אמרי שפר י"ח כסלו ה'תשע"ט

אחת השאלות אותן נשאל כל אדם העולה לבית דין של מעלה היא, האם ציפית לישועה?! האם היית אופטימיסט?! האם התרכזת בחצי הכוס המליאה שבחיים?!  האם פירשת את המציאות באופן חיובי?! או שמא תמיד התרכזת ברע ובשלילי . האם היה לך ברור שסופו של הטוב להגיע ?! ללמדך, שגם כאשר המציאות נראית פסימית )שלילית(, עדיין הרצון האנושי צריך להיות אופטימי. כך הופכת הציפייה לישועה לדרך חיים. דרך חיים המנסה לראות את הטוב שבחיים והופכת את האדם, לבעל רצון אופטימי.

     אם אתה רואה אדם עומד בניסיון ממון, הרי הוא מובטח, שיעמוד בניסיון גופו לקידוש ה'. כי בעוונותינו הרבים, אין דבר, שידו וכוח היצר תקיף ממון. ואם אין לו כוח לפתות איש בממון, אז ברור שיוכל לו בכל העניינים " )ר' דוד לייב. "ביערות דבש )דרוש ז'(

     הגמ' מביאה סגולה להצלחה בלימוד:ללמוד ליד נהר - סימן טוב הוא - כשם שמי הנהר שופעים ואינם פוסקים, כך לא יפסק לימודכם ויצליח. (כריתות ו.(

     כתב הגאון מווילנא כי פרשתנו היא הפרשה השמינית, והפסוק השמיני בפרשה הוא "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת", הרי רמז בכך,  שצריך תלמיד חכם ללמוד מפסוק זה, כי אפילו כשהוא מצליח ויש לו במה להתפאר ולהתגאות,  כפי שאמר יעקב: "ועתה הייתי לשני מחנות" – בכל זאת עליו לזכור, כי אך חסדי ד' יתברך הם אלה, ועל ידי כך יבוא לידי קטונתי.  וזה הרמז, שאפילו בשמינית שבשמינית שבגאווה - יש רמז לענווה - קטונתי... 

חובות צריכים לשלם

     להלן סיפור מצמרר ומרגש המעובד מתוך 'משפחה', אותו סיפרה בעלת המעשה בעצמה, ממנו ניתן ללמוד עד כמה עלינו להיזהר, לבל נותיר אחרינו חוב כלשהו, שכן למעלה אין מנוחה לנפטר החייב חוב כלשהו. ולהלן סיפור המעשה: "

     נולדתי לאימא מיוחדת במינה. אימא שתמיד הייתה מסודרת ומאורגנת בצורה מדויקת להפליא. לכל דבר אצלה היה מקום מסודר, ותמיד היא הייתה כותבת במחברת או בפתק את המטלות והפעולות, שעליה לעשות ולסיים באותו יום ובאותו שבוע". "והנה, לפני מספר חודשים הרגישה אימי כי היא מתקרבת אל נקודת הסיום של חייה. היא כבר לא הייתה צעירה,  וכשראתה שמצבה הבריאותי מידרדר, הבינה, כי בקרוב עתידה היא לעזוב את הפרוזדור של העולם הזה, ולהגיע אל הטרקלין הגדול, הלא הוא "העולם הבא". בשל כך ומפני היותה מסודרת, החלה לערוך קלסר גדול ומסודר, שבו היא מונה וכותבת את כל הדברים, שהיא מבקשת לסדר אחר פטירתה. ככה הייתה אימי, מסודרת עד יומה האחרון ועד הפרט האחרון.

      את הקלסר העבה הניחה למשמרת בארון הספרים וביקשה כי מיד לאחר פטירתה יעיינו בו ויטפלו בכל האמור בו. לאחר זמן קצר מאוד, אכן התבקשה אימי לבית עולמה. לא היה לנו קל כלל ועיקר, אך היא ממש הכינה אותנו ליום זה . "מיד אחר פטירתה פתח אבי את הקלסר, שהותירה וגילה בו בקשות ומטלות רבות אותם ביקשה שישלימו עבורה אחר פטירתה: לשלם למספר אנשים כסף, שלא קיבלו מימנה , ולומר לכמה אנשים אחרים דבר מסוים, שרצתה שידעו ועוד מספר עניינים. "אבי היקר התמסר בכל נפשו לעניין, כשהוא עובר מטלה אחר מטלה, ומסמן 'וי' בסיום השלמת הבקשה. אנחנו, הילדים התעניינו לדעת מה כתבה וביקשה אימא, אך כאשר ראינו שאבא לקח זאת על עצמו כדי לקיים את בקשת רעייתו,  הסרנו זאת מליבנו ונתנו לו להסתדר עם כך לבד, מפני שסמכנו עליו . "

     היה זה לאחר כחצי שנה מאז פטירתה של אימי. אחותי חלמה חלום מצמרר: בחלומה היא רואה את אימא ע"ה כשפניה מוארות באור זוהר. שלווה ורוגע ניכרים על פניה . "אחותי פנתה אליה בהתרגשות ואמרה: 'אימא, אימא, מה שלומך? איך את מרגישה?'. אך אימא לא ענתה, אלא היא פשוט אמרה: 'לכי בבקשה לארון הספרים. " אחותי לא הבינה את פשר הבקשה, וחזרה על שאלתה: 'אימא, מה קורה איתך שם למעלה?', אך אמא אמרה שוב: 'לכי בבקשה לארון הספרים', ונעלמה.

     אחותי התעוררה מהחלום בבהלה, החיזיון נראה כה ממשי ולכן הבינה, כי מדובר בחלום אמת. היא ניגשה אליי וסיפרה לי ברגש את כל אשר ראתה בחלומה. " הבנו יחד, שאין זה סתם, אלא ישנו פה מסר ובקשה מאימא המנסה להעביר לנו מעולם האמת. הלכנו לבית של אבא וסיפרנו לו על החלום, כשאנו שואלות אותו: 'אבא, אולי אתה יודע, מה מיוחד בארון הספרים, שאימא מבקשת ממנו לגשת אליו?'.  אבא חשב קמעה ואמר: 'הדבר היחיד שקשור אליה הוא הקלסר שהותירה אחר פטירתה, אך אין מה לפתוח ולהביט בו,  שהרי עברתי על כולו מיד אחר פטירתה וקיימתי את כל מה שביקשה בו, אך אם אתן לא רגועות – אתן יכולות לפתוח אותו ולבדוק . "ברגש וברעדה פתחתי ביחד עם אחותי את הקלסר וראינו את כתב ידה של אימא, ימים ספורים לפני פטירתה, וראינו, כיצד היא מבקשת לשלם לכל מיני מקומות ואנשים חובות שלא הספיקה לשלם בחייה, כשליד כל אחד מהם סימן אבי 'וי' על כך ששילם זאת בעצמו . "אלא, שלפתע ראינו שורה אחת, בה לא היה מסומן 'וי'. בשורה זו היה כתוב בכתב ידה של אמי: 'לשלם עבור שיעור כושר', כשלצד השורה כתבה אמי את הסכום הנדרש לשלם , ואף למי יש להעביר את התשלום . "מיד רצנו להראות זאת לאבי, שקפץ ממקומו בבהלה ואמר: ' אוי, אכן שכחתי לטפל בזה, לכן לא סימנתי את זה ב 'וי', מפני שבאותו הזמן רציתי, שאתן תלכו לשלם זאת, ונעלמה בקשה זו מזיכרוני . ליבנו הלם בפראות מהתרגשות ומיד רצנו לשלם את החוב לאותו שיעור כושר. אותה אישה הביטה בנו והודתה לנו באומרה: 'אכן, אמכם הייתה חייבת לי סכום זה, ועל אף שמצבי דחוק, לא מצאתי לנכון לפנות אליכם בשל מצבכם הרגשי לאחר פטירת אמכם'. היא אכן לקחה את הכסף ואנו סימנו 'וי' גדול בקלסר. ומאותו יום, הפסיקה אימי לבוא בחלום.

     כמה חשוב לעבור את העולם הזה בלא להותיר חובות לאחרים. אין זה מובן מאליו, שבבית דין של מעלה יתירו לבעל חוב להופיע בחלום ולבקש מקרובי משפחתו, שישלמו את חובותיו, שכן גם לזה צריך זכויות מרובות!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ד ניסן ה'תשע"ח

אומר המהר"ל: הזמן הזה מבקש, שנכבד ימים. תלמידי רבי עקיבא לא נתנו כבוד ולפיכך מתו מפסח ועד שבועות ומתו בל"ב ימים ראשונים (הם מתו במשך 32 ימים, עד ל"ג בעומר) . ול"ב – גימטריה כבוד, כי לא נהגו כבוד ו בל"ג בעומר, שהוא ח"י אייר, פסקו למות כי "אייר" בגימטרייה – אורך. וי"ח – חי. ו בל"ג בעומר, מתחיל אורך חיים. וכאשר קיבלו עונשם ל"ב ימים (בגימטרייה: כבוד), אז חזר אריכות ימים לעולם.

    "אם אתה אומר שרב לא יכול לשיר , או חזן לא יכול ללמוד , זה לשון הרע ... אבל אם אתה אומר שרב לא יכול ללמוד וחזן לא יכול לשיר , זה כמותו כרצח " (רבי ישראל סלנטר)

    אם האדם היה יודע מה שנעשה בגופו, מהרגע שהאוכל נכנס לפיו ועד שהוא יוצא מהגוף, היה שולח מברק לביתו, להודיעם שהכול עבר בשלום. (רבי ירוחם, המשגיח ממיר)

    החיים הם לא הדרך לאושר, האושר הוא דרך לחיים.

מהפך בטבריה (על-פי 'בית מאושר')  

הדרך מירושלים לטבריה הייתה ארוכה ומפרכת, ואולם צאצאיו של רבי משה קליערס הקפידו לעשות בכל שנה את הדרך הארוכה ולפקוד את קברו של סבם, רבה של טבריה, ביום השנה לפטירתו.

פעם אחת הבחין אחד הנכדים באדם מבוגר המשתתף באזכרה השנתית. הנכד נזכר כי האיש נכח באזכרה גם בשנה שעברה, ובעצם הוא מופיע במקום מדי שנה בשנה.

סקרנותו של הנכד התעוררה. הוא ניגש אל האיש והתעניין לפשר בואו בכל שנה.. האיש חייך חיוך צופן סוד. "אספר לך בשמחה", אמר, והחל לספר:

זמן לא רב אחרי נישואינו התערער שלום הבית אצלנו. ויכוחים ומריבות היו מנת חלקנו. המצב החריף והלך. בתוכי הצטבר כעס רב על רעייתי, והאווירה בבית נעשתה מתוחה ומעיקה. בשלב מסוים החלטתי לעזוב את הבית לזמן מה, להירגע ולתכנן את צעדיי.

ארזתי כמה פריטי לבוש ויצאתי מביתי שבירושלים לעבר טבריה. סברתי שהשהייה על שפת הכינרת תועיל להרגעת רוחי. התכוונתי להתבודד, להתכנס במחשבותיי ולהשקיט את נפשי הסוערת. שכרתי דירה קטנה על שפת האגם, והנוף המרהיב הִשרה עליי רוגע ושלווה.

לפנות ערב יצאתי לבית הכנסת, להתפלל מנחה וערבית. פגשתי שם את רב העיר, הרב משה קליערס, שקיבל את פניי בברכת 'שלום עליכם' חמה והתעניין לסיבת בואי לעיר. השבתי קצרות שבאתי מירושלים וששכרתי דירה בעיר. לא חלקתי עמו את הנסיבות האמיתיות לבואי לטבריה.

הרב הביע שמחה גדולה על האורח מירושלים עיר הקודש, ופתאום אמר: "למה לך להוציא הוצאות על שכירת דירה? בוא להתארח בביתי, וכך תזַכה אותנו בהכנסת אורחים. אל דאגה, נופה של הכינרת נשקף גם מביתי. אני מבטיח לך חוויה נעימה".

ברגע הראשון דחיתי את ההצעה. באתי לעיר להתבודד, וממש לא היה לי רצון להתארח בביתם של זרים. אך הרב הוסיף לשכנע אותי במתק לשונו. הוא הציע שאעשה ניסיון לכמה ימים. חשתי אי-נעימות לסרב, וכבר באותו ערב סידרתי את חפציי בחדר שהוקצה לי בביתו של הרב.

הרב והרבנית קיבלו אותי בסבר פנים יפות, והתייחסו אליי כאל אורח חשוב. עליתי על יצועי בתחושה נעימה, שנתי ערבה, ובבוקר התעוררתי מלא כוח ואנרגיה.

שמתי לב שהרב קליערס מתרוצץ בבית בקדחתנות. הוא הגיש לרעייתו הרבנית נטלה וקערה לנטילת ידיים, שפת קומקום על האש, וכשהמים רתחו מיהר להכין כוס קפה מהביל, והציב אותה על מגש לצד עוגיות ריחניות. במאור פנים הזמין את הרבנית אל השולחן.

כאשר המחזה הזה נשנה גם בבוקר יום המחרת הסקתי כי הרבנית כנראה חולה. חשתי מבוכה על שנעתרתי להפצרות הרב, בשעה שהדבר ודאי מכביד על רעייתו. אחרי התפילה פניתי אליו והודעתי שבדעתי לחזור לדירה השכורה, כדי שלא להטריח אותם בשעה זו.

הרב קליערס הביט בי כלא מבין. "מדוע אתה מבקש לעזוב את ביתנו?", שאל בנימת עלבון. "האם לא הנעמנו לך את שהייתך? האם קר בין כותלי הבית?". "חלילה", השבתי, והבהרתי שנוכחותי היא עול על הרבנית, שאינה מרגישה טוב, ואין רצוני להכביד עליה.

חיוך עלה על פני הרב. "הרבנית בריאה ושלמה, ברוך השם", אמר ברוגע. "השערתך נובעת בוודאי מהתנהגותי בבוקר. ובכן, דע שהסיבה למעשיי היא דברי האריז"ל ב 'שער הכוונות': 'קודם שהאדם יסדר תפילתו בבית הכנסת, צריך שיקבל עליו מצוות 'ואהבת לרעך כמוך', ויכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו, כי על-ידי זה תעלה תפילתו כלולה מכל תפילות ישראל ותוכל לעלות למעלה ולעשות פרי"'.

הוסיף הרב ואמר: "רבי חיים ויטאל, תלמידו של האריז"ל, הוסיף וכתב שמצוות נישואים נועדה לקיים את מצוות ואהבת לרעך כמוך. ובכן, במקום להתרוצץ ברחובות העיר ולחפש בני-אדם לאהוב אותם, חשבתי בלבי: בידי לקיים את המצווה הזו בביתי, בלי טרחה יתרה. לכן אני משתדל להרבות, ככל יכולתי, באהבת ישראל כלפי רעייתי".

או-אז הבנתי, המשיך האיש את סיפורו, מדוע התעקש הרב שאתארח בביתו. ברוב פיקחותו הבין את הסיבה לעזיבתי את ביתי, ולימד אותי מוסר השכל על-ידי דוגמה אישית מפעימה. כבר באותו יום ארזתי את חפציי ושבתי לירושלים, נתון לרושם העז של שהייתי בבית הרב.

אין צורך לספר שחיינו השתנו מן הקצה אל הקצה. באתי מפויס, והתחלתי לשים לב לתכונותיה החיוביות של רעייתי ולכבד אותה ככל יכולתי. בתחילה הייתה מופתעת מהמפנה שחל בהתנהגותי, אולם כשהבינה שהשתניתי – נהגה כמוני, והחלה להשיב לי באותו מטבע.

בזכות סבך, סיים היהודי את דבריו, ניצלו נישואינו. לכן אני אסיר תודה לרב קליערס, ומקפיד לפקוד את קברו בכל שנה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י"ז שבט ה'תשע"ח

אומר הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל, כל שפע היוצא מאת הקב"ה נקרא חסד. אמנם, כלל גדול הוא בלי יוצא מן הכלל, שכל מה שיוצא מאת הקב"ה חייב לחזור אליו, כי אם יישאר מרוחק ממנו יתברך אין לך חורבן גדול מזה, שכן הריחוק הוא היסוד לכל הרע, כדכתיב (תהילים עג, כז): "כי הנה רחקיך יאבדו... ואני קרבת אלוקים לי טוב", ועל כורחך צריך שיחזור אליו, וזו נקראת מידת הגבורה, ששום דבר אינו מתנתק משליטתו יתברך

     אפשר לקרוא וללמוד הרבה ספרי מוסר, אבל העיקר לשמוע מאחר, כמש"כ (משלי ט"ו ל"א) "אזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין". אכן זהו שבחו של ישראל ששומעים וזוכים לחיים ולתורה, כמש"כ  ) שמות י"ד ד') "ויעשו כן" מפרש רש"י: להגיד שבחן ששמעו לקול משה, עי"ז זכו לנס קריעת ים סוף ולקבלת התורה.

      גם אם שורר סביבכם חושך מוסרי מוחלט, חובה עליכם להיות פנסים. אם רק תעשו זאת, חיש מהר תגלו שאתם לא לבד ומתלכדים סביבכם עוד אנשים שמחפשים את האור .  (הריי''צ)

    הגאון הצדיק רבי צבי הירש ברוידא זצ"ל, חתנו וממשיך מורשתו של הסבא מקלם זצ"ל, מסגר את תמונת אביו ותלה אותה נכחו, מול מקום מושבו. והסביר: "כה רחוק אני מצדקתו של יוסף. ובכל זאת, עם כל רוממותו, לא עמד בניסיון אלא כשנתגלתה לו דמות דיוקנו של אביו... מה לי לחכות עד שתתגלה לי דמות דיוקנו של אבי, הריני קובע אותה מולי"...

      הנה אדם בעל לבב, כשהתפנה, והרגיש איך שהקב"ה רופא כל בשר ועושה פלאי פלאות, אין לו שום מחלה ב"ה, ואין מה שעוצר את הפסולת בתוך הגוף להרעיל את האדם ולגרום לו למות תיכף, אלא מתנקה הוא בקלות, בחסד וברחמים – הרי באותם הרגעים עבר את קריעת ים סוף, ואם כן עליו לומר את ברכת "אשר יצר" בהתלהבות של הודאה להקב"ה.  ("תפארת שמשון" שמות עמ' קמב (

     הרבי הריי"צ ציין כי בדרך כלל קוראים לגשמים בשם "גשמי ברכה" כדי להשוות בין השניים. אם גשם יורד על שדה לא מעובדת, יגדלו בה רק קוצים; אבל אם הגשם מופיע אחרי החרישה והזריעה, היבול יהיה משובח .

     '' חייל היוצא למלחמה עושה זאת בשיר של ניצחון, וזה עצמו מקרב ומגדיל את הניצחון ".   (הריי''צ)

      '' טובה פעולה אחת מאלף אנחות "    (הריי''צ)

היום בו התרוקן הגיהינום  (מנדי קמינקר) (על-פי אוצר הסיפורים יד, ה)  

את כל חייו הקדיש הצדיק רבי משה לייב מסאסוב ל 'פדיון שבויים'. באותם ימים, היהודים היו נתונים לגחמותיהם של הפריצים המקומיים, ופעמים רבות הם מצאו את עצמם מושלכים לבית הכלא על לא עוול בכפם.

רבי משה היה נוסע מעיירה לעיירה ובכל פעם ששמע על יהודי הנמק בבית הסוהר היה שם הוא את פעמיו לבית הפריץ. בדרך כלל, לאחר משא ומתן קצר הוא היה עוזב בחופזה את הטירה המפוארת, בדרכו לגייס סכום עתק כתשלום כופר. אל הטירה היה שב כשהכסף בידו ומוציא את היהודי לחופשי.

מסופר שכאשר נפטר רבי משה לבית עולמו והגיע לעולם האמת, שאל הוא את עצמו: כיצד אוכל לעבוד את הבורא? הרי כל תרי"ג המצוות מוטלות רק על אנשים חיים, ואילו המתים פטורים מכל המצוות. אך האם יש דרך בה אוכל לעשות את רצונו של האלוקים רק לאחר פטירתי?

חשב וחשב, ולבסוף עלה בו רעיון. הלא בוודאי עבודת הבורא שלי לא הייתה מושלמת, ולבטח נכשלתי פה ושם (כך חושבים כל הצדיקים...). אם כן, דיני לגיהינום!

מיהר רבי משה לקיים את פסק הדין של עצמו וקפץ אל תוך הגיהינום הרותח.

מלאכי החבלה עקבו אחרי המתרחש בזעזוע עמוק. הלא אסור כי משהו יארע חלילה לצדיק הגדול, רבי משה לייב מסאסוב! מחוסר ברירה הם כיבו את כל האש הבוערת בגיהינום, וניגשו אליו כדי לשכנעו שיעזוב את המקום וילך לגן עדן, מקומו הטבעי.

אבל רבי משה לא מיהר. "בחיי, עסקתי תמיד בפדיון שבויים" הוא אמר. "גם כעת אני רוצה לעסוק בכך. אם עליי לעזוב את המקום וללכת לגן עדן, לא אלך לבדי! כל השבויים, אלו הסובלים כאן בגיהינום, יבואו יחד עמי!"

מלאכי החבלה המבולבלים ניגשו לבית הדין של מעלה לדעת מה הם אמורים לעשות.

בבית הדין של מעלה נפסק כי יש לפתוח את ספר חייו של רבי משה (כמו שנאמר: "כל מעשיך בספר נכתבים") ולבדוק. אם הוא התמסר כל חייו למצוות פדיון שבויים גם הפעם יש למלא את בקשתו. אולם, אם הוא התרשל בקיום המצווה אפילו פעם אחת, יהיה עליו ללכת לגן עדן לבדו.

בדקו בספר ונמצא כתוב כי אכן בכל פעם בו רבי משה שמע על יהודי הזקוק לעזרה, הוא עזב את כל עסקיו ונחלץ לעזרתו של היהודי.

באותו היום התרוקן הגהנום, ורבי משה פסע בראש שיירה ארוכה של רשעים ישירות לתוך גן העדן.

חוסר פרנסה לטובה …   " (להתעדן באהבתך,  " עלון 190)

     אחר תפילת מנחה בשבת קודש נהג הגאון בעל ה 'חפץ חיים זצ"ל לשבת יחד עם המתפללים בבית המדרש, ואמר בפניהם דברי אגדה בענייני אמונה והתחזקות בכח התפילה וכיוצא בדברים אלו, כדי למשוך את לב השומעים ויבואו לשמוע דברי א - לוקים חיים ולא ילכו בעת כזאת להסתובב לבטלה ברחובות ובשווקים .

      פעם אחת סיפר לפניהם, מעשה שהיה באיש פשוט שנהג בין מנחה של שבת קודש למעריב של מוצאי שבת קודש לשפוך שיחו לפני הקב"ה באמירת תהילים מעומק הלב ובהשתפכות הנפש, ובפרט אם הייתה לו איזו צרה ח"ו היה מתחנן לפני ה' שיענהו וימלא משאלותיו לטובה ולברכה . פעם נכנס אורח לבית המדרש וכאשר ראה את היהודי אומר פסוקי תהילים בהשתפכות הנפש ובהתלהבות החליט אף הוא לעשות כמעשיו, ומן המחשבה למעשה נטל ספר תהילים והתחיל לומר פסוקי תהילים במתינות והתעוררות הלב, כאשר בכל אותה שעה נתן מבטו מפעם לפעם על ההוא גברא השופך ליבו לפני אדון הכל בכוונה עצומה, לפתע שמע והנה הוא פורץ בדמעות שליש ודמעות כמים ניגרות מעיניו  .  ויהי כראותו כן נזכר אף הוא מכל חבילות הצרות והייסורים שהוא סובל מידי יום ביומו, ועל ידי זה הצטרף עמו בלב נשבר לשפוך שיחו לפני הקב"ה בדמעות שליש וכך המשיכו לעמוד זה בזוית זו וזה בזוית זו ואמרו תהילים עד שהגיע זמן תפילת ערבית .

      אחר התפילה ניגש האורח אל האיש שאמר את תהילים, והתנצל לפניו על שהוא מתערב בעסקיו אך ביקש לשאול אותו מדוע בכה כל כך בעת אמירת תהילים, שמא יש בידו לעזור לו, ואף אם לאו הרי אמרו  ) יומא עה. (  "דאגה בלב איש ישיחנה – לאחרים". פתח הלה וסיפר לו שיש לו בת שהגיעה לפרקה והיא מושלמת בכל המעלות והמידות טובות, אך מחמת עניותו אין מי שירצה להשתדך עימו, ודבר זה מעיק מאוד על ליבו, וביותר מתגבר צערו בשבת קודש כאשר הוא מסב עמה בסעודה ועיניו רואות וכלות איך השנים עוברות ואין לאל ידו להושיע לה, ועל כן ביקש מהקב"ה שיעזור לו, כי אינו יודע מאין יבוא עזרו .   נענה האורח ואמר לו, שאף הוא סובל מצרה דומה, כי יש לו בחור תלמיד חכם ומשכיל, ואין מי שירצה להשתדך עמו בגלל שאין הפרוטה מצויה בכיסו, וכיון שכן אמרו זה לזה שמצא מין את מינו, והוא ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל, ובתוך זמן קצר השתדכו יחד, ומזיווג זה יצאו ארבעה עמודי עולם, הלא המה: הגאונים רבי יהודה הכהן בעל ה 'קונטרס הספיקות', רבי חיים הכהן, רבי אריה לייב הכהן בעל ה 'קצות החושן', ורבי מרדכי אב"ד חורדוב שהאירו עיני ישראל בתורתם זי"ע .

     וסיים ה 'חפץ חיים' ואמר למאזיניו, שלבד מה שאפשר ללמוד מסיפור זה כמה גדולה כוחה של תפילה היוצאת מעומק הלב, יש כאן עוד לימוד גדול  ,  שלפעמים מהרהר האדם מדוע אין הקב"ה מזמן לי פרנסה טובה ועל ידי זה אוכל לשדך את צאצאי ולמצוא להם זיווגים הגונים וכיוצא בזה. אך האמת שדווקא בגלל שלא היה להם פרנסה נדבק טוב בטוב והשתדכו זה בזה, ומה שנראה לאדם כפורענות היא הטובה הגדולה ביותר עבורו .

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ו' אלול ה'תשע"ז

 אין אדם חוטא ולא לו (קידושין סג:). אומר ה"דמשק אליעזר": לא לו הם אותיות אלול, לרמז: כאשר מגיע חודש אלול, האדם כבר אינו חוטא.

   אמרו חז"ל: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות, אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה, בא לשמה.  היה אומר על כך האדמו"ר הרה"ק רבי דוד צבי שלמה מלעלוב זיע"א (ה' אלול הוא יום היא"צ שלו), וכך מובא גם בשם הרה"ק רבי יחזקאל מקוזמיר זיע"א : כאשר אדם יכנס לבית מדרש ללמוד, גם הוא עצמו ילמד תורה שלא לשמה, אך חברו שבא לבית המדרש ורואה אותו יושב ולומד , יתעורר גם בו חשק ללמוד, והוא ישב וילמד תורה לשמה.  וזהו הפירוש "שמתוך שלא לשמה" – של הראשון, "בא לשמה" – השני שלומד תורה לשמה.

   המהרי"ל דיסקין זצ"ל זימן אליו פעם כמה מסופרי הסת"ם שהיו בירושלים, והטיל עליהם לעבור מבית לבית ולבדוק את כשרות המזוזות בבתים, ואת שכרם ציוה לתת להם מקופת בית היתומים. מקורביו שאלוהו מדוע קבע שכרם מקופת בית היתומים, ומה גם שהקופה דלה וחסרת אמצעים.  השיב להם, נאמר בתורה "וכתבתם על מזוזות ביתך", ובפסוק שלאחריו מבטיחה התורה "למען ירבו ימיכם", שכרה של מצווה זו היא אריכות ימים, ומשתלם לקופת בית היתומים לסייע לקיום מצווה זו,  כדי שבעלי הבתים יאריכו ימים, ויהיו פחות יתומים במוסדותינו.

     ''הריעו לפני המלך ה'" (תהילים צח, ו). אומר ה דברי יחזקאל שרגא,  הרמז בזה: "הריעו" - יש להתעורר לתשובה, "לפני המלך ה'" - קודם שמגיעים הימים הנוראים [ראש השנה ויום כיפור] שצועקים בהם "המלך" בתפילת שחרית.

האדמו"ר הרב צבי הירש הלברשטאם זצ"ל ( ". מעובד מתוך צבי תפארה)

      חורף ה'תרע"ח ( 1917 .) מחיר הדמים הנורא של מלחמת העולם הראשונה לא פסח על היהודים. רבים מהם אולצו להשתתף במלחמה.  לא אחת יהודים מצאו את עצמם בחזית, נלחמים באחיהם ממדינה אחרת . מצבן של הקהילות היהודיות אחרי המלחמה היה בכי רע.  רבים איבדו קרובי משפחה, ואחרים נאלצו לגלות למקומות זרים כשהם חסרי כול. העוני והרעב היו נחלת הכול. רבנו החליט לצאת למסע חיזוק ועידוד. על אף מצבו הבריאותי הרעוע לא נמנע מלצאת לדרך בימי החורף הקשים. עוד כוונה, נסתרת,  עמדה מאחורי המסע. רבנו ביקש לערוך ביקור פרידה אצל חסידיו בטרם יסתלק מהעולם. בכמה עיירות אף ציין זאת במפורש .

     רוב תושבי יריצ'וב היהודים היו חסידים. ארשת פניהם הייתה קודרת. איש-איש וסאת צרותיו. רבים צבאו על הבית שבו התארח, עם פתקאות שנכתבו בדם ליבם, וביקשו ישועה בעבורם ובעבור יקיריהם. הרבי נאנח עמם בכאבם, האזין למצוקותיהם, ניחמם ובירכם.  בין הבאים היה יהודי ושמו ר' משה-ליבר אופר, שנמנה עם חסידי טריסק. כאשר הגיש את בקשת הברכה פרץ בבכי מר. "רבי, הושיעני!",  קרא בזעקה. "הירגע נא!", השיב הרבי. הלה הסדיר את נשימותיו והחל לספר. הוא התגורר בקראסנוברוד, שהייתה בקו החזית. הרוסיםֵ תקפו את העיר באש ארטילרית, גרמו לשרפת בתי העיירה וכבשו אותה במתקפת בזק. אנדרלמוסיה השתררה. " מאז אבדו עקבותיהם של רעייתי ושלושת בניי". הוא עצמו נמלט מפני הצבא הרוסי, שכן גליציה השתייכה לקיסרות האוסטרו-הונגרית ואל אזרחיה התייחסו כאל אזרחי אויב. בחלוף הזמן שב הצבא האוסטרי וכבש את העיר. הוא חזר לעיר עם עוד פליטים יהודים, ומיד פתח בחיפושים אחר משפחתו. "כבר שנה שלימה אני מחפש אחריהם!", בכה, "והעליתי חרס בידי! פניתי לארגוני סיוע בין-לאומיים, ניסיתי את כל הכיוונים האפשריים – ואין בדל של מידע על אודותיהם. אנא רבי, אמור לי, האם אזכה לראות אי-פעם את בני ביתי?". דממה מתוחה שררה בחדר. הצדיק השעין את ראשו על ידיו, אחוז שרעפים ושקוע במחשבותיו. עשר דקות תמימות חלפו. בעיניו של ר' משה-ליבר נדמו הדקות לנצח. לפתע התנער הצדיק, הרים את ראשו והביט בעיניים יוקדות בר' משה-ליבר. "איש צעיר!", קרא בקול, "אין לך סיבה לדאגה!  ראיתי את בני משפחתך, את אשתך ואת ארבעת ילדיך – בינתיים נולדה לך בת – והם בריאים ושלמים !". עיניו נפערו לרווחה, והוא התקשה לעכל את משמעות הדברים. האומנם שמעו אוזניו נכונה?! לדברים מפורשים מאלה לא ייחל בחלומותיו הוורודים ביותר. הוא פנה לצדיק בדמעות תקווה: "רבי, אנא אמור לי מתי אזכה לראות אותם!". " בעוד שלושה ימים!", נקב הרבי במועד מפורש. "אשתך וילדיך יבואו לעיר הזאת, ותתאחדו מתוך שמחה, בריאים ושלמים!".

     שלוש יממות של המתנה נרגשת חלפו על מיודענו.  לא היה לו צל של ספק כי הבטחת הרבי תתממש. ואכן, דבר מדבריו לא נפל ארצה: בדיוק כעבור שלושה ימים, באו לעיר אשתו וארבעת ילדיו – ובהם תינוקת שנולדה במרוצת הזמן ושאותה לא הכיר כלל.  בחלוף ההתרגשות הראשונית סיפרו על המאורעות שעברו עליהם בתקופת הנתק. האישה סיפרה כי הם נפלו בשבי הרוסים כשכבשו את העיר, וכשהחריפה המלחמה אסרו עליהם הרוסים לשוב לשטח אוסטריה. "רק לפני שלושה ימים", הוסיפה בהתרגשות, "קיבלנו אישור לחצות את הגבול לאזור שנכבש בידי הצבא האוסטרי, ויכולנו להגיע לכאן!". "לפני שלושה ימים!", חזר אחריה בעלה, נרעש ומשתאה, "הלוא זה היה בדיוק בשעה שבה הייתי בחדרו של הצדיק! עיניו הצופיות למרחקים חזו הכול בבהירות! 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ט"ז תמוז ה'תשע"ז

איתא בספה"ק ד"ראשית גוים עמלק" הוא ראשי תיבות "רגע". בילדותי אמר לי הרה"ח ר' יעקב ברייטשטיין ז"ל מחשובי חסידי גור, שהכוונה בזה בדרך המוסר הוא, שכאשר אדם צריך לעשות מצווה כגון ללכת ללמוד או להתפלל או לעזור לחברו או לכבד אב ואם וכדומה, והוא אומר עוד רגע אעשה זאת, הרי דבר זה נובע מחלק עמלק שבקרבו. ונראה להוסיף ולפרש לפי זה המשך הפסוק "ואחריתו עדי אובד", דהכוונה, דבתחילה אדם אומר עוד רגע ועוד רגע, אבל לבסוף דוחה הדבר לגמרי ו"אחריתו עדי אובד" כלומר זה נאבד לגמרי. (הרה"ג ר' יצחק אריה ארליך שליט"א)

      אנו חושבים כי יש ללמוד משהו מהגויים מחכמיהם, מגדוליהם ונביאיהם - לרכוש מנהג יפה מהאנגלים התנהגות מסוימת מהאיטלקים וכדו'. טעות! מה שיש לגויים מעט, הוא מה שהם חטפו לעצמם מעם ישראל...!! יסוד היסודות שלכם יהיה - כי התורה טומנת בקרבה דרך חיים בכל השטחים ובכל התחומים. מי לא יודע כי מכוח התורה אפשר לפתור כל בעיה שהיא בחיי האדם.

     בלק ר''ת: ברכה לא קללה.

     ויפתח ה' את פי האתון (כב כח(  אמר מרן מאור ישראל רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל זיע"א: ישנם אנשים שבשעה שהם באים לאכול, דרכם לפתוח לפניהם עיתון ולקרוא בו בשעת אכילתם "ויפתח ה' את פי העיתון", ודעו לכם שאין זו הנהגה טובה, משום שגם חכמי הרפואה מודים שכאשר אדם אוכל את סעודתו – לא יקרא עיתון באותה שעה. וטעם הדבר – מפני שהאדם הזה אוכל ואינו טועם את מה שאוכל, כיון שמוחו שקוע בדברים אחרים , והוא טרוד במוחו לדעת מה קורה עם פלוני? ומה קורה עם אלמוני? וכך הוא מפסיד את טעם המאכל , וכבר נאמר: ומשביע לכל חי רצון – דהיינו שכדי שהאדם יהא שבע, צריך שיהיה לו רצון, שמוחו יהא פנוי בעת מאכלו, כי לא לחינם הקב"ה ברא כל מיני טעמים באוכל, וכמו שנאמר )איוב יב יא( חיך אוכל יטעם לו, וזה אשר קורא את העיתון בשעת האכילה, הרי הוא מפסיד כל זאת.  אלא דבר בעיתו מה טוב, בשעת האכילה יתעסק בענייני מאכלו, ולא בעניינים אחרים (מעדני המלך חלק ב(

הנואם והלמדן (אוצר בנאות דשא)

      בזמן ה"נודע-ביהודה" היו שני רבנים צעירים אשר לטשו את עיניהם על משרת הרבנות שהייתה בעיר בין פרשבורג לווילנה, כשנפטר הרב שם כל אחד רצה להיות הרב הראשי, האחד היה בריסקאי, - כעין בריסק, (שכן בריסק הייתה הרבה אחר הנודע ביהודה.) צדיק ולמדן, היה בקיא בכל הש״ס וידע היטב את ההלכה על בוריה. היה מחמיר גדול,  אך לא היה מומחה במיוחד ברטוריקה - בנאום, בפוליטיקה ויחסי ציבור.  לעומתו, השני בא מפרשבורג שם היו לומדים רטוריקה - תורת הנאום, הוא יצא משם כרב מוכן, אומנם הוא אינו בדרגתו של הבריסקאי בלמדנות, אך ידע מה זה תורת ציבור ואיך להנהיג ציבור.  באו לנודע-ביהודה ושאלוהו מי יהיה הרב, אמר להם לכו למושל [הגוי] של העיר והוא יחליט. וזה היה לפלא גדול מה לגוי ולרבנים ? ואכן הגיעו אל המושל ואמרו ששלחם ר׳ יחזקאל לנדאו.  אמר להם: ״לעונג זה לי, מה רצונכם "? אמרו לו: עליך להחליט מי יהיה הרב.  שאלם המושל: ״יש לכם ספר קדוש שאתם כל הזמן מתפללים בזה"?  הוציאו סידור, והמושל אמר לרב מפרשבורג: ״פתח את הסידור בלי להסתכל היכן אתה פותח והגד בעל פה את הנכתב בעמוד שנפתח לך״.  והנה הסידור נפתח בדיוק ב״אשרי יושבי ביתך״ ואמר הכול ברהיטות ובדיוק והמושל התפעל מאד.  עתה הגיע תורו של השני אך לדאבונו נפתח לו בדיוק באקדמות של פורים ״אץ קוצץ בין קוצץ״ אקדמות הקשות לאמירה, וכמובן שנתקע בזה ולא הצליח לאמור ברהיטות.  אמר לו המושל: ״אתה מבין לבד שחברך הוא יהיה הרב״.  הלך התלמיד הבריסקאי הצדיק לנודע-ביהודה, ושאלו: ״ילמדנו רבנו, וכי משוא פנים יש בתורה, מי אינו יודע בעל פה אשרי יושבי ביתך? ואם לא יצא לי כך בגלל זה יהיה הוא הרב ולא אני"?  אמר לו הנודע ביהודה: בוודאי כשהוא פתח את הסידור לא ״באשרי״ נפתח לו אלא שהוא ידע שהמושל אינו יודע עברית, ואמר לו ״אשרי יושבי ביתך״, אתה היית פותח והיית אומר ״עלינו לשבח״.  עונה לו התלמיד: ״כן, אני גם חשבתי לעשות, אך היה לי ספק אם זה הונאת דברים, וכו׳״.  חייך הנודע ביהודה: ״הוא אשר דיברנו, אתה מתאים לשבת בכולל יבואו אליך אנשים לשאול שאלות, תמסור שיעורים ותפסוק הלכות מהמקום שלך, אך לא בתור רב. רב צריך לדעת גם כיצד להסתדר עם גוי, עם מושל, עם אנשים, הוא צריך להיות פוליטיקאי, לא אדם צדיק מדי או תלמיד חכם מדי, זה לא טוב בשביל הנהגת הרבנות״.  לא נערוך השוואה מי דומה יותר ליהושע ומי דומה יותר ּלכָלב -ברור הוא שהבריסקאי דומה יותר ליהושע שהיה תלמידו הנאמן, משרתו של משה רבנו, הקים אוהלו סמוך להר סיני שתמיד יראה את משה הראשון. רץ אחרי התורה, רץ אחר משה רבנו ובוודאי נהיה עניו כמותו. אם כך עניו אינו יכול להיות רב. 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"ח אדר ה'תשע"ז

דברי התורה "הם חיינו ואורך ימינו" אולם בתנאי "אשר יעשה אותם האדם – וחי בהם" (יקרא י"ח ה'). זאת אנו מתפללים ומבקשים מהקב"ה: "ותן בלבנו...ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים"...הנה אמרו חז"ל (פסחים נ') 'אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו', מדוע לא נאמר ותלמודו בראשו, במוחו? אלא 'יד' רמז למעשה, כי עיקר חשיבותו של אדם בעוה"ב כאשר 'ותלמודו' כל מה שלמד בעוה"ז 'בידו' קיים.

     דרש הגה"צ רבי שמואל אהרן לידר: 'שאלתי פעם את הרה"ק רבי מוטל מסלונים, מפני מה מחויבים אנו בזכירת חטאם של ישראל במעשה העגל, ומה יש לנו בזה שנזכור זאת? והשיב לי, כי יש ללמוד משם עניין זה שאמרו חז"ל 'אל תאמין בעצמך עד יום מותך', שאפילו דור המדבר שהיו במדרגה גבוהה כל כך, פנים בפנים במעמד הר סיני וראו ניסי ה' ונפלאותיו, מכל מקום לשעה קלה חטאו בעגל, קל וחומר לאנשים בדורנו, כמה צריכים אנו להרגיש את העניין של 'אל תאמין בעצמך!' ("נטעי אשל")

     האדם צריך לדעת כי עיקר מטרת ביאתו לעוה"ז – לקיים כל מה שלומד. כי ללמוד בלבד יכול היה להישאר בשמים וללמוד מפי מלאך כל התורה, ומכיוון שנולד, מוכיח כי "אדם לעמל יולד" )איוב ה'(לעמל ר"ת ללמד על מנת לקיים.

     ורבנו המגיד הירושלמי הנודע הג"ר מרדכי דרוק זצ"ל, כשציטט דברי חז"ל הקד' שאמרו, 'למה נקרא שמם זוזים? שזזים מזה לזה' היה מספר בנוסטלגיה: מעשה בשני אנשי ירושלים של מעלה שבאו בקשרי שידוכין, הלך אבי החתן ולווה סכום 5 לירות משכנו מטבע רב בימים ההם ושלח את בנו החתן ליתן את המטבע כמתנה לכלה, שתקנה בזה מה שתרצה, חסה הכלה על אביה האביון, נטלה את המטבע ונתנה לאביה שיהיה לו עבור ההוצאות הרבות, נטל אביה את המטבע והעניקה לחתן כמתנה שיקנה בה מה שירצה, חס גם החתן על אביו, נטל את המטבע ותרמה לאביו שיכסה בה את ההוצאות המצטברות , שש אבי החתן במטבע, נטלה בידיו, ואץ רץ אל שכינו המלווה ופרע לו מיד את חובו. תכלית הדברים: החתן והכלה וכל הצדדים קיבלו מתנות ותמיכות, אף אחד לא חיסר מאומה, וכולם יצאו מרוצים ושמחים וללא חובות חדשים.

חברות במבחן [חיים ולדר - אנשים מספרים על עצמם 7]

     הם היו חברים מגיל צעיר, התגוררו באותו רחוב, הלכו לאותו גן, למדו בביה"ס יחד הם היו ממש כמו אחים, הם המשיכו ללמוד באותה ישיבה וחברותם רק הלכה והתהדקה. מדובר בבעלי והחבר שלו, מאיר (שם בדוי(. התחתנו וכעבור 3 חודשים גם מאיר. כעבור שנה נולד לנו בן ושנה וחצי אח"כ תאומים. למאיר נולדו 2 ילדים. כשבני הגיע לגיל 5.5 רשמנו אותו לגן מצוין אך מרוחק. לאחר שנה, הכניס מאיר את בנו לאותו גן,  הם נעזרו זה בזה ועשו תורנות בהסעת הילדים לגן, אך יום אחד ההסדר הזה נפסק... "היום השחור" אנו מכנים אותו.

     בעלי נהג לנעול את הדלת הפונה לכביש והיה אומר לילדים לצאת מהצד של המדרכה, אצל מאיר הם היו יוצאים מאיזה צד שהתחשק להם, ואנחנו לא ידענו.  יום אחד, יצא בננו שלומי מהדלת הפונה לכביש, רכב שהגיע במהירות פגע בו והוא נהרג במקום. חיינו השתנו ללא היכר,  לא היה לנו מושג כיצד לאסוף את השברים, בננו האהוב איננו. ההלוויה והשבעה עברו כמו מולנו, מבלי יכולת לקלוט את האסון הנורא. מאיר נכנס להלם והסתגר בתוך עצמו ולאחר מספר ימים אזר כוחות ובא לנחם... איני רוצה לתאר מה היה שם... הטרגדיה הובילה לנתק מוחלט. מאיר שלח מכתבי סליחה והתנצלות, אבל אנחנו פשוט לא הגבנו,  הוא היה מחכה לבעלי שיצא מהבית והיה בוכה לפניו שיסלח לו ושלא ישכח את החברות שלהם, אך בעלי אמר לו בקול מנוכר, שהוא אינו מעוניין להמשיך ולהיות בקשר.

     כעבור חודש עברנו דירה לעיר אחרת, לאחר 9 חודשים ילדתי בת, הרגשתי שזו מתנה משמים על מה שאירע, הבת הייתה מעין תרופה, שהקלה מעט על האבדן הנורא.  חודש אח"כ, הוזעקתי בדחיפות לבית חולים. בעלי התמוטט בעבודה, הוא נלקח לביה"ח ובבדיקות התברר, שהוא סובל מאי ספיקת כליות, הכליות שלו פשוט חדלו מלתפקד . נכנסנו לעולם חדש, בעלי החזק, החסון והנמרץ הפך לשבר כלי, עזב את עבודתו והפך לנכה מאה אחוז, כשהוא נזקק לדיאליזה 3 פעמים בשבוע. לא האמנתי שזה קורה לנו, זו הייתה מכה כואבת ומתמשכת. חולשה קבועה, נסיעות קבועות לביה"ח, חיבור לדיאליזה שמתישה את הגוף, חיינו הפכו לבתי נסבלים. נרשמנו בתור להשתלת כליה, אך נאמר לנו כי התור ארוך ועלול לקחת שנים, גם בגלל סוג הדם הנדיר של בעלי, שמקשה על מציאת התורם. אחרי שנה הוברר לנו, כי הדיאליזות אינן מספיקות ובעלי נמצא באי ספיקת כליות קשה, נותרו לו 3 חודשים לחיות עד לקריסה סופית, ר"ל, והוא זקוק להשתלה דחופה להצלת חייו.

     עולמנו חרב עלינו, חזרתי הביתה ישירות לספר תהילים ואמרתי: "ריבונו של עולם, אם הסיפור הזה יסתיים בטוב,  אפרסם אותו ברבים ובכך יתגדל שמך בעולם ". ניגשתי לרב השכונה וסיפרתי לו את כל הסיפור. הוא השתתף בצערי ואמר: "לכי הביתה ותתחילי להתפלל, אני גם אלך לגדולי הדור וארעיש עולם למענכם". סיימתי בכל יום 3 ספרי תהילים, אך דבר לא השתנה, ראיתי את בעלי דועך מול עיני. חודשיים לאחר מכן, בעלי נקרא לבית החולים ונאמר לו כי יש תורם עבורו. הודיתי לה' על כך בכותל ואח"כ בישרתי לרב את הבשורה המשמחת, כי נמצא תורם, הרב שמח ואמר לי להמשיך להתפלל. בעלי עבר את הניתוח בהצלחה, ההחלמה היתה מהירה הוא שוחרר מביה"ח וחזר לחיים, פשוטו כמשמעו. השקט והשלוה חזרו לחיינו, בעלי חזר לעצמו. כחצי שנה לאחר הניתוח הגיע בעלי למקום עבודתי וביקש לשוחח איתי, ידעתי שיש לו משהו חשוב לומר לי. ירדתי, ישבנו ברכב, הוא נראה חיוור כולו, נחרדתי, מה הוא הולך לספר לי?! והוא סיפר: "עשיתי חשבון נפש גדול על מה שקרה לי ואיך אני יכול לשלם לקב"ה על החסד הגדול ולפתע נזכרתי במאיר. האמת שחשבתי על זה במהלך המחלה, אך זה גרם לי רק למרמור . כעת שמצבי השתפר, יכולתי לחשוב על כך שאולי זה לא בסדר שלא מחלתי לו והחלטתי לעשות מעשה.  התקשרתי לחבר משותף, הוא שמח מאוד לשמוע את קולי ושאל איך אנחנו מתאוששים... מדבריו הבנתי שהוא אינו יודע על מחלת הכליות שלי ואז שאלתי בעדינות, מה קורה עם מאיר והוא ענה: "בסדר, הוא מתאושש מהניתוח אבל מהסיפור שלכם אני חושב שהוא לא יתאושש לעולם" . "איזה ניתוח"? שאלתי. "אה, שכחתי שאתה מנותק, מאיר התנדב לתרום אחת מכליותיו, זה היה לפני חצי שנה בערך,  הוא עשה זאת כדי לכפר על מה שקרה, אף שאיש אינו מאשים אותו"... נפרדתי ממנו, ניתקתי את הטלפון וכמעט התעלפתי, אין לי ספק שיש קשר בין התרומה שלו לניתוח שלי, אני פשוט מרגיש את זה אבל אין לי שום דרך"... "יש דרך" אמרתי וביקשתי ממנו לנסוע לבית הרב, היה לי ברור שיש לו קשר לעניין. כשהרב ראה את הסערה על פנינו, הוא הבין. "מאיר ביקש ממני לפעול אצלכם שתמחלו לו, ראיתי כמה אתם כאובים וידעתי שלא הגיעה העת,  הרגעתי אותו ואמרתי לו להמתין בסבלנות...  כאשר חלית במחלת הכליות, לא יידעתי את מאיר, כי לא חשבתי שיש ענין בכך, אך כשהודעת לי על ההחמרה במצב ועל הצורך הדחוף בהשתלה, החלטתי לספר זאת למאיר.  מיד שסיפרתי הוא אמר בשקט: "יש לי את סוג הדם שלו", למאיר לא היו התלבטויות, הוא מיד אמר שהוא מעוניין לתרום, אך חשש שאם תדעו - תדחו אותו, פניתי לאחד מעסקני הרפואה והוא כבר דאג לעשות את הבדיקות,  שאישרו שאכן נכון הדבר וכי יש התאמה לביצוע ההשתלה. מכאן הדברים התגלגלו במהירות.. וכעת אתה צריך להחליט,  מאיר עשה זאת כדי לכפר על דברים שבינו לבין שמים, אתה תחליט אם זה מספיק גם למה שבינו ובינכם" . בעלי היה נרגש ואני בכיתי, אמרנו לרב שאיננו יודעים כיצד ליצור קשר עימו, אך הרב אמר שיארגן את הפגישה. קשה לתאר במילים את הפגישה שהתקיימה בלובי אחד המלונות,  אך בעקבותיה שב מאיר להיות חברו הטוב של בעלי.  כיום אנו הורים ל - 3 ילדים חמודים, בעלי עוסק בחינוך ורואה ברכה בעמלו ואני עקרת בית שמודה לה' שהביא אותנו אל הסוף הטוב... 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/