אמרי שפר כ"ב אדר ב' ה'תשע"ו

אנו יכולים לראות כמעט בכל המקומות הקדושים שבעולם,  שיש שם מזון רב ושתייה וכדומה להשביע את נפשות המבקרים והמתפללים שם,  אמנם במקום אחד אין שם שום מזונות ושום שתייה – ואפילו כוס מים אינו בנמצא שם – והוא ה"כותל המערבי" – והוא לפי שחסידי סאטמאר אינם מגיעים לשם...   

 אתה יכול לבחור לברוח ואתה יכול לבחור להתעלם - אבל בסופו של דבר תמיד תתעורר לאותה מציאות. בעת המלחמה הנוראה היו יהודים שהיו כה רחוקים מיהדות,  עד שהגויים – הם הזכירו להם שהם יהודים... ועל זה אומרים הברכה "שלא עשני גוי" –  שאהיה יהודי ואזכור כן מעצמי,  לא שהגוי יעשה אותי ליהודי...     

הגה"צ ראש הכולל בראד שליט"א סיפר,  שהיה פעם עם מרן הגה"ק מסאטמאר זי"ע באסיפה אחת,  ודנו שם בחולשת הדורות בענייני כשרות,  ואחד הנוכחים התבטא על עצמו שהוא עושה כל הדברים לבד בבית,  ואינו אוכל משום כשרות,  שאלו הרבי "האם יין אתה גם עושה לבד?"  אמר לו הלה "האמת הוא,  שבכלל לא חשבתי מכך לעשות גם יין בעצמי", אמר לו הרבי בודאי לא חשבתם על זה! –  כי כל הדברים היא עושה, ויין אתה צריך לעשות...

הדבר הכי גרוע שבעניות הוא, שהעני מאמין שהעשירות תוציא אותו ממצוקותיו. (רבי דובער מראדושיץ)

הרה"ק בעל "אהבת ישראל" מוויז'ניץ זי"ע אמר על אלו המתפללים בחג השבועות באשמורת הבוקר,  שמנהג חסידים הוא לישון קצת ואח"כ להתפלל,  שכן "מוטב ללכת לישון כדי להתפלל, מאשר להתפלל כדי ללכת לישון"...

ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ד' (ט, ה). דהנה הכנה לתפילה היא לקבל עליו מצות עשה ואהבת לרעך כמוך והנה אמרו ז"ל אין עמידה אלא תפילה וזה ויקרבו כל העדה היינו שהיה להם קירוב לבבות ואחדות ובעת שהייתה להם בחינה זאת,  אזי ויעמדו לפני ד' היינו שהיו מתפללין אז לד'. ( חסד לאברהם)

חבר אמיתי יספר לך דברים רעים עליך ודברים טובים יספר לחברייך.

איך הפכנו לבעלי תשובה?  [מרווה לצמא)

     היינו משפחה מאושרת, בעלי עורך דין מבוקש ואני אחות ראשית בבית חולים, משפחה שחיה בבית פרטי עם שלושה ילדים מקסימים, מצטיינים בלימודים, אהובים בחברה וגורמים נחת להורים, מה היה חסר לנו? כלום, כך היה נראה לנו... סדר היום שלנו היה פחות או יותר זהה, בבוקר היינו יוצאים כולנו מהבית, בעלי למשרד שלו ואני לעבודה בביה"ח. הייתי עובדת במשמרת בוקר משעה שבע עד שלוש, הילדים יצאו ללימודים, רוני בן השבע עשרה, פזית בת העשר ויוגב בן החמש. בצהרים, קיבלה העוזרת את יוגב שחזר באחת, פזית גם היא חזרה בערך בשעה זו, אח"כ חזרתי אני בשלוש ובעלי חזר בארבע. רוני חזר מתי שרצה,  הוא היה מסיים את הלימודים מאוחר והרבה פעמים הולך לחברים, כי מה הוא יעשה עם שני אחים קטנים? הבנתי אותו ולא לחצתי עליו לחזור הביתה, הוא כבר מספיק גדול ואחראי לעצמו. בערב אכלנו יחד ארוחת ערב, היום נגמר איכשהו. שני הילדים היו הולכים לישון ורוני היה יוצא לחבר או מזמין חברים הביתה ומסתגר איתם בחדרו.  בעצם, כאן היה יכול להסתיים הסיפור שלי, משפחה שחיה ברמת גבוהה יחסית, נהנית מהווי משפחתי משותף, מילדים מוצלחים, מהכנסה גבוהה, מה עוד חסר?! כך אמרתי לעצמי, לא שוכחת לטפוח לעצמי על השכם...

     ככה הרגשתי עד שלילה אחד לפתע התעוררתי, התבוננתי במחוגי השעון הזרחני, השעה הייתה שתיים וחצי, שמעתי קול פסיעות שקטות מהקומה השנייה, גנב! עלתה מחשבה בראשי, הערתי במהירות את בעלי, הוא לא השתהה ועלה במהירות לקומה השנייה כשאני אחריו, זה לא היה גנב, זה היה בננו רוני שהסתובב במסדרון כמו 'שיכור'. בעלי נשם בהקלה: "זה אתה, הצלחת להבהיל אותנו". משהו במראהו לא מצא חן בעיני "רוני, איפה היית עד עכשיו, תסתכל עלי" רוני ניסה להסתכל, אבל לא הצליח, המבט שלו לא היה ממוקד, ראיתי זאת מיד, טלטלתי את כתפו "איפה היית, מה עשית? תספר לי עכשיו, הרגע"! "תפסיקו", אמר רוני בקלילות "נפגשנו כמה חברים, שתינו קצת, מה אתם עושים עסק"? בעלי רמז לי בעיניו, הבנו שעכשיו אין עם מי לדבר, מחשבותיו היו מעורפלות והוא לא יודע בדיוק מה נעשה איתו. "לך לישון,  מחר כבר נדבר", אמר לו בעלי... ליבנו לא בישר לנו טובות, למחרת בבוקר ניסיתי לשוחח עימו. "אימא מה את רוצה שלא יהיו לי חברים? כולם שותים, למה אני צריך להיות יוצא דופן, את רוצה שאקרא תמים וטיפש"? "אם זו החברה שלך, אז כן, אני רוצה שתקרא תמים וטיפש, רוני, אתה עדיין צעיר, זו יכולה להיות התחלה להידרדרות חסרת גבולות", אמרתי בכאב. רוני שתק, העיניים שלו שידרו שהוא לא מספר לי הכול...

     בוקר אחד, עת שהייתי במקום עבודתי, קראה מערכת הכריזה לאחד הרופאים מהמחלקה לרדת למיון. הרופא ירד ולאחר כשעה עלה, "הכול בסדר שם"? שאלתי אותו כלאחר יד. "מאוד לא, הגיע לכאן תלמיד תיכון שנפגע ממעשה אלימות בביה"ס ע"י חברו", הייתי המומה לחלוטין. בערב, עת ארגנתי את הארוחה, פנה אלי בני רוני "אימא, אני יודע ששמעת על מה שקרה היום בתיכון שלנו... את בודאי מצטערת", "בודאי רוני, אני לא מצטערת, אני שבורה עד היסוד, אני לא עצובה אלא רצוצה, מה יהיה איתנו רוני? האמנם הפכנו לכאלו אלימים"? באותו ערב דנו בעלי ואני על מצב, דאגנו מהאלימות השוררת מקרב בני הנוער "כל הבכירים במערכת החינוך במדינה עומדים אובדי עצות ופוכרים את ידיהם בייאוש מול גל האלימות הפושט בקרב בני הנוער, שביניהם גם משפחות 'הטובות' וממעמד הגבוה השקועים ראשם ורובם במעשים שכאלו, רוני אינו היחיד", אמר לי בעלי, "הם לא מעניינים אותי, חייבים לנער את רוני ולהוציא אותו מהחברה הזו", אמרתי בדאגה. " ולהעביר אותי לחברה דתית... " המשיך בחיוך. "מה זה יעזור"? "אני יודע? אומרים שגל האלימות דילג עליהם,  אולי הקרבה לשורשים ולמסורת, גורמת לתחושת ההפקרות והמתירנות לעצור על הסף". "אם כך כנראה שנצטרך להתקרב אליהם", אמרתי בפיזור נפש.

     וזה לא הגיע ביום אחד, עברו מספר ימים עד שנזכרתי בפתקית שקיבלתי מחברה על אחד הארגונים לחזרה בתשובה. לאחר חיפוש,  מצאתי אותו קרוע, ישן ומקומט.  התקשרתי וקיבלתי הודעה על סמינר שיתקיים באחד השבועות הקרובים, נרשמנו והלכנו . חזרנו הביתה מלאי רשמים חיוביים והתוודענו לטוהר ולאצילות שטמונים ביהדות. לא היו לנו היסוסים ולבטים,  הבנו שזו דרך האמת אך עשינו זאת בשלבים, הכשרנו את המטבח והפרדנו בין בשר לחלב, הלבוש היה כבר צנוע... זה לא היה קל לשמוע מסביב את השאלות מה קרה? את שני הילדים הקטנים יותר העברנו לבתי ספר חרדיים חוץ מרוני שכבר עמד ברשות עצמו...  אני מתפללת לה' שגם רוני יתפכח ויחזור אלינו הביתה לחממה הרוחנית הנהדרת, לאי של בטחון בים של רעידת אדמה אמיתית ולחוסר הגבולות הנוראיים שקיימים היום בקרב בני הנוער.

     אנו נוסיף, אמנם המשפחה עברה טלטלה שעברה על בנם,  ולפיכך גרמה להם בשיקול הדעת לחזור בתשובה, ברם אנחנו מכירים עשרות רבות של מקרים בהם אי הידיעה גורמת לאנשים 'להתרחק' מיהדותם, וברגע ש 'טועמים' מהמתיקות האמיתית, קשה כבר לחיות בשקר עצמי...  והדרך להתחבר חזרה ליהדות סלולה היא להם, ולזה קוראים - חזרה בתשובה

יש שובב ונשכר (פניני בית לוי, גיליון 312)

     בכל שנה כיון שמגיעים ימי בין המצרים, ימי האבלות על חורבן בית המקדש, נצבט ליבו של כל אדם מישראל לראות את שריד בית מקדשנו אשר שועלים עדיין מהלכים בו. שפחה תירש גברתה, ובעוד עומדים יהודים להתפלל בחצרות בית ה‘ מרעימים עליהם קול המואזין מחד גיסא, וצלצולם בטמא של פעמוני הכנסיות מאידך גיסא, היו גדולי עולם שהעדיפו להתגורר בגולה רק בעיירות מסוימות, משום שבהם לא נשמע לעולם דנדון הפעמון של אותו האיש יש“ו.

     ומעשה בילד יהודי שהצליח במו ידיו הצעירות לזרוע תוהו ובוהו ומבוכה, בקרב עדת מאמיני הכנסייה במעשה קונדס אשר חמד לו לצון, ומפירותיו של מעשה לצון זה נהנתה יהדות הונגריה כולה. וכדי שלא נדבר בחידות נספר דברים כהווייתם, דבר דבור על אופניו.

     בדור דעה של אדירי התורה שחיו ופעלו בהונגריה לפני מאה שנה ויותר תפס מקום מיוחד הגאון הקדוש רבי שמואל שמעלקא מסעליש זצוק“ל הוא היה מקובל על כל החוגים והזרמים כגאון וקדוש, וזכה להערצתם של החסידים והמתנגדים גם יחד. גדול היה בתורה ובחכמה, ובחריפות ובפיקחות גם יחד וספרו ”צרור החיים“, תופס מקום של כבוד בכותל המזרח של ספרות התורנית של גדולי הונגריה. אולם בדרך הטבע לא היה לו שום סיכוי לרבי שמעלקא לצמחו כה גבוה, ואלמלא אותו מקרה שקרה בעיירה, היה נשאר יהודי פשוט כמו אביו.

     ומעשה שהיה כך היה. באחת העיירות בגליל זיבענבירגען, בחבל טרנסילבניה, גרו פחות מעשרה יהודים. הצעיר שבהם היה האברך ר‘ יוסף קליין. איש תם וישר היה. לפרנסתו עסק בבישול יי“ש, ובעת ובעונה אחת, היה לו מקולין של בשר. איש פשוט היה ר‘ יוסף, תלמיד חכם גדול לא היה ובגלל אילוצי הפרנסה כמעט ולא קבע עיתים לתורה. אשתו מרת פעסיל, באה ממשפחה מיוחסת. צדקת גדולה הייתה מרת פעסיל, עזר כנגד לבעלה שגם הוא היה ירא שמים מרבים וכל התנהגותו הייתה בפרישות יתירה כאחד מבני עליה. רבי יוסף היה מאריך מדי בוקר בתפילה עד חצות היום, מעוטף בטלית ותפילין, ומרת פעסיל היתה מנהלת את החנות וקוצבת את הבשר לגויים בעת שבעלה האריך בתפילתו. בשאר שעות היום ניהל ר‘ יוסף את החנות וכאשר ראה שלא יבואו עוד קונים הלך לביתו ועסק בבישול היי“ש.

     לר‘ יוסף ומרת פעסיל נולד בן ונקרא שמו בישראל שמואל שמעלקא ע“ש זקנו מצד אמו. שמעלקא‘לע הקטן הצטיין מקטנותו במוח חריף ופקחות יתרה והיווה מקור גאווה ונחת להוריו. דא עקא, כי מרת פעסיל נפטרה בדמי ימיה והותירה את בנה הפעוט שמעלקא‘לע יתום מאם והוא עודנו פעוט כבן ארבע שנים. שמעלקא‘לע היה צמא דעת ורצה ללמוד, אולם אביו לא היה יכול ללמדו. אם משום שתמיד היה עסוק באטליז או בבישול היי“ש, ואם משום שבעצמו לא ידע ללמוד הרבה. תלמוד תורה לא היה בעיירה, כיון שכמעט ולא נמצאו ילדים בגיל הלימודים. שבעה יהודים היו בעיירה חוץ מר‘ יוסף קליין וששה מהם היו זקנים. מזקנים אלו למד שמעלקא‘לע מעט תורה והנהגות יהודיות, אך רוב שעות היום משוטט היה בעיירה ומשחק עם ה‘שקצים‘ ילדי הגויים השכנים.

     רגיל היה שמעלקא‘לע לשמוע מדי יום ראשון את פעמוני הכנסייה מכה בצלצולו ומזעיק את חבריו והוריהם לכנסיה. בשעות אלו יורדת עליו תוגה כיון שהפעמון הלז מנתק את חבריו ממנו ומשאירו ללא מעש. היה זה בתחילת האביב, כאשר שיחק עם חבריו ולפתע שם לבו כי הפעמון השנוא אינו מפריע היום את משחקם. חבריו רצו בעליזות משוחררים מעולה של הכנסייה.

     ”מה יום מיומיים?“ תמה שמעלקא‘לע. ”האם הכומר חולה ואינו יכול להכות בפעמון?“ ”אח, אתה אינך מבין כלום.“ נדו לו חבריו. אינך יודע כי לפני חג הפסחא אסור לצלצל בפעמון? ’אותו האיש‘ יימח שמו וזכרו מגיע ולוקח עמו את פעמוני כל הכנסיות בדרכו לרומי, ולכן אי אפשר לצלצל. עוד הם מדברים ושמעלקא‘לע טס על רגליו הקטנות לחצר הכנסייה מביט למעלה אל המגדל, והנה הפעמון המתכתי הגדול עומד על מקומו כרגיל. מיד אץ אל חביריו ונזף בהם: ”שקרנים, הפעמון נמצא במקומו כבכל שבוע, איש לא נטל אותו לרומי“. סטפן, בנו של יוזי‘ף גירד בפדחתו. גם לו לא היה נהיר הדבר. אבל הוא נזכר בהסבר ששמע מאבא וחזר עליו מילה במילה: ”אסור לצלצל בימים האלו, שבועיים לפני חג הפסחא, כדי לאמת את הדבר שהפעמון אמנם נמצא ברומי“. ”אבל הוא פה!“ צעק הילד היהודי, ”ראיתי אותו במגדל כמו תמיד. בוא גם אתה ותראה במו עיניך. אתם מדברים שטויות!!“ סטפן משך בכתפיו. העניין הצליח לבלבל גם אותו אבל הוא נזכר באזהרה החמורה של אבא. ”אבא שלי אמר כי יש איסור חמור לצלצל בפעמון ומי שעובר על האיסור הזה חייב שריפה“. כל הילדים השתתקו במורא.

     דקותיים לאחר מכן שכחו את הכול וכדרכם של ילדים שקעו שוב במשחקם והתרוצצו מליאי עליזות בין כרי הדשא המוריקים. יום אביב נאה ירד לעולם והקטנים שמחו לחלץ עצמותיהם לאחר החורף הארוך והמושלג.

     ילד אחד לא הפסיק מלחשוב על העניין. שמעלקא‘לע הלך הביתה וראשו מלא הרהורים. מוחו הקונדסי החל מעבד את הנתונים.אני אוכיח לנוצרים האלו את השקר שבטענתם הטיפשית. אסור לצלצל כי אם יצלצלו יראו הכל במו עיניהם את השטות והאיוולת שבאמונה הזו ש יש“ו לוקח את כל הפעמונים לרומי...

     הוא החליט לעשות מעשה. זמן קצר לאחר שאביו סגר את האיטליז ותלה את המפתח ליד הדלת כדרכו, התגנב לשם ראשו של ילד קטן. הוא אחז במפתח והורידו מהמסמר. האיטליז היה ריק, כצפוי. הוא ניגש למתלים והוריד שם נתח בשר אדום עסיסי. יצא כלעומת שבא והחזיר את המפתח למקומו.

     אביו היה עסוק במרתף חביות ה יי“ש ולא חש במעשיו של בנו השובב. אלו היה יודע מה בנו זומם היה מתעלף. שמעלקא קילף עתה ברגש כמה שיני שום ומרח אותם ביד נדיבה על נתח הבשר הגדול. ריח השום התערבב בריח הבשר ונדף עד למרחקים. כעת הכול כבר כמעט מוכן.

     הוא התגנב לחצר הכנסייה והגיע אל מתחת למגדל הפעמונים. הכומר הזקן בעיירה לא הטריח את רגליו הישישות לעלות אל המגדל כדי לצלצל בפעמון. הוא קשר לפעמון משני צדדיו חבלים ארוכים שהשתלשלו עד למטה. ובכל יום א‘ כאשר רצה להזעיק את המאמינים לבית התפלה, היה עומד מתחת למגדל ומושך בשני קצות החבלים. אחד בימינו ואחד בשמאלו וכך היה הפעמון הגדול מתנדנד ונוטה מצד לצד והענבל שבתוכו מכה על דופנותיו בקול צלצול חזק.

     תוכניתו של שמעלקא הייתה פשוטה בגאונותה. הוא חתך את הבשר לשנים וקשר כל נתח בקצה אחר של החבל. קשירה הגונה שהחזיקה היטיב בבשר האדום והטרי. כשסיים את מעשיו חמק משם כל עוד רוחו בנפשו, מותיר לרוח הקלה לעשות את המלאכה....

     לא חלף זמן רב וריחו של הבשר, מתוגבר בריחו החריף של השום התפשט עד למרחוק והגיע אל חוטמיהם הרגישים של כלבי העיירה המשוטטים ומחפשים טרף לפיהם. הם הגיעו בריצה קלה לעבר חצר הכנסייה והנה ששון ושמחה נתחי בשר אדום תלויים על חבלים כאילו מזמינים אותם, הם נעצו את מלתעותיהם בבשר החי. הייתה בעיה אחת קטנה, החבלים לא הגיעו עד הארץ, הם היו תלויים באוויר בגובה קומתו של כלב ממוצע. הכלבים זנקו על רגליהם האחוריות וניסו לתפוס את הבשר. הם הצליחו אבל כיון שהחבלים היו גבוהים מעט, רק נתחי בשר קטנים נתלשו בנעיצת שיניהם. היה צורך לנתר באוויר עוד ועוד. כל תקיעת שינים כזאת משני קצות החבל גרמה לפעמון לנטות ימינה ושמאלה. גויי העיירה לא הבינו כיצד זה קרה כי העיירה השקטה התמלאה בליל אביבי מבושם בצלצולים קולניים של פעמון הכנסייה ונביחת כלבים נרגשת. הכול אצו לעבר הכנסייה. ”מיהו הכופר המצלצל לפני חג הפסחא.“ שאלו בזעם תוך כדי ריצה. ”ושמא טעינו בחשבון והחג כבר הגיע“, הציע כפרי אחד. ”או אולי החג הוקדם במפתיע, ולא ידענו?!“ ניחש שני. ”ושמא הכומר מבקש למסור הודעה אישית על התפטרותו מראשות הכנסייה לרגל חקירות משטרתיות המתנהלות נגדו,“ הרהר שלישי בקול.

     כשבאו למקום הזדעזעו לראות מיהו המצלצל... חמישה-ששה כלבים נתרו על רגליהם באוויר, דחפו כלב את רעהו ובינתיים הפעמון מצלצל ומכה בכל עוז!... זמן מה עמדו ותהו לפשר המחזה, עד שהבינו: מישהו חמד לצון ורצה להציג את הדת הנוצרית בקלונה. לאמור הפעמון אינו ברומי, ואם רק ימשכו בחבל - הפעמון יצלצל, ועוד איך יצלצל!. מי היה יכול לחשוב ולבצע תעלול כזה?! שאלו איש את רעהו.לא היה צריך לחשוב יותר מדי. כל הכפר הכיר את שמעלקא, הילד היהודי הפיקח והשובב שעיניו תמיד בורקות במשובה. אם יש מישהו שיכול לחשוב על רעיון כזה, הוא שמעלקא.

     ”לשרוף את שמעלקא הכופר!“ נהם אחד הכפריים ובזאת ניתן האות לנהמת נקמה. ”לשרוף את שמעלקא“ צעקו הכל, ”הכופר שביזה את דתנו“. שעה קצרה עמדו ודנו כדת מה לעשות, עד שבהסכמת הכומר הזקן הוחלט כי עם אור ראשון יבואו הכול לביתו של ר‘ יוסף היהודי, יוציאו את הנער הפוחז ויגררוהו לכיכר השוק. שם יקימו גל של עצים סביבו וישרפו אותו חי למען יראו וייראו. הגויים הנרגשים התפזרו מתוך רגשי נקם שלא בא עדיין על סיפוקו ונחמה אחת בליבם. בבוקר ישרפו את הילד!

     ר‘ יוסף התעורר משנתו בבהלה לשמע דפיקות קולניות על דלת ביתו. ”מי זה?“ צעק לעבר הדלת. ”סטפן“ ענה לו קול ילדותי. ”פתח את הדלת!“ ר‘ יוסף תמה מה לשייגץ לבא אל ביתו באמצע הלילה. אולם הוא קם מהמיטה ופתח את הדלת. סטפן היה מבוהל . הוא הציץ לכל עבר לראות אם איש אינו רואה אותו. ”תשמע, הבן שלך נמצא בסכנה גדולה!“ לחש בקדחתנות לעבר ר‘ יוסף. הקצב היהודי רצה לגרשו. ראשו נסוך השינה לא קלט את דבריו של הערל הקטן. מה אתה אומר? לא הבנתי. סטפן סיפר לו את הויכוח שהיה ביניהם בעניין צלצולי הפעמונים, וכנראה לפי כל הסימנים בנו ביצע תעלול שהעלה את חמתם של כל גויי הכפר והללו רוצים להעלות אותו על המוקד עם אור ראשון.

     כעת הצטלל מוחו של ר‘ יוסף לגמרי קורי השינה סרו מעיניו והוא נדהם. ”אתה בטוח בזה?“ שאל חסר נשימה. ”לפני שעה שמעתי את כל הכפר שואג לשרוף את שמעלקא!“ תיאר הילד. ”אני אוהב את שמעלקא ואני לא רוצה שהוא ימות בשריפה“. ”תודה לך!“ הודה לו ר‘ יוסף ודחף לתוך כפו של הנער מטבע כסף כהכרת הטוב. ”אתה יכול לישון בשקט.“

     הוא הכיר היטב את גויי הכפר. הם היו נוצרים חמומי מוח ולא ימחלו לנער השובב. ללא שהיות תפס את שמעלקא הישן במיטתו שנת ישרים ואינו מודע לאש שהצית, העלה אותו על העגלה וכיסה אותו בערמת ירקות במקרה ומישהו יחליט לעקוב אחריו. ללא שהיות ברח מהכפר עד שהגיע לאחת העיירות במרחק כמה שעות נסיעה. שם התחבא עד אור הבוקר.

     עם אור ראשון הגיעו הכפריים הנוצרים לביתו של ר‘ יוסף וללא אזהרות חבטו בדלת ועקרו אותה מיצריה. לתדהמתם ואכזבתם הבית היה ריק. הילד נעלם. בפחי נפש עזבו את הבית. בבוקר המשיך ר‘ יוסף במנוסתו ולאחר כמה שעות הגיע לעיירה אחת שבה גרו יהודים. הוא הפקיד את בנו בביתו של יהודי אחד שהבטיחו נאמנה לגדל את הילד היתום מאמו וכעת גם גולה מביתו מפחד נקמת הגויים.

     רבי יוסף שב לביתו כשנרגעו הרחות אבל לשמעלקא לא הרשה לחזור כי הזעם עליו היה עד להשחית. ובינתיים עשה הילד חיל, עלה ונתעלה בתורה אצל הגאון רבי שלמה חריף שגידלו כבן ולימדו תורה ומצוות ובהגיעו לפרקו השיאו אשה. שמעלקא למד בהתמדה ובכישרונותיו העילויים עשה חיל ונעשה גדול בתורה. הוא נודע כאחד מגדולי הרבנים בהונגריה וכיהן כאב“ד בערים חוסט וסעליש. ועד סוף ימיו לא הצליח להגיע לעמק השווה עם אביו. בעוד ר‘ יוסף מוכיחו כפעם בפעם: ”ראה מה עלתה לך שובבותך. נאלצת לברוח מהכפר ולא יכולת לגדול כמו כל ילד סמוך לאביו“, היה רגיל רבי שמעלקא לומר: ”ראו מה עלתה לי בגין שובבותי, ולא מעשה נערות זה, מן הסתם הייתי מוכר בשר במקולין עד היום הזה“...

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/