אמרי שפר י"א ניסן ה'תשע"ו

אין דרך חזרה לביצה מטיגון חביתה (פתגם אנגלי)

     הדין הוא שאם בלע מצה יצא, בלע מרור לא יצא, ובודאי שאם בלע הגדה לא יצא (הגר"ח פלאג'י(.

     וכאן הבן שואל . הוא לשון שאלה ובקשה, בליל הסדר יכול כל בן ישראל לשאול ולבקש מאביו שבשמים את כל צרכיו, ולהשיג אפילו דברים שלא עמל ולא יגע בהם. (בית אהרן(

     ושאינו יודע לשאול, את פתח לו . אמר הרה"ק רבי צבי הירש מרימנוב, שה'שאינו יודע לשאול' עושה הטוב ביותר מכל הארבעה בנים, כיון שהוא הולך בתמימות ואין לו קושיות על הבורא, 'את פתח לו' הקב"ה פותח לו ומשפיע לו כל מה שצריך . )מהר"י מבעלזא(

זו חליפתך (הסיפור המלא פורסם בשבועון 'כפר חב"ד')

"סליחה, האם אתה נוסע לציוּן של הרבי?". הרב משה אורנשטיין, ראש ישיבת חב"ד בנתניה, הסב את ראשו, וראה לפניו אישה מבוגרת. היא הוסיפה שבאה מירושלים, והיא בחניית ביניים בדרכה ללוס-אנג'לס. עז רצונה "לבקר אצל הרבי".

זה היה בנמל התעופה קנדי בניו-יורק. הרב אורנשטיין השיב שהוא עצמו נוסע לשם, והיא יכולה להצטרף למונית המסיעה אותו. בהגיעם למתחם ה'אוהל' החל הרב אורנשטיין להתכונן לכניסה לציוּן. הוא למד מאמר חסידות של הרבי וערך הכנה נפשית.

בעודו שקוע בהכנותיו יצאה האישה מהציוּן וניגשה להודות לו. "תודה מקרב לב", אמרה בארשת שמחה. "רציתי כל-כך לבוא לרבי; הלוא נולדתי בזכותו!". הרב אורנשטיין נדרך. הוא ביקש ממנה את מספר הטלפון שלה, וכעבור זמן התקשר אליה, לביתה שבירושלים, ושמע מפיה את סיפורה המופלא.

משה-מענדל פיינר ז"ל ורעייתו יענטה-פערל היו זוג צעיר, ניצולי שואה. שניהם נולדו בגליציה, באזור העיר בעלז. חתונתם נערכה במחנה העקורים פוקינג שבגרמניה, בשנת תש"ו (1946). שם גם נולדו שני ילדיהם הראשונים – שמריהו וצביה.

בתחילת חורף תש"ט החלה יענטה-פערל לחוש כאבי בטן עזים. רופאי המחנה היו בעלי ידע דל, ומלבד מתן תרופות הרגעה לא יכלו לסייע לה עוד.

בעלה קבע לה תור אצל רופא במינכן. הלה בדק אותה ואמר שלפי השערתו יש אצלה גידול ממאיר, ואם אכן יתברר שכך  – אין מנוס מלבצע כריתת רחם, כדי להציל את חייה.

הגברת פיינר לא ייחסה לדברים משמעות רצינית מדיי, והעדיפה להישען על חוסר הוודאות של הרופא. הכאבים שככו מעט, ובאותה עת הצליחה המשפחה להשיג אשרות כניסה לארה"ב. בקיץ תש"י (1950) באו לארה"ב.

אך הכאבים חזרו, והפעם בעוצמה חזקה יותר. רופא משפחה הִפנה אותה בדחיפות למרכז הרפואי 'בית ישראל'. שם התברר לבני הזוג כי האבחנה של הרופא הגרמני נכונה. "אין מנוס מכריתה", הובהר להם.

כדי לעבור את הניתוח במימון המדינה נדרשה שנת מגורים בארה"ב, אך הרופא הבהיר: "אין לכם שנה להמתין".

בני הזוג חשו שעולמם חרב עליהם. תחילה סירבו לקבל את הגזֵרה, והלכו לרופאים אחרים, אולם כולם היו תמימי דעים. שעון החול אזל והלך. כמוצא אחרון החליטו לבקר אצל רופא שהתגורר בשכונת קראון-הייטס בברוקלין, ושמו יצא כמומחה גדול בתחום.

כשנה קודם לכן נסתלק הרבי הריי"צ (רבי יוסף-יצחק שניאורסון) מליובאוויטש, ושרביט ההנהגה הועבר אל חתנו, הרבי מליובאוויטש. בני הזוג פיינר יצאו במפח נפש מהרופא המומחה מקראון-הייטס, שחזר על אבחנות קודמיו. הם החליטו להיכנס אל הרבי, ולבקש את עצתו וברכתו.

מזכירו של הרבי התחשב במצבם, ואישר להם להיכנס באותו יום. הם נכנסו מלוּוים בשני ילדיהם. משה-מענדל הגיש לרבי את התיק הרפואי, וסיכם את אבחנת הרופאים שאין מנוס מכריתה.

הרבי עיין מעט במסמכים הרפואיים, ולפתע הישיר את מבטו לעבר משה-מענדל ושאל: "מי היה הרופא הראשון שאִבחן את מחלתה?".

משה-מענדל השיב: "היו רבים".

"אבל מי היה הראשון?", חזר הרבי ושאל. משה-מענדל החל למנות כמה מהרופאים שבדקו את רעייתו בארה"ב.

דעתו של הרבי עדיין לא נחה. "מי היה הראשון?", חזר ושאל. משה-מענדל נבוך. הוא אימץ את זיכרונו, ולא הצליח לזכור. בליבו תהה מה החשיבות בציון שמו של הרופא הראשון. הוא גם חש אי-נוחות כלפי הממתינים הרבים בחוץ. "אל תחשוב על הממתינים בחוץ", שמע את קולו של הרבי, "נסה להיזכר מי היה הרופא הראשון שאִבחן את המחלה".

האישה נזכרה: "זה היה רופא במינכן שבגרמניה", אמרה.

"הא!", אמר הרבי, כאילו זו הייתה התשובה שציפה לה.

פניו הרצינו מאוד. הוא פנה אל שני הילדים הקטנים ושאלם אם שמעו על מעלליהם של הנאצים כנגד היהודים. הם הנהנו בחיוב, והרבי הסביר להם במילים פשוטות שהללו רצחו שישה מיליון יהודים.

שאל הרבי את הילדים: "אתם אוהבים את אימא שלכם? אתם רוצים שהיא תחיה?". השניים הנהנו בחיוב. "ובכן", המשיך הרבי, "צודק יהיה שניקח אישה נאצית בגרמניה והיא תהיה כפרה על אימא שלכם?".

בני הזוג הוכו בתדהמה. "אתה מסכים?", שאל הרבי את הבעל. הלה לא הצליח לענות מרוב תדהמה, והרבי שב על שאלתו. כשהשיב בחיוב, הוסיף הרבי בהחלטיות: "תהיה לה רפואה שלמה, ויהיו לכם עוד ילדים!".

הם יצאו מחדרו של הרבי, והגברת פיינר פרצה בבכי של אושר והקלה. ואכן, מחלתה נעלמה כלא הייתה. זמן קצר לאחר מכן נתבשרה כי ברכתו של הרבי מתחילה להתגשם. בערב ראש השנה תשי"ג נולדה להם בת, גליקל שמה, ושנה אחר-כך נולד בן, ישראל שמו.

"אני הבת שנולדה בעקבות ברכת הרבי", סיימה האישה את סיפורה המדהים. "אני גליקל לבית פיינר".

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/