כששאלו פעם אחד מתלמידיו של רבינו הגה"ק ר' שמעון מיערוסלאב במה
הארכת ימים, ענה לו שכשאדם מתרעם אחר מידותיו של הקב''ה, ויש לו טענות ושאלות
אומרים לו משמים שיבא למעלה ויתרצו לו את כל השאלות והקושיות, אך הוא מעולם לא
התרעם ולא היה לו שום טענות וקושיות למרות שהיה לו קשיים עם אשתו וגם היה סגי נהור
ועוד צרות שהיו לו ר''ל, בכל זאת הצדיק לא התרעם כלפי מעלה חלילה ולכן לא הצריכו
להעלותו לשמים להסביר לו סיבת הדברים שקרה אתו.
כשתחשוב לעומק, תגלה שאתה לא שונא מי שהוא,
אתה פשוט מרחם עליו...
כשתעלה לשמיים לא ישאלו אותך למה לא כתבת
את סיפור חייך, ישאלו אותך למה לא קראת אותו בזמן.
"כשתשאל על אדם, שאל מי רעהו. כי כל
אדם יעשה מעשה רעהו." (רבי שלמה אבן גבירול)
הסכנה האמיתית (הרב יחזקאל שובקס)
ג'ון וארווין נולדו בסידני בהפרש של
חצי שנה. הם למדו יחד באותה כיתה בבית הספר המקומי בעיר. העובדה שהם נולדו לאמהות
יהודיות לא אמרה להם או לבני משפחותיהם כמעט כלום, מלבד אי אלו חגים אשר הקפידו
לחגוג, כמו: פסח ראש השנה וחנוכה. היה פרט נוסף
בחייהם שהזכיר להם את יהדותם. פעם בשנה היה מגיע לסידני שד"ר מארץ ישראל
במטרה לאסוף כסף עבור מוסדות התורה. מנהג עשה לו השד"ר שבבואו היה מכנס קבוצה
גדולה של ילדים יהודים בשבת אחה"צ. במהלך הכנס כיבד אותם במיני מתיקה שהביא
איתו מארץ ישראל, שר איתם כמה שירים יהודיים מוכרים, ולאחר מכן מסר שיחת חיזוק
קצרה עם רעיון קצר על הפרשה המלווה במוסר השכל. רוב הילדים אפילו לא ידעו את שמו
של השד"ר, אבל פניו האציליות, תנועותיו המלבבות וקולו החם והלבבי גרמו לילדים
לרצות להאזין לדבריו.
בגיל עשרים ומשהו כאשר ג'ון וארווין
ביקשו להשתחרר ולהתפרק, יצאו לטיול משותף למשך כמה חודשים. זה היה בשבת בשעה שתים-עשרה בדיוק. הם
היו באמצע מסלול הליכה בפארק הלאומי "לנגטאנג" אשר נמצא ברכס הרי
ההימלאיה, לא רחוק מ"קטמנדו" בירת נפאל. פתאום החלה האדמה לרעוד מתחת
לרגליהם. בשניות הראשונות אפילו לא קלטו מה קורה, אבל אז הגיע לאוזניהם רעש עצום
בלתי מוכר. עוד
הם מנסים להבין מה קורה, והם רואים משהו לבן אדיר מימדים מתקרב אליהם מפסגת ההר.
זו היתה מפולת שלג אדירה. יחד החלו לנוס מן המקום בכוחות לא להם. לאחר כמה דקות
ארוכות של חרדה שנדמו כנצח, השתרר שקט. זה היה שקט מוזר. מיד החליטו לחזור לכפר ממנו יצאו בבוקר.
אך מהר מאוד איבדו את הדרך. מתברר שכתוצאה מהרעידה כוסתה האדמה בבוץ ושלג, וקשה
היה לזהות את תוואי הדרך חזרה. ועדיין המשיכו
במאמציהם.
לקראת ערב הגיעו למה שהיה אי פעם כפר.
אך לא מצאו בו כלום. כל הבתים בכפר התמוטטו על יושביהם, והכפר כולו כוסה בשכבת בוץ
ושלג. ברשותו של ג'ון היה טלפון לווייני שאיתו הצליח
ליצור קשר עם הוריו ולהודיע על מקום הימצאם. מעתה נותר להם לקוות שממשלת אוסטרליה
תשלח מסוק לחלץ אותם, ובינתיים ניצבו שניהם בפני כמה סכנות קיומיות. הראשונה
והעיקרית - זה הרעב. הם צריכים שיהיו בידיהם מאגר של מזון
ושתיה ראויים לכמה ימים או - במקרה הגרוע יותר - כמה שבועות. גם הקור העז הגשם
והרוחות העזות, הן בלתי נסבלים באזור הזה, בפרט כאשר אין להם מחסה ראוי לשהות בו. מעתה
כל קופסת אורז, כל כד מים או כל גזיר עץ שראוי לבעירה, הופך לפריט אשר
עשוי להציל את החיים. הלילה הראשון היה קשה במיוחד. רעבים
וצמאים הצליחו בקושי להגן על עצמם מפני הקור, שלא יגיעו למצב היפותרמי בו הגוף
מאבד את חומו באופן קיצוני.
למחרת בבוקר, החלו לשוטט ברחבי הכפר
ההרוס וחיפשו אוכל ושתיה. למזלם הרב, פגשו קבוצה נוספת של חמישה מטיילים זרים.
בהתחלה שמחו מאוד, כי ככה יוכלו בכוחות משותפים לתור אחר אוכל וענפי עץ לחימום. אבל
מהר מאוד התברר להם שהשמחה היתה מוקדמת מדי. אם בחיים הרגילים קשה לאנשים לחשוב על
הזולת, קל וחומר כאשר נמצאים במלחמה קיומית על החיים. וכך החלה להתפתח מלחמה סמויה ביניהם על
כל גרגיר אורז וכל מאגר קטן של מים ראויים לשתיה. ג'ון היה טיפוס קצת פזיז ולעתים סבל
מהתפרצויות זעם. ההתרחשויות בימים האחרונים רק העצימו בו
את התכונות הללו. וכך הקטטות הסמויות התפתחו מהר לתגרה
אלימה בין ג'ון לבין שני גברתנים מהקבוצה השניה. ארווין עמד מן הצד מפוחד ומבועת
כולו. דווקא ברגעים הקשים האלו, כאשר הסיכוי לשרוד הוא קטן כל כך, מצא לו ג'ון
הזדמנות לפרוק את יצריו. הקבוצה השניה הרי גדולה מהם וכנראה גם אכזרית מהם, והם
עלולים לחסל אותם בקלות.
הלילה השני אולי היה קצת נוח יותר
מבחינה גשמית, אך ארווין לא הצליח זמן רב להירדם מרוב פחד. וכאשר נרדם חלם חלומות
מפחידים ומבעיתים. בשעה ארבע בבוקר התעורר פתאום מתוך חלום
מתוק. הוא היה נרגש כל כך עד שהעיר את ג'ון בשקט. הוא היה חייב לשתף אותו בחלומו. וכך
תיאר: "פתאום מצאתי את עצמי באולם של בית הכנסת. ראיתי את הרב ההוא מארץ ישראל עומד
ודורש. זה היה כל כך מוחשי, אני אפילו זוכר את הדברים שאמר. הוא המחיש לנו כיצד
מגיעה רוח חזקה ומטלטלת את ענפי העץ, העלה הקטן והחלוש מתנענע בחוזקה ומכה על העלה
שלידו. לו היו כל העלים מתאחדים ומתדבקים אחד בשני לא היה ברוח שום כוח להזיז
אותם, אבל עכשיו שכל עלה ניצב לבדו, לא רק שהעלה מתנענע הוא גם מכה בעלה שעומד
לידו. בסופו של דבר שניהם נושרים מן העץ."
ג'ון נענה מיד. "אתה לא המצאת את
הדברים בחלום שלך, זה סיפור אמיתי. שנינו שמענו את הדרשה הזאת מפי הרב הזה לפני
כמה שנים. אני זוכר את ההמשך. הוא אמר שעם ישראל נמצאים בגלות, ובמקום שיהיו
מאוחדים יחדיו ויעודדו זה את זה, כל אחד מנסה לדחוף את השני, ואז כולם נופלים. הוא
נתן אז כמה דוגמאות קטנות ומוחשיות מן החיים, כיצד במקום שכל אחד ידאג לשני וכך
ייטיב לכולם, כל אחד מוודא שלא יהיה לשני וכולם יוצאים נפסדים". "אני ידוע מדוע חלמתי עכשיו
על הדרשה הזאת - הגיב ארווין - כי היא ממש אקטואלית עבורנו. כל עוד כל אחד מאיתנו
ינסה לדאוג לעצמו ולדחות את השני, בסופו של דבר אף אחד מאיתנו לא ישרוד. בזמן כזה,
עלינו להתאחד, לוותר כל אחד עבור השני, לדאוג כל אחד לשני, ורק כך נוכל לחזור
הביתה בריאים ושלמים.
הנערים לא ידעו
לצטט, כי מקור הדברים הוא ב"כלי יקר" על פרשתנו. שם הוא מבאר את פשר
הפסוק בתוכחה "ורדף אותם קול עלה נידף... וכשלו איש באחיו", כי כאשר כל
עלה חלוש נידף בשני, בסוף יתקיים 'וכשלו איש באחיו'. במקום זה, אם כל אחד יחזק
ויעודד את השני נזכה במהרה לגאולה השלמה.
חוויית השבוע שלי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה