השכנים לא מתייחסים אליה. היא חושבת שהדתיים נחמדים, ולכן החליטה לגור בבני ברק. היא הביאה צ'קים, 'בבקשה, הנה הכול חתום וטוב', והיא גם מוכנה לחתום על חוזה. לא ידענו מה לעשות. ברור שהיא לא הייתה הדיירת שהיינו מקבלים מלכתחילה, היא לא מתאימה לאורח החיים בשכונה. אבל היא הבטיחה, שתלך בצניעות. מאותו יום השתנו חיינו. אם עד היום דאגנו לעצמנו ולילדים, מאותו היום נוספה דאגה נוספת – דיירת חדשה. היא הייתה קשישה וערירית, אבל להוטה לשיחה. היא נקשה על כל דלת ודלת בדירות הבניין והציגה את עצמה כדיירת חדשה. היו שכנים, שכעסו עלינו. הם לא הבינו, איך הכנסנו דיירת, שלא מתאימה לאורח החיים במקום. אולם רוב השכנים ריחמו עליה ושאלו אותה שאלות. היא בודדה והיא תשמח ללכת לבית הכנסת.
    לפני השואה, הם גרו בפולין, אבא שלה היה רב, והם הלכו לביה"כ. אבל פה בארץ הביאו אותה לקיבוץ. שנים שלא ידעה, שיש יהודים שנראים כמו היהודים ההם בעיירה. השכנים וגם אנחנו התרשמנו מאוד מהסיפורים שלה וריחמנו עליה מאד. באופן טבעי לקחנו על עצמנו את עול הדאגה לחייה. כך שכאשר קנינו במכולת, רכשנו גם בעבורה. כאשר בישלנו לשבת, הכנו אוכל גם עבורה. היא מעצמה לא ביקשה להתארח בשבתות וגם סירבה כשהציעו לה. היו חגים, שבהם היא הסכימה להתארח. כגון: בחג הפסח ובראש השנה. הסיפור היה יכול להיות נחמד, אילולא הייתה בעיה שהלכה וגדלה עם הזמן והציקה לנו מאד. בתחילה שילמה בעבור שלושה חודשים מראש, הצ'קים נפדו והכול היה בסדר. לאחר מכן ניגשנו אליה וביקשנו לקבל המחאות בעבור החודשים הבאים. "צריך להיכנס מהביטוח לאומי, אבל החודש אני צריכה להוציא הרבה כסף על תרופות, אז אני אתן המחאה לחודש הבא, בסדר?". היא חייכה ורשמה המחאה לחודש הבא. יומיים לפני תאריך ההפקדה פנתה אלינו ואמרה: "אל תפקידו את הצ'ק, כי אין כיסוי" . ניסיתי להסביר, שלקחנו חובות כדי לבנות, אולם היא לא הבינה. "מה לעשות? שאני אישן ברחוב?! חכו סבלנות. אני אישה זקנה" . בכל פעם שדיברנו, הייתה אומרת: "אני צריכה לקנות תרופות. מה לעשות? לגור ברחוב?!". מצד אחד ריחמנו עליה. מצד שני, שילמנו בעמל רב את חובות הבנייה. נוצר מצב, שהדירה לא רק שלא מימנה את עלותה, אלא גם הייתה מקור להוצאה. בשלב מסוים הלך בעלי לרב לשאול איך מוציאים דיירת קשישה ומבוגרת מהבית?! אישה ערירית, שאיש בעולם אינו דואג לה, כיצד שייך לעשות דבר כזה?!
    הזמן עבר, וכל חודש שהסתיים, גרר חוב נוסף. בסופו של דבר, החליט בעלי, שהוא לא מסוגל לגרש אישה קשישה, שהסתמכה על יהודים רחמנים. היינו יכולים להרוויח עוד 3,000 שקלים לחודש, אבל לא היינו מסוגלים לגרום לאישה הזו לחיות את שארית חייה עזובה לנפשה.
    האישהַ העריריתַ התגוררהַ אצלנוַ במשךַ חמשַׁ שנים! שנים שבהן כיבדה את אורח החיים שלנו והתקרבה אל היהדות. חשבנו לעצמנו שעל אף שמדובר באישה, שגילה נוסק לתשעים, היא בתו של הקב"ה, והוא רוצה את התשובה שלה.
    יומיים לפני שנפטרה, היא לא הרגישה טוב והזמינה אמבולנס. שאלנו, אם לבוא איתה, והיא השיבה שלא. אחרי יום הגענו לבקר, והחלטנו לעשות תורנות בין כל השכנים. סיפרנו לה על התורנות, והיא הייתה מאושרת. אבל למחרת היא נפטרה. כל השכונה הגיעה להלוויה. איש לא ישב עליה 'שבעה'. השכנים ארגנו תפילות בביתה, והילדים התכנסו לומר תהילים. אחרי ה 'שבעה' התפנינו לפנות את חפציה. כשפינינו את השידה, מצאנו מכתב במגירה מעו"ד, שעליו היה כתוב 'צוואה'. היא כתבה, שלא ידעה שתרגיש כאן טוב כל כך. היא החליטה להפסיק לשלם ולראות, אם אנחנו נחמדים רק בגלל הכסף. התברר לה, שהיינו נחמדים, כי אנחנו יהודים גומלי חסדים, ולכן היא רוצה להשיב לנו, יש לה דירת שניים וחצי חדרים בתל אביב בעבורנו. עם הצוואה פנינו לעו"ד, והדירה נרשמה על שמנו. לא חשבנו שמדובר בסכום רציני אבל אז התברר, שהדירה שווה כמעט שלושה מליון שקלים בגלל מחירי הדיור בתל אביב ובשל הנוף שצופה לים. כך זכינו, בס"ד בדירה. את הכסף שנותר לה, תרמה בעבור כתיבת ספר תורה לעילוי נשמתה. ניכר בבירור, שהתקרבה לאביה שבשמים לפני פטירתה. אני לא רוצה לחשוב, מה היה קורה, אילו היינו מתעקשים לפנותה. אני אסירת תודה לבורא על שהיה לנו אורך רוח כדי לאפשר לה לגור בדירה. אנחנו זכינו לכך.



החוויה היהודית





אמרי שפר י"ב שבט ה'תשע"ח



בתפילת יום הכיפורים, לפני חזרת הש"ץ, אומר החזן: "ה', ספרי חיים ומתים לפניך נפתחים." היום, ריבונו – של – עולם, אתה דן אותנו ופותח לנו את הספרים כדי לבדוק מעשינו. מילא, כאשר אנו חיים יש על מה לדון אותנו, לחייב אותנו או לזכותנו בדין, אך המתים מדוע פותחים שוב את פנקסיהם ודנים אותם מחדש? הרי כבר דנו אותם בשנה שעברה! אלא ניתן לבאר, כי אכן דנים את המתים כל שנה מחדש, וזאת בגלל הבנים שהם השאירו בעולם הזה. כל שנה מחדש בודקים בשמי עליון מי הם הילדים "ממשיכי דרכו של האדם", ועל פי מעשיהם ניתן להצילו בעולמות עליונים. אם כך, כמה חשוב שלאדם יהיו בנים ממשיכי דרכו, שיהא מי שיאמר אחריו קדיש, שיהיו בנים שימשיכו בדרך התורה והמצוות. וזו חובתו של האב בבניו, הוא מצווה על כך כמו שכתוב: "ולימדתם אותם את בניכם". זהו ציווי!

       גדולה גמילות חסדים מן הצדקה, שבגמילות חסדים ״העני עמך״ - הוא יכול להוסיף ולהיות עמך, כשווה בין שווים, ולא יראה עצמו מושפל ומבויש. (ספר הדרוש)

    הרבי מבעלז התבטא על כך בשם רבי נפתלי מרופשיץ ואמר: אנשים רבים באים אלי למטרות שונות, זה למטרה כזו וזה למטרה אחרת. כולם, אמנם, באים אלי, אבל בעצם הם לא מתכונים אלי, אלא הם מתכונים לבעיה שלהם, כשאני בסך הכול הוא האיש שאמור לפתור להם את הבעיות. רק מתי מעט באים אלי ללמוד ולקבל ממני באמת...

    "כי מחה אמחה את זכר עמלק"(שמות יז,יד). מהו כפל הלשון "מחה אמחה"? כיאחרי מחיקה עדיין נשאר רושם כלשהו מהכתיבה, ואצל עמלק ציווה הקב"ה שגם רושם קל לא יישאר ממנו.(מאוצר החסידות)

ועתה שא נא לפשע עבדי אלה אביך (נ יז( (ויאמר אברהם(
    מסופר על הצדיקים רבי מאיר מפרמישלאן זצ"ל, ורבי צבי מסטרטין זצ"ל, שהולכי רכיל הכניסו פירוד לבבות בין שני האדמורי"ם הצדיקים והרי ידוע שברית כרותה ללשון הרע וכך נפרדה החבילה ביניהם. חסיד אחד שהיה ממעריצי שני האדמורי"ם, זכה להפקד בבן זכר, הלך להזמין את ה"מוהל" רבי צבי , ולאחר מכן הלך לרבי מאיר להזמינו להיות "סנדק". ואותו חסיד שהיה פיקח לא סיפר לאחד מהם על הכיבוד שחלק לשני.
ביום הברית נסע החסיד אל ר' צבי והעלהו למרכבתו כדי לקיים מצות ברית מילה. כאשר הגיעה המרכבה לביתו של רבי מאיר, פנה החסיד אל רבי צבי ואמר: יסלח לי מורי ורבי, כאן מגוריו של הסנדק, ארד והזמינהו לנסוע אתנו יחד אל הברית. כעבור רגעים אחדים שב בעל הבית יחד עם רבי מאיר ועלו למרכבה. משראה ר' צבי את ר' מאיר, החזיר את פניו ולא יכול דברו לשלום. פנה אליו רבי מאיר ואמר: מאיר יספר לכבוד תורתו מעשה שהיה: בזמן גירוש יהודי ספרד, ורבו האנוסים שם, חלה אחד משרי המלכות והגיע לשערי מות, כשראה הרופא כי קרב קיצו של השר החולה, יעץ לבני ביתו לקרוא לכומר כדי שהחולה יתוודה לפניו בטרם ימות כמנהג הנוצרים. שנכנס הכומר לחדר החולה, החזיר החולה את פניו כלפי הקיר, היות והחולה היה יהודי מהאנוסים, ולא רצה להתכחש יותר לאמונתו סמוך לפטירתו. הכומר חשב שהחולה אינו בהכרה, היות והיה במצב של גסיסה ואין דעתו צלולה להתוודות, אך הרופא טען בתוקף, כי דעתו של החולה צלולה עליו ויכול הוא עדיין להתוודות. הבין הכומר, שהחולה אינו רוצה להסתכל בפניו, כי גם הכומר היה מהיהודים האנוסים, לכן ציוה לכל הנמצאים: "הוציאו כל איש מעלי", כדי לאפשר לחולה להתוודות במסתרים על כל חטאיו, ולאחר עזבם את החדר, גחן הכומר והתכופף על מיטת החולה, ולחש לו על אוזנו: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". משמע החולה, ונוכח שגם הכומר יהודי החזיר אליו את פניו, ונתן לו "שלום", וקרא עמו "שמע ישראל" שסיים רבי מאיר את סיפורו, הושיט את ידו אל רבי צבי בהסברת פנים, ואמר לו: שלום עליך רבי צבי, הלוא שנינו יהודים אנחנו, ועובדים לא-ל אחד יחיד ומיוחד! מיד החזיר לו רבי צבי שלום מתוך חיבה, ולא זזו משם עד שנעשו ידידים נאמנים זה לזה...
    וזהו שאמרו אחי יוסף: " ועתה שא נא לפשע עבדי אלוהי אביך", כי הלוא אל אחד בראנו, ולמה נבגוד איש באחיו? אם אביך מת, הרי א-לוהיו חי, ואנחנו עבדיו וצאן ידיו




החוויה היהודית





יום חמישי, 25 בינואר 2018

אמרי שפר י' שבט ה'תשע"ח




     במשך ארבעים שנות הנדודים במדבר, תרגלו בני ישראל, לא לדאוג ליום המחר. מזונם ניתן להם דבר יום ביומו. אולם, הם היו חייבים ללקט אותו כל בוקר. ומי שלא ליקט את מנתו, לא היה לו לאכול באותו יום. ללמד את האדם מישראל את החובה לשקוד על פרנסתו, וחלילה שביטחונו בה' לא יביאהו לפרזיטיות ולרדיפת בצע.
     בסידור השל"ה כתב בשם ספר חרדים, שצריך לומר את 'שירת הים' בקול ובשמחה רבה, ולכוון כאילו באותה שעה יוצאים ממצרים .
      בת תחילה סימן יפה לבנים מסביר המהרש"א, משום שכאשר הבת נולדה ראשונה, אזי במותו של האב לא תתעורר מתיחות בין הבנים, כי הכול יורשים שווה בשווה. לעומת זאת, אם האב הותיר אחריו בן בכור, הוא יורש כפליים, והכול נותנים בו עיניהם וגם אחיו יקנאו בו על שללו הרב ...  לפיכך, "בת תחילה", כאשר הבת היא הבכורה, אזי , " סימן יפה לבנים", השלום והשלווה ישררו ביניהם .   יש המסבירים, כי הבת הגדולה, שבכוחה לטפל באחיה הקטנים, תעשה כן במרץ, לפי שהיא יודעת את הכלל ש"רוב בנים דומים לאחי האם". הוי אומר, כאשר יבררו אודותיה בהגיעה לפרקה, יבדקו באחיה. יש לה, אפוא ,   סיבה טובה לסייע בגידולם הנאות...  (פניני קדם (
     גבול = היכולת לומר לעצמך "לא" וליהנות מזה .
     גבולות כמו פחדים, הם לעיתים תכופות רק אשליה.
     "גבר מצליח הוא אחד שעושה יותר כסף ממה שאשתו יכולה לבזבז. אישה מצליחה היא אחת שמוצאת גבר כזה."
     "ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל... ויבוא עמלק" (שמות יז, ז-ח). "מסה ומריבה", "ריב בני ישראל"    –  מלח ות יהודים. בכל זמן ובכל מקום זה מסתיים ב"ויבוא עמלק".  (כלי יקר)
      חברה המושתתת על ההישגיות חומרית כצווי עליון, עיקר מעייניה הוא במאבק המתמיד להשגת המזון בצורה זו או אחרת, אין מקום לשאיפה להתעלות רוחנית (כי לא נותר זמן לכך, גם במקרה והרצון קיים). אף יותר מכך, קיים ביניהם גם ניגוד מהותי. הנה, האידיאל היפה של השוויון והסרת הכבלים מעל ידי העובדים בתורה המרכסיסטית – הסתיים בגולאג סובייטי, בבית העבדים הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית.
החלום האמריקאי (שלא) התגשם )  עמוס ביסמוט (
מאחר ואני בעל אופי שובב העליתי רעיון בספונטניות גמורה - אמרתי לו ש"אם הוא היה דתי הייתי יכול לעזור לו", הוא שאל "איך?", ואני הסברתי לו שאני יכול לנסות לסדר לו עבודה בתור רב בישיבה  ) תודה לר' אברהם ב. מניו יורק על הסיפור .(
את נריה פגשתי ברכבת התחתית הניו יורקית, בדרכי לעוד יום עבודה אמריקאי. מאחר ואני מקפיד על לבוש יהודי מפואר הכולל כובע חליפה ארוכה וזקן ארוך, ניגשים אלי מידי פעם תיירים ישראלים ושואלים אותי כל מיני שאלות - כאילו תלוי לי שלט על הגב "מודיעין לישראלים ".
האמת שאני נהנה מהעניין, ובדרך כלל משתף פעולה, ומסביר להם על דרכי ההגעה ועל המקומות הפופולריים שיש לניו יורק להציע - ויש הרבה, החל מהמקומות המוכרים כמו הליברטי איילנד, האמפייר סטיט בילדינג והסנטרל פארק ועד למקומות קצת פחות ידועים .
למעשה, בהתחלה לא הכרתי את רוב המקומות שהתיירים הישראלים ביקשו להגיע, אבל עם הזמן ועם פתיחת מאות מהמפות שהתיירים נהגו להסתובב איתם בכיסם, ידעתי להסביר באופן מקצועי על דרכי ההגעה למאות המקומות והאתרים, וגם קצת מעבר .
השיחות עם התיירים הם בדרך כלל מעניינות מאוד. פה בארה"ב אין את הריחוק היחסי שיש בין החילונים לדתיים כמו שיש בישראל, בשביל הישראלים המסתובבים עם תרמילים על הגב בינות למאות אלפי גויים. כל יהודי - הוא אחד משלהם, גם אם הוא חובש כיפה .
כמעט תמיד השיחה ממשיכה אל מעבר ל "איך מגיעים לרחוב ה 47 במנהטן", ומאחר ואני אדם שיודע לזרום ולדבר על כל מיני נושאים וגם בקי בהווי הישראלי ודובר עברית שוטפת. יוצא שאנחנו מדברים על הכול, פוליטיקה ישראלית, יהדות, תיירות, ועוד שלל נושאים מענייניים ככל שמאפשר הזמן .
שונה מכולם היה נריה, בחור צעיר מאוד שנחת בארה"ב מיד אחרי צבא. היו לו עניים חומות וגדולות ורעמת תלתלים על הראש. וכמו כולם הוא איבד את דרכו במטרופולין הגדולה, וכשראה אותי אורו עיניו, הוא ניגש אלי והתחיל לדבר בעברית – בלי אפילו לשאול אם אני מכיר את השפה. הסברתי לו איך מגיעים לאן שהיה צריך, ולמזלו - הייתי בדרכי לאותו המקום, ככה שהיה לנו הרבה זמן לדבר .
הוא סיפר לי על הטיולים שערך ברחבי ארה"ב ועל הרצון שלו להמשיך לטייל כאן, ואולי אפילו להשתקע בניו יורק. אך הייתה לו בעיה אחת - הוויזה שלו עמדה להיגמר ולא אישרו לו הארכה נוספת .
מאחר ואני בעל אופי שובב העליתי רעיון בספונטניות גמורה - אמרתי לו ש"אם הוא היה דתי הייתי יכול לעזור לו", הוא שאל "איך?", ואני הסברתי לו שאני יכול לנסות לסדר לו עבודה בתור רב בישיבה, ואם הישיבה תכתוב לו מכתב רשמי שהם צריכים אותו בתור מחנך, הוא יוכל לקבל אשרת עבודה שנקראת  R1 ,  ואולי גם גרין קארד .
נריה הסתכל עלי במבט חד ואמר "אני מוכן להיות דתי בשביל זה, מעולם לא הייתה לי בעיה עם הדת ובטח לא עם חרדים" "אין בעיה" אמרתי לו והחלפנו מספרים, הבטחתי לו שנהיה בקשר - ונפרדו .
לא שכחתי את נריה, ואחרי כמה ימים התקשרתי אליו וקבענו להיפגש בפיצה אמנון שנמצאת בשדרה ה 13 והמרכזית של ברוקלין. הוא הגיע להוט עם הרבה אנרגיות ואמר שחשב על זה והוא מוכן לנסות לחזור בתשובה "בשביל הוויזה" כמובן. אמרתי לו שיש ישיבה בעיירת מונסי שיכולה להתאים לו. ומאחר ואני בכל מקרה אמור לנסוע לשם, אני מוכן לקחת אותו .
וכך מצאתי את עצמי נוהג לכיוון עיירת מונסי שם נמצאת הישיבה של החוזרים בתשובה, וברכבי - צעיר - ישראלי עם רעמת תלתלים גדולה על הראש שלא הייתה מביישת את עידן רייכל לפני התספורת. מצאתי את עצמי מחזיר בתשובה אדם שלא בדיוק מתכנן לחזור בתשובה אלא רק חולם על וויזת עובד בארה"ב .
למען האמת זה לא הפריע לי, אמרתי לעצמי שגם אם הוא ישהה בישיבה כמה ימים וילמד קצת תורה – היה זה שכרי, לא ציפיתי ליותר .
כשהגענו לישיבה, הורדתי אותו מהרכב הכרתי לו את מנהל הישיבה שאתו דיברתי בטלפון יום קודם ותאמנו את ההגעה של נריה. המנהל שמח על עוד ישראלי שמצטרף לישיבה, ואני שמחתי על שהצלחתי להכניס בבחור חילוני לכמה ימים של תורה.
כעבור חמישה חודשים
הזדמנתי שוב לעיירת מונסי לרגל עסקיי הרבים, ונזכרתי בבחור הישראלי שזרקתי באהבה בישיבה לחוזרים בתשובה, ותהיתי מה נעשה עמו .
נכנסתי לישיבה שבדיוק סיימה תפילת מנחה ובהתרגשות קלה שאלתי בחור מזדמן אם הוא מכיר מישהו בשם נריה, הוא אמר שכן ושהוא בבית מדרש עדיין מתפלל – נכנסתי .
בפינת החדר אני רואה בחורציק שניראה בחור ישיבה לכל דבר, מסופר קצוץ ויפה, עם חולצה מחויטת צחה כשלג ומכנס שחור אלגנטי, רק הסנדלים שהיו לו בעבר נשארו זכר לימים ההם – עומד ומתפלל בדבקות .
חכתי בסבלנות שיפסע לאחור, ואחרי כמה דק' הוא סיים את תפילתו תוך אמירת עושה שלום. הוא הרים את ראשו וראה אותי עומד מולו, חיוך בגודל של חצי ירח נמרח לו על הפרצוף .
" אשרת עובד הא – גרין קארד!" הוא אמר "עבדת עלי!!. אבל העיקר שאני כאן בישיבה לומד תורה ועובד את השם - כבר לא רוצה להסתובב ולראות עולם. טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף .
פתחתי את פי בהלם, ובשנייה אחת הרגשתי צימאון עז למים כאילו הלכתי במדבר 40 שנה .
" מה? איך? למה?" גמגמתי, "הייתי בטוח שאחרי יומיים תברח, ותמשיך לטייל מסביב לעולם, לא חלמתי שיצא ממך בן תורה כזה עם כיפה וזיפי זקן והכל ...".
" האמת" הוא ענה "גם אני חשבתי ככה. כשאמרתי לך שאין לי בעיה עם דתיים - קצת שיקרתי, לא היה לי סטיגמה טובה על הדת, בגלל החרדים שזורקים אבנים בארץ... וכל זה, אבל עבר יום עברו יומיים ונשארתי בישיבה כי מצאתי עולם חדש ומופלא שלא הכרתי, ופשוט התמכרתי לאור הגדול הזה שנקרא תורה. היו לי כמה רגעי משבר, אבל התמודדתי ונלחמתי בהם, עד שקבעתי את מושבי בין דפי הגמרא ומאז אני פה לא זז לשום מקום "
קמתי בהתרגשות והתחבקנו ממושכות, ידעתי שאני לא מחזיר בתשובה גדול - אם בכלל. אבל מתוך מאות אלפי אנשים שהסתובבו ברכבת התחתית ומתוכם קומץ ישראלים שניגשים לשאול שאלה אחת או שתים, אחד מהם נשאב לעולם רוחני וטהור ועזב עולם של בילויים וטיולים ללא תכלית .
ההשתדלות הקטנה שעשיתי – בזריעת שתיל קטן בעולם היהדות, ואיך שהקב"ה המשיך והשקה אותו באהבה וצימאון לדבר ה' – היא שגרמה לי להחזיר בן אובד הביתה, לאבא שבשמיים .
הרב שלמה זלמן פרידמן, אב"ד סאנטוב, על האמונה בעצמך, שהמפתח הוא בידך !   (לקראת שבת מלכתא – ויגש)
     את הסיפור דלהלן – שהוא סיפור אישי – לא הייתי חפץ לספר, כמובן, אך לתועלת הענין וללמד לבני יהודה קשת שהמפתח הוא "בידם" דווקא, על כן אספר את העובדה הבאה ...
     כשהייתי צעיר לימים הייתי ביישן גדול, לא עלה על דעתי כלל וכלל לפתוח את פי ולשאת דברים בהתאסף ראשי עם. מעודי לא שאלתי באמצע השיעור אם הייתה לי איזו קושיא, ורק לאחר השיעור הייתי ניגש למגיד השיעור שלי לשאול את מה שיש לי לשאול, כמו"כ הייתי משתמט תמידין כסדרן מלומר חבורות בישיבה וכדומה .   כך נמשך הדבר בערך 23 שנים, שאז חוויתי מאורע נורא: נפלתי לנהר שמימיו היו קפואים ונשבר הקרח תחתי, והוציאו אותי משם בניסי ניסים  ) עי' שו"ת שבט הלוי ח"ז סי' כ"ח, שו"ת להורות נתן ח"ח או"ח סי' י' וי"א, שו"ת קנין תורה בהלכה ח"ז סי' י"ט, שו"ת משנה הלכות תניינא חי"ג או"ח סי '  ל"א – ואת תוכן השאלה עם מו"מ בדברי הפוסקים בהיקף גדול, נדפס בשו"ת רבבות אפרים חלק ו' או"ח סי' ת"כ). אחר זה התקיימה סעודת הודאה רבתית לכבוד הנס, וידעתי גם ידעתי שלא תהיה לי ברירה  ,  ולא אוכל להשתמט מלשאת דברים במאורע  .
      והנה בע"כ הכנתי לעצמי דרשה יפה  ) שנדפסה בספר  " להודות ולהלל" על ברכות הגומל והנס (  – וכמובן הייתי מאוד עצבני, כי לא הסכנתי לעשות כן מעולם ,   לשאת דברים בקרב קהל גדול ובפרט שהשתתפו שם ראשי ישיבות ומרביצי תורה גדולים, אך כאמור מחוסר ברירה דיברתי את דרשתי שהכנתי .   והנה לאחר שחשבתי שנים רבות שרק "השני" יכול לדרוש ברבים, והמושג "לדבר ברבים" לא נולד בשבילי, הראה לי הקב"ה ש"המפתח הוא בידך" – ותקופה קצרה אחר הדרשה כיבדוני לדבר בשמחת שבע ברכות, ואח"כ כיבדוני לדרוש בשמחת בר מצווה, ועוד אחד ועוד אחד ,   עד שב"ה היום חלק ניכר מתפקידי הוא לדבר ברבים ...




החוויה היהודית
http://h-y1.coi.co.il/
 http://dosanova.co.il/




יום רביעי, 24 בינואר 2018

אמרי שפר ט' שבט ה'תשע"ח




אמר הרמב"ם: הרופא הטוב ביותר הוא זה ששומר על מטופלו שלא ייחלה כלל, ולא זה שמצליח לרפא את החולה.

    "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל"(שמות יז,יא) .לא נאמר "כאשר הרים",אלא "כאשר ירים". ללמדנו שבכל דור ודור, כאשר "ירים משה ידו",שזה כוח התורה, אזיי "וגבר ישראל";ואם לאו, "וגבר עמלק" חלילה.(החפץ חיים)

"ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים", מדוע? "פן ינחם העם בראתם מלחמה" – שמא יתחרטו כשיראו את מלחמת הקיום, והתוצאה המידית "ושבו מצרימה". לפיכך "ויסב אלוקים את העם דרך המדבר", ובמדבר דאג לצרכיהם ונתן להם מן במשך ארבעים שנה! באותן השנים הבינו היהודים "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (דברים ח, ג), ורק אז מסוגלים היו להיכנס לארץ ישראל ולנהל חיים עצמאיים.

ילד שגדל בסביבה אופטימית מסגל לעצמו עוצמה ושמחה שילוו אותו בבניית עתידו. ילד צעיר רואה ולומד את העולם דרך מִשְׁקְפֵי הבוגרים המשמעותיים לו. הן לאופטימיים והן לפסימיים, לחיוביים כמו לשליליים, יש במסלול החיים הרים לטפס, נהרות לחצות וקרבות ללחום. אין קיצורי דרך, ולעמל יש ערך. אך כגודל מאמץ המערכה והעמל כך גודל הסיפוק שבא בעקבותיהם. ככובד המשא כך תנופת ההתפתחות האישית לאחריה. לא לַקַלִים הַמרוֹץ! ניתן להכין 'מנה חמה' אינסטנט בדקות ספורות, במקום להשקיע בנזיד עשיר בבישול איטי. אפשר להשוות בין התוצאות?


גמ''ח הש''ס -(מתוך הספר דורש ציון- בראשית)

    ה 'שאגת אריה' היה בבחינת "אריה שאג מי לא יירא". הוא לא פחד לחלוק על גדולי הראשונים, על מפרשי התורה והש"ס.
    עם התמנותו לרב במינץ, הוא התנה עם פרנסי הקהילה שיקצו לו חדר מיוחד, ספריה, עם כל הספרים שיצאו על הש"ס. למרות שבאותה עת ספרים היו דבר יקר ערך, הם ניאותו לקיים את תנאו, ורכשו עבורו את כל הספרים שביקש. בצעירותו, היו הספרים יקרי המציאות. לאף אחד לא היה ש"ס שלם בבית. למי שהיו שניים או שלושה כרכים מהש"ס- היה נחשב לעשיר גדול.
    הייתה אישה אחת שהתחתנה עם בעל ממשפחה עשירה, והיא התנתה עמו שהיא מסכימה להינשא לו בתנאי שירכוש לביתם החדש ש"ס שלם! הבעל כיתת רגליו ממקום למקום, כאן השיג את הכרך הזה, ושם את הכרך הזה עד שלבסוף עלה בידו להשלים את הרכישה, והוא אכן קנה, בהון תועפות, את כל כרכי הש"ס. האישה הייתה מנהלת גמ"ח: "גמ"ח ש"ס". כל מי שהיה צריך לעיין באיזושהי מסכת, היה בא לביתם ושואל את הכרך לתקופה קצרה. גם ה 'שאגת אריה' היה מגיע מידי פעם, ושואל את אחד הכרכים. האישה, בהבחינה בגדלותו, אמרה לו באחת הפעמים: "כבודו לא צריך לטרוח, ולבזבז זמן יקר, לבוא לביתנו על מנת לשאול כרך מן הש"ס. כבודו יכול לשלוח מישהו, לומר לו איזה כרך הוא צריך, ואני כבר אביא לו את הכרך המבוקש לבית המדרש" . וכך אכן נהג ה 'שאגת אריה'. כל אימת שהיה נזקק לכרך מסוים היה שולח מישהו אליה, והיא הייתה מביאה לו את מה שביקש.
ה 'שאגת אריה' ברך אותה, שבשכר זה תזכה לשני בנים, האחד שלא יצטרך לש"ס, כי ידע את כולו בעל פה, והשני שידע לפלפל, להקשות ולתרץ, על כל מה שכתוב בש"ס. ואכן ברכתו של ה 'שאגת אריה' התקיימה, והאישה זכתה לשני בנים: הראשון – רבי חיים מוולוז'ין שהיה בקי בש"ס, וידע את כולו בעל פה, והשני - אחיו, רבי זלמן מוולוז'ין, שהיה חריף גדול.


החוויה היהודית



יום שלישי, 23 בינואר 2018

אמרי שפר ח' שבט ה'תשע"ח



בכדי לחוש אושר וסיפוק, בשביל לשאוף לגדולות ולזכות למימוש המאווים, נדרש לאדם ביטחון עצמי. לא די באינטליגנציה ובכישרונות כאלה ואחרים. את בטחונו העצמי של ילד ניתן לטפח ולחזק, ובהתנהלות שגויה שלנו הוא עשוי לאבד מתנת א-ל מיוחדת זו.

   ''ד' ילחם לכם ואתם תחרישון" (י"ד י"ד). י"ל ע"פ מה שאמרו חז"ל (יומא כ"ג): 'כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו'. ו"ילחם" אותיות "ימחל", וזה הרמז: ד' ימחל לכם על העבירות בזמן שתקיימו "ואתם תחרישון" תהיו מן הנעלבים ואינם עולבים, ולא תגמלו לעושי רע כגמולו. (אמרי ברוך(

    ''וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים" (י"ד ל'). מצרים שקידשו שם ד' ע"י שמתו בענשם, באו תיכף על שכרם. מה רוצה יהודי נאמן בסוף חייו - ג' דברים שיוציא נשמתו בקרב 'מנין' יהודים, ויטבילוהו לטהרה, ושיחלקו את ממונו לצדקה. וכן המצריים זכו בשלושתם: יצאה נשמתם בים סוף במעמד ששים ריבוא מישראל, כולם הוטבלו בים, וכל כספם וזהבם נפל בידיים כשרות. (רבי חיים מרדכי מסלונים(

''זה אלי ואנוהו" (ט"ו ב'). "זה אלי" ר"ת "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ' ח'), ור"ת "זה השולחן אשר לפני ה' " (יחזקאל מ"א כ"ב), לרמז – אדם מישראל המכריז על עצמו "זה אלי" שיש לו אמונה בהשי"ת, אפשר להכיר זאת – כיצד הוא מתנהג בשבת קודש בשולחנו בדברי תורה בשירים ותשבחות לפני ד'. (ספה"ק(

הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א מספר על הדירה שרעייתו ע"ה בחרה, ועל התפילה (לקראת שבת מלכתא – ויגש)
    כשבאנו להתגורר ברמת אלחנן, רחוב הרב זוננפלד עדיין לא היה מיושב. הקבלן הציע לרעייתי ע"ה כמה דירות, ואמר: "תבחרי לך את הדירה הטובה ביותר". מצדו, ניסה הקבלן לשכנעה לבחור דירה עם 'כיוונים טובים', דהיינו שבקיץ נושבת שם רוח נעימה, ובחורף אין רוחות חזקות, וכיוצ"ב. הגיבה אשתי ואמרה: "אני מודה לך מאוד על ההצעות, אבל אותי מעניין רק דבר אחד: באיזה כיוון אוכל לשמוע יותר טוב את התפילה מבית הכנסת? באיזו דירה יהא באפשרותי לענות אמן, ואמן יהא שמיה רבא, קדיש וקדושה ? – זו הדירה הנרצית לפני ביותר". הראה לה הקבלן את בנין מספר 22 דירה 7 ,היכן שאנחנו מתגוררים כל השנים, אך ציין בפניה שמבחינת אוויר ושמש יש דירות טובות יותר. היא לא נענתה לשכנועיו והפצרותיו ואמרה: "בדבר אחד חפצתי, לשמוע את התפילה מבית הכנסת!". ואכן, במשך כל השנים דקדקה לשמוע ולעשות בכל ליבה ובכל נפשה את כל מה שנשמע מבית הכנסת. הייתה תקופה שהילדים התלוננו על הרעש המגיע מכיוון בית הכנסת בימי הסליחות. שהרי, כבר באמצע הלילה מתחיל מנין אחד לסליחות, המסתיים בשעה אחת וחצי; המניין השני מתחיל ב-4 , השלישי ב-6 , וכך יוצא שכמעט אין אפשרות להירדם בלילה... תשובתה לבני ביתה הייתה: "דעו לכם ילדים, קול נפץ של טיל יפריע לכם הרבה יותר... אנחנו צריכים לשמוח עם הקולות של התפילה, המונעים מאתנו פיגועים ומעשי חבלה למיניהם. אין לך קול ערב יותר מאשר התפילה!
החוויה היהודית




אמרי שפר ז' שבט ה'תשע"ח


בשם הגאון רבי שמשון מאוסטרופולי זי"ע אומרים (ומובא בחת"ס עה"ת), שהנה ידוע כי אותיות "בומף" (אותיות השפתיים) ואותיות "אהחע" (הגרוניות) מתחלפות זו בזו, לפי שמוצא המבטא הוא אחד. ואם נחליף את ה"פ" של "פרעה" ל'ב', ואת 'ע' ל'א' יצא האותיות "ארבה", וזה רמז הקב"ה "בא" אל "פרעה" הכנס את המלה "בא" לתוך "פרעה". ובזה מבאר ההמשך "למען שתי אותתי אלה בקרבו" תשית את האותיות הללו של "בא" במקום שתי אותיות אצל 'פרעה' ויצא אך "ארבה", כי היא המכה שעליך להכות עתה מצרים. )הגה"ק ר"ש מאוסטרופלי זי"ע(

    הרדב"ז (הובא ב"באר היטב" סי' צ' סעי' כ"ג), הסיק הלכה חמורה, והיא, שאסור לו לאדם להתפלל מול מראה אשר בה נשקפת דמותו, משום שבשעת כריעתו בתפילה הוא נראה כמי שמשתחווה לבבואתו, אף על פי שמראה זו כלל אינה עבודה זרה ואין בה צורה ממשית, והמתפלל אינו מתכוון לכך והדבר אף לא עולה על דעתו. ואכן, ה"משנה ברורה" (סי' צ' ס"ק ע"א) פסק, כי לא זו בלבד שאסור להתפלל מול מראה בעיניים פקוחות מחמת ההפרעה לריכוז, אלא אף בעיניים עצומות אין לעשות כן, מפני שנראה כמשתחווה לבבואתו.

   יש כלל לגביי השוואה בינינו לבין אחרים: אנו אומרים בכל יום ב 'ברכת יוצר': "אשר בשמים מעל ואשר בארץ מתחת..." בשמים (-בעניינים רוחניים) ממעל - תראה מי מעליך ותשאף למעלה. ובארץ (-בעניינים הגשמיים) מתחת - תראה מי מתחתך וממילא תעריך מה שיש לך...

    כל אדם פרטי והאומה בכללותה, כמו במצרים, שרויים במצרים של גשמיות, שפלות, נפילות, ושערי טומאה רבים. כמו דור יוצאי מצרים, גם אנו כיום עלולים לחשוב כי אין אנו ראויים כלל ליציאה מן המצרים הרבים הללו לגאולה. אך כשם שמצרים היא מציאות של ההווה, כך אף היציאה ממצרים היא התרחשות תמידית של ההווה ולכן חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים.

''ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה" [מ"ו, כ"ח]. (ברכי נפשי).
    רש"י מביא בשם המדרש, 'להורות לפניו, לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה'. תיקון בית-תלמוד יכול הוא להיעשות בכמה אופנים, כמו זה שיסופר כאן, מתוך מעשה מופלא, שמסופר מפי הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א.
    עשיתי פעם את דרכי לבני ברק, והנה עוצרת לידי מכונית מפוארת, ונהגה אומר שגם הוא נוסע לבני ברק, ומזמין אותי להצטרף אליו. נכנסתי לרכב, ואז מתברר לי שהנהג הוא נכה קשה מאוד, ממש בבחינת שבר כלי. הרכב הוא נוהג בו, מתאים לנכים קשים כמותו, כשהכול נעשה בלחצנים דיגיטליים . בשבוע שלאחר מכן שוב נתקלתי בנהג הנכה, שלקחני גם הפעם לבני ברק, אבל לנסיעה זו הצטרפו שניים מבניו של הנהג, שעשו רושם כמוצלחים ביותר, ברי-אוריין ובעלי יראת שמים, ובנוסף לכך – גם בעלי נפש אצילה, ומידות תרומיות. פרחים של ממש. הדבר הפליאני במאוד, שכן הנהג עצמו לא הצטייר כבן-מעלה, ואם כן מה היתה זכותו לגדל ילדים שכאלה ? החלטתי להתעניין בזהותו של האב-הנכה, ועלו בידי פרטים מדהימים.
האיש הזה עבר שיתוק, ואינו מסוגל לשבת זמן רב על מקום אחד; עקב השיתוק הוא מתקשה גם בדיבורו, וכל זה מונע ממנו להשתתף בעצמו בשיעורי התורה הנמסרים בבית הכנסת שלו. עד כאן ה'לא'. ומה הוא 'כן' עושה? הוא החליט שכיוון שאין לו אפשרות להגיע בעצמו אל השיעור, הוא ישרת ברכבו המפואר את הלומדים, ואת הרבנים כאחד. הוא נצמד אל הרב המקומי במקום מגוריו, ומביא אותו – ואת שאר הרבנים – אל בית הכנסת. הוא עושה זאת גם לפני השיעור, וגם לאחריו, וכשרואה שאחד הלומדים לא הגיע, הוא נוסע אליו הביתה, מתדפק על הדלת, ואם בעל הבית מצטדק ואומר שאינו מרגיש בטוב, הוא משכנעו לנסוע לשיעור במכוניתו המפוארת . במהלך השיעור הוא מגיש מזונות ושתייה ללומדים, ומשמש את המקום התורה בצורה מכובדת ביותר. וחשבתי לעצמי שאיש זה נימנה על מי שהמשנה אומרת 'אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, וכו', והשכמת בית המדרש שחרית וערבית, וכו', ותלמוד תורה כנגד כולם' . והיעב"ץ התקשה ש 'השכמת בית המדרש' היינו 'תלמוד תורה', ולשם מה כתבה המשנה את שני הדברים? ובספר 'הערות' למו"ר הרב אלישיב זצ"ל על מסכת חגיגה כותב על כך: 'הוא משכים בבוקר לבוא לבית המדרש קודם שיבואו הלומדים, ומסדר הספסלים, ומכין המקום ללימוד התורה, ומביא להם לשתות, שבזה נחשב כאילו הוא בעצמו לומד'... וכל ההגדרות הללו תואמות במדויק את דמותו ומעשיו של האב-הנכה, ומכיוון שכך אפשר להבין כבר מדוע זכה לבנים מוצלחים שכאלה

החוויה היהודית










יום ראשון, 21 בינואר 2018

אמרי שפר ו' שבט ה'תשע"ח



אילן אילן במה אברכך? הלוא פירותיך מתוקים צלך נאה ואמת המים עוברת דרכך, אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעים ממך יהיו כמותך.

הכוזרי מביא: שיש טבע לאדם, שאיננו מתפעל מהדברים היום-יומיים שקיימים בעולמו – הם נעשים לו טבעיים וברורים מאליהם. לדוגמא: אדם איננו מתלהב ממשכורת שהוא מקבל מדי חודש בחודשו תהיה היא גבוהה ככל שתהיה. אך אם בעל הבית נותן סלסלת פירות ט"ו בשבט.. או מתנה ששווי שאינו פרומיל ממשכורתו הוא נהנה ומתרגש מאד. מה קרה?! הרי אמש קיבלת פי מאה ואפילו תודה לא אמרת?! נכון! לזה הוא התרגל כבר...

   ולכן הצרה נקראת "צרה" כיוון שהיא נובעת ממקום צר, שכאשר האדם לא מיושב בדעתו ואינו רואה את התמונה הרחבה, אז הוא נמצא במצר, במקום צר שמביא אותו לראות את הכול מאותה זווית ראיה צרה. ואז הוא מרגיש לחץ באותו מקום צר, והוא לא מצליח לחשוב בהיגיון כלל. הוא פועל מתוך רגש של אותו הרגע ועושה דברים מזיקים. וזה מה שניסו לעשות לעם ישראל במצרים, שלחצו אותם ועינו אותם כדי שלא יחשבו בהיגיון, ולכן היא נקראת "מצרים", שהיה מקום צר.

    יהודי שאוהב את ה', הוא לא נקודתי ומחפש להתפטר, אלא מרחיב הלאה את המצווה. הוא לא מחפש להוציא את השבת כמה שיותר מהר, אלא משתדל לסחוב אותה עוד קצת. הוא לא מכניס אותה ברגע האחרון, אלא מכניס אותה בחיבה כבר בפלאג המנחה.

חליפה (אחת שאלתי 2)
    מעשה שהיה בגביר נכבד מחוץ לארץ שהגיע לביקור בארץ ישראל, ובאחד הימים הזדמן לכולל בו לומדים אברכים מצוינים. כשנכנס הגביר לבית המדרש, הבחין שהציבור מתכונן לתפילת מנחה, והחליט שגם הוא יעמוד להתפלל עימהם. אך בעיה אחת הטרידה אותו - הוא שכח להביא את חליפתו, וכיהודי המדקדק במצוות, הוא מקפיד תמיד ללבוש חליפה בעת התפילה. פנה אפוא אל אחד האברכים ושאלו: "האם יש כאן חליפה מיותרת שאוכל ללובשה בתפילה?". השיב לו האברך במאור פנים: "אני מתפלל מאוחר יותר, תוכל ללבוש את חליפתי".
    האברך מיהר למסור את החליפה לידי הגביר, והלה מיד הבחין שהיא לא הייתה כלל מסוג החליפות היוקרתיות שהוא נוהג ללבוש, אלא חליפה פשוטה מאוד. אך המעניין הוא, שעם החליפה הזאת חש העשיר הנכבד התעלות והתרוממות הרוח בתפילתו; הוא חשב בליבו, 'ככל הנראה אני עטוף בכסות של תלמיד חכם שאין לו בעולמו אלא תורה...'. הגביר סיים את תפילת העמידה, ובעודו ממתין לחזרת הש"ץ, הבחין שבכיס החליפה ישנם דפים המלאים בדברי תורה שנכתבו בכתב יד ברור ומסודר להפליא. הוא שלף מהכיס דף אחד, עיין בו, ואורו עיניו... הדף היה מלא בדברי תורה מתוקים מדבש, והגביר קרא אותם מתוך עונג רב.
    לאחר התפילה תלה הגביר את חליפת האברך על מתלה החליפות, והלך לדרכו. מאוחר יותר, כשלבש האברך את החליפה, מצא בתוך הכיס שבה מעטפה, אותה הניח עבורו הגביר. האברך פותח את המעטפה ומוצא בה - 1000 דולר!... לצד השטרות הונח נייר עליו כתב הגביר: "הייתה לי הרגשה מיוחדת כשהתפללתי בחליפתך, שכפי הנראה ממנה, הינך תלמיד חכם הזקוק לתמיכה כספית".. הגביר הוסיף וכתב: "התפעלתי גם מחידושי התורה הנפלאים שלך, שמצאתי בכיס החליפה"... האברך מיהר לגשת אל הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א וסיפר: "חידושי התורה שהיו בכיסי, מהם העשיר כל כך התפעל, למעשה לא היו שלי... לא אני כתבתי אותם, אלא אחד מחבריי... מה עלי לעשות עם הכסף שקיבלתי, האם הוא שייך לי או שמא עלי למוסרו לכותב חידושי התורה?". השיב מו"ר: נראה שבעל החליפה יכול להשאיר אצלו את מלוא הסכום, משום שמסתבר שהתרומה הייתה ניתנת לו אף ללא מציאת חידושי התורה, לאחר שהגביר התרשם שמדובר בתלמיד חכם עני, וזכה להרגשה מיוחדת בתפילה עם חליפתו, וקריאת חידושי התורה רק הוסיפה לתחושת הערכתו לאברך. וכפי שראינו, הגביר פתח תחילה בהתרשמותו מהחליפה, ואת התרשמותו מדברי התורה ציין לבסוף, ולכן יש לנקוט שהמתנה שייכת לבעל החליפה. כמו כן, הגביר אמר שרוצה ליתן את הכסף לבעל החליפה, ולא הציב תנאי שהמתנה ניתנת לו רק אם דברי התורה נכתבו על ידו, אלא נתן בסתם, ללא הגבלות, וממילא המתנה שייכת לבעל החליפה בלבד!לסיכום: האלף דולר שייכים לבעל החליפה


החוויה היהודית



אמרי שפר ד' שבט ה'תשע"ח



בסיפור יציאת מצרים מופיעים שני המרכיבים האלה – גאולה לישראל ונקמה במצרים. אילו בני ישראל היו נגאלים והמצרים לא היו באים על עונשם, היה בכך משום חוסר צדק הזועק לשמים. לכן היה חשוב שהמשעבדים האכזרים יקבלו את גמולם, ובכך יוכח שסוף הצדק להיעשות וסוף הטוב לנצח.

    דוד המלך מבקש בספר תהילים: "ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו" – שמחתו של הצדיק היא כשהוא רואה את הנקם שנעשה בעושי הרשע. ודוד המלך ממשיך ומפרט את התועלת החשובה של הגמול: "ויאמר אדם, אך פרי לצדיק, אך יש אלוקים שופטים בארץ". יש כאן מסר חיוני מאין כמותו – יש פרי וגמול טוב לעשיית צדק, ויש מי ששופט ומעניש את עושי העוול.

   הבורא מכונה "א-ל רחום וחנון", ובה בשעה "א-ל נקמות". כי יש מי שראוי לרחמים, ומי שחובה לקחת נקמה ממנו. הנקמה מוזכרת אין ספור פעמים במקורותינו ובתפילותינו. בימים הנוראים, מול ארון הקודש הפתוח, אנו מבקשים: "אבינו מלכנו, נקום נקמת דם עבדיך השפוך".

    הרדיפה אחר תאוות העולם מביאה את האדם להתמקד רק בזה. ואז אדם יכול להשתטות, לוותר על ערכים, לזרוק את המשפחה, ללכת נגד האמונה שלו ולהזיק לעצמו בדרכים שונות, ובלבד שיצליח להשיג את אותה תאווה דמיונית שלא תספק אותו כלל, וגם אם יצליח להשיג אותה, מיד תגיע תאווה חדשה גדולה יותר במקומה.

המוניות והרב (אפריון שלמה, עלון 247)

    חברת נהגי מוניות במקום מגוריו של הרב ידעו, שרבי יצחק זילבר זצ''ל אף פעם לא עומד על המקח על מחיר נסיעה, אלא משלם כמה שיגידו לו. באחד הבקרים, והוא בכל בוקר, בשעה תשע, נסע מהבית לרבנות , וכמובן ידע טוב מאוד כמה עולה נסיעה כזאת — התערבו ביניהם נהגי המוניות: כשרבי יצחק יכנס למונית ליד ביתו בסנהדריה המורחבת, במקום 12-15 שקלים, שעולה הנסיעה לרחוב כורש, יגידו לו "מאתיים". האם הרב זילבר ישלם זאת או לא?! ההתערבות ביניהם הייתה על כסף. ואכן, הזמין רבי יצחק מונית. הנהג הסיע אותו, ובהגיעם ליעדם, הוא הביט קדימה ומבלי להסתובב, בארשת פנים של קור רוח מעושה, סינן בין שיניו: "מאתיים". אפילו רבי יצחק לא ציפה לזה! ומיד הוציא את כל תכולת כיסיו — כל הכסף, השעון, פנקס הצ'יי́קים, ואמר לנהג: "חכה, אל תפחד. קח את כל זה בתור משכון. לא ארמה אותך. אני עכשיו אקפוץ לרבנות ואֶלווה שם כסף. וגם על זמן ההמתנה אשלם לך. אל תדאג, לא ארמה אותך". אץ, לווה מאתיים שקל, חזר ושילם. נהגי המוניות סיפרו לי, שבמכשיר הקשר הפנימי הודיעו: "הרב זילבר שילם על הנסיעה מסנהדריה המורחבת עד לרחוב כורש מאתיים שקל! מאתיים!!!" כל מוניות החברה — שבעיםֿ שמונים מוניות — הגיעו לרבנות למשך חצי שעה כל האזור היה פקוק!! כל הנהגים באו אל רבי יצחק להחזיר את הכסף..



 החוויה היהודית





יום שישי, 19 בינואר 2018

אמרי שפר ג' שבט ה'תשע"ח



אומרים בשם רבי יוסף חיים זוננפלד, 2 בעלי חיים עזרו לישראל ליציאת מצרים, החמור במשאם של ישראל ממצרים, והכלב שלא חרץ לשונו, ולמה לכלב נותנים רק נבלה, ולחמור עושים מצות פטר חמור ומכבדים אותו בפרסום גדול, מפני שהחמור נתן כתף פירוש שהוא טרח ברכוש גדול כמו שאמרו חז"ל אין לך עני שבישראל שלא לקח משא של 90 חמורים, רואים אנו מזה הבדל גדול בין מצווה הבאה ע"י טרחה למצווה הבא בנקל .
      אמר רבי שמחה בונם מפשיסחה: קודם ביאת המשיח יהיה קיץ בלי חום, וחורף בלי קור, לומדים בלי תורה, וחסידים בלי חסידות, צדיקים בלי מעשים טובים, ובעלי מידות ובם כל מום רע ...
      בתור עובדי ה' אנו צריכים לא רק לקיים את המצוות, אלא גם לשמוע אליהן – לקלוט ולהפנים את המסרים הנובעים מהן .   ( הרב אהרן ליכטנשטיין)
     בתיבת 'אתם' מרומז על מה שאמרו חז"ל "שלשה ספרים נפתחים בראש השנה צדיקים בינונים רשעים", א מרמזת על הצדיקים שהיא אות ראשונה, ת מרמזת על הרשעים שהיא אות אחרונה, ומ' מרמזת על הבינונים שהיא באמצע הא-ב .
     בתיה בת פרעה, כשהושיטה ידה לתיבה האם ידעה את מי היא מצילה? האם שיערה שזה מושיעם של ישראל, אבי הנביאים, מנחיל התורה, שעל ידו תיזכר גם היא לטובה לנצח נצחים?! ולמעשה, כל ילד יהודי הוא כמשה בתיבה, אין לנו מושג איזה עתיד מזהיר נכון לו, יתכן שיהיה לגדול הדור אם אך תינתן לו ההזדמנות, אם ייפתח לו פתח. האם נסתפק באנחה ומשיכת כתפיים או נושיט יד, כבתיה. נפתח יד, כמגיד מדובנא. וכל הפירות, לדורות עולם, יזקפו לזכותנו?! נתמוך, במעשה ובממון, ככל יכולתנו, בחינוך התורני. ובראש ובראשונה נפיק את המרב מבנינו ומבנותינו. מי יודע, אולי הם שיאירו לדור הבא!

     בתקופת החפץ חיים בולגריה זכתה לקבל עצמאות - והנושא הזה עשה רעש בכל העיתונות, ובעיתון המקומי 'המליץ' שהיה באותה תקופה נכתב כך: בולגריה כבר זכתה לעצמאות, בקרוב אצלנו היהודים. כאשר נודע הדבר לחפץ חיים הוא מירר בבכי ואמר: האם זו היא תקוות העם היהודי במשך 2000 שנה? להיות עצמאים? וכי זו הייתה משאת נפשו של רבי שמעון בר יוחאי? אולי של האר"י הקדוש? חלילה! משאת נפשו של העם היהודי מאז ומתמיד הייתה שהשכינה תצא מהגלות וכבוד שמים ימלא את העולם, ותתקיים בנו התפילה שאנו אומרים בראש השנה וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' א-לוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה [מושלת]. וכל עוד לא הגענו לרמה הזו, הרי שאנו בגלות.

     בתניא מובא רוב הצרות בעולם בא ממחלוקת לשם שמים .
     בתעניות וסיגופים לא נשיג המטרה, ולכן צריך לעבוד את ה' בשכל ובמוח ובדעה, מוח שליט על הלב, ומביא בשם (הנועם אלימלך) שכתוב (יקרא כג, כב) 'בקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת השדה' וכתוב (דברים כ יט) 'כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור'. שהכוונה לרמז על חודש אלול שיש בו תרצ"ו שעות, וזהו הכוונה 'כי 'תצור' (תרצ"ו) אם רוצה אתה להלחם בגוף, שנוטה אחר הלב, 'לא תשחית את עצה' לא תשחית הגוף בסיגופים, כי ממנו תאכל, רק על ידיו אפשר לעשות מצוות ומעש"ט, לאכול בעוה"ב ,     ובגופים חלשים א"א לעבוד את ה' ב93ורות אחרונים  ( אמרי יוסף (

  ופרעה חולם ".    (אפריון שלמה, גיליון 236)
     לחלומות יש משמעות מיוחדת, ל 'משך חכמה' יש בפרשת בהר ביאור שלם שנאמר לו בחלום. יש אפילו פסקים של ראשונים שנפסקו על פי חלום  .  ו ה 'אור זרוע' קרא לספר שלו על שם ספק שהותר לו בחלום .
      במלחמת יום הכיפורים המצב היה קשה. להשמיד, להרוג ולאבד   המדינה כבר הכינה את עצמה לרבבות של קברים   בחסדיו הגדולים של השי"ת, ישראל צלחה את המלחמה ...  שמה לא ראו סייעתא דשמיא, אלא ראו את ה-'דשמיא' לבד   
     אחרי המלחמה, מראיין אחד ברדיו העלה את רפול לשידור   ורפול אומר לתומו, שהמזל של המלחמה היה שחטיבה 7 גויסה לפני הזמן . '  למה?' הוא לא יודע, אבל לולא כך היינו אבודים  המראיין לא טמן את ידו בצלחת, ומיד העלה לשידור את מפקד חטיבה 7 ,יאנוש בן גל ...   שואל אותו המראיין: תגיד לי, מדוע גייסו את החטיבה שלך שבועיים לפני הזמן המיועד, הרי לא היו חששות למלחמה  ...?  אמר לו בן גל: לא תאמין, אבל חלמתי חלום. חלמתי שאמרו לי באמצע השינה   תקום עכשיו! ותהפוך את העולם כדי לגייס את החטיבה, משום שעומדת לפרוץ מלחמה ...   באתי בבוקר לממונים עלי ואמרתי להם שחלמתי חלום   אני רוצה לגייס את החטיבה עכשיו, עומדת לפרוץ מלחמה   אמרו לי: 'אין שום בעיה, אתה יכול להתחיל לגייס את החיילים שלך בחלום   נראה לך שאנחנו נגייס אלפי חיילים בגלל חלום  ?!'  אבל החלום היה כל כך מוחשי, שהרגשתי שאני חייב לפעול בעניין   לא הרפיתי והפכתי שולחנות, עד שלבסוף הצלחתי לגייס את החטיבה.

החוויה היהודית