אמרי שפר כ"ב שבט ה'תשע"ח

אם ברצונך לדעת מה צופן העתיד, המצא אותו.

ברור לחלוטין שלא משנה מה שתעשה, אתה לא יכול לשנות אפילו "פיפס" אחד קטן ממה שקרה אתמול. אבל "המחר -" זה כבר סיפור אחר לגמרי... את העבר אתה לא יכול לשנות, אבל מה שחשוב הוא שאתה יכול להמציא את העתיד שלך ואחת הדרכים הטובות ביותר לעשות זאת, היא על ידי הצבת מטרות .

הצלחה היא מימוש מתמשך של רעיון נשגב. אם אדם פועל בעקביות לעבר מטרה מוגדרת מראש ויודע לאן הוא הולך, האדם הזה הוא הצלחה.

    "ויאמר אל משה, אני חותנך יתרו בא אליך" (שמות יח,ו). מפרש רש"י: "כבוד גדול נתכבד יתרו באותה שעה. כיוון שיצא משה, יצאו אהרון, נדב ואביהוא, ומי הוא שראה את אלו יוצאים ולא יצא". מכאן למדים שמי שיודע שהכבוד יועיל לו להגיע אל דרך האמת, רשאי לחזר אחריו.(חידושי הרי"ם)

הנעימה הנכונה (על-פי 'זכרון מאיר')

החלום שהצית את דמיונו של רבי מאיר שפירא היה שאפתני, ובעיני רבים אף בלתי-ניתן להגשמה. זמן רב טווה את מפעל חייו, שיחזיר את עטרת העיר לובלין ליושנה, כמגדלור של תורה ויראת שמים.

אלה היו ימי ההקמה של ישיבת חכמי לובלין המפורסמת, שקנתה לה שם מפואר והעמידה תלמידים רבים. גם בהיבטים הגשמיים ניצבה הישיבה ברף העליון. היא שכנה במבנה מרהיב, שנבנה על-פי אמות המידה היוקרתיות ביותר באותם ימים, ואובזר במיטב הרהיטים והציוד. היה בה דגם של בית המקדש, וספריית קודש ובה עשרים ושניים אלף ספרים (שלמרבה הדאבון הועלתה בלהבות בידי הנאצים).

בשנות קיומה יצא שמה של הישיבה לתהילה. טובי התלמידים התקבלו לשורותיה, ורבים נהרו אליה. הקמת האימפריה התורנית הזו לא הייתה קלה. רבי מאיר שפירא נאלץ לגייס סכומי כסף אדירים כדי להקימה, ולצורך זה כיתת רגליים והתדפק על דלתות נדיבים, בניסיון לרתום אותם לחזונו הגדול.

יום אחד נקש על דלת ביתו של גביר גדול, והתקבל בכבוד. רבי מאיר הציג את תכניתו, ופצח בדברים נלהבים על הישיבה שהוא מתעתד להקים. הוא הציג לפני הגביר את התכניות, ותיאר את השכלולים ורמת הבנייה הגבוהה שנועדו להעניק לתלמידים תנאים מושלמים כדי שיוכלו לשקוד על התורה יומם ולילה באין מפריע.

העשיר האזין לדברים רוב קשב, ואחר-כך המהם בהבעת פנים מסויגת: "האוּמנם ישיבה צריכה להיות מפוארת כל-כך? והלוא המשנה במסכת אבות אומרת במפורש: 'כך היא דרכה של תורה – פת במלח תאכל, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה'. נראה שתכניתכם סותרת את פסק המשנה", סיים.

רבי מאיר לא איבד את שלוות רוחו לנוכח התגובה הקנטרנית. "אסביר לכם את העניין", אמר בנחת, "אך עליי להקדים סיפור, במחילה מכבודך".

"אשמח לשמוע", השיב הגביר.

ורבי מאיר סיפר:

זה היה בדור השני של תנועת החסידות. ליטא סערה מהמחלוקת וההתנגדות לחסידות. מרכז ההתנגדות היה בעיר וילנה, והחיכוכים בין החסידים ל 'מתנגדים' היו דבר שבשגרה.

בערב פסח אחד נקלע רבי שניאור-זלמן מלאדי, בעל התניא, לעיירה קטנה הסמוכה לווילנה. הוא עדיין היה צעיר לימים, בטרם התפרסם שמו כמחבר השולחן ערוך וספר התניא, וכמייסד חסידות חב"ד.

באותה עיירה התגבש גרעין של אברכים שנהו אחרי דרך החסידות, ואימצו את אורחותיה ומנהגיה. בהגיע ליל החג נערכה בבית הכנסת תפילת ערבית. לאחר תפילת העמידה נסתיימה התפילה, והמתפללים החלו להתפזר איש-איש לביתו, לערוך את הסדר.

ואולם החסידים לא מיהרו לעזוב את המקום. בתיאום שקט נותרו איש-איש במקומו, מתוך תקווה שלאחר שהמניין המרכזי יתפזר – יוכלו לשאת את תפילת הלל, כמנהג החסידים, על-פי דברי ה 'בית יוסף' בשולחן ערוך, ושלא כדעת הרמ"א (רבי משה איסרליש), שכתב: "אין אנו אומרים בלילה בבית הכנסת הלל כלל".

הדקות חלפו, וכאשר יצא אחרון המתפללים – התייצבו החסידים, ובראשם רבי שניאור-זלמן, והחלו לומר את ההלל בהשתפכות הנפש ובהתלהבות גדולה.

ופתאום נכנס אל האולם שמש בית הכנסת, שרצה לנעול את הדלתות ולצאת לביתו. עד מהרה קלט את המתרחש והתמלא חלחלה: פעולת החסידים במשמרת שלו עלול לעלות לו בפיטוריו. השמש החל לזעוק כנגד המתפללים ולמחות בהם על שהם מכניסים לבית הכנסת מנהגים בלתי-מקובלים.

לאחר שסיימו את ההלל ניסו החסידים להרגיע את השמש. נמנו וגמרו שיתלוו אליו לביתו של רב המקום, ושם 'יתוודו' על מה שעשו. ואכן, הם התייצבו לA4ני הרב ופירט95 את כל אשר אירע, והוסיפו שנשענו על פסקו של מרן הבית יוסף.

הרב הגיב בכעס. הוא הלם בשולחנו, ובסבר פנים חמורות תקף את החסידים על אמירת ההלל: "והלוא הרמ"א כתב שאיננו אומרים הלל בלילה בבית הכנסת!", קרא בחרון אף.

רבי שניאור-זלמן נענה ואמר: "בטוחני שכבודו לא ראה ולא שמע את הרמ"א עומד ומכה על השולחן בכעס, ופוסק: 'אין אנו נוהגים לומר בלילה את ההלל בבית הכנסת'...

"מניין לכבודו שזו כוונתו? ייתכן שטון הדברים היה של צער וכאב, כאומר: 'לצערי, אין אנו נוהגים לומר בלילה את ההלל בבית הכנסת'. ייתכן ש הרמ"א ביקש להביע צער על העדר המנהג הנאה הזה בליל פסח".

סיים רבי מאיר שפירא את סיפורו, ואמר לעשיר: "מקשה אתה עליי מהמשנה במסכת אבות. מניין לך שדברי התנא 'כך היא דרכה של תורה' נאמרו כהוראה? ואולי אין זו אלא הבעת תמיהה: 'כך היא דרכה של תורה?! פת במלח תאכל, וחיי צער תחיה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה?!'.

"וכי זה כבוד התורה, שתלמידי חכמים יסבלו עוני כזה? להפך, עלינו להרים את קרנם ולהעניק להם רווחה, שתאפשר להם ללמוד במנוחת הדעת"..

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/