חוויית השבוע שלי,פרשת השבוע,"ניצבים",ה'תשע"ו

אמרי שפר כ"ו אלול ה'תשע"ו

 

אדריכלו של היקום לעולם אינו חוזר על עצמו. כל יום הוא בריאה חדשה לגמרי. הפק את מירב התועלת מכל יום חדש. (רבי נחמן מברסלב)

אהב את שכניך , אך אל תהרוס את הגדר שביניכם.

אהבה אמיתית זאת אשר מעוררת את האדם להעניק לחברו עזרה.

אהבה, זה לדאוג אחד לשני אפילו שכועסים

אהבה = נתינה שלא על מנת לקבל!

אהבת חברים. בהעמק דבר מהנצי"ב כתוב שבבית שני היה שמה צדיקים חסידים ועמלי תורה, ולא היה מבינים אחד עם השני, אם אחד היה אוחז לפי שיטתו כך והזולת חשב אחרת כבר קרא לו צדוקי ואפיקורס. הקב"ה אומר אני צדיק וישר אבל איני סובל צדיקים כאלו.

אהבת חסד - אמרו חז"ל, כשם שמזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה, כך הפסדיו של אדם קצובים לו מראש השנה, ואם זכה - נותן ממון זה לעניים ומקיים בו מצוות, ואם לא זכה - מפסיד את הממון בעניין אחר. ויסוד העניין הוא, כי כל אדם צריך לסבול ייסורים על חטאיו, והקב"ה ברחמיו מחליף לו את הייסורים בהפסד ממון, ומי שזוכה, נגרם לו הפסד זה ע"י מצווה, ונמצא שהרוויח מצווה , וגם כיון שלעולם אין הפסד נגרם ממצווה זו, הרי בוודאי ישלים לו הקב"ה את ההפסד ממקום אחר. ואם לא זכה, יפסיד ממונו בעניין רע אחר, נמצא שלעולם אין נגרם לאדם נזק מחמת צדקה או גמילות חסדים. )מתוך "אהבת חסד", החפץ חיים(

אהוב את הביקורת – כי הי תעמידך על הגובה האמתי. (האד''מור הרש''ב)

הגמל החזיר והכנסת האורחים(מר ישראל גלעד)

באחת הקהילות החסידיות במזרח אירופה נפטר הרבי, ואנשי הקהילה חפשו רבי אחר, כדי להצטרף לקהל חסידיו. על פי החלטת גבאי הקהילה נשלחו מדי פעם בפעם קבוצות קטנות של חסידים להתארח בשבתות בקהילות חסידיות קרובות, כדי לתהות על קנקנו של הרבי – האדמו"ר העומד בראשן, ולהמליץ בפני קהילתם האם להצטרף לחסידיו של רבי זה – אם לאו. לקראת אחת השבתות נשלחו שני חסידים להתארח בעיירה פרימישלאן שבגליציה, שבראשה עמד הצדיק רבי מאיר.

לאחר תפילת ערבית של ליל השבת הוזמן אחד החסידים להתארח בביתו של אחד מבעלי הבתים שבעיירה, והשני הוזמן להתארח בביתו של בעל בית אחר. לרוע מזלם של שני החסידים הנ"ל, שני בעל הבתים המארחים התגלו כקמצנים גדולים, והאורחים רעבו ללחם במשך כל השבת. אחד מבעלי הבתים נהג לחתוך בשעת הארוחות פרוסות מהחלה, אך הוא בעצמו לא טעם ממנה. האורח התבייש וגם הוא לא טעם מהחלה. כך היה בליל שבת ובשבת בבוקר. בעל הבית האחר לא פרס בזמן הארוחות כל פרוסה מהחלה, וגם האורח שהתארח בביתו נשאר רעב במשך כל השבת. במוצאי השבת הלכו שני החסידים לסעודת "מלווה מלכה" בביתו של רבי מאיר מפרמישלאן. באותה השבת קראו בתורה את פרשת "שמיני" בספר ויקרא , בה מדובר בין השאר על בהמות, חיות, עופות ודגים שמותר לאכלם, ועל אלה האסורים באכילה. בסעודת "מלווה מלכה" אמר רבי מאיר: בפרשת השבוע כתוב: "אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה, את הגמל כי מעלה גרה הוא ופרסה איננו מפריס, טמא הוא לכם..... ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא ושוסע שסע פרסה, והוא גרה לא יגר טמא הוא לכם". אלה הדברים כפשוטם, אך הם יותר עמוקים מכפי שהם נראים.

בפסוקים אלה התכוונה התורה גם להביע את מורת רוחה מבעלי בית קמצנים שאינם מכבדים כהלכה את אורחיהם וגורמים להם להיות רעבים. בעל בית האוכל אך אינו פורס פרוסה מהחלה נחשב כגמל המעלה גרה ואינו מפריס פרסה, ועל כן התורה רואה אותו כטמא. אותו הדבר ניתן לומר על בעל בית החותך פרוסה מהחלה, אך הוא בעצמו נמנע לאכול ממנה. התורה מדמה בעל בית כזה לחזיר המפריס פרסה אך אינו מעלה גרה, ועל כן הוא טמא.

שני החסידים האורחים הבינו כי דברי הרבי מכוונים להתנהגות שהתנהגו אליהם בעלי הבית שאצלם התארחו, על אף שלא ראה או שמע כיצד אלה התנהגו לאורחיהם, הם מהרו לקהילתם וספרו את המעשה, ובהתאם להמלצתם הפכו אנשי הקהילה לחסידי רבי מאיר מפרמישלאן.

דמעות של מלצרית ( דניאל דנש) –

לכולנו יש את היכולת להאיר את עולמו של האחר. נפגשתי עם ידיד לארוחת ערב במסעדה מקומית. במסעדה היה מחסור רציני בעובדים ובאותו ערב היו רק שתי מלצריות במשמרת. חיכינו קצת עד שאחת המלצריות הופיעה ורשמה את ההזמנה שלנו. היא התנצלה רבות על העיכוב לפני שמיהרה לגשת לגבר שישב במרחק כמה שולחנות. יכולתי להרגיש בכעסו של האיש וראיתי כיצד הוא נוזף בה על חוסר תשומת הלב.

הוטרדנו מהתנהגותו של האיש, במיוחד לאחר שכתב מספר משפטים על החשבון שלו. הוא התרומם, ניגש למקום מושבו של המנהל ומסר למלצרית את החשבון שלו. אין לי מושג מה הוא כתב שם או מה הוא אמר לה, אבל ראינו את המלצרית בת ה- 20 בערך עומדת מאחורי דוכן המנהל, ועיניה מתמלאות דמעות.

רחמנו על הנערה המסכנה שהסבירה כמה התאמצה כדי לשרת את הלקוח. היא עשתה כמיטב יכולתה, ואיש גס וחסר אכפתיות שבר אותה. האיש עזב, חזרנו לארוחתנו והמלצרית מחתה את דמעותיה.

כשהגיע הזמן ללכת, שקלנו ידידי ואני לכתוב לה כמה מילים טובות על החשבון שיסתרו את הערותיו הפוגעות של האיש. אולם אז החלטנו לעשות אף יותר מזה. ניגשנו אליה, חייכנו כשהושטנו לה את החשבון ואמרנו לה שהסועד הקודם היה איש גס רוח וחסר סבלנות שפשוט לא היה מסוגל להעריך את מאמציה. המשכנו לפרט כמה השירות שלה היה מצוין וכמה לא כדאי לה להקדיש תשומת לב כלשהי להערותיו הגסות של סועד אחד. היא הביטה בנו במבט מלא הכרת תודה, והמלצרית השנייה שעמדה לידינו גם הקשיבה לשיחה, ונהנתה מהשבחים. נפרדנו לשלום ויצאנו אל הערב הקיצי הבשום. בעודנו יוצאים, הבחנתי במלצרית בוהה בנו דרך חלון הזכוכית.

ואז זה הכה בי. ברגעים החולפים מהם מורכבים החיים, לעיתים קרובות אנו נתקלים באדם שזקוק למעט אור, ניצוץ קטן, שיאיר את חייו. האור הפנימי שלו הועם על-ידי גורם כלשהו והוא נאבק בעוד האור מהבהב. המלך שלמה כתב, "נר השם, נשמת אדם" (משלי, כ: כ"ז). יש לנו את היכולת להאיר את חייו של אדם אחר, לגעת בחייו ולו רק לזמן קצר, לחבר בין הפתיל שלנו לשלו, להאיר את חייו לפני שנתנתק ממנו ונמשיך הלאה בחיינו.

הנדיבות העוצמתית ביותר היא לפגוש את האדם לא רק ברמה השטחית, אלא לגעת בנשמתו, מספיק זמן כדי שנשמתו תידלק ותאיר. כשאתם רואים אדם השרוי בכאב, שבור, הלהבה שלו מהבהבת, כדאי שתעשו משהו. תישארו שם כדי להאיר את נשמתו. חכו עד שהוא יואר ויוכל לעמוד על שתי הרגליים. חכו עד שתראו אותו קורן שוב, בכוחות עצמו. חכו עד שתראו את עיניו נוצצות.

העובדה שנשארנו איתה, ולא רק כתבנו לה כמה מילים על פתק, והפכנו את הניצוץ הקטן שבתוכה ללהבה גדולה- היה שיעור חשוב שלמדנו בארוחת ערב פשוטה..

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ה אלול ה'תשע"ו

 

אדם שפגום בבין אדם למקום גם אם הוא נראה בעל מידות ודרך ארץ זה לא שורשי ואמיתי זהו בסך הכול חלון ראווה והצגה.

אדם שרגיל לשקר, מוסרים אותו בידי מלאך שקרן, המלווה אותו תמיד, ואינו חדל לרמותו ולומר לו על מצווה שהיא עבֵרה, ועל עבֵרה שהיא מצווה . )תנא דבי אליהו(

אדם שרוצה לחיות חיי מנוחה ושלווה עליו לנהוג סבלנות רבה. הוא נדרש לכוף את גבו ולהתעלם ממעשי עוול רבים. עליו לראות מעשים שליליים ולשתוק. (רבי בונם מפשיסחה)

“ אדרבא, תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברנו ולא חסרונם ”.(רבי אלימלך מלז’יענסק)

אוטוסטראדת המוות (דברים טובים – פרשת ראה)

מתנת הבר-מצווה של רועי הייתה ללא ספק מתנה גדולה ויקרה ביותר: טיול משפחתי מחוף אל חוף בארצות הברית, עם הוריו ושני אחיו. ההכנות לטיול נמשכו זמן רב, והמסלול שנבנה על ידי אביו של רועי היה מרתק ומעניין. הם התכוננו לחצות את ארצות הברית לרוחבה, מלוס אנג'לס ועד לניו יורק, במשך שלושה שבועות רצופים. על פי התכנון, הם היו אמורים להגיע לניו יורק לקראת מועד הבר מצווה של רועי, ושם יעלה לתורה בבית הכנסת שבו מתפלל סבו, ויחגוג את הפיכתו לאדם בוגר וליהודי מן המניין.

הטיול הגדול החל ברגל ימין. הטיסה ללוס אנג'לס עברה לשלום, המכונית השכורה המתינה להם בשדה התעופה, והם החלו את המסע לכיוון סן- פרנסיצקו וקליפורניה. אביו של רועי החליט שלא להיעזר באמצעי ניווט אלקטרוניים ובג'י-פי-אסים למיניהם. 'גם אם נטעה ונסטה מעט מהדרך זה לא נורא', אמר אבא של רועי. 'מי שרוצה לראות את אמריקה האמיתית, צריך לעבור דרך העיירות הקטנות והמרוחקות, ולפגוש את האמריקנים הפשוטים שאינם מתגוררים בערים הגדולות'. ואכן, לא פעם טעתה המשפחה בדרך ונכנסה לכביש הלא נכון, ופעמים רבות הביאו הטעויות הללו לחוויות מעניינות כמו מפגשים עם בוקרים וחוואים, בעלי מסעדות דרכים או סתם תושבים נחמדים ומאירי פנים. כפי שאמר אבא של רועי, אמריקה האמיתית נגלתה לעיניהם מחוץ למסלולים הקבועים של התיירים, והם נהנו מאוד מכל רגע.

בשבועיים הראשונים של הטיול הכול הלך כשורה, אבל בראשית השבוע השלישי החלו העניינים להסתבך. בוקר אחד הגיעה המשפחה למחלף דרכים גדול שממנו יצאו שני כבישים מהירים. הם היו בדרכם לוושינגטון הבירה, אבל במחלף הגדול לא היה כל שילוט להיכן מוביל כל אחד מהכבישים. במשך זמן רב ניסה אביו של רועי להמתין לנהג כלשהו שיעצור ויסביר לו מה הדרך לבירה האמריקנית, אבל כל המכוניות חלפו ביעף ולא עצרו. לבסוף החליט אביו של רועי לעלות על אחד הכבישים המהירים, ולנסוע עליו. 'מקסימום נטעה קצת', אמר, 'מעניין לאיפה נגיע'. במשך שעה תמימה הם נסעו על האוטוסטראדה הרחבה, מבלי שתהיה להם כל אפשרות לרדת ממנה. שום כפר או עיירה לא היו לאורך הכביש.שום יציאה או מחלף לא נראו באופק. הילדים החלו להשתעמם וההורים החלו כבר להילחץ. הם נוסעים כבר יותר ממאה קילומטרים מבלי שיש אפילו רמז ליציאה כלשהי. מי יודע עד היכן נמשכת האוטוסטראדה המוזרה הזו?! סוף סוף,לאחר שעה נוספת של נסיעה, נשמו כולם לרווחה למראה תחנת דלק ולידה מרכז מסחרי קטן המיועד לרענון נהגים. אביו של רועי עצר כמובן למרות שמכל הדלק שלו היה מלא למדי. הוא ניגש לאחד המוכרים בחנות, ושאל אותו לאיפה הכביש הזה מוביל. המוכר פרץ בצחוק גדול. 'אתה לא יודע איך קוראים לכביש הזה?' אמר המוכר, 'קוראים לו 'אוטוסטראדת המוות'. אין לך שום יציאה בשלוש-מאות הקילומטרים הקרובים. זה כביש שנבנה בעבר על ידי הממשלה כדי לנסות ולפתח את האזור, אבל זה לא עזר והאזור נותר שומם ובלי כל יישובים'.

יום שלם עבר על המשפחה בנסיעה מתישה כדי לחזור למסלול. מסתבר שהעלייה על האוטוסטראדה הזו הייתה ההחלטה הגרועה ביותר שלהם מאז תחילת הטיול. בימים שנותרו להם עד ניו יורק, הם חשו היטב את תוצאות הטעות הזו.הם כל הזמן מיהרו ולא נהנו, והיו בלחץ להגיע לניו יורק בזמן, כדי לא לאחר לחגיגת הבר מצווה. בסופו של דבר הם הגיעו לניו יורק ביום חמישי אחר הצהרים, כשהם מותשים ועייפים.

בחגיגת הבר מצווה שנערכה בשבת בבית הכנסת, התבקש גם סבו של רועי לשאת דברי ברכה. למרבה ההפתעה הוא החל לספר לציבור את סיפור המסע של רועי ובני משפחתו מישראל, דרך לוס אנג'לס עד לניו יורק, כשהוא מתעכב במיוחד על ה'פאשלה' שלהם ב'אוטוסטראדת המוות' . 'רועי, נכדי היקר', פנה הסב לנכדו. 'אתה מתחיל היום את דרכך כיהודי בוגר, בדיוק בשבת שבה קראנו בתורה 'ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה'. יש שתי דרכים בחיים:הדרך הטובה שמביאה ברכה, והדרך הרעה שמביאה בכנפיה רק שלילה ורוע. דע לך שכל החיים הם רצף של בחירות והחלטות בין שתי האפשרויות הללו. בכל פעם מחדש האדם בוחר לאיזו דרך הוא יפנה, לדרך הטובה או חלילה לדרך הרעה. בחיים יש הרבה החלטות קטנות ומקומיות, אבל מספר פעמים בחיי האדם הוא עומד בפני הכרעות גורליות ומכריעות, שישפיעו עליו למשך שנים ארוכות. מי שטועה בהחלטה קטנה, יכול לתקן אותה בקלות, אבל מי שטועה בהחלטה גדולה, מי שנכנס לאוטוסטראדה הלא נכונה, יכול למצוא את עצמו בדרך ללא מוצא. מי יודע אם תהיה לו אי פעם הזדמנות לתקן את הטעות הזו, וגם אם יצליח לתקנה - מי יודע כמה מאמצים ומשאבים הוא יצטרך להשקיע במשהו שהוא היה יכול למנוע על ידי פנייה בעוד מועד לאוטוסטראדה הנכונה' 'ולכן, זו עצתי לך, נכדי היקר: כאשר אתה עומד לפני החלטות גדולות בחיים - שם אסור לך 'לפספס'. שם עליך לקבל את ההחלטה מתוך כובד ראש ואחריות רבה. שם, בצומת הדרכים, עליך להבטיח לעצמך שאתה פונה לדרך האמת, לדרך החיים, לדרך הברכה. כי מי שעולה על אוטוסטראדת המוות - משלם על כך מחיר גבוה ביותר.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ד אלול ה'תשע"ו

 

אדם שלא נהנה מן העולם - מכל הטוב שהקב"ה נתן לו, עתיד ליתן על כך את הדין... (ירושלמי קידושין ד, י"ב).

אדם שמישהו יקר וחשוב לו מוכן לעשות עבורו הכול, אין גבולות, הוא לא מחפש תירוצים.

אדם שמשחק בקבלה או בדברים רוחניים וקדושים ללא כלים מתאימים עלול לשרוף את עצמו באש התורה.

אדם שעודנו אוהב את בנו יותר מאשר ישראל אחר, טרם הגיע לאהבת ישראל אמיתית (ר' דוד מלעלוב זי''ע)

אתה קדוש (דברים טובים – פרשת ראה)

אתה קדוש, ושמך קדוש, וקדושים בכל יום יהללוך סלה'. 'מה זה קדוש?' שאל פתאום רוני, כשכולם השתתקו? השקט נמשך עוד רגעים ארוכים, ואז הצביע הרב על רוני ואמר: 'אתה!' כולם התפוצצו מצחוק. 'למה אתם צוחקים?! אני רציני מאוד. אתה קדוש!' אמר הרב והצביע על דוד, 'וגם אתה קדוש!' המשיך הרב והצביע על איתן, 'וכל אחד מכם כאן קדוש!' 'רציתם בטח לדעת מה הופך אתכם לקדושים? אספר לכם סיפור:

אל רבי זושא הגיע יהודי שהתלבט בדיוק בשאלה זו. הוא רצה להיות קדוש, הוא רצה להבין במה הוא יותר טוב מהשכן שלו הגוי. 'טוביה', פנה הרבי לגבאי שעמד בחוץ, ' תיכנס רגע!'. 'תגיד לי טוביה: למה אתה עובד?' ' מה פירוש רבי, למה אני עובד?! אני עובד בשביל פרנוסה, שיהיה לי כסף!' 'ולמה טוביה צריך כסף?' 'אוכל רבי! צריך לקנות אוכל לטוביה ולילדים. 'אבל למה טוביה צריך אוכל?' המשיך הרבי בשאלותיו. 'אוי, באמת רבי, וכי אינך יודע שטוביה והילדים צריכים כוח!' 'אבל למה הם צריכים כוח? טוביה! בשביל מה?' 'מה זה למה? הם צריכים כוח, רבי, צריך כוח בשביל עבודת השם!' 'לך לשלום, טוביה, ועכשיו תזמין בבקשה את אלכס, העגלון שעומד למטה. אלכס הגיע לחדרו של הרבי מתנשף, זה עתה חזר מהנפח, לאחר פרזול פרסות חדשות לסוס. 'כן רבי, מה רצית?' 'למה אתה עובד?' ' למה למה? אני עובד בשביל כסף!' 'ולמה בדיוק אלכס צריך כסף?' 'בשביל אוכל רבי! אלכס צריך אוכל! ' 'ולמה אלכס צריך אוכל ?' אלכס כמעט התפוצץ, אם לא שהיה לו קצת כבוד לרבי זושא, הוא היה יוצא משם, אבל הוא המשיך בדו שיח המוזר הזה: 'אלכס צריך אוכל כדי שיהיה לו כוח, רבי'. 'ולמה אלכס צריך כוח?' 'די! רבי!' התרגז אלכס, 'אלכס צריך כוח בשביל לעבוד. אלכס עובד בשביל כסף. אלכס צריך כסף בשביל אוכל. זהו!' שחרר רבי זושא את אלכס לשלום ופנה ליהודי שעמד מולו, 'הבנת את ההבדל שבין טוביה לאלכס? שניהם עובדים. שניהם אוכלים. שניהם צריכים כוח. השאלה היא מהי המטרה, מהי התכלית. מה אנחנו עושים עם מה שיש לנו, איך אנחנו חיים את מה שיש לנו. זו היא הקדושה. וכמו שהתורה אומרת בפרשה זו (ראה): 'כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך ובך בחר ה' להיות לו לעם סגלה מכל העמים אשר על פני האדמה'. הגוי וגם היהודי יש להם צרכים. הגוי וגם היהודי חיים את החיים כאן בעולם. הם יכולים שניהם ליהנות מכל הדברים הנפלאים שהעולם יכול לתת להם, אבל יש ביניהם הבדל תהומי. בתוך חייו של היהודי יש משהו שאין בחייו של הגוי, בתוך חייו של כל אחד ואחד מכם, אמר הרב, והצביע על כולם, יש את הקדוש ברוך הוא. כל אחד מכם זוכר, או לפחות רוצה לזכור, שיש לו תפקיד כאן בעולם, שיש לו מטרה. התורה היא 'תורת חיים', תורת חיים היא כזו המקדשת את החיים, היא הופכת את אותם החיים לקדושים יותר. וכאשר אתם חיים את החיים נכון, אתם זוכרים את הקדוש ברוך הוא ומקיימים את מצוות התורה, אתם פשוט קדושים. אז... '...אתה קדוש, ושמך קדוש, וקדושים בכל יום יהללוך .

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ג אלול ה'תשע"ו

 

אדם שיש לו חוק קבוע ללמוד בזמן מסוים בכל יום, נעשה חוק זה "נדר". (או"ח רל"ח ב'

מג"א ומשנ"ב שם, הרוצה להחכים יעיין "כל נדרי" פרק ס'

     אנשים שנמצאים לבד מעדיפים את המצב הקיים מאחר שזהו המצב היחיד שבו הם חייהם כרצונם. -שמואל אייזיקוביץ)

    

     ''ברוך פרי בטנך...ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך" )כ"ח ד' ה'(. "ברך אתה בבואך" לשנה החדשה,  בזמן ש"ברוך אתה בצאתך" מן השנה בתשובה ומעש"ט, ומתי התשובה שלמה? "וברוך פרי בטנך" אם גם הבנים הם בכלל ברכה, הולכים בדרך התורה והיראה. (שארית מנחם(

   

  ''הבט מה אדם עושה (ולא מה שהוא אומר) ותדע מה הוא באמת רוצה'' (שמואל אייזיקוביץ

הילד והסבתא (דברים טובים – פרשת ראה)

     ילד אחד ישב במטבח עם סבתו והתלונן בפניה על כך ששום דבר לא מסתדר לו: ”אימא כועסת עלי, רבתי עם החבר הכי טוב שלי, קשה לי בבית הספר... נמאס לי כבר!!!“ הסבתא הקשיבה בשקט לדבריו ושאלה אותו באהבה. ”אולי אתה רוצה לאכול משהו טעים?“ ”בטח“, הוא ענה לה. ”אז הנה, קח לך מעט שמן“, אמרה הסבתא. ”איכס!!!“ – אמר הילד ועיקם את פרצופו, ”זה ממש דוחה!“ אמרה הסבתא: ”אז אולי, אתה רוצה כמה ביצים טריות? או כוס קמח? או בעצם אולי תעדיף כפית של אבקת אפיה?“ הילד התחיל לאבד את סבלנותו ואמר לסבתו: ”סבתא, מה יש לך? כל הדברים האלה ממש מגעילים!“ ענתה לו הסבתא: ”אתה צודק נכד שלי, לכל אחד מהדברים האלה יש טעם נורא. אבל תראה מה קורה להם כשמערבבים אותם יחד הם הופכים לעוגיות טעימות!... אז מה אתה אומר נכד שלי? נלך לאפות יחד קצת עוגיות?“

     במהלך החיים אנו עוברים דרך חוויות שלא כולן נעימות לנו. אנו כועסים ולא מבינים למה זה מגיע לנו, ומדוע עלינו להתנסות בחוויות כאלה. אבל אנו מרגישים כך מכיוון שאנחנו לא יכולים לראות את התמונה השלמה – אנו יכולים לראות רק חלקים קטנים ממנה. האמינו )ודעו ( שכל התנסות )טובה יותר או פחות(, היא שיעור חשוב בבית הספר הגדול של החיים. כשנקבל את הלימוד, נבין טוב יותר את עצמנו, ונגלה חלקים חדשים של מי שאנחנו באמת. וזהו ראה אנכי נותן לפניכם היום תראו ש"אנכי" היה כאן לפניכם והוא נותן הוא יודע את כל התמונה ולכן את הברכה אשר תשמעו אל מצות ד' א-לוקיכם ואם תשמעו ותקיימו אז יהיה לכם טעם ערב והקללה אם לא תשמעו כי רק לראות לא תבין כלום תקיים ואז יהיה לך אך ורק טוב.

.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

נקודה שבועית, פרשת השבוע "ניצבים" ה'תשע"ו

לקראת סוף נאומו של משה, הוא מתייחס לקללה נוספת שתנחת על העם, קללת שממת הארץ: "ואמר הדור האחרון בניכם אשר יקומו מאחריכם והנוכרי אשר יבוא מארץ רחוקה וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה אשר חלה ה' בה, גפרית ומלח שריפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמח ולא יעלה בה כל עשב כמהפכת סדום ועמרה... ויתשם ה' מעל אדמתם באף ובחמה ובקצף גדול וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה" - משה מתאר לעם שב"דור האחרון" יבואו נכרים מארץ רחוקה וישתאו למראה השיממון שיש בארץ ובחורבן ויתלו זאת בקללות שכתובות בתורה.

דווקא קללה זו של שממת הארץ טומנת בתוכה גם ברכה. וכך כתוב במדרש: "זו מידה טובה שלא יהיו ישראל אומרים הואיל וגלינו מארצנו עכשיו האויבים באים ומוצאים עליה נחת רוח. לכך נאמר ושממו עליה אויבכם ...שלא ימצאו עליה נחת רוח".

דור המיישבים שבא לארץ מצא אותה כמעט שוממה מתושבים ולמעשה קללתה של הארץ היא ברכתה שאילולא כך היה קושי בקיום חלום שיבת ציון.

גם קללת פיזור העמים היא גזרה קשה אך יש בה גם ברכה, כפי שאומר המדרש: "צדקה עשה הקב"ה שפיזרם בין האומות" - לולי הפיזור היה כבר עם ישראל נכחד מהעולם שהרי אם כולם היו מרוכזים ביחד מספיק שליט עריץ אחד שמקיים את רצון דורות רבים של אנטישמים ומשמיד את כל עם ישראל.

דווקא הניידות של עם ישראל בין העמים היא שהצילה אותו. הפיזור הגדול הוא גם נס ההצלה הגדול ממש עד דורנו אנו.

ואותו דבר היא בקללת האנטישמיות שמזכיר משה "והיית למשל לשמה ולשנינה" שממנה צמחו כל הלעג, הבוז וההגבלות השונות שהוטלו על היהודים. דווקא הגזרות האלה הביאו את היהודים בכל מקום ומקום לשמור על עצמם כיחידה אחת לאומית שחיה ונושמת.
כך הן שלוש הקללות האלה שמרו את עם ישראל במשך כל הדורות לשוב לארצו החרבה ולהפריחה. (ע"פ הרב משה גרילק)

שבת שלום ומבורך!

תודות: לצחי מיכאלי

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

אמרי שפר כ"ב אלול ה'תשע"ו

 

    אמר רבי יוחנן בשעה שהקדוש ברוך הוא בא בבית הכנסת ולא מצא בה עשרה- מיד היה כועס, שנאמר מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה" . לכן כמה טוב לבוא לתפילה בזמן הראוי, לכבד את הקב"ה, כפי שנכנסים בראש השנה וביום הכיפורים, נכנסים לתפילה בזמן וביראת הרוממות.

     ב'אורחות צדיקים' כתב, כי מצווה בשמחה שווה כאלף פעמים ממצווה שלא בשמחה. השמחה במצווה  ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ד' אלקיך" (כ"ו י"א) . "ושמחת" אימתי ראוי לו לאדם לשמוח, "בכל הטוב - אשר נתן לך ד' א-לקיך" כאשר מאמין שכל מה דעביד רחמנא לטב עביד. )משמרת איתמר(

"     ויצו משה את העם ביום ההוא לאמר" )כ"ז י"א(. ע"י "ויצו משה" חקק בלבם של ישראל אמונה ובטחון, שלא ידאגו דאגת מחר, אלא "ביום ההוא לאמר" שיסתפקו במה שיש להם באותו היום . )אור לשמים(

בעל הבית העקשן (דברים טובים – פרשת ראה)

     זה היה היום המאושר ביותר בחייו של משה. סוף סוף הוא עוזב את הדירה השכורה וזוכה לעבור לדירה משלו שאותה קנה במיטב כספו. שנים ארוכות נדד משה מדירה שכורה לדירה שכורה, ועתה סוף סוף הוא ירגיש יציב וקבוע בעולם - אדם בעל דירה משלו. משה עבר מחדר לחדר כדי לוודא שלא שכח שום דבר. הוא אחז בידו את מפתח הדירה השכורה, והתכונן לנסוע לבעל הבית כדי להחזיר לו את המפתח ולהיפרד ממנו לשלום. הוא קיווה שהפגישה הזו תעבור בשלום. הרבה בעלי בתים הוא עבר במשך השנים ולכל אחד היו שיגעונות משלו, אבל בעל הבית האחרון היה הקשה מכולם. בעל הבית הזה היה איש קפדן ונוקשה, שלא ויתר ולא התפשר על שום דבר. נראה היה כאילו הוא נהנה להתעלל בדיירים ששכרו ממנו את הדירה ולמרר את חייהם. משה חשב שהוא מתפוצץ כל פעם מחדש מול תעלוליו הציניים של בעל הבית. פעם אחת, למשל, התקלקל הברז בדירה והמים יצאו ממנו בקילוח חלש.  משה דרש מבעל הבית לתקן את הברז, אבל הלה טען בעקשנות שכל עוד יוצאים מים, אין שום סיבה להחליף את הברז. הוא הוציא את חוזה השכירות והראה למשה כי כתוב בו שעליו לתקן כל ברז סתום. אבל ברז שיוצאים ממנו מים, גם אם בזרם חלש, אינו נקרא ברז סתום, טען בעל הבית בעזות מצח. משה הבין כי לא יצליח להכניע את בעל הבית חסר הלב. אם כך, אחליף את הברז על חשבוני, אמר משה - ונדהם לשמוע את תשובתו של בעל הבית: בשום פנים ואופן. על פי החוזה אסור לך לעשות שום תיקון בבית בלי רשותי, ואני לא מרשה לך לתקן את הברז...

     בעל הבית פתח למשה את דלת ביתו בפנים חמוצות,  כרגיל. משה הושיט לו את המפתח. כפי שהודעתי לך, אני עוזב היום את הדירה, אמר לבעל הבית. ועשית כל מה שהתחייבת? שאל בעל הבית. צבעת מחדש את הדירה?''בוודאי. הזמנתי צבע מקצועי והוא צבע את הדירה'', ענה משה. על פי החוזה היה עליו לצבוע את הדירה כאשר הוא יוצא ממנה.  הצבע שהוא הזמין דרש מחיר גבוה, אבל משה לא רצה להסתבך עם בעל הבית הקפריזי שלו,  ולא חסך בהוצאות כדי להשביע את רצונו. ''מתי הבנאדם צבע את הדירה?'' שאל בעל הדירה. ''הוא סיים את העבודה שלשום'', השיב משה, כשהוא מנסה להבין מה בעל הבית זומם הפעם. בעל הבית נכנס לחדר הפנימי של ביתו,  וחזר כשהוא אוחז בידו את חוזה השכירות. ''אני רוצה שתקרא בקול את סעיף כ''א בחוזה שחתמנו'', אמר בעל הבית והגיש את הנייר למשה. משה לא הבין מה בעל הבית רוצה,  אבל קרא: ''על השוכר לצבוע את דירתו ביום עזיבתו את הדירה''. ''הבנת, משה?'' שאל בעל הבית כשהוא מרוצה מעצמו בעליל. ''אני לא מבין, מה הבעיה?'' אמר משה. בעל הבית המשיך לחייך בציניות ואמר: ''כנראה שלא הבנת, אז אני אקרא שוב: על השוכר לצבוע את דירתו'', וכאן קולו של בעל הבית התרומם: ''ביום עזיבתו''. לא קיימת את החוזה, משה.  צבעת את הדירה לפני הזמן''. משה התקומם בכל מאודו. ''הדירה נצבעה שלשום, ומאז לא התגוררו בה'', הרים את קולו. אבל בעל הבית לא התרשם מכך. ''אני מתפלא עליך, משה'',  אמר. ''אדם צריך לקיים את ההתחייבויות שלו ולעמוד בדבריו. כתוב בחוזה שאתה צריך לצבוע את הדירה ביום עזיבתך, ולא בשום יום אחר''. ''אז מה אתה רוצה שאעשה?'' שאל משה בייאוש. ''הדרך היחידה היא לצבוע שוב את הדירה'', אמר בעל הבית באטימות לב.

     דמו של משה החל לרתוח. ''למה אתה עושה לי את זה?'' שאל בצער,. ''האם עשיתי לך אי פעם משהו רע שאתה מתנהג אלי כך?'' בעל הבית לא השיב, ורק חזר והצביע על סעיף כ''א בחוזה. משה עזב את ביתו של בעל הבית בטריקת דלת. הוא הלך להתייעץ עם מומחים ומביני דבר, והוברר לו שלמרות שכולם מסכימים שבעל הבית מפגין רשעות של ממש, על פי החוזה היבש טענתו צודקת ומשה חייב לצבוע את הדירה ביום שהוא עוזב אותה.  מצד שני, חשב משה, אסור לתת לבעל הבית המרושע את מבוקשו. כמו שהוא מתאכזר אליו, הוא מתאכזר מן הסתם גם לשוכרים אחרים. צריך למצוא דרך ללמד אותו לקח.  לאחר זמן מה עלה במוחו של משה רעיון מבריק. הוא התייעץ שוב עם אנשים חכמים ומביני עניין, וקיבל את הסכמתם לבצע את הרעיון. כמה שעות לאחר מכן הגיע משה שוב לביתו של בעל הבית. הוא מסר לו את המפתחות בחיוך רחב, והודיע לו שעשה כדבריו וצבע שוב את הדירה. בעל הבית החשדן ביקש ללכת עם משה אל הדירה, כדי לוודא שהיא נצבעה. ''בבקשה'', אמר משה,  ''הבה ונלך לראות את הדירה''. כאשר משה ובעל הבית פתחו את דלת הדירה השכורה, נרתע בעל הבית לאחור בבהלה. הבית כולו,  כולל הקירות והתקרה, היו צבועים בצבע...  שחור. זה נראה כמו בית של מתים. הוא ניסה לפתוח את פיו ולומר משהו, אבל משה הגיש לו את החוזה. ''אני מפנה אותך לסעיף כ''א, '' אמר משה בנימת ניצחון. ''כתוב בפירוש שהשוכר חייב לצבוע את הדירה ביום עזיבתו,  אבל לא כתוב באיזה צבע. חשבתי שצבע שחור יכול להיות מתאים מאוד... ''

     לא פעם בחיינו אנו מתעקשים על דברים שאינם הכרחיים ולא עקרוניים. לפעמים אנחנו אפילו עושים משהו ''בשביל הפרינציפ'' ולא מוכנים להגמיש את עצמנו לקראת האחרים. חשוב שנדע כי מהתעקשות כזו לא יוצא שום דבר טוב. במוקדם או במאוחר, נמצא את עצמנו מפסידים ומצטערים על ההתעקשות המיותרת. בזה יש להבין נמי ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה הקב"ה נותן לנו את היום אם תשמעו יש לזה צבע של ברכה ואם לא זה צבע של קללה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

חוויית השבוע שלי,פרשת השבוע,"כי תבוא",ה'תשע"ו

אמרי שפר כ' אלול ה'תשע"ו

 

  אומרים שהרבי מברדיטשוב התבטא אחרי התקיעות, אנחנו תקענו 200 תקיעות בשני ימים, ואנו מבקשים מהקב"ה רק תקיעה אחת,  והיא שופרו של משיח שיתגלה במהרה בימינו אמן.

     אמנם מעולם לא היה מי שהוא אפיקורס באמת. כל מי שפקר ידע בפנים בקרב ליבו שמתעלם הוא מן האמת ומה שאינו רואה ואינו שומע היינו שאינו רוצה לראות ואינו רוצה לשמוע.

     את החיים צריך לראות במבט קדימה , אבל מבינים אותם רק כאשר מתבוננים לאחור .

     בחודש אלול חובה להתאמץ להיות מעשרה הראשונים.  מהותו של חודש אלול, חודש של אהבה בוערת לה'. גם בדבר הגדול ביותר יש הרגל, אם אדם יבוא לכותל המערבי כל יום, גם יתרגל ולא יתפעל מקדושת המקום. אסור שיקרה דבר כזה, שיתרגלו לאלול ותרד אח"כ ההתפעלות!  הרב צדקה זצ"ל מפרש, "את ד' אלוקיך תירא" - לרבות תלמידי חכמים, [פסחים כ"ב] שגם הם צריכים להתעורר עם יראת שמים, משום שהם נמצאים כל היום בבית המדרש מתרגלים למקום, לכן צריכים הם כל הזמן חיזוק ביראת שמים. (הגה"צ רבי דניאל זר שליט"א(

     הרמב"ן אומר שמי שעושה הגבהה לספר תורה כראוי נכלל בברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת.

     ושמת בטנא. שיעור ביכורים אחד משישים, אומר הבעל הטורים שזה מרומז בתיבת "טנא" שהיא בגימטריא 60 , גם בכל פרשת ביכורים אין את האות ס'.

     חבל שאנשים הם לא כסף,  ככה היה אפשר להסתכל באור ולדעת מי אמיתי ומי מזויף. ..

     חבר אמיתי רואה את העצב בעינייך , כשהשאר מאמינים לחיוך שעל שפתייך.

המנוחה שהצילה (הרב ראובן זכאים - מרצה בכיר ב’הידברות’)

     לפני כמה שנים, בימי ‘בין הזמנים’, הצפנתי ליישוב עין יעקב, יישוב פורח די מבודד בגליל.  טוב, זו לא הייתה מנוחה פר אקסלנס, אחרי הכול, שני הטלפונים היו עמי, כמו גם המייל.  הם עבדו כרגיל, כלומר: במלוא הקיטור. ומה?! אתם באמת חושבים שלא התבקשתי למסור דרשות בבית הכנסת שם?! שלא בדקתי את כשרותו של המקווה?! שלא נשאלתי שאלות הלכתיות?! הגזמתם. אבל אני לא מתלונן. היה, ברוך השם, מצוין.

     אתא בוקר מן הבקרים, ובמעון הקיט הזמני שלנו, החלב אזל. סרתי למינימרקט היישובי.  של אלבז, כבר אמרנו?! מה כבר ביקשתי? שתי שקיות חלב. כולה. (לא תאמינו! גם בצפון הרחוק מצאתי תנובה במקררים. עולם קטן...) אבל מהר מאוד הבנתי שגם כשאתה בחופשה, שום כניסה למינימרקט/ סופרמרקט/ קיוסק/ מכולת, לא תסתיים רק בשתי שקיות חלב. הוסיפו לכך את העובדה, שבני שיחיה שהיה אז כבן שנתיים וחצי התלווה לקנייה, תרם באדיבותו כמה עצות כלכליות לעילא, ואף נטל שכר טרחה מפולפל מאבא . זהו. סוף סוף סיימתי, וניגשתי לקופה. היה תורצ'יק קטן. ומה עושה יהודי בינתיים? סוקר את המינימרקט מארבע רוחותיו. נו, מה כבר הוא רואה?! ניחשתם נכון: מוצרים ומוצרים.  אך היה מדף אחד, קרוב קרוב לדלפק, שמשך משום -מה את תשומת ליבי, בקבוקי שמפנייה עמדו שם, סדורים וערוכים כחיילים במסדר בוקר. התווית לא הייתה מוכרת לי כלל, (ולא שאני מבין גדול בשמפניה...) ודי אינסטינקטיבית, וגם בגלל התור המזדחל,  התקרבתי למדף וסובבתי בקבוק אחד, וחשכו עיניי: על התווית האחורית מופיעות המילים: "לא כשר!" אוף, מה אני עושה עכשיו?!  קול ראשון אמר לי: "עזוב. הרי אינך טיפוס ששש להעיר הערות לאנשים, על אחת כמה וכמה כשאתה בסך הכול אורח לרגע. מה אתה מבקש?! להרגיז אותו על הבוקר? שחלילה ישנא אותך ואת שכמותך? שיצעק וירטון עליך לעיני כל הקליינטים?! תתעלם. תתעלם" . אפילו, אפילו התחלתי לחשוב על מונחים של חילול השם חס וחלילה. . - אה, וחוץ מזה כאן אתה לא רב ולא מרצה ולא מקרב לבבות, אתה בחופש, לא?!... אבל היה גם קול אחר,  רועם יותר, ואמתי יותר, לא הרפה ממני: "ראובן, מה אתך?! מה אתה מתחמק?! היכן מצוות "הוכח תוכיח את עמיתך"?! הלא מאוד יכול להיות שבעל הבית כלל לא מודע לעניין, לא הוא, ובטח שגם לא הקונים שלו. יש לך הזדמנות, על כל פנים לנסות... אחרי הכול, מדובר כאן באיסור חמור של יין נסך שנחשב כמו איסורי אכילה חמורים ביותר. גם אם לא ישמע לך, אתה עשית את שלך!"  

     הרבה זמן להתלבט לא עמד לרשותי. תורי כבר הגיע. בהחלטה של רגע, העדפתי להמתין לתום החשבון. 'גם אם יזרוק אותי מהחנות', חשבתי לעצמי, 'לפחות שיקבל קודם את התמורה שמגיעה לו...' החשבון הסתיים. ואני אזרתי מעט אומץ. הבטתי בעיניו של בעל הבית, ובחיוך רחב אמרתי לו: "ראשית, תודה על חוויית הקניה שהענקתם לי. ותודה שאתם כאן, מטר מהבית. "שנית”, המשכתי, “אני מבקש מראש סליחה ממך, איני מתערב בחייך, ובטח שלא בהעדפותיהם של הקונים שלך. ההחלטה מה למכור ומה לא מסורה בידך, כמובן. אני רק מבקש לשאול: האם אתה לכל הפחות מודע לכך שהשמפניה העומדת במדף שלצידנו לא כשרה, כלומר, היא יין נסך?!" . הוא אך שמע את צמד המילים הללו, 'יין נסך', ודרש הסבר דחוף. הסברתי בקצרה, והלה רק הבין ממני במה דברים אמורים, וזעקה נמלטה מפיו: "מה?? שאני אמכור כאן יין נסך?! שאני אכשיל את אחיי עצמי ובשרי?!" רק אתמול", סיפר המוכר בבהלה, "אחד המשווקים הציע לי למכור אותם. נס שעוד לא מכרתי אף בקבוק!!!" וכאן הכריז חגיגית בקול שהגיע ומילא את כל פינות הסופרמרקט: " כבוד הרב! אני מודה לך מאוד על שהארת את עיניי. אני רוצה שתהיה בטוח, גם אם הוא לא יחזיר לי אגורה שחוקה, אני זורק הכול! אתה תראה כבוד הרב שמחר לא יהיה כאן ולו בקבוק אחד!" האמנתי לו. ניכרים דברי אמת. אבל בסתר לבבי לא חשבתי שהוא באמת יעשה זאת כה מהר. אך למחרת, כשנכנסתי שוב (מבטיח לכם שלא "חיפשתי" אותו,  החלב פשוט אזל שוב, בלי עין הרע), הופתעתי לראות בקבוקי שוופס בכשרות מעולה ממלאים את מקומם של בקבוקי השמפניה הבלתי כשרים שהיו שם אך אתמול. "אני מתפעל ממך! כל הכבוד!" חיבקתיו. עכשיו תמונה, ביקשתי, כי אני מאוד רוצה שכל עם ישראל ידע: שאין, פשוט אין, יהודי חילוני! אני לא נאיבי. ראיתי את זה. אני פשוט יודע על מה אני מדבר! 

הצדקה שהצילה – (בספר "עולם חסד יבנה" )

       ר' יחזקאל - גבאי צדקה היה. פעם נזדמנה לידו מצות הכנסת כלה. החתן יתום, ואין ידו משגת אפילו להוצאות עריכת החתונה. גם הורי הכלה אינם יכולים לעזור הרבה. הבית דל, האב חולה, וההוצאות כבדות מאוד . מספר ר' יחזקאל: הלכתי למספר אנשים שאני מכירם כנדיבים, ואספתי מה שאספתי. אבל עדיין היה חסר לי סכום גדול. נזכרתי שיש לי מכר טוב, איש עשיר מאוד שידו פתוחה תמיד לכל דבר מצווה. בטוח הייתי שייתן בעין יפה למצווה חשובה זו של הכנסת כלה. מיד לאחר תפילת שחרית הלכתי אליו, כי ידעתי שבשעה זו אמצא אותו בבית. כשעמדתי ליד הדלת, היה נדמה לי שאני שומע קול בכי חנוק. היססתי האם אצלצל בפעמון, או שמא אין השעה כשירה לכך? אבל הרי אני שליח מצווה, הזמן דחוק, ואסור לי לאכזב את החתן והכלה ומשפחותיהם. לחצתי קלות על פעמון הדלת. שמעתי צעדים מהירים, מישהו ניגש לדלת ופתח. היה זה מכרי,  בעל הבית עצמו. פניו היו חיוורים מאוד, ועיניו נראו אדומות ועייפות כאילו לא ישן כל הלילה. הוא ברכני בשפה רפה. "מה קרה? האם מישהו חולה?? שאלתי בלחש. "כנראה לא באתי בזמן מתאים. אבל העניין שבגללו רציתי לדבר אתך חשוב וגם דחוף". מכרי רמז לי לשבת ליד השולחן ולומר את מבוקשי.

     סיפרתי לו על החתן והכלה העניים, על הצרכים הרבים ועל הסכום הגדול שעדיין חסר, ושאותו אני מקווה לקבל ממנו... הוא התנצל לפני: "אינני יכול לעסוק עכשיו בשום דבר. אנא סלח לי ובוא נא בפעם אחרת, אין ראשי צלול עתה... בנינו היחיד חלה במחלה מסוכנת מאוד, מצבו הולך ומחמיר. בקושי נושם. אנו מצפים בכל רגע לרופא שיבוא. אבל אפילו יבוא, מה יוכל לעשות?! הרי החולה במצב של גסיסה, חלילה, כמעט שלא נותרה בו רוח חיים!" לא ידעתי מה לומר לאב האומלל, שבנו יחידו נוטה למות. חשבתי שמוטב אלך ולא אפריע. אבל אז – מה יהיה על החתן והכלה העלובים? פתאום נצנצה במוחי הארה מלמעלה. נזכרתי בדבר ששמעתי בשם גדולי ישראל.  אחזתי בשרוולו של בעל הבית ואמרתי לו: אנא, הקשב לי רגע קט, הרי אתה יודע, מה אנו אומרים בכל בוקר בס"ד 2 בברכות השחר: "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא... וביקור חולים והכנסת כלה ולווית המת..." חכמינו ז"ל הכניסו את מצות "הכנסת כלה" באמצע, בין "ביקור חולים" ל"הלווית המת". ולא במקרה נכתב הדבר. חז"ל ברוח קודשם באו ללמדנו, כי מצות הכנסת כלה - בכוחה להגן ולחצוץ בין החיים ובין המתים! סגולה מיוחדת יש בה שהחולים יבריאו, ולא יצטרכו להגיע למצב של "הלווית המת"...

     האב המיואש התעודד. חשב מספר שניות והחליט. נכנס לחדר סמוך, וכעבור דקות מספר חזר ובידו כל הסכום שהיה נחוץ להכנסת כלה. דמעות עלו בעיני. ברכתי אותו בכל ליבי: "ה' יתברך ישלח במהרה רפואה שלימה לחולה בתוך שאר חולי ישראל", ויצאתי. וראה זה פלא! לא עברו שעות מועטות, ומכרי מופיע בביתי,  כולו נרגש מרוב שמחה, תפס בידי בהתרגשות ומודיע לי: "מן השמים נשלחת אלי היום, להציל את חיי בני.  מיד כשיצאת מביתנו, הגיע הרופא והיה מופתע מאוד מהשינוי הפתאומי. והמצב של בננו הולך ומשתפר, הוא ממש מתאושש משעה לשעה. ברוך ה', והוא כבר יצא מכלל סכנה!".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"ט אלול ה'תשע"ו

 

אכן אדם הוא עולם קטן, אם הוא חושב שהוא עולם, אזי הוא קטן. אך אם הוא חושב שהוא קטן, אזי הוא עולם.

     בכייה מתוך שמחה - מסופר על הגה"ק רבי יצחק בלאזר זיע"א שעמד בחודש אלול בביהכ"נ ודרש בפני הקהל, פתח את ארון הקודש ואמר בפני ספרי התורה לעיני כל הקהל מתוך בכייה, "מודה אני לפניך ה' א-לקי השבח וההודיה לך שנתת לנו את חודש אלול הזה,  רבש"ע אנו מקבלים את ה אלול באהבה ובשמחה", וגעו כל העם בבכייה.

"     האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים", שבאחרית הימים תהיה קרירות באמונה ("יקרא"), והפתרון לזה הוא "האספו" ו"אגידה", שתהיו מאוגדים יחד. )הרבי מקוצק(

     הטעם במנהג החסידים לשתות ״לחיים״ בשבעה.  בשלושים, ביארצייט, כאשר נמצאים בכזה מעמד ועולה זיכרונות מהנפטר, אלו אומרים המחלה כרסמה בו אלו אומרים לא כי אלא בגלל דברים אחרים הוא מת ואילו מהמחלה הוא יכול היה להחלים,  ואחרים אומרים הטעות הרפואית הרגה אותו. באים הנוכחים ושותים ״לחיים״ ועושים ברכה ומכריזים - ״שהכול נהיה בדברו״. לא המחלה הרגה אותו, לא זה וגם לא זה, אלא ״שהכול נהיה בדברו״, כי כך רצה השי״ת וזו הסיבה היחידה שמת. בכל צרה ומכאוב יהיה מה שרק יהיה,  על האדם לשנן לעצמו שוב ושוב שהכול, כל פרט ופרט, זה מהשי״ת וכשאדם ידע זאת, יוכל להתחזק ולברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, עם אותה שמחה והתלהבות. ואז גם יגיע לצידוק הדין,  ולהתעוררות בתשובה ולמצב כזה שהייסורים יגרמו לו לעליה ברוחניות ולא חלילה וחס ההיפך. .(שערי משה)

בנים אתם לה' א-לוקיכם... (יד', א'( (הרב קובי לוי שליט"א)

     הרב גדליה צנעני הוא רב אזורי של מספר מושבים לא דתיים במיוחד, הנטועים להם מזה עשרות בשנים סמוך ונראה לקו הירוק,  הרוחש תדיר עיניים זוממות של טרוריסטים ערלי לב שופעי שנאת ישראל.  המושבניקים בזכותו הרגישו היטב את החגים, את השמחות והאבל, כי רבי גדליה היה בכל מקום ובכל עת נע ככספית מפינה לפינה. לוחש לאבלים את מילות הקדיש, מניח כיפות על ראשי יתומים ושולט ביד רמה במבצעי חלוקת המזון למשפחות קשות יום באזורו.

     הרב האזורי שלנו, התגורר עם רעייתו ושמונת ילדיו בבית צנוע בפאתי אחד המושבים, ונע תדיר על אופניו. לא טרמפים, לא טרנטה, שומכלום, גדליה היה לוחץ על הדוושות וכובש את הכבישים ממושב למושב כמעט מבלי להרגיש, קילומטרים על גבי קילומטרים. היה לו רישיון נהיגה אבל מכונית מעולם לא רכש. ' אין לנו מילים על האיש הזה, כולו חן, כולו חסד, כולו אופניים,  אבל רק דבר אחד מוציא אותנו מדעתנו. מדוע הכובע שלו רחב השוליים תמיד תקוע על ראשו? עמוק עמוק בפדחתו כמעט עד גבות עיניו, ותמיד אותו כובע מיושן, דהוי, לא בדיוק כובע שאומר כבוד '. התמיהה הזו על הכובע של רבי גדליה מעסיקה מזה 25 שנה את המושבניקים, וכל הניסיונות לשדל אותו להסביר מדוע הוא צמוד לכובע מהשחרית ועד קריאת שמע שעל המיטה, עלו בתוהו.  הוא היה מחייך חיוך מסתורי ולוחש - למי שרצה לשמוע- 'מכובע כזה לא נפרדים'.  אתם לא תאמינו, אבל בביתו של רבי גדליה היו מונחים להם על גבי ארון הבגדים באופן קבוע, חמישה שישה כובעים חדשים שרכשו לו מפעם לפעם - בעל כורחו - מזכירי המושבים, אבל אלה היו עושים את דרכם לראשיהם של חתנים צעירים בוגרי ישיבות,  במסגרת גמ"ח הכנסת כלה של משפחת צנעני שתחיה. מכיוון שאף אחד מאיתנו לא חתום על חוזה של הצלחה מובטחת בחינוך הבנים, בעיקר בעידן רווי פיתויים ומותרות כשלנו, אזי גם רבי גדליה, לא יכול להציג חוזה כזה שמבטיח לו שכל גוזל בקנו יעלה ויפרח כאחד הצורבים בארץ.  

     הרב שמרל ברנגולד ראש הישיבה של ששון, בנו השלישי, הודיע לו בוקר אחד לקונית: 'צר לי רבי גדליה אבל ששון יורד מן הפסים,  ההתראות לא עזרו, שיחות הנפש התמסמסו להן, ששון בקושי מתפלל, השיל מעליו את החליפה והכובע וחי את חייו לעצמו. מה עושים? אני עוד סבלן אבל אם החבל יימתח עוד קצת, אזי אאלץ להוציאו מן הישיבה. תבין אותי ר' גדליה' רבי גדליה נסע לירושלים, והמתין ליד חדרו של ששון. בשעה 11 בלילה ששון הגיע לחדרו מאיזשהו מקום... בוודאי לא מסדר שלישי. אביו סימן לו לרדת עמו. 'אני רוצה לשוחח איתך בארבע עיניים מחוץ לישיבה' רבי גדליה התניע את המכונית המיושנת שהשאיל לו מזכיר המושב,  ונסע צפונה. נע בפיתולים החדים לכיוון רמאללה, סמוך לאחת ההתנחלויות הוא סטה ימינה לדרך עפר צדדית ונעצר אחרי 300 מטר מול סלע בגודל בינוני.  כוכבים נצנצו בשמים וירח זחוח משהו ניסה לחייך ולעדן את המפגש המתוח. ' כן אני שומע אותך ששון' אמר רבי גדליה. '

     אבא קשה לי, אני לא מצליח להתחבר לסוגיות, הראש שלי בחוץ,  אני כבר לא צדיק כמו פעם. קשה לי עם התפילות, קשה לי עם החליפה והכובע, אולי אחפש לי עתיד אחר. אל תכעס עלי אבא' רבי גדליה פתח את דלת המכונית, צעד כמה צעדים, הסיר את כובעו המרופט מעל ראשו, והניחו על ראש הסלע. ' ששון בני היקר, לא באתי להטיף לך מוסר, אתה עוד מעט בן 19 וכבר שמעת המון שיחות מוסר. רציתי לספר לך סיפור קטן אבל מאד משמעותי בחיי, שכל המושבניקים היו רוצים לשמוע.  הסיפור שלי התרחש כשהייתי בן 19 , ולמדתי כאן בישיבה 'תפארת ירושלים'. כמוך בני, חוויתי משברים לא קלים, אבל חרקתי שיניים והמשכתי ללמוד. ענין אחד גרם לי אי נוחות גדולה וכמעט גרם לסילוקי מן הישיבה. הכובע, הכובע הזה הוציא אותי מדעתי,  לא יכולתי לשאת אותו על ראשי, הוא העיק עלי, הוא היה כבד מנשוא וביקשתי דרך להיפטר ממנו. התחננתי לראש הישיבה שיתיר לי להסתובב בלי כובע, אך הוא סרב נחרצות 'אתה בן תורה גדליק'לה ואלו המדים של חיילי צבא השם, חליפה וכובע. מי שמוותר על הייצוגיות הזו, מקומו לא בישיבה' השיב לי.

     אותו יום היה עבורי מכריע, והחלטתי לצאת למרחבי צפון ירושלים להתבודד עם בוראי, לעשות חשבון נפש. החזקתי את הכובע בידי ותכננתי את צעדי אל מחוץ לישיבה. לפתע צץ מאחרי אחד השיחים 20 מטר ממני, מחבל ערבי עם זוג עיניים רעות אוחז אקדח והחל לירות לעברי, כדור ועוד כדור.  אימה וחלחלה אחזתני. אימת מוות. התכופפתי רצתי כאחוז תזזית למצוא מחסה מאחורי הסלע הזה, כולי אחוז אימה מתפלל לישועה. לפתע עלה במוחי רעיון, הנחתי את הכובע על ראש הסלע כאילו אני זוקף ראשי, והערבי ירה קליע ועוד קליע, ושניים מהם חדרו וניקבו את הכובע. המחבל היה בטוח שנהרגתי כי הכובע נפל. הוא סיים לירות את הכדורים שהיו באקדח ופתח במנוסה לעבר הוואדי. רק אחרי חצי שעה התאוששתי מן ההלם,  הרמתי את הכובע המנוקב מול עיני, ולא מאמין בגודל הנס . הכובע שכל כך רציתי להיפטר ממנו היה המגן והחומה שלי, הוא הציל את חיי. חזרתי לישיבה עם החלטה ברורה אני נשאר בעולם התורה לנצח, ומאמץ לעצמי את הכובע הזה שכובען מומחה הצליח לאחות את שני נקביו. כמעט 30 שנה אני צמוד לכובע המרופט הזה. חוץ ממך ואימא שלך, אין לאף אחד מושג מה הסיבה שאיני מחליפו '. 'ראה ששון יקירי, אני אומנם רב של מושבניקים, אבל בנפשי אני איש פשוט ולא אעמוד בדרכך. גם אם תטעה בדרכים, אשאר אביך, עם חיבוק ואהבה, אבל בקשה קטנה לי אליך בני יקירי, קח את כובעי הישן, הוא שלך ורק שלך, ולאן שתלך שא אותו עמך , הבט בו ותיזכר באבא שלך, בדמות דיוקני, תיזכר בהשגחה הפרטית שלי ותהרהר בעובדה המדהימה שדבר שכה רציתי להיפטר ממנו, נתן לי את החיים במתנה. זה הכל'. רבי גדליה חיבק את בנו חזק חזק, והשניים הבליעו דמעות שרק אבות ובנים יודעים להבליע. הוא הניח את כובעו על ראש בנו,  ותמרן את הטרענטע לכיוון ירושלים.

     ששון נשאר בישיבה והוא כבר אבא לתינוקות של בית-רבן, לימים יאמר לכל החפץ לשמוע: 'החיבוק של אבא עשה עלי הרבה יותר רושם מאשר הסיפור על הכובע'... הורים יקרים! מסגרת תורנית היא זכות נפלאה שאתם מעניקים לילדיכם, אבל היא לא תהווה תחליף לדבר אחד שרק אתם מסוגלים לתת לילדיכם: חיבוק חזק ואמון תמידי ביכולותיהם...  חבקו את ילדיכם חזק, שדרו להם תמיד כמה שהם מוצלחים וכמה אתם מאמינים בהם, בין כל המשברים שהם עלולים לחוות ולעבור - אין ספק שלחיבוק שלכם יהיה תפקיד מכריע . וזכנו לגדל בנים ובני בנים... אוהבי ה' יראי א-לוקים...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/