אמרי שפר י"ח כסלו ה'תשע"ט

אחת השאלות אותן נשאל כל אדם העולה לבית דין של מעלה היא, האם ציפית לישועה?! האם היית אופטימיסט?! האם התרכזת בחצי הכוס המליאה שבחיים?!  האם פירשת את המציאות באופן חיובי?! או שמא תמיד התרכזת ברע ובשלילי . האם היה לך ברור שסופו של הטוב להגיע ?! ללמדך, שגם כאשר המציאות נראית פסימית )שלילית(, עדיין הרצון האנושי צריך להיות אופטימי. כך הופכת הציפייה לישועה לדרך חיים. דרך חיים המנסה לראות את הטוב שבחיים והופכת את האדם, לבעל רצון אופטימי.

     אם אתה רואה אדם עומד בניסיון ממון, הרי הוא מובטח, שיעמוד בניסיון גופו לקידוש ה'. כי בעוונותינו הרבים, אין דבר, שידו וכוח היצר תקיף ממון. ואם אין לו כוח לפתות איש בממון, אז ברור שיוכל לו בכל העניינים " )ר' דוד לייב. "ביערות דבש )דרוש ז'(

     הגמ' מביאה סגולה להצלחה בלימוד:ללמוד ליד נהר - סימן טוב הוא - כשם שמי הנהר שופעים ואינם פוסקים, כך לא יפסק לימודכם ויצליח. (כריתות ו.(

     כתב הגאון מווילנא כי פרשתנו היא הפרשה השמינית, והפסוק השמיני בפרשה הוא "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת", הרי רמז בכך,  שצריך תלמיד חכם ללמוד מפסוק זה, כי אפילו כשהוא מצליח ויש לו במה להתפאר ולהתגאות,  כפי שאמר יעקב: "ועתה הייתי לשני מחנות" – בכל זאת עליו לזכור, כי אך חסדי ד' יתברך הם אלה, ועל ידי כך יבוא לידי קטונתי.  וזה הרמז, שאפילו בשמינית שבשמינית שבגאווה - יש רמז לענווה - קטונתי... 

חובות צריכים לשלם

     להלן סיפור מצמרר ומרגש המעובד מתוך 'משפחה', אותו סיפרה בעלת המעשה בעצמה, ממנו ניתן ללמוד עד כמה עלינו להיזהר, לבל נותיר אחרינו חוב כלשהו, שכן למעלה אין מנוחה לנפטר החייב חוב כלשהו. ולהלן סיפור המעשה: "

     נולדתי לאימא מיוחדת במינה. אימא שתמיד הייתה מסודרת ומאורגנת בצורה מדויקת להפליא. לכל דבר אצלה היה מקום מסודר, ותמיד היא הייתה כותבת במחברת או בפתק את המטלות והפעולות, שעליה לעשות ולסיים באותו יום ובאותו שבוע". "והנה, לפני מספר חודשים הרגישה אימי כי היא מתקרבת אל נקודת הסיום של חייה. היא כבר לא הייתה צעירה,  וכשראתה שמצבה הבריאותי מידרדר, הבינה, כי בקרוב עתידה היא לעזוב את הפרוזדור של העולם הזה, ולהגיע אל הטרקלין הגדול, הלא הוא "העולם הבא". בשל כך ומפני היותה מסודרת, החלה לערוך קלסר גדול ומסודר, שבו היא מונה וכותבת את כל הדברים, שהיא מבקשת לסדר אחר פטירתה. ככה הייתה אימי, מסודרת עד יומה האחרון ועד הפרט האחרון.

      את הקלסר העבה הניחה למשמרת בארון הספרים וביקשה כי מיד לאחר פטירתה יעיינו בו ויטפלו בכל האמור בו. לאחר זמן קצר מאוד, אכן התבקשה אימי לבית עולמה. לא היה לנו קל כלל ועיקר, אך היא ממש הכינה אותנו ליום זה . "מיד אחר פטירתה פתח אבי את הקלסר, שהותירה וגילה בו בקשות ומטלות רבות אותם ביקשה שישלימו עבורה אחר פטירתה: לשלם למספר אנשים כסף, שלא קיבלו מימנה , ולומר לכמה אנשים אחרים דבר מסוים, שרצתה שידעו ועוד מספר עניינים. "אבי היקר התמסר בכל נפשו לעניין, כשהוא עובר מטלה אחר מטלה, ומסמן 'וי' בסיום השלמת הבקשה. אנחנו, הילדים התעניינו לדעת מה כתבה וביקשה אימא, אך כאשר ראינו שאבא לקח זאת על עצמו כדי לקיים את בקשת רעייתו,  הסרנו זאת מליבנו ונתנו לו להסתדר עם כך לבד, מפני שסמכנו עליו . "

     היה זה לאחר כחצי שנה מאז פטירתה של אימי. אחותי חלמה חלום מצמרר: בחלומה היא רואה את אימא ע"ה כשפניה מוארות באור זוהר. שלווה ורוגע ניכרים על פניה . "אחותי פנתה אליה בהתרגשות ואמרה: 'אימא, אימא, מה שלומך? איך את מרגישה?'. אך אימא לא ענתה, אלא היא פשוט אמרה: 'לכי בבקשה לארון הספרים. " אחותי לא הבינה את פשר הבקשה, וחזרה על שאלתה: 'אימא, מה קורה איתך שם למעלה?', אך אמא אמרה שוב: 'לכי בבקשה לארון הספרים', ונעלמה.

     אחותי התעוררה מהחלום בבהלה, החיזיון נראה כה ממשי ולכן הבינה, כי מדובר בחלום אמת. היא ניגשה אליי וסיפרה לי ברגש את כל אשר ראתה בחלומה. " הבנו יחד, שאין זה סתם, אלא ישנו פה מסר ובקשה מאימא המנסה להעביר לנו מעולם האמת. הלכנו לבית של אבא וסיפרנו לו על החלום, כשאנו שואלות אותו: 'אבא, אולי אתה יודע, מה מיוחד בארון הספרים, שאימא מבקשת ממנו לגשת אליו?'.  אבא חשב קמעה ואמר: 'הדבר היחיד שקשור אליה הוא הקלסר שהותירה אחר פטירתה, אך אין מה לפתוח ולהביט בו,  שהרי עברתי על כולו מיד אחר פטירתה וקיימתי את כל מה שביקשה בו, אך אם אתן לא רגועות – אתן יכולות לפתוח אותו ולבדוק . "ברגש וברעדה פתחתי ביחד עם אחותי את הקלסר וראינו את כתב ידה של אימא, ימים ספורים לפני פטירתה, וראינו, כיצד היא מבקשת לשלם לכל מיני מקומות ואנשים חובות שלא הספיקה לשלם בחייה, כשליד כל אחד מהם סימן אבי 'וי' על כך ששילם זאת בעצמו . "אלא, שלפתע ראינו שורה אחת, בה לא היה מסומן 'וי'. בשורה זו היה כתוב בכתב ידה של אמי: 'לשלם עבור שיעור כושר', כשלצד השורה כתבה אמי את הסכום הנדרש לשלם , ואף למי יש להעביר את התשלום . "מיד רצנו להראות זאת לאבי, שקפץ ממקומו בבהלה ואמר: ' אוי, אכן שכחתי לטפל בזה, לכן לא סימנתי את זה ב 'וי', מפני שבאותו הזמן רציתי, שאתן תלכו לשלם זאת, ונעלמה בקשה זו מזיכרוני . ליבנו הלם בפראות מהתרגשות ומיד רצנו לשלם את החוב לאותו שיעור כושר. אותה אישה הביטה בנו והודתה לנו באומרה: 'אכן, אמכם הייתה חייבת לי סכום זה, ועל אף שמצבי דחוק, לא מצאתי לנכון לפנות אליכם בשל מצבכם הרגשי לאחר פטירת אמכם'. היא אכן לקחה את הכסף ואנו סימנו 'וי' גדול בקלסר. ומאותו יום, הפסיקה אימי לבוא בחלום.

     כמה חשוב לעבור את העולם הזה בלא להותיר חובות לאחרים. אין זה מובן מאליו, שבבית דין של מעלה יתירו לבעל חוב להופיע בחלום ולבקש מקרובי משפחתו, שישלמו את חובותיו, שכן גם לזה צריך זכויות מרובות!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ט' חשון ה'תשע"ח

  אפשר להמריא לגובה ולהישאר נמוך, תלוי איזה אויר נושמים.

     בספר "סגולת ישראל" מובא מספר "עובר אורח" שישנה סגולה לצאת לדרך עם ההושענא של ההושענות של "הושענא רבא", או שלפחות יידע בבירור באיזה מקום נמצאת "ההושענא" שלו, ובשעת הסכנה יאמר: " אני והוא הושיעה נא".

     המהר"ל אומר כמו נס זה בלתי טבעי כך גם לעמוד בניסיון זה בלתי טבעי.

     ושמתי את זרעך כעפר הארץ )יג, טז(. מובא בבראשית רבה מה עפר הארץ מסוף העולם עד סופו, כך בניך יהיו מפוזרים מסוף העולם ועד סופו. ומה עפר מכלה את כל המתכות והוא קיים לעול עפר הארץ ם, כך ישראל, כל אומות העולם בטלים וישראל קיימים לעולם.

הלב נשאר

     ''רבי, עזור לי!"  היה זה בליל יום כיפור. בעיירה ברדיטשוב בית הכנסת כבר מלא מפה לפה, מחכים לרבי לוי יצחק שיגיע כדי שיתחילו בתפילת 'כל נדרי'. הרב יושב בחדרו, מרגיש שעדיין איננו מסוגל לקבל את היום הקדוש, כשלפתע נכנסת אישה בוכייה לחדר: " רבנו, בעלי עזב את הבית, נשארתי לבד עם הילדים, לא יכולה יותר. תעזור לי!" " מה קרה?", שואל רבי לוי יצחק מברדיטשוב, "למה הוא הלך פתאום?" " בעלי אומר שאני שחורה", אומרת האישה בדמעות.  והיא מסבירה. "אני עובדת קשה, מנקה תנורים מבוקר עד ליל, חוזרת מפויחת לבית, ובעלי אומר שאני שחורה.." . רבי לוי יצחק שואל, "ומה את עונה לו כשהוא אומר לך שאת שחורה?" " אני אומרת לו שזה רק לכלוך! שזה רק חיצוני, שבתוך הלב לא השתנה כלום ". וליבו של סנגורן של ישראל רועד. רבי לוי יצחק מרגיע ומעודד אותה, לא עוזב את החדר עד שהאישה רגועה והוא מבטיח לה שיעשה הכול להחזיר את בעלה הביתה. וכשהיא יוצאת, נוטל הרב את כובעו וממהר לבית הכנסת.

     פתאום הדלת נפתחת לרווחה, הרב נכנס וניגש לארון הקודש, פותח את דלתותיו ובוכה. " רבונו של עולם, אנחנו שחורים, אז מה? אתה לא רואה שזה רק לכלוך, שזה רק חיצוני ובתוך הלב לא השתנה כלום?  אנא ה', גם אם חטאנו והתלכלכנו עדיין בפנים הלב בוער ורוצה לעובדך, עדיין אנחנו זכים ומתגעגעים, בבקשה אבאל'ה, תסלח לילדים שלך, תנקה אותם מהלכלוך ותיתן להם שנה טובה".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י"ט תשרי ה'תשע"ח

אחד בא בפני הסבא קדישא מלכוביץ ובקשה בפיו: זקוק אני לסגולה להכנעה, לשפלות הלב. צלצל השעון בחדר, הפנה הרבי ידיו לעבר השעון ואמר: - סגולה? – שעון, אין כמוהו לסגולה, הרי הוא הכריז ששעה נוספת חלפה ועברה ומה עשיתי? מה תיקנתי בעולם?.

      בראשית ראשי תיבות ב'נך ר'אשון א'חר ש'לושים י'ום ת'פדה.

    דוד המלך אומר ": הַשּמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵ-ל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ (": תהילים יט' פסוק ב)'' הבריאה לכשעצמה מעידה על הבורא. הבה נתבונן קצת יותר מסביבנו ונתפעל מגודל הטבע המדהים שברא ה' בעולמינו ונגיע מתוך הכרה לאמונה אמתית ושלימה במי שאמר והיה העולם .

    הגאון בעֹל "תורת יֱקותיאֹל" זצ''ל נשאל: "היכן מצינו רמז לתֹלמוִד בתורה-שבכתב? השיב לו: ''דת למו'' אלו אותיות ''תלמוד'', מיד עם נתינתה שֹל התורה בימינו שֹל הֱקִדוש ברוך הוא ניתן לישראֹל גם התֹלמוִד...  

זגג בן זגג

     כשהיו שואלים אותו לשמו, לא היה משיב 'אברהם יענק'ל', גם לא את שם משפחתו, אלא היה ממעך את חוטמו ומפטיר: "זגג בן זגג", כאומר, אילולי אבי היה זגג, מן הסתם הייתי מתעלה למשרה רמה מזו,  אך מה אעשה שעלי להמשיך במלאכתו של אבי.  היו שטענו כי כוונתו להיפך, אילולי היה אבי זגג, גם למשרה זו לא הייתי זוכה. כך או כך, מיודענו פרנס את משפחתו מתיקון זגוגיות שבורות ומהתקנת זגוגיות חדשות בבתים חדשים שהוקמו בכפר,  מאורע נדיר למדי, יש להודות.

     עוד מבית אבא זכר, כי בימות החורף יש לאגור מעות עבור ימות הקיץ ושתי סיבות לדבר. בימות החורף אנשים ממשמשים בחלונותיהם בכל שעה ושעה , והזגוגיות מועדות לפורענות. עם בוקר פותחים אותם לרווחה לנשום אוויר צח, ומיד מגיפים אותם בחזקה, כאומרים לסטור לרוח הצולפת בהם. לאחר זמן מה שבים ופותחים את החלון כדי סדק צר, על מנת לרענן את האווירה וחוזר חלילה. עיתים הרוח מתעתעת בהם, באנשים, מאיטה את שעיטתה , ולפתע הולמת בעצמה על החלונות, משיבה להם מנה אחת אפים, ומידי פעם נשמעים קולות התנפצות הזכוכית, הנדמים על הזגג כקולות ניצחון.  ניצחון הרוח על החומר.  לא כן הם פני הדברים בימות הקיץ, כאשר החום שורה על הארץ, הרוח עפה לה למקום אחר, ואינה מראה את פניה. החלונות פתוחים לרווחה מתחילת הקיץ ועד סופו, ומעלים אבק.  לא זו בלבד, אלא שבימות החורף, הכול מזדרזים לחלות את פני הזגג, שיאות לבוא אל בקתתם ולתקן בה את הדרוש תיקון. מעוטי היכולת מנסים תחילה לסתום את הפרצה בשמיכה בלה, אך האפילה והטחב הבוקעים מן השמיכה רווית המים, מאיצים גם בהם להחיש את פעמיהם לבית הזגג.  ברם, בימות הקיץ, איש אינו מתעניין אם קבועה בהם זכוכית אם לאו.

     אותה שנה שבה אנו עוסקים, היה למיודענו די פנאי והותר כדי להסביר למי שעתיד להיות זגג בן זגג בן זגג, כי פרנסת הזגג מושתתת על שני מרכיבים, הרוח והקור. הרוח מטלטלת את תושבות העץ העתיקות, הנושאות בחירוף נפש את משא הזכוכית, מנערתן ממקומן, עד שהזכוכית מתנפצת, והקור מאיץ באנשים לתקנה במהרה.  כך יש פרנסה.  בה בשנה, התרגש עליהם חורף מוזר, שהתקיים בו אחד מן התנאים בלבד. קרה איומה פשתה על הארץ. כפור שכזה לא היה זכור שנים רבות.  זקני הכפר קפאו לעולמם בזה אחר זה ולא חלפו מחצית חודשי החורף, עד שלא נותר מי שיספר , כי זה מאה שנים לא היה כקור הזה. אך הכול ידעו זאת. דומה היה, כי גם הרוח החצופה נחרדה מפני הקרה, ודילגה על חבל ארץ זה, שבשוליו שכן כפרנו. איש לא העז לפתוח את החלונות. רוח לא נשבה בהם, ואף זגוגית לא התנפצה . ימי החנוכה סיפקו לזגג מעט פרנסה, במכירת מספר זכוכיות לבתי החנוכייה, אך המעות אזלו במהרה ומצבו היה נואש.  הוא בירר באיזו שעה מתפללים תפילת שחרית בבית הכנסת, והחל משתפך בתפילת משיב הרוח ומוריד הגשם, כאילו היה עובד אדמה. גשם, היה אומר בליבו, לא כל כך משנה. אבל רוח, ריבונו של עולם משיב הרוח, לילה אחד בלבד השב רוח אדירים על פני הכפר. רק פעם אחת.  כלום. גשם, נשיאים, ורוח אין.  במר ייאושו החליט, כי הגיעה העת לעשות את אשר לא רצה לעשות. רגשות חרטה עזים פעפעו בו עוד בטרם עשה דבר, אך באותה שעה הוא לא ידע, עד כמה עתיד הוא להתחרט.  בראש מורכן הוא נכנס לצריפו של שוטה הכפר.  לאחר שווידא כי איש אינו מבחין בו, סגר את הדלת חרישית והתיישב באיטיות על כסא. באתי לעשות איתך עסק. אתה יודע. אני צריך עבודה, בלי עבודה... כן, המשיך השוטה, בלי עבודה אין חיים.  נכון, הנהן הזגג, אתה יודע משהו, מי אמר שאתה שוטה? ובכן, אתה, לחש ופזל בעיניו לעבר הדלת,  תצא בלילה עם קורנס, ותנפץ זגוגיות. בבוקר הם ירוצו אלי שאתקן את הזכוכיות, לי תהיה עבודה ולך אתן פרוטה עבור כל זכוכית שאתקן. בנוסף לכך, בכל פעם שתזדקק לשירותי זגג בבקתתך,  הזמן אותי, ללא תשלום, אמר וטפח בחיבה על כתפיו של השוטה.  הבחירה בשוטה היא המוצלחת ביותר, חשב בשעה שיצא מן הבקתה. אם יתפסו אותו בשעת מעשה,  איש לא ישאל אותו מדוע הוא עושה כן. שוטה.  אתא לילה. מזה שבועות ארוכים לא ידע הזגג שינה ערבה שכזו. מחר בבוקר תבוא הרווחה.  מבעד ערפילי השינה עלו באוזניו קולות רחשים של זגוגיות מתנפצות, והם דמו עליו כצלילי מוסיקה ערבה. יש עבודה.  לפנות בוקר שני עננים עמוסי חשמל, מים ואנרגיה,  נחבטו בעצמה זה בזה, ברק האיר את העיירה והרעם האדיר שבא בעקבותיו היווה אות פתיחה מרהיב לגשמי הזעף שירדו בשטף על בתי הכפר.  הלום שינה, כשחיוך על פניו, הספיק מיודענו לדמיין את פניהם של בני הכפר, האצים לחפשו תוך כדי שהם מדשדשים בשלוליות הגשם, כשלפתע, גוש קריר ניחת על גשר אפו. הוא לא התעורר, רק הסתובב, וגשמי ברכה מילאו את משכבו.  הוא התעורר באחת, טרוף נשימה, בעוד אשתו וילדיו, שנרטבו עד לשד עצמותיהם, החלו צווחים בערבוביה. חדל אונים ורפה כתפיים פלבל בעיניו אל מול חלונות ביתו נטולי הזכוכית. השוטה ניפץ את זכוכיותיו שלו. בעודו יורה ברכות על השוטה, העלה על עצמו את בגדיו במהירות הבזק, ומתח את רגליו בריצה חפוזה לבקתתו של השוטה, דרך אותן שלוליות שבחלומו ראה את בני העיירה מדשדשים בהן בדרכם אליו...  איך שגלגל מסתובב.

     בקתתו של השוטה הוצפה באור יקרות. התנור הוסק בגזרי עצים עבים, והשוטה ישב על האח, מכורבל בשמיכת פוך עבה, כוס רותחין בידו האחת, והקורנס בידו השנייה. קור אימים שרר בבית. השוטה ניפץ גם את הזגוגיות של בקתתו. הוא לא מצא מלים. אתה שוטה? אני שואל אותך!  דעתך השתבשה עליך לחלוטין??? לא מצאת מה לעשות, רק לשבור את הזכוכיות של הבית שלי ואת החלונות של הבקתה שלך? הוא לא התאפק,  וחבט קלות על קודקודו של השוטה. -  תראה, השיב השוטה, שכלל לא שם לב לחבטה,  אולי אתה חושב שאני שוטה, אבל אני עשיתי חשבון. -  חשבון. בטח. -  עשיתי חשבון. אתה צריך עבודה, נכון? -  נכון, נהם הזגג. -  הנה, אתה מתחיל להסכים איתי, המשיך השוטה ועידוד נמסך בקולו. ובכן, בשעה שעמדתי ליד ביתו של הקצב וכמעט ניפצתי את שמשותיו, לפתע עלתה בליבי המחשבה, הלא הקצב בעל קשרים הוא, ומי יתקע לידך כי הוא יתקן את זגוגיותיו דווקא אצלך? אה? הרים השוטה את קולו בשביעות רצון, אולי הוא יחליט להבהיל הכפרה את הזגג מן העיר הגדולה. משחשבתי על כך נפלה רוחי, ולא עוד, אלא שבאותו הרגע ממש, נטרקה דלת בביתו בכלי מלאכתו, אם יתפסני עם קורנס ליד חלון ביתו. של הקצב, וחלחלה אחזתני, מה יעשה לי הקצב אצתי רצתי לבקתתי, חשבתי עמוקות ומצאתי פתרון. אני אנפץ את הזגוגיות שלך! כך אפתור את שתי הבעיות. איש לא יצעק עלי, שהרי אתה ביקשת זאת במו פיך, וכמו כן, לך תהיה עבודה!  אתה בוודאי לא תלך לזגג אחר... למה אתה עצוב ?  הזגג נותר מסומר למקומו בעוד השוטה ממשיך ללהג. כשחזרתי לכאן נזכרתי בהבטחה שלך לתקן לי את חלונותיי אם הם יישברו, ובה בעת עלתה בליבי המחשבה, כי 'זה נהנה וזה לא חסר', אפילו 'זה נהנה וזה נהנה', אתה נהנה לעבוד, ואני אקבל חלונות חדשים. אתה מבין, כל כך פשוט... למה אתה בוכה ? זגגנו התיישב על הקרקע והחל ממרר בבכי . הטיפשות של השוטה עלתה על כל דמיון. בעיקר יצא מכליו למראה הרצינות שבה הרצה השוטה את דבריו. השוטה לא הרפה ממנו. תסביר לי מה לומד לא לעשות זאת פעם נוספת. לא טוב. תמיד אני מבקש את זה מאנשים, וכך אני הזגג תלה בו עיניים רחימאיות, חפן בידיו הגדולות את פניו של השוטה, נענע אותו קלות והסביר לו:  אני זקוק לעבודה? תגיד לי, מה אתה חושב? אני צריך את התוצאה - את הכסף. אם אתה מסדר לי עבודה בלי תוצאה, מה יש לי מזה.  השוטה טפח על מצחו שוב ושוב, אבל לא הבין - עבודה זו עבודה, מה הוא רוצה?...

     העבודה אינה המטרה. התוצאה היא המטרה. óóó  זו הסיבה שעשרות אלפי אנשים קוטעים את סדר יומם, בבוקר, בלילה ובצהרים, ומפנים זמן כדי לקבוע עיתים לתורה.  שאם יעבדו בלי להגיע לתוצאה, לשם מה העבודה?

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ד אב ה'תשע"ז

אחד בא לשאול את מרן הגרי"י קנייבסקי שאביו מת בגיל צעיר, ומה יעשה סגולה לחיים ארוכים. והרב ענה שהסגולה הטובה ביותר לחיים ארוכים, זה מה שרבי יוחנן במסכת ברכות דף ח' אומרת, שבני בבל היו חיים 400-300 שנה בשביל שהיו באים לתפילה בזמן, מתחילה ועד הסוף. וכדכתיב "אשרי שוקד על דלתותיי יום יום לשמור מזוזות פתחי כי מוצאי מצא חיים".

           איך עברנו כל קח מהר מתקופת בין המיצרים לתקופת בין הצימרים.? (שמואל אייזיקוביץ)

     האמת העצובה: "אני עדיין זוכרת את התקופה שבה הייתי זוכרת". היום היא כבר לא מצליחה לזכור כלום. אם כל המידע נמצא בגוגל וכל הדרכים נמצאות בווייז וכל תאריכי יום ההולדת קופצים עלייך בפייסבוק – מי צריך זיכרון? לשווא היא מנסה לשנן את המספר הביתי של הדירה השכורה החדשה שלה, ופעם אחר פעם לא מצליחה להכניס אותו לראש.

    יִּרְאָה: ארבעה זמנים נרמזו בתיבת 'יִּרְאָה'-ֱאלוּל, רֹאש השָנה, יֹום הכּפּוִּרים, הוֹשעְנָא רבָּה. כנגדם אמר הקב"ה: ֱ 'מה ְהוָה אלֹהיך שאֵלָ ְמעמך כִּּי אִּם לְיּרְאָה'. לומר לאדם 'תתעורר בזמנים אלו לשוב בתשובה'. (אביר יעקב(

כלתו של המהר"ל מפראג

     לפני כארבע מאות שנה חי בעיר הגרמנית ורמס )וורמיזא( יהודי עשיר ומיוחס, ששמו היה ר' שמואל בר' יעקב הקצין. לאיש הזה הייתה בת, פרל שמה )פנינה( והיא אכן הייתה זוהרת כמו פנינה במידותיה הטובות ובחן היהודי, שהיה משוך על פניה.  כאשר הגיעה פרל לגיל, שבו נהגו בנות ישראל להשתדך – באותם הימים היה זה, לרוב גיל של 15-13 שנה – החלו להציע לה שידוכים לרוב. מכל ההצעות, מצא חן בעיני אביה תלמיד ישיבה צעיר מעיר פוזנן, שיצא לו שם של עילוי ואף מוצאו היה ממשפחה מיוחסת,  המשפחה עברה לפני שנים רבות לפוזנן ושם הבחור היה יהודה לייב )מאוחר יותר התפרסם בכל העולם המהר"ל מפראג(.  ר' שמואל קצין לא התעכב, קם ונסע לפוזנן, כדי לעמוד מקרוב על טיב החתן המיועד ולסיים את השידוך בכי טוב. הבחור מצא חן בעיניו מאד וגם בעיני הוריו נראה השידוך המוצע. מיד ישבו וכתבו "תנאים", בהם התחייב אבי הכלה, כי במשך שלוש שנים הוא יקיים בכבוד את החתן המיועד, כאשר הוא ילמד בישיבתו של הגאון המפורסם רבי שלמה לוריא (המהרש"ל) בבריסק אשר בליטא, אחר כך, כאשר ימלאו לחתן שמונה עשרה שנה, תיערך החתונה בשעה טוב ומוצלחת והמחותן מתחייב לקיים את הזוג הצעיר, כל עוד ירצה החתן לשבת וללמוד.

     ר' שמואל חזר לביתו שמח וטוב לב, זמן קצר לאחר מכן נסע החתן המיועד, אריה לייב, לבריסק, והחל ללמוד בהתמדה ושקידה בישיבת המהרש"ל. הכול היה טוב ויפה, והכול היה אמור להתבצע בדיוק לפי התכנית, אולם אז התערב הגורל – היינו ההשגחה הפרטית שמפעם בפעם מסובבת את גלגל החיים, כך שעשירים נעשים לפתע עניים מרודים ולהיפך, גם המחותן שלנו, ר' שמואל הקצין, החל לפתע לרדת מנכסיו הרבים, עד שתוך זמן קצר, איבד את כל הונו ואף שקע בחובות, הוא נאלץ למכור את כל חפצי הערך שבביתו, לכיסוי חובותיו, כל מה שנותר לו בחיים, הייתה בתו היחידה, פרל, שישבה עתה בבית וציפתה לישועה.  

     כאשר הגיע הזמן המיועד של החתונה ובידי המחותן לא היו האמצעים שיאפשרו לו את קיום ה"תנאים" שעליהם הוא חתם – שיגר ר' שמואל איגרת אל החתן המיועד, בה תיאר במדויק את מצבו העגום, שיחרר את החתן מהתחייבותו, אמר לו כי חופשי הוא להשתדך כרצונו ואף ביקש ממנו מחילה באותה הזדמנות.  הידיעה העצובה, שנפלה עליו כמו רעם ביום בהיר, כאבה לאריה-  לייב מאד. הוא השיב למחותנו במכתב נוגע ללב, בו ניסה לנחמו ולעודדו, כדי שלא ייפול ברוחו, כי הרי "ישועת ה' כהרף עין". ביחד עם זאת הוא הבטיח למחותן נאמנה, כי אין לו אליו כל טענות, גם הוא מצידו משחרר את הכלה שתוכל להשתדך עם מי שתרצה. מה שנוגע לי – סיים אריה-לייב את מכתבו – אני נשאר איתן באמונתי בבורא עולם ואצפה לישועתו".

     אחר הדברים האלה, שיקע אריה-לייב את עצמו בלימודים ביתר-  שאת. כאשר הגיעה שעת החתונה, והחתן נשאר לומד בישיבה – הבינו כולם שהשידוך התבטל, מיד החלו לבוא שדכנים אל העילוי הצעיר, עם הצעות מהצעות שונות וקוסמות, אך הוא באחת, הודיע לכולם כי נפשו חשקה בתורה, ובשלב זה אין הוא מעוניין להשתדך.  הוא שקע בלימודים, יומם ולילה. חבריו בישיבה התחתנו אחד-  אחד ועזבו את הישיבה. אחרים באו במקומם ואריה-לייב התמיד בלימודיו, כשהוא חוזר על הש"ס פעם אחר פעם. "לייב הרווק" – כך היו מכנים אותו בעיר – עורר התפעלות גדולה בהתנהגותו, אצל כל מי שהכיר אותו. כולם שיבחו אותו כחריף ובקי, קדוש וטהור והוא המשיך ללכת בדרכו, שקט וצנוע, כשהוא נועל את עצמו בין כתלי הישיבה.

     מכתבו של חתנו לשעבר, יהודה לייב, עשה על ר' שמואל רושם עמוק. עתה קל היה לו יותר להשלים עם הרעיון שאיבד את כל הונו.  ה' נתן וה' לקח וה' יכול לחזור ולתת שוב. בכל זאת גדול היה צערו שהוא הפסיד חתן כה יקר וגם נשאלה השאלה הכאובה. מה יעלה עתה בגורלה של פרלה? דווקא פרלה לא הייתה מיואשת כלל. מכתבו של החתן לשעבר אמנם נגע ללבה עד דמעות, אולם עד מהרה היא מחתה את דמעותיה וכמו כלתו של המהר"ל מפראג חתנה לשעבר, גם היא הייתה מלאה בטחון בה'. מלבד זאת, לא היה לה זמן, כדי לקונן על מר גורלה, כי עתה הייתה זו היא שהפכה למפרנסת של הוריה.  כאשר אביה נשאר בחוסר-כל, פתחה פרלה חנות קטנה ובה מכרה דברי מאפה, מעשה ידיה. בין ש??ר מעלותיה הרבות, היא הייתה גם מוכשרת מאד ונודעה בשערים כמי שאופה עוגות ועוגיות מצוינות, גם קודם לכן ניצלה כישרונותיה אלה לצרכים ביתיים ורבים מאורחי הבית, שהיו צובאים עליו בימים טובים, היו נהנים מהחלות המתוקות, העוגיות והדובשניות שלה. עתה הפך התחביב לפרנסה והחנות הקטנה הבטיחה פרנסה מצומצמת למשפחה שירדה מנכסיה, אם כי לא הייתה אפשרות לחשוב על חסכונות וודאי שלא על נדוניה לפרלה... ומה שנוגע לשידוך? היה אביה שואל את פרלה, גם שדכנים היו באים בזה אחר זה, כדי להציע לנערה הנאה והמוכשרת שידוכים טובים ומשפחות טובות רבות היו רוצות אותה בתור כלה. אולם פרלה דחתה באדיבות, אך בתקיפות, את כל ההצעות. בלבה חיה האמונה, כי חתנה לשעבר הוא בכל זאת מי שנועד לה על ידי ההשגחה העליונה,  כמו חתנה, גם היא הייתה חדורת בטחון בה' וציפתה וקיוותה לישועה.  כך עברו כמעט עשר שנים.

     באותם ימים פרצו מהומות רבות במדינה.  נסיכי גרמניה נלחמו בינם לבין עצמם, הקתולים נגד הפרוטסטנטים,  ולהיפך – האיכרים ניסו להתמרד נגד אדוניהם ששעבדו אותם.  העיר ורמס הייתה נתונה במוקד המהומות. גדודי חיילים נכנסו ויצאו ורחובות העיר היו מלאים אנשים מזוינים מכל הסוגים, שבאו מכל הכיוונים, יוצאים ונכנסים, רגליים ופרשים, מכל המינים.  קרה שברחוב בו הייתה חנותה הקטנה של פרלה, עברה קבוצה של פרשים. קצין צעיר התעכב לרגע ליד החנות, שעל שולחן שניצב לפניה היו מוצגים דברי המאפה של פרלה. ריח החלות הטריות נכנס לאפו של הקצין הרעב והוא חיכה עד שחבריו חלפו על פניו, אחר כך הוא לקח את החנית הארוכה שלידו, תוקע אותה לתוך חלה טרייה,  חובט בסוסו ופותח בדהרה, כדי להשיג את חבריו הפרשים.  פרלה שראתה את המעשה, יצאה מהחנות בריצה, פתחה בצעקות "גיוואלד" וקראה אחרי הקצין: "אתה לא שילמת! זה לא יפה! כך לא מתנהג קצין!"  הקצין נעצר לרגע, הפנה את פניו לעבר הנערה, משך בכתפיו ועשה בידו תנועת ייאוש כמי שאומר: "מה לעשות", אין לי כסף והבטן ריקה..." הוא המשיך לעמוד רגע, ב??בוכה ניכרת, אחר כך חזר על עקבותיו, ניצב לפניה על סוסו ואמר בצורה מנומסת "אני מתנצל ומבקש סליחה אלף פעם... שלושה ימים לא אכלתי מאומה... אין לי במה לשלם, הנה קחי את זה במקום כסף..." ובאומרו זאת הוא לוקח מאחוריו כיסוי – אוכף ישן ומקופל וזורק אתו לנערה המשתאה.  הקצין התרחק בדהרה ופרלה הכניסה את הכיסוי לחנות והחלה לפתוח אותו, תוך שהיא חושבת מה לעשות אתו. "מה שווה לי סמרטוט ישן זה?" – הרהרה בלבה וסחבה את הכיסוי הכבד לפנים החנות, כדי לשים אותו באחת הפינות.

     כאשר היא סחבה אותו בקושי רב, החלו להתגלגל מהשמיכה הרקובה למחצה מטבעות זהב לרוב!  פרלה כמעט שהתעלפה מרוב התרגשות.  היא נעלה את החנות, רצה הביתה וסיפרה את הידיעה המרעישה לאביה. אמר ר' שמואל: "ניקח את השמיכה הביתה ונחכה שלושה ימים. אם תוך שלושה ימים יחזור הקצין הפרש וידרוש בחזרה את הכיסוי, נחזיר לו כמובן כי זה שלו. אם הוא לא יחזור, נדע כי ה' יתברך שלח לנו ישועה מן השמים "... כאשר עברו שלושת הימים והפרש לא חזר, כתב ר' שמואל הקצין מכתב לחתנו לשעבר ובו הבשורה הטובה, כי השם הצליח דרכו ושוב מסוגל הוא לעמוד ב"תנאים", אותם הם כתבו לפני כעשר שנים.  ובכן, אם החתן מסכים ואין מצידו שום מניעה, אפשר להוביל את פרלה לחופה בשעה טובה ומוצלחת.  גדולה הייתה שמחתם של החתן והכלה והחתונה נערכה במזל טוב ובשעה טובה. קהילת ורמס שבעה רוב נחת וגם מן השמים איחלו מזל-טוב שהזיווג יהיה לבניין עדי עד.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/