רופאים הם אנשים הרושמים תרופות אשר על
אודותיהן הם יודעים מעט מאוד, כדי לרפא מחלות שטיבן ידוע להם עוד פחות, למען אנשים
שאין הם יודעים עליהם דבר.
רכילות היא כמו אש בשדה קוצים
רמז של הגר"א בענין הדפנות באותיות
סכה, שלכתחילה 4 דפנות, ובדיעבד 5 דפנות או 2 דפנות וטפח. (ס' זה סגור מכל הצדדים,
כ' סגור מג' צדדים, ה' סגור רק משני צדדים ועוד קצת).
רצונו של אדם – כבודו.
עז
או מדינה
"מעשה
במשפחה שהסבה לליל הסדר", היה פותח המגיד רבי שבתאי יודלביץ זצ"ל בסיפור
בו גולל את אירועי הלילה בו פרצה כרוח סערה כבשה תמימה לבית המשפחה המסבה.
"אם הגיעה כבשה, הרי סימן כי זהו קרבן פסח ואולי זו ראשית צמיחת
גאולתנו" אמרו בני הבית. סימן מפורש, לא? הכבשה המסכנה שלא ידעה היכן לפסוח,
נפסחה לה במהרה. אך לא היה זה שיאו של הסיפור. עת הגיע "שפוך חמתך", נפתחה
דלת הבית כמקובל, ואל הסלון נכנסה עז. "אם נכנסה בזמן שפוך חמתך, הרי זה
אליהו הנביא זכור לטוב. זהו! הפעם זה בטוח ראשית צמיחת הגאולה". העז הייתה
מופתעת לקבל מיני מתיקה, מגדנות וכוס יין משובחת. אך לא חלפו דקותיים והיא החלה
עולה על השולחן וטורפת מן המאכלים הרבים תוך כדי לכלוך כל הנקרה בדרכה.
"אליהו, כבודו, בבקשה!", התחננו בני המשפחה. אך היא בשלה. בלית ברירה,
מיהרו אל הרב וסיפרו מה מעולל "אליהו" בביתם. "אם היא הורסת
ומזיקה", פסק הרב, "זו אינה ראשית צמיחת גאולתנו, מקסימום עז"
חוויית
השבוע שלי
אמרי שפר ה' אייר ה'תשע"ו
רק אין יראת אלקים
במקום הזה והרגוני (כ', י"א) אם אין יראת אלוקים ח"ו, איז מען געהארגעט
(הריני כהרוג). (אמרי חיים)
רק אלה שיסתכנו ללכת רחוק מדי יכולים אולי
לגלות עד כמה רחוק אפשר ללכת.
רק בשוק ארבעת המינים, הפטיר מי שהפטיר
באירוניה, אנשים בוחנים בזכוכית מגדלת. לא בשוק החיים! כאשר פוגשים בחשש פגיעה
בחבר, העלבון הזה מצטמק כלא-היה. היד קלה על ההדק.
רק חמור לא משנה את דעתו (משה
דיין)
רק מי שהולך נגד הזרם מגלה את מקור הנהר.
''רק מי שלוקח סיכון והולך רחוק, מגלה עד
כמה רחוק הוא יכול להגיע''.
שאלו את הרבי מהר"ש (רבי שמואל) :
כאשר נכנס לרבי יהודי עני, עונה לו הרבי מייד, ואם יהודי עשיר הוא – לוקח זמן עד
שהוא (הרבי) עונה לו. מפני מה? ענה ואמר : כשנכנס עשיר, ומתחיל לספר על מצבו, חולף
זמן עד שמתגלה כי גם הוא עני... (ליקוטי דיבורים - אדמו"ר הריי"צ)
שאלו את רבי אהרון מקרלין מה למד אצל המגיד
ממזריטש. השיב: "לא-כלום". שאלוהו: "מה פירוש הדבר?". השיב
להם: "למדתי שהנני לא-כלום"
כוחו
של יהודי פשוט (הרב יאיר וינשטוק)
רוח חמה נשבה ברחובות. הבל עלה מן ההרים. השמש העזה טאטאה את הבריות מן החוצות
והניסה אותם לביתם . טבריה בקיץ, סוד
גלוי וידוע לכל, סובלת מחום נורא ומהביל. האדים העולים מן הכנרת אינם מסייעים,
בלשון המעטה, לצנן את האויר הרותח, והבריות נסוגות אל הבתים הרותחים.
באותם ימים (שנת תש"ך
לערך) בהם התרחש סיפורנו, אפילו מאווררים היו מצרך נדיר קל וחומר מזגנים שאיש לא
עוד לא ראה אותם בבירת הגליל . בביתה של משפחת
גרטנר תלויים היו בחדרים סמרטוטים לחים כדי להקל במעט את החום המעיק. ממילא
הסתובבו הזאטוטים בבית בבגדים שדמו לסחבות יותר מאשר לבגדים .
משפחת גרטנר מבורכת היתה בילדים ככוכבי
שמים. ילדים טובים ומחונכים, מלאי טעם וחן, אבל המזומנים נעדרו תמיד מכיסיו של
האבא ר' דוב גרטנר (בדוי) שעבד קשה להרוויח את פת לחמו והשתכר אל צרור נקוב. גם
ההוצאות השוטפות של הבית קשות היו עליו עד מאד לא כל שכן שעה שהגיעו ובאו אותם
ימים מבורכים כאשר דוד, הבן הגדול, שלמד בישיבה חסידית מצוינת בירושלים התארס עם בת
זוגו .
לעומתה של משפחת גרטנר, היתה משפחת צוקר
כעין דבר והיפוכו. משפחת צוקר מבורכת היתה בממון לרוב ר' חיים צוקר
(בדוי) היה מנכבדי הקהילה בטבריה אדם נכבד שדבריו נשמעים. בעל קומה, בעל צורה,
ובעל עצה. אנשים היו מתייעצים עמו בכל ענין וענין וסומכים על שיקול דעתו. גם גיסו
ר' דוב גרטנר ראה בו דמות סמכותית ושאל רבות בעצתו . כנגד ביתו המרושש
והמלא שמחה ותכונת ילדים ובחורים של משפחת גרטנר, היה ביתה של משפחת צוקר. בית
גדול וריק ששיווע לבכי של תינוק ומעולם לא זכה לכך. 24 שנים כבר חלפו מאז נישואיהם
של חיים וציפורה צוקר ומרוב שנים שכבר עברו עליהם, כבר נואשו לגמרי מן התקוה לזכות
לחבוק אי פעם בזרועותיהם עולל פרי בטנם. מה גם שהרופאים הרימו ידיים ולא מצאו שום
דרך איך לזכות את בני הזוג צוקר בצאצא ביולוגי. רק עצה אחת היתה בפיהם ",
אמצו ילד. אם אתם מאד רוצים לחוות את חוויית ההורות ". הם לא רצו ילד
מאומץ אלא ילד משלהם, גחלת התקוה עדיין הבהבה מתחת לאפר של חלומות שעלו בעשן
המציאות הקודרת. בפינה חבויה בנפש עדיין הסתתרה מחשבה קלושה, שמא עוד יזכו? ידעו
שזו רק אשליה, כעין האשליה של אביון מופלג בטרם ניגש לקנות את כרטיס ההגרלה .
והנה הגיעו ימים שמחים אל המשפחה המורחבת.
כאמור, דוד גרטנר, בנו הבכור של ר' דוב, התארס עם בת זוגו. חיים צוקר ורעייתו שמחו
מאד בשמחת הגיסים (ר' דוב גרטנר היה נשוי לאחותו של ר' חיים צוקר) ולא העלו בדעתם
מה מתרחש בביתם של בעלי השמחה... "אני לא יודע איך נוכל לעמוד בהוצאות החתונה" אמר ר' דוב לרעייתו
בלילה שלאחר האירוסין. "מהיכן נשיג סכום כסף כה גדול בזמן כל כך קצר . היא הרהרה במשמעות
דבריו. למען האמת, גם אותה העסיקה שאלת "כסף מנלן"
והציקה לה עד מעמקי הנפש. בימים ההם, למי שלא היה כסף – לא היה לו ! "האם חשבת על כך" שאלה ברפיון שפתיים, "שאולי תצטרך לכתת את
רגליך בין בני העיר, ולבקש מהם סיוע " "צדקה? לבקש צדקה?!" שאל מזועזע . היא כמו לא שמעה את
דבריו . "אם אתה מתבייש כאן בטבריה, אולי תיסע לירושלים ותנסה את מזלך שם" . הרעיון לא מצא חן בעיני ר' דוב. על אף מצבו הכלכלי הירוד לא ראה את
עצמו מקבץ נדבות ברחובה של עיר או בבתי הכנסת. מאמר הגמרא בירושלמי על "מאן
דאכיל דלאו דידיה בהית מסתכל ביה" (מי שאוכל מלחמו של חברו בוש להסתכל בפ
)ניו , מפורסם לכל, והוא היה מהביישנים .
כל אותו הלילה לא הצליח לישון. מוחו קדח
במחשבות על החתונה. על העומס הכלכלי הקשה ועל המשפחה של הכלה. הוא כמעט נואש
מלמצוא פתרון לבעיה הסבוכה שנפלה עליו . "אולי תפנה לחיים" שאלה הרעיה בעת ארוחת הבוקר. "מה זה עולה על
דעתך" ענה ר' דוב בעודו נוגס בפרוסת הלחם היבשה הטבולה במעט שמן זית.
"לא די לו בצער הגדול שלא זכה לילדים משלו, ואני עוד אעמיס עליו את עול נישואי הילדים שלנו". "אלא מה עדיף בעיניך?" שאלה במר לבה. "לבלות את החודשים
הבאים בקיבוץ נדבות" . פניו המודאגות
הבהירו את מצבו. כל הלילה לא ישן בגלל המחשבה על הבושה הנוראה שתהיה לו . "טוב, מה יש לומר" אמר ר' דוב ", סבורני שאת צודקת. עדיף
לבקש מיחיד מאשר מרבים ".
עוד באותו יום הלך ר' דוב לבית גיסו ר'
חיים. לאחר קבלת הפנים החמה ואיחולי מזל טוב ישבו שני הגיסים בסלון הבית. אותו
סלון מיושן שהכיל "לוסטרה" נברשת
זכוכית פשוטה שהטילה יותר צל מאשר אור, שולחן עץ רחב וכסאות מרופדים שהיו המילה
האחרונה באותם ימים ר' דוב חש מאד לא בנוח עם כל העניין ולכן חיפש להעלות את הבקשה
באופן מהיר וקצר. "חיים היקר, אתה יודע בודאי את המצב הכלכלי הלא שפיר שאני
נמצא בו. למרות כל הנסיונות והמאמצים שלנו אין לנו את האמצעים לחתן את בננו היקר.
אני יודע שזו בקשה גדולה אבל אולי תוכלו לעזור לנו מעט" . למען האמת, לא הופתע חיים מהבקשה, שהרי ידע היטב על מצבו הכלכלי של
גיסו ר' דוב, בודאי שאשמח לעזור לך. מצווה חשובה היא הכנסת כלה. אבל זו
החלטה גדולה מאוד, אני אצטרך להתייעץ עם אשתי בעניין"
. ר' דוב גרטנר חש שלא בנוח, הוא החל להתחרט שבא לבית גיסו עם בקשה כל
כך גדולה. שני הגיסים ידעו שהוא לא מתכוון לסיוע קטן, הוא מתכוון לנתינה מכובדת
ביותר.
במועקת לב הלך הביתה . מרת ציפורה צוקר
עקבה אחר דמותו המתרחקת של ר' דוב גיסה, וללא שהות ניגשה אל בעלה. "מה הוא רצה "? "סיוע לחתונה " "ומה ענית לו" שאלה בענין גובר . "שאני צריך להתייעץ אתך ". "ולא נתת לו שום דבר, השארת אותו ככה תלוי באויר" ספקה כפיה
בצער. "לא הבנתי מדוע ירד במדרגות בכתפיים שחוחות כל כך ". "תראי , " הצטדק ר' חיים. "הוא לא בא לבקש מאה לירות (באותם
ימים זה היה סכום כסף משמעותי) הוא רמז לי שהם רוצים משהו גדול, רציני. הכוונה
שקופה". "בודאי , " הסכימה איתו. "הוא בא לבקש סיוע נדיב שיש בו
ממש. והוא יקבל ". היא הציצה לרגע
מהחלון ותלתה עיניה ברקיע הכחול . "אנחנו ניתן לו הכל " . " ?מה " זינק ר' חיים מהכסא ושאג שאגה . ''אל
תתרגש כל כך" הצטחקה ציפורה. "יש לנו מספיק כסף לתת לו את כל הוצאות החתונה,
הכל - מא' עד ת . ' אני רוצה לזכות בכל המצוה".
חיים ישב המום ולא ידע מה לענות. זה נכון
שה' חנן אותו בממון רב וזה גם נכון שלגיסו אין אגורה אחת. אבל לתת הכל ! "רוץ אחרי ר' דוב " צוותה עליו בטון סמכותי. "הוא הלך מכאן
שבור כל כך לך שמח את גיסך ותקנה לך עולם הבא. תשיג אותו עוד לפני שהוא מגיע
לביתו. ותגיד לו שאנחנו ניתן לו כל מה שהוא צריך, ביגוד לחתן ולכל המשפחה, את חצי
ההתחייבות לדירה והרהיטים, את מה שהמתחייב לחתונה ולשבת האופרוף, ואפילו לשבע
ברכות. בקיצור, הכל. "
מופתע מנדיבות הלב קם ר' חיים מהכסא וחש גם
הוא סיפוק נפשי מוזר . יצא מהבית בדהרה
והשיג את גיסו ר' דוב בקצה הרחוב הסמוך ר' דוב הלך לאט וכל אחד יכול היה לזהות את
הדאגה המכרסמת בלבו . ר' דוב" קרא
אחריו ר' חיים ר' דוב עצר ליד מעקה הברזל בקצה המדרכה . ר' חיים הגיע אליו
בכמה צעדים מהירים. "תשמע, שאלתי את אשתי, אני ממש מתבייש מגדלות הנפש שלה.
היא אומרת שאנחנו ניתן לכם את כל הוצאות החתונה ומה שמסביב הכל מתחילה ועד סוף...
הסר כל דאגה מלבך. אנחנו לוקחים על עצמנו את הכל".
"אבל זה מדי הרבה" נזעק
ר' דוב שלא העז לחשוב על כך אפילו במחשבתו הפרועה ביותר . "אז מה?" התנגן קולו של ר' חיים בניגון מלא שמחה. "ה' נתן
לנו כסף בשפע, אני לא אתרושש מזה.
"
הגיעה עת דודים. הזוג
הצעיר נישא למזל טוב . כעת נתברר כי
כשאמרה מרת צוקר שהיא לוקחת על עצמה את הכל, היא התכוונה עוד הרבה יותר ממה שאמרה.
היא בישלה את כל מאכלי שבת העליה לתורה, והגדילה לעשות כשבישלה גם את כל תבשילי
החתונה (!) במו ידיה, ללא שום
עזרה, עמדה במטבח ביתה הקטן. השיגה סירי ענק מהיכן שהישגה. רקחה ואפתה, בישלה
וצלתה. הבית כולו הדיף ניחוחות של צלי בשר ועוף, דגים וירקות, פתיתים ולפתן. כמה
ימים לא יצאה מפתח המטבח הקטן . טבריה לא ידעה
חתונה שמחה כזאת זמן רב. כל העיר השתתפה במסיבת הכלולות של החתן החשוב דוד גרטנר
ובת גילו. האוטובוסים שהגיעו מירושלים ואזור גוש דן הביאו אתם כמה עשרות אורחים
אולי אפילו למעלה ממאה מוזמנים (בל נשכח, הישוב היה עדיין קטן ובחתונות לא השתתפו
מאות רבות כבימינו אלה). האורחים היללו ושבחו את המעדנים שהוגשו לפניהם, ועיקרו של
דבר שמחו ושימחו את החתן והכלה בריקודים ומחולות ושירה וזמרה . ועדיין לא התקררה
דעתה של מרת צוקר והמשיכה ליטול חלק בשמחה מעל ומעבר, וגם את מסיבת שבע ברכות
האחרונה בישלה שוב בביתה ועמדה בכל תוקף שהמסיבה תתקיים בביתה שלה . לאחר ברכת המזון
והריקוד הקצר של בורא עולם בקנין השלם זה הבנין נכנס ר' דוב גרטנר אל המטבח, דבר
היה לו לגיסתו המבשלת שלא משה מעם הסירים והקדרות . "מה רצית לומר" הצטחקה במבוכה וניגבה את ידיה המשומנות בסינרה . ר' דוב התקשה במציאת
המילים. נשימתו נעשתה מהירה. לשונו התלעלעה בפיו וגוש מחניק נתקע בגרונו . "שמעי מרת ציפורה. אין לי מילים להודות לך על כל מה שטרחת ועשית
למעננו. הרי כמה שאומר יהיה זה מעט ואולי עוד אקלקל. אולי מוטב שלא אומר, אך אין
זו מידה יהודית. הרי הכרת הטובה היא יסוד עולמנו"
. "אוי ר' דוב, מה כבר עשיתי ". דמעות עמדו בעיניו.
"מה את מדברת? אמרת מעט ועשית הרבה. ומילא בעלך, הוא קשור אתי, אני נשוי
לאחותו. אבל את, הרי מצד משפחתך אין לך שום קשר ישיר אלי, ובכל זאת. כאשר הייתם
צריכים להחליט על תמיכה בנו, את ולא בעלך, החלטת לקחת על עצמך את כל הנטל. והורדת
מלבי לא אבן אלא סלע. בזכותך יכולת לרקוד בשמחה בנישואיו של בני היקר, ראיתי את
העולם ולא הייתי שקוע במדמנת החובות . הוא נחנק בבכי.
"מרת ציפורה, גם אם ארצה להשיב משהו סמלי שיביע את רגשתי תודתנו, אין לי מה
לתת, והרי אין לנו ממש כלום " . היא רצתה לומר
משהו, אך מבטו הבהיל אותה . אש קודש יקדה בעיניו . הוא עצם אותם ואמר
בדבקות : "בעולם הזה אין לי מה להשיב. אין ידי משגת . אך בעולם הבא,
אוהו, שם אכיר לך טובה על כל מה שעשית למעננו ". "מה היה לך, למה אתה מדבר כדברים האלה" נבהלה מרת ציפורה. אך ר' דוב שגולל את המעמסה מלבו חש ויצא החוצה. יהודי חסידי היה וגם רגע
קצר זה היה מכל ומעבר למה שהורגל, אך איך אפשר להיות כפוי טובה לאשה צדקת זו שטרחה
למענו מכל הלב והנשמה .
קיץ חם היה אותו קיץ. טבריה שטופת חום וזיעה . מתנה אחת יש לה
לטבריה וכנרת שמה. כחום היום, יוצאים בני טבריה מביתם, יורדים הימה ומתרעננים
בשחייה קצרה בחוף הים. ידועים הם הטבריינים כשחיינים מופלגים . אבל לא כולם . רק שבוע עבר מאז
הסתיימו שבעת ימי המשתה של דוד גרטנר. בצהרי היום מרגיש ר' דוב שהוא אינו יכול
לשאת יותר את החום והלחות המעיקים. הוא מוכרח לטבול את גופו הרותח במימיה הקרירים
של ימת גינוסר . ירד הימה וצלל במים . צלל ולא עלה בן רגע נפל לבור עמוק ועוד לפני שהבין מה קרה לו, כיסוהו המים באין
יכולת להיחלץ. ניסה לצוף ולא הצליח, פרפר והיכה בידיו אך לא הצליח לצאת ממעמקי המים .
לאחר שעה קלה נפלה הברה
בטבריה ר'. דוב גרטנר טבע ומת . טבריה הייתה
כמרקחה. במיטב שנותיו היה ר' דוב, וזה עתה השיא את בנו הבכור. ליווהו למנחות
עולמית בדמעות רותחות והספידוהו במילים חמות . ועוברים עוד כמה
שבועות, לא יותר, ובבית משפחת צוקר יש חדש. הרופאים מגלים למרת
צוקר כי לאחר מחצית היובל של שנות עקרות, נפקדה בדבר ישועה ורחמים . ובטרם חלפה שנה
לנישואי דוד גרטנר נולד בן למשפחת צוקר. בן יחיד, אך ממנו יתד ופינה להמשכיות המשפחה . ועדיין מתגורר הוא
בטבריה עד היום הזה . ומרת צוקר עמדה
משתוממת. כמין נבואה נזרקה בפיו של גיסה : בעולם הזה איני
יכול לגמול לך, אך בעולם הבא אכיר לך טובה . רק עלה למעלה ומיד
הכיר טובה .כוחו של יהודי פשוט .
הקאדילק וסוד האושר) יוסי
ברודי)
במתחם האוניברסיטה עמדו קבוצת סטודנטים ודיברו, סטודנטים נוספים ישבו פזורים על
הספסלים: מהם הקשיבו למוזיקה, חלקם קראו או עשו שיעורי בית ומהם שהיו שקועים
במכשיר החכם .לפתע הורמו כל העיניים אל
עבר שער המתחם, דרך שער האוניברסיטה גלשה מעדנות מכונית קאדילק חדשה יוקרתית
ונוצצת, עם גלגלי מגנזיום, גג שמש, ומבעד לחלונות הכהים ניתן היה להבחין בריפוד
העור בעל הגימור היוקרתי, משולב בטוב טעם בעץ מהגוני, העטוף בעטיפת ניילון
יוקרתית, הישר מהמפעל.. כל העיניים היו נעוצות במכונית היוקרתית.
הנהג עצר את המכונית, כיבה את המנוע, פתח את הדלת ויצא מן המכונית, מבטו סוקר
בזריזות את הסטודנטים הבוהים בו. לאחר מספר רגעים מצא את מי שחיפש, ניגש אליו ונתן
לו את המפתחות ואמר לו "זה מתנה מאבא ואמא שלך!" כולם הביטו בסטודנט שקיבל את המכונית בקנאה
בולטת, אך להפתעתם הוא פרץ בבכי, כתפיו רעדו בבכי בלתי נשלט, ובמשך דקות ארוכות
פשוט לא היה ניתן להרגיעו. ''מה קרה?" השערות
שונות ומשונות החלו לפרוח באוויר. אחד הציע שאולי הוריו של מקבל המתנה הלכו
לעולמם, ומכונית זו נקנתה מכספי הירושה, בעוד אחר הציע שסיבת הבכי היא מחלה סופנית
ממנה סובל, ולכן לא יספיק ליהנות הרבה מהמתנה המיוחדת הזו... ובזמן שעוד רעיונות
המשיכו להישמע במתחם, המשיכו מספר סטודנטים לנסות להרגיעו ולדובבו. אט אט החל הבכי להחלש. לבסוף הצליח הסטודנט לומר "אבל...
אבל..." ובעוד הדמעות מציפות את עיניו, השלים את המשפט "אבל רציתי
מרצדס" ושוב פרץ בבכי תמרורים "מרצדס, זה מה שרציתי..."
נשמע הזוי?
האם פעם ראינו מישהו שמקבל חיים, בריאות, עיניים, ידיים, רגליים, ועוד אינספור
מתנות אך הוא ממרר בבכי "אבל רציתי _________"? רגע, תעצור רגע, תגיד תודה על מה שקיבלת, גם אם
זה לא מה שרצית בדיוק, עדיין זו מתנה גדולה! מתברר שאותו סטודנט אינו כל כך יוצא דופן. גם כשמקבלים מתנה גדולה ויקרה, אנו עלולים
לטעות ולהתמקד דווקא במה שרצינו ולא במה שקיבלנו! (אפילו כשהדבר אותו קיבלנו הוא
מתנה גדולה יותר)!
אז מה אפשר לעשות כדי לא להתנהג כמו אותו סטודנט אומלל (אגב הוא באמת אומלל, ולא
בגלל הסיבה שהוא חושב). יתכן שהפתרון טמון בהבנת המושג "הכרת הטוב": .
מישהו עשה עבורי משהו טוב, רק הוא להכיר שיש לי טוב"הכרת הטוב"הפירוש הבסיסי ביותר של המושג אחרי הכרה זו מתאפשר לי להגיד תודה
באמת, כלומר - אני מכיר בכך שעשית עבורי דבר טוב ואני מודה לך על כך. כשאני ממוקד בדברים
הטובים אותם קיבלתי ולא בדברים הטובים אותם רציתי לקבל, אז אני עשיר ומאושר.
אז בפעם הבאה שאתם קמים בבוקר ומקבלים שוב את החיים במתנה או לחילופין כשמישהו
קונה לכם קאדילק אל תשכחו להכיר לו תודה.
תודה שקראתם, ותודה לרב נח וינברג שאת סיפור
הקאדילק והמסר שמעתי ממנו.
חוויית
השבוע שלי
