אל הכפורת יהיו פני הכרובים.
הפירוש שהכרובים יהיו פניהם למטה לכיוון הארון, לרמז שהאדם הלומד תורה, צריך שיהא
שקוע כולו בתורה.
אמת
ר"ת א 'נכי (הדיבור הראשון של עשרת הדברות) מ 'אימתי )המשנה הראשונה של הששה סדרי משנה( ת 'נא היכא קאי
( המילים הראשונות של הש"ס(.
בספר
קב הישר ( פרק נ''ב) כתב "כי עיקר היראה והצדקות היא בממון, וכל אדם שמתנהג
ביושר וממונו בכשרות, זהו צדיק גמור".
''גאונות היא 1% השראה ו99% זיעה''
ועשו
ארון וכו'. בארון כתוב "ועשו" לשון רבים, ולא כמו שכתוב בכל הכלים
"ועשית" לשון יחיד, והטעם הוא להראות שהתורה שהייתה בתוך הארון, כולם שווים
בה, ולכל אחד ואחד יש בה חלק (אור
החיים הק'(.
כשיש לאדם
מבחן כיצד לדון את חברו – באותו רגע הוא דן בעצם את עצמו על מעשי העבר.
כתוב בפרשת בראשית וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים
ואומר שם רש"י שזה מלאכי חבלה, ואצל הארון הכרובים הם רמז לתשב"ר, כי
הילד אם הוא בחוץ זה מלאכי חבלה, ואם הוא בתוך המשכן הוא קדוש וזה תשב"ר.
לפעמים
צריכים ללכת אחורה כדי להתקדם. (שמואל
אייזיקוביץ)
'אם
יש תפילין, יש סיבה שיהיה ראש'. (בית
זכריה, עלון 145)
סיפור
מרטיט, שהותר לפרסום רק אחרי פטירתו של רשכבה"ג מרן רבנו יוסף שלום אלישיב
זצוק"ל. שסופר מאביו של הילד, שניצל מגזירה נוראה וקשה, מסמר שיער ומקפיץ כל
לב יהודי באשר הוא.
המופת
הגדול והנדיר, כפי שמגדירו האב, אברך יר"ש מאלעד, אירע לפי כמה שנים, לאחר
התאונה המחרידה שעברו בני המשפחה ביציאה מאלעד בהתנגשות הרכב המשפחתי עם משאית. כל
בני המשפחה נפצעו בדרגות שונות ולא נשקפה סכנה לחייהם, למעט הבן הבכור, אז בן תשע
וחצי, שנפצע אנושות והיה שרוי בין חיים למות. הוא היה הראשון שהובל לביה"ח
והוזנק אל חדר הניתוח. אחרי ניתוח ראש מורכב, כשהוא עדיין מחוסר הכרה, אושפז
במחלקת טיפול נמרץ עם תחזית פסימית לחלוטין. גדולי המומחים הודו שקצרה ידם מהושיע
ואם לא יתרחש נס סביר יש מקום לחשוש כי הילד לא יתעורר כלל או לחילופין, עקב
הפגיעה הקטלנית, יישאר נכה לכל חייו עם פגיעה מוחית בלתי הפיכה.
האב, שהיה היחיד שלא נפצע בתאונה, התרוצץ ללא ליאות בין
גדולי ישראל למען יקרעו שערי שמים לביטול הגזירה הקשה על בנו. אחד השליחים הטובים,
ידיד מהשכונה שאביו תושב רמות הנודע בבתי התפילין המהודרים שהוא מכין, התנדב לרוץ
לעברו לבקש את ברכת מרן רבנו זצוק"ל שהיה בקשרים מתמידים עם אביו והזמין ממנו
דרך קבע בתי תפילין. בעוד
היום שוכב ללא זיע, כשראשו עטוף תחבושות וגופו דומם ללא תגובה הזדרז החבר לארגן
פגישה מהירה עם רבנו כדי להתחנן בפניו שיתפלל עבורו ויברכו לרפואה שלימה. מה התפלא
לשמוע את הוראתו של מרן רבנו זצוק"ל, שביקש ממנו מיידית לארגן לילד הפגוע
תפילין של ראש אותן ייחדו לבר מצווה שלו. בהוראתו אורגן בית התפילין במהרה, כשהוא
עדיין בצורתו הגולמית, ללא עיבוד וצבע סופיים, והובל מיידית אל יחידת הטיפול נמרץ
'החבר הגיע אלי נסער ובידו שקית עם תפילין שעליהן נרשם לרפואת הילד ואמר שזוהי
סגולה שהרב אלישיב ביקש לשלוח לרפואת בני' – מספר לנו האב בקול נרגש – '
אלו
היו ימים קשים בהן נענו בין חוות דעותיהם הקודרות של הרופאים לבין תקוותינו כיהודים
מאמינים, שאפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים. הנחנו את
השקית הקדושה למראשותיו של בני והרגשנו מעודדים מאוד מהתפנית. הפרופסור
במחלקה התווכח איתי שאין לילד שלי סיכוי להתעורר ואני הייתי חדור אמונה ושכנעתי
אותו שבתוך ימים הנס הגדול עומד להתרחש. שבוע לאחר מכן – הילד כבר עמד על רגליו
ללא כל פגיעה והרופא התייצב והודה שאכן חוץ מנס שום דבר אחר לא יכול להסביר את
המהפך הדרמטי. מספר ימים אחרי שהתעורר וסמי ההרדמה הפסיקו להשפיע, בני כבר התפלפל
איתי על השיעור האחרון בגמרא ו 'החזיק ראש' בכל המתרחש, בלי זכר לכך שמשהו התחולל
בראשו. קשה
היה להאמין שרק ימים קודם האבחנה דיברו על פגיעה מוחית קשה ביותר, שבכל מצב תותיר
את רשמיה. הילד תפקד כאחד האדם וזכרונו היה בשיאו. לנו היה ברור בזכות מה זכינו
לנס העל טבעי אבל לא יכולנו לגלות לכולם'. – מודה האב. מרן רבינו ביקש לא לפרסם את
הסיפור ועד לסוף ימיו, הסיפור היה ידוע רק למקורבים ספורים ובני משפחה.
הגאון
הגדול רבי חיים קנייבסקי שליט"א ששמע מהאב את הסיפור הגיב באותם ימים בציטוט
דברי המדרש: ' לא בראתי ראש אלא בשביל תפילין' והוסיף את ההיגיון
שמאחורי המופת: 'אם יש תפילין, יש סיבה שיהיה ראש'. מאוחר יותר התברר שבני המשפחה
זכו להיות מיחידי הסגולה שמרן זצוק"ל מסר להם את הסגולה המיוחדת. 'היו עוד
שלושה ילדים פגועי ראש לפנינו שניצלו בזכותה ואנחנו היינו הפעם הרביעית והאחרונה
בתולדותיו' – מעיד האב.
הסוס הפלאי (על-פי
'תמימי דרך')
הפונדק בכפר פודהורצה היה מפורסם
בכל האזור. מקומו של הכפר, על אם הדרך שבין הערים סאסוב וברודי, הפך את הפונדק
לתחנת מרגוע בעבור עוברי הדרך. הללו נהגו לפוש בו מעט מעמל המסע. גם הסוסים
שהובילו את הנוסעים נהנו בפונדק ממזון ומנוחה.
הפונדק היה בבעלותו של יהודי
תלמיד חכם, ותמיד המה מאורחים. הוא נהג לארח את אחיו היהודים ברוחב לב, ולשוחח עמם
בדברי תורה. כך נוצר קשר של ידידות איתנה בינו ובין רבי משה-לייב מסאסוב, שנע
בתכיפות בין שתי הערים. מפעם לפעם עצר הרבי בפונדק ושוחח עם בעליו.
תמיד התעניין הרבי בשלום מארחו,
במעשיו ובפרנסתו. בעל הבית היה מארחו ביד רחבה, ומסייר עמו במשק שבבעלותו. נוסף על
האכסניה, החזיק היהודי בשדה מניב ובבהמות רבות, ששימשו אותו בעבודת האדמה.
יום אחד טיילו רבי משה-לייב ובעל
הבית במשק. השניים היו שקועים בשיחה, עד שהגיעו לאורוות הסוסים, שהייתה ממוקמת
בקצה הנחלה. קול מצהלות הסוסים הסב את תשומת ליבו של בעל הבית. "יש כאן
סוסון", הצביע לעבר סוס שלעס מספוא מן האבוס, "שעל אף מידותיו הכחושות
הוא סוס זריז ונמרץ, שעושה בקלות את כל העבודות הנדרשות ממנו. זה סוס נדיר מאוד.
הוא צורך מעט מאוד מזון, ועם זה הוא בעל כוח רב".
האיש הרחיב ודיבר בשבח סוסו,
ששמעו יצא בכל האזור, עד שבמקרי חירום, כדוגמת צורך בחילוץ עגלות ששקעו בבוץ, היה
הסוס מוזעק למשימה. מעולם לא איכזב – שמח בעל הבית להתגאות בסוסו המיוחד.
הרבי האזין רוב קשב לתיאורים
המפליגים על גבורת הסוס ויעילותו. הוא הביט בסוס במבט בוחן. בתוך כך המשיכו השניים
את טיולם וחזרו לבית.
בערב ניגש הרבי לארון הספרים
בביתו של בעל הבית, שהיה עמוס ספרי קודש עתיקים, והחל להוציא ממנו ספרים ולעיין
בהם. פתאום מצא הרבי פתק ישן, בין דפיו המצהיבים של ספר ישן. הפתק תיעד הלוואה
שנעשתה בין שני צדדים.
הוציא רבי משה-לייב את הפתק,
ושאל את מארחו אם הוא שומר עליו ביודעין. "מעולם לא ראיתיו", השיב בעל
הבית. "אלה ספרים שירשתי מאבי. ידוע לי שיש בהם פתקים רבים, אך מעולם לא
התעניינתי בהם".
ההסבר לא פטר את העניין בעיני
הרבי, שהוסיף לאחוז בפתק ולעיין בו היטב. הוא ביקש מבעל הבית לנסות לפענח את
הסיפור שעומד מאחוריו. לאחר עיון ממושך התברר כי הפתק נכתב לפני שני דורות. סבו של
בעל הבית הוא המלווה, שהעניק הלוואה למישהו. אם הפתק קיים ולא נקרע, משמע שהחוב
טרם נפרע.
רבי משה-לייב פנה אל בעל הבית
בשאלה: "כיורשו של המלווה, האם תסכים לוותר על החוב ולמחול ללווה על
אי-פירעונו?".
"ודאי!", השיב הלה,
תמה על פשר הבקשה המוזרה. לאחר מחשבה הוסיף: "ממילא אין ביכולתי לגבות את
הכסף. אם כן, מדוע לא אמחל לאותו אדם בלב שלם על ההלוואה?".
נהרה עלתה על פניו של הרבי.
"דע", אמר בשמחה, "שברגע זה הצלת נשמה אומללה. אשריך שזכית
לכך!". ולפתע, במעבר חד, ביקש מהמארח: "הבה נצא לראות שנית את הסוס הקטן
והמובחר שבאורוותך".
השתומם בעל הבית לפשר הבקשה
התמוהה. וכי הרבי סוחר סוסים הוא? מה לו ולסוס? ועם זה לא סירב לבקשה. השניים יצאו
שנית לעבר אורוות הסוסים. כשהגיעו למקום נעתקה נשימתו של בעל הבית: סוסו האהוב היה
מוטל על הקרקע בלי רוח חיים.
האיש פכר את ידיו בכאב, והחל
לבַכות את סוסו ואת האובדן הכספי שמותו מסב לו. "איך ייתכן!", קרא בצער.
"הלוא אך לפני שעות מעטות היה בריא ובלי שום סימן למחלה, והנה התפגר בבת
אחת!".
כשסיים לקונן על הסוס המוטל על
הארץ הסב את פניו לעבר הרבי. מבע פניו של רבי משה-לייב היה רציני ועיניו בערו
כלפידים. "דע", אמר לבעל הבית, "שאדם שיש לו חוב לרעהו ואינו משלם,
הרי שלאחר פטירתו, כשנשמתו עולה למרומים, החוב עודנו ממתין לפירעונו, ובית דין של
מעלה כופה אותו להחזירו לבעליו.
"הסוס הזה", הצביע
הרבי על בעל החיים המת, "היה גלגול נשמתו של בעל החוב מאותו פתק שמצאתי בספר
שבביתך. הנפטר נידון על כך בשמים, ונגזר על נשמתו להתגלגל בתוך סוס, ולשלם לך,
כיורשו של סבך, את החוב שהאיש לא שילם בחייו.
"זו הסיבה לכוחו הפלאי של
הסוס, ולתפוקה הרבה שנהנית ממנה זמן רב. ואולם עתה, ברגע שמחלת על תשלום החוב,
הסתיימה חובת ה 'תשלום' של נשמת הלווה. סוף-סוף יכלה הנשמה להשתחרר ממאסרה בגוף של
סוס. אל לך להצטער על אובדן הבהמה, אלא לשמוח על שזכית לגמול חסד של אמת עם נשמת
נפטר, ולגאול אותה מייסוריה. אני מברך אותך שבזכות המעשה הזה תראה הצלחה ושגשוג
במעשיך כפל כפליים".
ואכן,
ברכת הרבי התקיימה במלואה.
החוויה היהודית
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה