אמרי שפר י"ח כסלו ה'תשע"ט

אחת השאלות אותן נשאל כל אדם העולה לבית דין של מעלה היא, האם ציפית לישועה?! האם היית אופטימיסט?! האם התרכזת בחצי הכוס המליאה שבחיים?!  האם פירשת את המציאות באופן חיובי?! או שמא תמיד התרכזת ברע ובשלילי . האם היה לך ברור שסופו של הטוב להגיע ?! ללמדך, שגם כאשר המציאות נראית פסימית )שלילית(, עדיין הרצון האנושי צריך להיות אופטימי. כך הופכת הציפייה לישועה לדרך חיים. דרך חיים המנסה לראות את הטוב שבחיים והופכת את האדם, לבעל רצון אופטימי.

     אם אתה רואה אדם עומד בניסיון ממון, הרי הוא מובטח, שיעמוד בניסיון גופו לקידוש ה'. כי בעוונותינו הרבים, אין דבר, שידו וכוח היצר תקיף ממון. ואם אין לו כוח לפתות איש בממון, אז ברור שיוכל לו בכל העניינים " )ר' דוד לייב. "ביערות דבש )דרוש ז'(

     הגמ' מביאה סגולה להצלחה בלימוד:ללמוד ליד נהר - סימן טוב הוא - כשם שמי הנהר שופעים ואינם פוסקים, כך לא יפסק לימודכם ויצליח. (כריתות ו.(

     כתב הגאון מווילנא כי פרשתנו היא הפרשה השמינית, והפסוק השמיני בפרשה הוא "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת", הרי רמז בכך,  שצריך תלמיד חכם ללמוד מפסוק זה, כי אפילו כשהוא מצליח ויש לו במה להתפאר ולהתגאות,  כפי שאמר יעקב: "ועתה הייתי לשני מחנות" – בכל זאת עליו לזכור, כי אך חסדי ד' יתברך הם אלה, ועל ידי כך יבוא לידי קטונתי.  וזה הרמז, שאפילו בשמינית שבשמינית שבגאווה - יש רמז לענווה - קטונתי... 

חובות צריכים לשלם

     להלן סיפור מצמרר ומרגש המעובד מתוך 'משפחה', אותו סיפרה בעלת המעשה בעצמה, ממנו ניתן ללמוד עד כמה עלינו להיזהר, לבל נותיר אחרינו חוב כלשהו, שכן למעלה אין מנוחה לנפטר החייב חוב כלשהו. ולהלן סיפור המעשה: "

     נולדתי לאימא מיוחדת במינה. אימא שתמיד הייתה מסודרת ומאורגנת בצורה מדויקת להפליא. לכל דבר אצלה היה מקום מסודר, ותמיד היא הייתה כותבת במחברת או בפתק את המטלות והפעולות, שעליה לעשות ולסיים באותו יום ובאותו שבוע". "והנה, לפני מספר חודשים הרגישה אימי כי היא מתקרבת אל נקודת הסיום של חייה. היא כבר לא הייתה צעירה,  וכשראתה שמצבה הבריאותי מידרדר, הבינה, כי בקרוב עתידה היא לעזוב את הפרוזדור של העולם הזה, ולהגיע אל הטרקלין הגדול, הלא הוא "העולם הבא". בשל כך ומפני היותה מסודרת, החלה לערוך קלסר גדול ומסודר, שבו היא מונה וכותבת את כל הדברים, שהיא מבקשת לסדר אחר פטירתה. ככה הייתה אימי, מסודרת עד יומה האחרון ועד הפרט האחרון.

      את הקלסר העבה הניחה למשמרת בארון הספרים וביקשה כי מיד לאחר פטירתה יעיינו בו ויטפלו בכל האמור בו. לאחר זמן קצר מאוד, אכן התבקשה אימי לבית עולמה. לא היה לנו קל כלל ועיקר, אך היא ממש הכינה אותנו ליום זה . "מיד אחר פטירתה פתח אבי את הקלסר, שהותירה וגילה בו בקשות ומטלות רבות אותם ביקשה שישלימו עבורה אחר פטירתה: לשלם למספר אנשים כסף, שלא קיבלו מימנה , ולומר לכמה אנשים אחרים דבר מסוים, שרצתה שידעו ועוד מספר עניינים. "אבי היקר התמסר בכל נפשו לעניין, כשהוא עובר מטלה אחר מטלה, ומסמן 'וי' בסיום השלמת הבקשה. אנחנו, הילדים התעניינו לדעת מה כתבה וביקשה אימא, אך כאשר ראינו שאבא לקח זאת על עצמו כדי לקיים את בקשת רעייתו,  הסרנו זאת מליבנו ונתנו לו להסתדר עם כך לבד, מפני שסמכנו עליו . "

     היה זה לאחר כחצי שנה מאז פטירתה של אימי. אחותי חלמה חלום מצמרר: בחלומה היא רואה את אימא ע"ה כשפניה מוארות באור זוהר. שלווה ורוגע ניכרים על פניה . "אחותי פנתה אליה בהתרגשות ואמרה: 'אימא, אימא, מה שלומך? איך את מרגישה?'. אך אימא לא ענתה, אלא היא פשוט אמרה: 'לכי בבקשה לארון הספרים. " אחותי לא הבינה את פשר הבקשה, וחזרה על שאלתה: 'אימא, מה קורה איתך שם למעלה?', אך אמא אמרה שוב: 'לכי בבקשה לארון הספרים', ונעלמה.

     אחותי התעוררה מהחלום בבהלה, החיזיון נראה כה ממשי ולכן הבינה, כי מדובר בחלום אמת. היא ניגשה אליי וסיפרה לי ברגש את כל אשר ראתה בחלומה. " הבנו יחד, שאין זה סתם, אלא ישנו פה מסר ובקשה מאימא המנסה להעביר לנו מעולם האמת. הלכנו לבית של אבא וסיפרנו לו על החלום, כשאנו שואלות אותו: 'אבא, אולי אתה יודע, מה מיוחד בארון הספרים, שאימא מבקשת ממנו לגשת אליו?'.  אבא חשב קמעה ואמר: 'הדבר היחיד שקשור אליה הוא הקלסר שהותירה אחר פטירתה, אך אין מה לפתוח ולהביט בו,  שהרי עברתי על כולו מיד אחר פטירתה וקיימתי את כל מה שביקשה בו, אך אם אתן לא רגועות – אתן יכולות לפתוח אותו ולבדוק . "ברגש וברעדה פתחתי ביחד עם אחותי את הקלסר וראינו את כתב ידה של אימא, ימים ספורים לפני פטירתה, וראינו, כיצד היא מבקשת לשלם לכל מיני מקומות ואנשים חובות שלא הספיקה לשלם בחייה, כשליד כל אחד מהם סימן אבי 'וי' על כך ששילם זאת בעצמו . "אלא, שלפתע ראינו שורה אחת, בה לא היה מסומן 'וי'. בשורה זו היה כתוב בכתב ידה של אמי: 'לשלם עבור שיעור כושר', כשלצד השורה כתבה אמי את הסכום הנדרש לשלם , ואף למי יש להעביר את התשלום . "מיד רצנו להראות זאת לאבי, שקפץ ממקומו בבהלה ואמר: ' אוי, אכן שכחתי לטפל בזה, לכן לא סימנתי את זה ב 'וי', מפני שבאותו הזמן רציתי, שאתן תלכו לשלם זאת, ונעלמה בקשה זו מזיכרוני . ליבנו הלם בפראות מהתרגשות ומיד רצנו לשלם את החוב לאותו שיעור כושר. אותה אישה הביטה בנו והודתה לנו באומרה: 'אכן, אמכם הייתה חייבת לי סכום זה, ועל אף שמצבי דחוק, לא מצאתי לנכון לפנות אליכם בשל מצבכם הרגשי לאחר פטירת אמכם'. היא אכן לקחה את הכסף ואנו סימנו 'וי' גדול בקלסר. ומאותו יום, הפסיקה אימי לבוא בחלום.

     כמה חשוב לעבור את העולם הזה בלא להותיר חובות לאחרים. אין זה מובן מאליו, שבבית דין של מעלה יתירו לבעל חוב להופיע בחלום ולבקש מקרובי משפחתו, שישלמו את חובותיו, שכן גם לזה צריך זכויות מרובות!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ב שבט ה'תשע"ח

אם ברצונך לדעת מה צופן העתיד, המצא אותו.

ברור לחלוטין שלא משנה מה שתעשה, אתה לא יכול לשנות אפילו "פיפס" אחד קטן ממה שקרה אתמול. אבל "המחר -" זה כבר סיפור אחר לגמרי... את העבר אתה לא יכול לשנות, אבל מה שחשוב הוא שאתה יכול להמציא את העתיד שלך ואחת הדרכים הטובות ביותר לעשות זאת, היא על ידי הצבת מטרות .

הצלחה היא מימוש מתמשך של רעיון נשגב. אם אדם פועל בעקביות לעבר מטרה מוגדרת מראש ויודע לאן הוא הולך, האדם הזה הוא הצלחה.

    "ויאמר אל משה, אני חותנך יתרו בא אליך" (שמות יח,ו). מפרש רש"י: "כבוד גדול נתכבד יתרו באותה שעה. כיוון שיצא משה, יצאו אהרון, נדב ואביהוא, ומי הוא שראה את אלו יוצאים ולא יצא". מכאן למדים שמי שיודע שהכבוד יועיל לו להגיע אל דרך האמת, רשאי לחזר אחריו.(חידושי הרי"ם)

הנעימה הנכונה (על-פי 'זכרון מאיר')

החלום שהצית את דמיונו של רבי מאיר שפירא היה שאפתני, ובעיני רבים אף בלתי-ניתן להגשמה. זמן רב טווה את מפעל חייו, שיחזיר את עטרת העיר לובלין ליושנה, כמגדלור של תורה ויראת שמים.

אלה היו ימי ההקמה של ישיבת חכמי לובלין המפורסמת, שקנתה לה שם מפואר והעמידה תלמידים רבים. גם בהיבטים הגשמיים ניצבה הישיבה ברף העליון. היא שכנה במבנה מרהיב, שנבנה על-פי אמות המידה היוקרתיות ביותר באותם ימים, ואובזר במיטב הרהיטים והציוד. היה בה דגם של בית המקדש, וספריית קודש ובה עשרים ושניים אלף ספרים (שלמרבה הדאבון הועלתה בלהבות בידי הנאצים).

בשנות קיומה יצא שמה של הישיבה לתהילה. טובי התלמידים התקבלו לשורותיה, ורבים נהרו אליה. הקמת האימפריה התורנית הזו לא הייתה קלה. רבי מאיר שפירא נאלץ לגייס סכומי כסף אדירים כדי להקימה, ולצורך זה כיתת רגליים והתדפק על דלתות נדיבים, בניסיון לרתום אותם לחזונו הגדול.

יום אחד נקש על דלת ביתו של גביר גדול, והתקבל בכבוד. רבי מאיר הציג את תכניתו, ופצח בדברים נלהבים על הישיבה שהוא מתעתד להקים. הוא הציג לפני הגביר את התכניות, ותיאר את השכלולים ורמת הבנייה הגבוהה שנועדו להעניק לתלמידים תנאים מושלמים כדי שיוכלו לשקוד על התורה יומם ולילה באין מפריע.

העשיר האזין לדברים רוב קשב, ואחר-כך המהם בהבעת פנים מסויגת: "האוּמנם ישיבה צריכה להיות מפוארת כל-כך? והלוא המשנה במסכת אבות אומרת במפורש: 'כך היא דרכה של תורה – פת במלח תאכל, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה'. נראה שתכניתכם סותרת את פסק המשנה", סיים.

רבי מאיר לא איבד את שלוות רוחו לנוכח התגובה הקנטרנית. "אסביר לכם את העניין", אמר בנחת, "אך עליי להקדים סיפור, במחילה מכבודך".

"אשמח לשמוע", השיב הגביר.

ורבי מאיר סיפר:

זה היה בדור השני של תנועת החסידות. ליטא סערה מהמחלוקת וההתנגדות לחסידות. מרכז ההתנגדות היה בעיר וילנה, והחיכוכים בין החסידים ל 'מתנגדים' היו דבר שבשגרה.

בערב פסח אחד נקלע רבי שניאור-זלמן מלאדי, בעל התניא, לעיירה קטנה הסמוכה לווילנה. הוא עדיין היה צעיר לימים, בטרם התפרסם שמו כמחבר השולחן ערוך וספר התניא, וכמייסד חסידות חב"ד.

באותה עיירה התגבש גרעין של אברכים שנהו אחרי דרך החסידות, ואימצו את אורחותיה ומנהגיה. בהגיע ליל החג נערכה בבית הכנסת תפילת ערבית. לאחר תפילת העמידה נסתיימה התפילה, והמתפללים החלו להתפזר איש-איש לביתו, לערוך את הסדר.

ואולם החסידים לא מיהרו לעזוב את המקום. בתיאום שקט נותרו איש-איש במקומו, מתוך תקווה שלאחר שהמניין המרכזי יתפזר – יוכלו לשאת את תפילת הלל, כמנהג החסידים, על-פי דברי ה 'בית יוסף' בשולחן ערוך, ושלא כדעת הרמ"א (רבי משה איסרליש), שכתב: "אין אנו אומרים בלילה בבית הכנסת הלל כלל".

הדקות חלפו, וכאשר יצא אחרון המתפללים – התייצבו החסידים, ובראשם רבי שניאור-זלמן, והחלו לומר את ההלל בהשתפכות הנפש ובהתלהבות גדולה.

ופתאום נכנס אל האולם שמש בית הכנסת, שרצה לנעול את הדלתות ולצאת לביתו. עד מהרה קלט את המתרחש והתמלא חלחלה: פעולת החסידים במשמרת שלו עלול לעלות לו בפיטוריו. השמש החל לזעוק כנגד המתפללים ולמחות בהם על שהם מכניסים לבית הכנסת מנהגים בלתי-מקובלים.

לאחר שסיימו את ההלל ניסו החסידים להרגיע את השמש. נמנו וגמרו שיתלוו אליו לביתו של רב המקום, ושם 'יתוודו' על מה שעשו. ואכן, הם התייצבו לA4ני הרב ופירט95 את כל אשר אירע, והוסיפו שנשענו על פסקו של מרן הבית יוסף.

הרב הגיב בכעס. הוא הלם בשולחנו, ובסבר פנים חמורות תקף את החסידים על אמירת ההלל: "והלוא הרמ"א כתב שאיננו אומרים הלל בלילה בבית הכנסת!", קרא בחרון אף.

רבי שניאור-זלמן נענה ואמר: "בטוחני שכבודו לא ראה ולא שמע את הרמ"א עומד ומכה על השולחן בכעס, ופוסק: 'אין אנו נוהגים לומר בלילה את ההלל בבית הכנסת'...

"מניין לכבודו שזו כוונתו? ייתכן שטון הדברים היה של צער וכאב, כאומר: 'לצערי, אין אנו נוהגים לומר בלילה את ההלל בבית הכנסת'. ייתכן ש הרמ"א ביקש להביע צער על העדר המנהג הנאה הזה בליל פסח".

סיים רבי מאיר שפירא את סיפורו, ואמר לעשיר: "מקשה אתה עליי מהמשנה במסכת אבות. מניין לך שדברי התנא 'כך היא דרכה של תורה' נאמרו כהוראה? ואולי אין זו אלא הבעת תמיהה: 'כך היא דרכה של תורה?! פת במלח תאכל, וחיי צער תחיה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה?!'.

"וכי זה כבוד התורה, שתלמידי חכמים יסבלו עוני כזה? להפך, עלינו להרים את קרנם ולהעניק להם רווחה, שתאפשר להם ללמוד במנוחת הדעת"..

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ח אב ה'תשע"ז

ברכה קללה ר"ת ב'ריאות ר'חמים כ'בוד ה'צלחה ק'בורה ל'בטים ל'חצים ה'וצאות.

    בשבת קודש נצטווינו שלא לעשות כל מלאכה. דבר זה מורה על האמונה והביטחון בה' שהוא הזן ומפרנס את כולנו. לא כמקצת בני אדם שהשבת עליהם לעול ולמשא, ומצפים ומייחלים שתסתיים השבת ויוכלו לשוב לעסקיהם. אדרבה עלינו להשתוקק מתי תגיע השבת שהיא יום מנוחה בו אנו פטורים מעשיית מלאכה.

     הצדקה אינה מתחילה בכיס, אלא בלב. מתוך אמונה זכה בהשגחת ד', מתוך ביטחון בהיר במי שזן ומכלכל לכול, יקל על היהודי לחלוק בנדיבות את ממונו עם אחיו. האמונה מחייבת את הצדקה.

     ולדעת שהכול מאת ד'. היה אחד שלא היה לו מספיק כסף לקנות לרגל יום היארצייט של אביו ובא לשאול מה יותר שווה או לקנות נר או כוסית לחיים,  אמר לו האדמו"ר כוסית לחיים תקנה כי באם תקנה נר אתה מצדיק את מלאך המוות שלקח את אביך , ואם תקנה כוס לחיים ותעשה שהכול נהיה בדברו אז אתה מצדיק את ד' שמה שעשה עשה לטובה.

האש בכפר )מעשיהם של צדיקים(.

     רבי אברהם אביש. רבה של פרנקפורט ע"נ (על נהר) מיין נסע למקום כלשהו, ובדרכו נאלץ לעבור בכפר נוצרי. אותו יום - יום 'חגם' של הנוצרים. ביום זה שותים הגויים, סובאים ומתהוללים, ואם יהודי היה עובר בקרבתם – אוי ל?? מהגויים השיכורים.  העגלון ביקש לעקוף את הכפר ולנסוע בדרך צדדית. אך אותה דרך הייתה זרועה באבנים, ומחמת הצער שיגרם לסוסים בעת שינהגו בהם, הרב סירב להצעה, הרב אמר מוטב להמתין כרבע שעה במבואות הכפר, ואז תפרוץ דליקה בבית יראתם, ובזמן שהם יהיו טרודים בכיבוי האש נוכל לעבור בשלום דרך הכפר. וכך עשו המתינו רבע שעה, ואז אותת הרבי לעגלון לצאת לדרך.

     העגלון השתאה לשמוע דברי הרבי: "מה פירוש הדבר, שתפרוץ אש והכול יהיו טרודים בכיבויה? כיצד יתכן שלפתע תפרוץ דליקה? וכיצד יודע זאת הרבי מראש?! יצא העגלון לדרך, ובליבו-פחד. כרגע אין זכר לאש ולשריפה... ידע העגלון כי בעת שהוא נמצא ליד הרבי, אין לו מה לחשוש, ובכל זאת חזה בדמיונו כיצד מתנפלים הגויים על עגלתו... כך התנהלה העגלה עד למרכז הכפר. והנה שם צעקות בהלה וצווחות פחד! עשן שחור התמר אל על. מנין בא? כמובן, מבית יראתם של הגויים.  נהרו בני הכפר אל הבניין העולה בלהבות כדי להציל את הניתן להציל – ובינתיים עברה עגלתו של הרבי ברחובות הכפר מבלי שאיש יתן דעתו עליה... העגלון היה אחוז תמיהה. ותמיהתו גדלה כאילו שותקה לשונו... רק כאשר יצאו מהכפר שב אליו הדיבור. הוא עצר את העגלה ופנה אל הרבי כשתימהון נסוך על פניו: "כיצד ידע הרבי מראש מה יתרחש בכפר? כלום חזה זאת ברוח הקודש? השיב לו רבי אברהם אביש: "כל ימי נזהר אני שלא לחלל את לשוני בדברי שקר ובדברים שאינם ראויים –  ואפילו בשעת הדחק. על כן", המשיך במעין תמימות, "כאשר מוציא אני דבר מה מפי - מקיימים זאת מן השמים... גם אתה", המשיך הרבי, "תוכל להגיע לידי כך שמן השמים יקיימו את דבריך, וזאת אם תשמור ותנצור לשונך . ורמז לכך מן התורה, שנאמר: "לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה", כלומר, כאשר האדם אינו מחלל את פיו, או אז, כל אשר יגזור – יתקיים". 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"א אב ה'תשע"ז

  באחד הימים פרצה בבית המדרש בראדום מריבה שנסבה אודות זהותו של החזן החדש שיבחר לבית הכנסת, לאחר פטירת החזן הקודם. חלק גדול מן הקהל צדד במעמד כלשהו שניחן בקול ערב במיוחד, וחציו השני של הקהל הקדוש העדיף לתמוך בחזן אחר שהיה ירא שמים מאד. לאחר שלא הצליחו להגיע לעמק השווה, החליטו לשאול את רבי נתן דוד משידלובצה. שמע הרבי את טענותיהם של אלו שביקשו חזן ירא שמים, ואחר את טענתם של האחרים, שביקשו את בעל הקול הערב, ואמרו כי באמצעות הקול הנאה שלו יצליח לעורר את הקהל להתפלל בכוונה גדולה יותר. הרהר מעט ופנה אל הקהל: אלו הייתי סבור שהקב"ה צריך את הרחמים שלכם, הייתי פוסק שיש צורך בחזן שיעורר את רחמיכם, אך כל זמן שאתם צריכים את רחמי הקב"ה, מוטב שהחזן יהיה ירא שמים ויצליח לעורר את רחמי הקב"ה עליכם...

     בשעה שרקד הרה״ק מרוז׳ין ריקוד של מצוה, נשמט האבנט מעליו ונפל ארצה. גחן הצדיק מאפטא,  הרים את האבנט וחגרו על מתניו של הרה״ק מרוז׳ין, שהיה צעיר ממנו לימים. הרגיש האי סבא קדישא בקהל שתמהו על כך בלבם, ואמר להם:  מה אתם תמהים? ״עשיתי גלילה לספר תורה״!...

    בשעת צרה אתה ב-'לחץ'. אם תוסיף את ה' לפני הלחץ ואת ה' אחרי הלחץ תקבל 'ה-צלח-ה'. (מתוק מדבש! עלון 104, הרב ברוך בוקרה שליט"א)

      החפץ-חיים זצ"ל היה אומר : מי שמאמין אין לו קושיות, ומי שאינו מאמין לא יועילו לו תירוצים...

'הטרמפ''

     בראשית סיפורו מבקש בעל המעשה לשבח בזאת את יושב מרומים, השם נפשו בחיים ולא נתן למוט רגלו – על "ניסיך שבכל יום עמנו". בנוסף לכך מבקש להעביר מסר ברור לנהגים ובעלי רכבים: "עשו חסד עם רכבכם, עיצרו וקחו עמכם 'טרמפים – כמובן רק הגונים ומוכרים – ויהי לכם זאת לסגולה ולשמירה בדרכי הכבישים דהיום, שבחזקת סכנה הם.

     סיפור היה זה באחת ממוצאי שבתות בתחילת החורף. עשיתי את דרכי ברכבי מבני ברק לביתי בירושלים.  מזג האויר היה סוער, ערפל הקשה על הראות, הנסיעה איטית ומתארכת. לפני עליית ה'קסטל' צדה עיני טנדר חונה בצידי הדרך, כשלידו שניים מאותתים לעזרה. עצרתי, ריחמתי בליבי על המסכנים אלה העומדים במזג אויר שכזה תחת כיפת השמים, ואין מושיע להם.  שהתקרבתי לעברם אחד מהם אמר "שהמנוע התקלקל" וזה שעתיים שאנו כאן, איש לא עוצר". "היינו אמורים להיות בירושלים", הבהיר השני במרירות, "מתקיים שם עתה טקס חלוקת פרסים, והפרסים איתנו ברכב...".  תיכף ומיד הצעתי את עזרתי ונסענו ברכבי לירושלים. הורדתי אותם באולם הכינוס, כשפיהם מלא תודה.

     לאחר כחודש, אחרי יום נסיעות עמוס ומייגע, לצורך סידור חניתי את רכבי בבני ברק ליד חנות הסמוכה ל'איצקוביץ' בכדי לקנות דבר מה. ניצבתי בחנות עייף , והנה בא אדם מולי והושיט לי את ידו לשלום. לא הכרתיו אך לחצתי את ידו. הלה הזדהה כאותו אדם שלקחתיו באותו לילה סגרירי לאולם הכינוסים בירושלים. " אינך יודע איזה חסד גדול עשית עמנו באותו לילה" אמר בהתרגשות. "היית שליח משמים". והרעיף עלי ברכות חמות. "שהמצוה תגן בעדך ותשמור עליך", הנהנתי בנימוס.  

     בני שיחי' שב"ה התחתן לפני שבוע – רצה להיכנס אל המושב האחורי בכדי להתנמנם. משום מה ברגע האחרון נכנס להתיישב לידי, במושב הקדמי, ויצאנו לירושלים, דרך 'בן שמן' בכדי לקצר את הדרך.  ברגע מסוים, מסתבר שנרדמתי לרגע, סטתה מכוניתי באלכסון, מהנתיב הימני אל ה??תיב השמאלי.  אירע עמי נס ראשון שאף מכונית לא באה מולי ברגע קריטי זה. בני היושב לידי החל לזעוק 'אבא אבא',  ברגע זה התעשתתי, הטיתי את המכונית בחזרה לכיוון גדר הבטיחות שלימיני, אלא שאז דהרה המכונית במהירות אימתנית, שלא היתה ניתנת לשליטה, התנגשה חזיתית בגדר, עברה אותו והחלה להתהפך במורד ההר הסלעי.  קשה לי לתאר את הדקה הבאה, כעלה נידף התעופפה מטה קופסת הברזל הזאת, שאני ובני בתוכה,  מוטחת בעוז ובזעם מכל צדדיה בסלעי ענק. קולות נפץ של זכוכיות וקימוטי פח מתערבלים בזעקות אימים של 'שמע ישראל' וצווחות 'רבונו של עולם', שבקעו מגרוננו מבין למהלומות אדירות שעוד הלמו על הרכב המידרדר. אחר דקה, לדידנו היה זה יובל – שקט, דממה, הכל נח, זהו זה.  עודני דומם, אפוף בכאבים עזים בכל חלקי גופי לגודל שמחתי שאני חש בהם. ממקום שכיבתי, רואה אני את בני המצוי מעלי – גם הוא מביט בי וחי. "שמע", בוקע קולי המרוסק, "מילאתי לפני היציאה לירושלים – מיכל דלק שלם, העלול להתלקח בכל רגע".  בידים שלימות התרנו את חגורת הבטיחות, ברגלים שלימות זחלנו החוצה אל ההר, ניצבנו זה מול זה ונוכחנו לראות כי נותרנו לחיות בחסדי שמים. גופנו כואב ודואב, אך ממכות יבשות בלבד.  ממעלה ההר, מהכפר הערבי, החלו מספר 'בני דודים' לרוץ לעברנו. נופפנו להם כי אין צורך, שלמים אנחנו, לא חפצנו להכניס ראשנו בסכנה נוספת. מיד החלנו לדדות רגלי אל הכביש בטיפוס ודילוג על קוצים ומהמורות, סלעים ואבנים. שברי הפח, מכונית לשעבר, רחוקים היו מהכביש בכ-60 מטרים.  בהגיעי אל שפת הכביש עצר רכב לאיתותי בני, לשמע סיפורנו הציץ הלה לעבר גוש הברזל המקומט ומושלך בעמק, לא האמין כי יצאנו הימנו חיים. נסענו עמו לביה"ח הדסה הר הצופים. עוד באותו ערב שוחררנו הביתה 'מחוסר הוכחות' לנזקים כלשהם.  למחרת החל בני הגדול לסדר את ענין גרירת הרכב, או אז נוכחתי בנס הגדול:  החלק האחורי של הרכב היה מרוסק כולו, גג הרכב הגיע לקרקעיתו, הצטמררתי לחשוב מה היה קורה אילו היה בני מחליט לנמנם שם... כל חלקי הרכב היו הרוסים לחלוטין, רק שני המושבים הקדמיים נותרו בשלמותם, כאילו יד אוהבת עטפה אות?? והגנה עליהם.  בבוא הגורר לגרור את המכונית, שאל: "מה עם הנוסעים?". בני ענה לו 'כלום'. הלה סבר כי אכן 'כלום' – ה' ישמור, הנהן בראשו בהשתתפות בצער. בני העמידו מיד על גודל הנס. למשמע הדברים התרגש הלה ומאן להאמין, לא נחה דעתו עד שאץ למכוניתו, שלף מצלמה והנציח את גודל הנס – אשר אף הוא , כגורר במקצוע, ראה ביציאת אנשים חיים מרכב במצב כזה – נס אדיר ונדיר.

     אודה להשי"ת שאני הוא זה שכותב את הדברים. שכבתי בבתי והתאוששתי בחסדי השי"ת מהטראומה שעברה עלי, בראשי הכואב הדהדו באותם ימים שוב ושוב מילים עמומות: "שהמצוה תגן בעדך ותשמור עליך". כאשר נזכרתי מתי שמעתי את המילים, הבנתי כי יתכן שבזכות החסד גמלו עמי חסד, זיכוני לרחם על הבריות, בחסדי ה' ריחמו עלינו משמים.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ט' סיון ה'תשע"ו

''אדם נוצר כדי להרים את השמים". (ר' מנחם מנדל (מקוצק))

     הצלחה אינה מקרית אלא בחירה יומיומית.

     הרה"ק רבי איתמר מנאדבורנא זיע"א (יומא דהילולא כ"ב סיון) היה אומר תדיר:ה  אף כי אמת נכון הדבר שיש בכל אדם חסרונות ואין לך אדם ללא חסרון ומגרעת,  אך האדם צריך להביט על חברו כמו על עצמו, כשם שהוא יכול לסבול את עצמו על אף כל החסרונות והמגרעות שיש בו,  שהרי גם הוא ככל האדם אינו האדם השלם, אלא שהוא מעלים עין מן החסרונות של עצמו ורואה רק את המעלות כך הוא מחויב לסבול את חברו ולראות רק את מעלותיו. וזה שאומר הכתוב "ואהבת לרעך" והעצה לזה יהא "כמוך" שתסתכל עליו כמו על עצמך.

     זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים. במדרש פליאה: 'מכאן שמדליקין נרות בשבת'. ויש לפרש, דהנה קשה מה היתה טענתם, הלא אפשר לטעום במן כל טעם שהיו רוצים. אלא כתוב בגמרא על הפסוק "המאכילך מן במדבר למען ענותך" אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל, כלומר שאף שהיה אפשר לטעום בהם טעם של כל דבר אך הם לא ראו רק מן, וזה היה טענת ישראל. ומזה אפשר ללמוד שצריך להדליק נרות בשבת, שעל ידי זה יראה את מה שאוכל וכך יהיה לו עונג שבת. )חומת אנך להחיד"א - בשם רבי אליעזר די אבילה(

התורה מגנא ומצלא (פניני עין חמד, גליון 588)

     להלן סיפור מופלא המעובד מ'ווי העמודים' המלמדנו עד כמה התורה מגינה ומצילה את לומדיה. ומעשה שהיה - כך היה:

     בבית המדרש 'בית יהושע' הממוקם בפינת רח' מנחת יצחק ורח' קדושת אהרן בירושלים, מתקיים מידי יום שיעור על ידי המג"ש הנכבד פה מפיק מרגליות הגאון רבי ישראל מנשה רייזמן שליט"א, כאשר נושא השיעור הוא בירור סוגיות הנלמדות מפרשת השבוע, השיעור נמסר בטוב טעם, ומושך אליו לומדים רבים.  לאחר השיעור בסביבות השעה 10:10 עוזבים בבת אחת קרוב למאה איש את המקום, ורובם פונים לתחנת האוטובוס הסמוכה, כדי לנסוע למחוז חפצם. ביום שלישי ר"ח חשון ו ה'תשע"ו בבוקר, בסביבות השעה 15:10  אירע פיגוע נורא ברחוב מלכי ישראל' בירושלים,  כאשר מחבל שנסע עם רכב של 'בזק' דרס מספר אנשים מיקירי קרתא בירושלם בתחנת אוטובוס ולאחר מכן עוד יצא עם גרזן והכה במכות אכזריות את הרב פסח קרישבסקי שליט"א, שרק בדרך נס בחסדי השי"ת יצא בחיים ממכות אכזריות כאלו.

     יושבי השיעור שגם הם שמעו על הפיגוע הדבר הזכיר להם משהו מעומעם על רכב של חברת 'בזק ' שהסתובב בימים האחרונים בסביבות השיעור, כדי להיות בטוחים בדבר,  הלכו לבדוק במצלמות הפרוסות ברח' קדושת אהרן.  ואכן במצלמות נראה היטב איך שאותו רכב של בזק נוסע בימים האחרונים הלוך וחזור בסביבות בית המדרש,  בסביבות השעה 10 , כדי לבדוק כיצד יוצאים לומדי השיעור מבית המדרש.  ביום שלישי ר"ח חשוון התמקם הרכב של 'בזק' ובזוית פגיעה לכיוון התחנה, שם ממתינים יוצאי השיעור לאחר השיעור, כשהגיע השעה 10:10 ואף אחד אינו יוצא מבית המדרש, רואים במצלמות איך שהמחבל שנראה מאד מתוח, יוצא מהרכב, וניגש לכיוון בית המדרש, ועולה ויורד מספר פעמים בעצבנות במדרגות המובילות לבית המדרש . כשראה שאין שם אף אחד, נכנס בעצבנות לרכבו, ושעט לכיוון מלכי ישראל, כאשר הסוף ידוע שכמה דקות לאחר מכן, הגיע הידיעה על הפיגוע הנורא שאירע ברח' מלכי ישראל שם קיפח את חייו, הרב ישעיה קרישבסקי הי"ד, והרב פסח קרישבסקי נפצע קשה, ובחסדי שמים כבר הולך ומחלים מהפציעות האכזריות של המחבל.

     מה קרה שביום שלישי ר"ח חשוון לא התקיים שיעור, שהוא דבר נדיר לכשעצמו, שכמעט ולא אירע שהשיעור התבטל, וגם בימים שהמג"ש הרב ישראל מנשה רייזמן אינו יכול להגיע, יש מג"ש שמחליף אותו. על ההשגח ההפרטית סיפר הרב ישראל מנשה רייזמן בעצמו בשיעור שהתקיים ביום ראשון , ה חשוןו ה'תשע"ו וכך סיפר:  בחודש אלול הזמינו אותי להגיע לאנטוורפן לחזק את הציבור בדברי התעוררות . בקשות כאלו, אני מקבל מידי פעם, ואני דוחה את כולם, כי מסירת שיעורים יש לי גם בארץ, וגם זיכוי הרבים, ואיני רואה שום טעם לנסוע לחו"ל.  גם הפעם דחיתי אותם, ואמרתי להם בצורה יפה אבל ברורה, שאיני מעוניין לבא, אולם המזמין לא הרפה וניסה שוב ושוב לשכנע אותי להגיע, עד שבשלב מסוים אמרתי 'טוב', והבטחתי להגיע לדרוש בראש חודש חשון. ולאחר מספר ימים ניסיתי לחזור בי בשיחה עם אותו יהודי מאנטוורפן, אולם נמסר לי שדבר הביקור כבר פורסם בבתי הכנסת וכבר לא ניתן לבטל את הפרסום .ממשיך הרב רייזמן לספר בשיעור, לא הפסקתי לחשוב בלילה, למה הפעם הסכמתי לנסוע, לא היה לזה שום סיבה הגיונית, הרי זיכוי הרבים יש לי כאן בארץ ישראל, הטיסה לא תביא לי כבוד או כסף, ולא היה לי שום סיבה להסכים.  אך את הנעשה אין להשיב, וגם אם איני מבין למה, מכל מקום כיון שהתחייבתי לבא, קיימתי את הבטחתי, ואכן התכוונתי לנסיעה לאנטוורפן.  

     יום לפני הטיסה שאלתי את ר' שמואל יעקב, הממונה על השיעור, אם צריך להביא ממלא מקום, הוא הלך והתייעץ עם הלומדים ומשום מה הם השיבו שאין צורך בממלא מקום, ולכן הודיע לכולם שמחר ביום שלישי ר"ח חשון ו לא יתקיים שיעור.  את ההודעה הזו, ברוך השם לא קיבל המחבל, וכך המתין זמן מה, וכשראה שאף אחד לא יוצא - חיפש ל"ע קרבנות אחרים.  לאחר מעשה כבר הבנתי למפרע, מדוע הזמין לי הקב"ה לענות תשובה חיובית שלא כטבעי על הנסיעה לאנטוורפן.  כל זאת כדי שבאותו היום שהערבי זמם להשחית, לא יתקיים שיעור, ואף אחד לא יצא מפה בשעה 10:10 , וכך בחסדי שמים נמנע פיגוע נורא רב נפגעים.  וכבר אמרו חז"ל, תורה מגנא ומצלא, אף בעידנא דלא עסיק ביה, ומה יעשה אדם וינצל מחבלי משיח, יעסוק בתורה.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר כ"ג אדר א' ה'תשע"ו

איפה ראינו סירנה (צופר אזעקה) בתפילה ? תשובה: בהוצאת ספר תורה אומרים )אחינו האשכנזים( ' ועיננו סירנה )תראינה( מלכותך...

     הסיכון הגדול ביותר בחיים הוא לא לקחת סיכון...!

     חתן אחד שניגש לרבו וביקש להתברך לפני החתונה. אמר לו הרב 'אני מברך אותך שתזכה          ל 'שיבה טובה' אמר החתן 'תודה אבל מה זה שייך לחתונה?' אמר הרב

' שי בה' זה ר"ת שפע ברכה והצלחה . אמר החתן 'ומה עם האות 'יוד'?' אמר הרב: ה 'יוד' זה החלק שמוטל עליך, להיות יהודי זריז לעבודת ה' ואז ממילא תזכה ל 'שפע ברכה והצלחה...

     חתן ניפגש עם המחותן העתידי שלו לפני סגירת השידוך, שאל אותו המחותן במה אתה עובד, ענה לו החתן אני קבלן, שאל אותו מה אתה בונה, ענה לו אני בונה עליך...

'ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת'  (הרב ישראל ליוש)

     ברור לכל שאין כוונת התורה שאהרן הכהן צריך היה את הבגדים כדי לכבדו, וודאי שענייני 'כבוד' רחוקים היו מאוד מאהרן הכהן, אלא התורה מלמדת אותנו שבגדי האדם הם כבוד ותפאורה לתפקיד אותו הוא מייצג, אהרן הכהן בהיותו מייצג הכהונה, נצטווה ללבוש בגדים מיוחדים ומפוארים, כדי לכבד את תפקיד הכהונה ואת העבודה הקדושה שעשה ככהן, ולא חלילה כבוד ותפארת של אהרן.   

     ספור מעניין שמעתי מאבי שליט"א ששמע מהאדמו"ר מטאלנא שליט"א על חשיבות הלבוש היהודי המיוחד והשונה מכל העמים,  בהיותו מכבד ומייצג את רום מעלתו של היהודי הלובש אותם. כאשר זקנו של האדמו"ר מטאלנא שליט"א היה בן י"ד שנה בלבד,  ביקש מהוריו לאפשר לו ליסוע לארץ ישראל כדי ללמוד שם תורה.  הוריו שכנראה היו עשירים ויכולתם הכספית איפשרה להם את זאת,  הסכימו עימו, ואכן בשנת תרפ"ג, עלה לבדו על אניה ונסע מניו יורק לאלכסנדריה, ומשם המשיך ברכבת ללוד, ומלוד נסע לירושלים עיה"ק בסוס ועגלה.  כאשר היה באניה ירד לחדר האוכל, וכנכד לאדמור"י טאלנא ישב באוכל עם בגדיו - כובע וחליפה ארוכה, למותר לציין שהקפיד לאכול רק מהדברים הכשרים ומותרים לילד יהודי בנכר - ירקות ופירות, והנה ניגש אליו אחד מהגויים מנוסעי האניה ואומר לו: וכי אינך יודע שיש חוק שבמקום ציבורי לא יושבים עם כובע, (כך היה נהוג בזמנם, וכנראה שהסיבה לכך היתה כדי לא להיראות כביכול מכובד יותר מהאחרים(  ותוך כדי דבריו הוריד הגוי את הכובע מראשו של הנער וזרק את הכובע על הריצפה. קם הנער ללא אומר ודברים, הרים את הכובע מהריצפה ומיהר לחובשו, הגוי שהיה המום מחוצפתו של נער יהודי קטן, הוריד שוב את הכובע מראשו של הנער ושוב זרק את הכובע על הארץ. הרהיב הנער עוז בנפשו ופנה אל הגוי: 'וכי אתה גיבור נגד ילד קטן, נראה אותך מתחיל עם בני גילך', כל האנשים יושבי חדר האוכל באניה פרצו בצחוק גדול, ופני הגוי חפו וחמתו בערה בו, ומתוך כעסו איים על הנער ואמר לו: 'אם תחזור לחבוש שוב את הכובע לראשך,  אכה אותך באגרופי ואשבור לך את כל השיניים שבפיך. אמר הגוי, והנער ענה : 'לא תישאר לי אף שן בפה, אבל את הכובע לא אוריד מראשי! הגוי רתח מזעם, ורצה לכלות בו את חמתו, או אז ניגשו כמה אנשים - ובתוכם יהודי מודרני שהיה אמנם דתי, אבל באותו מעמד היה ללא כיפה - ומנעו בעדו לבצע את זממו.

     אותו יהודי פנה אל רב החובל בבקשה להשליט סדר בויכוח בין הגוי והנער. רב החובל - שכנראה קיבל כסף מהורי הנער כדי שידאג לבנם בנסיעה - סידר לו היתר מיוחד לשהות בחדר האוכל עם הכובע לראשו . האדמו"ר מטאלנא שליט"א מספר שמרוב ענוותנותו של הסבא מעולם לא סיפר להם את כל הקורות אותו באניה, רק היה מספר שהגיע כנער בן 14 ללמוד תורה בארץ ישראל. אולם היהודי הזה שעזר לו היה מטורונטו, והוא ספר שכאשר חזר לביתו בטורונטו הלך לסעודה שלישית אל הרבי מסטרטין, וסיפר לו את סיפור מסירות הנפש של הבחור היהודי עד כמה חשוב היה לו לשמור על הלבוש היהודי, והרבי מסטרטין התפעל מאד ואמר: 'כזה בחור אני רוצה לפערל'ה שלי'. לאחר שלש שנים כשחזר הנער לבית הוריו לאמריקה, והוריו העשירים ערכו לו קבלת פנים, שלח האדמו"ר מסטרטין שליח מיוחד להוריו כדי לבקש מהם לשדך את בנם – שחזר עתה מארץ ישראל – לבתו. השידוך אכן יצא לפועל, ומסיים האדמו"ר מטאלנא שליט"א : 'והנה אני כאן עומד לפניכם - נכד של שניהם.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/