אמרי שפר כ"ב חשון ה'תשע"ט

  אנחנו לא מכבדים כלל את האדם בגלל שהוא באמת איכותי ושווה, אלא בגלל סיבות אחרות. כבוד, פופולאריות, עושר וכו'. זו הסיבה שכאשר מעמדו נזרק ונשחק והוא כבר לא מְשׁוּוַק, אף אחד לא זוכר את המסכן... הוא כבר לא "אורח כבוד" באירועים חברתיים, ובין רגע הוא הופך להיות כמו כולם (במקרה הטוב). כך הוא טבעו של עולם וכך חיים כולם, מי יותר ומי פחות.

     דבר גדול זה להיות בשמחה - כל ההישג של היצר הרע הוא לא רק עצם העבירה, אלא העצבות שאחר כך ”... (שמש ינון)

     דברו אם ילדכם בצורה כזאת שהם ישמחו להקשיב לכם, הקשיבו להם בצורה כזאת שהם ישמחו לדבר אתכם.

     דברים טובים באים באריזות קטנות

לא יהיה כלי גבר על אישה" (כ"ב, ה) ("והערב נא"(.

     סיפור נפלא הביא רבנו הגדול, מרן הבן איש חי זצ"ל,  בספרו "בן יהוידע" (חולין פד) מעשה בחסיד אחד שיצא לשוק לקנות שני בדי משי-האחד בשביל בגד שבת לעצמו,  והשני עבור בגד לאשתו. אצל המוכר נמצאו שני אריגים בגוון זהה, אלא שהאחד היה מעולה בזיוו והדרו כפליים על חברו.  רכש האיש את שניהם ומשם ניגש לתופר ובקשו: "מהבד המשובח תתפור בגד עבורי, לכבוד שבת, ומהגרוע תתפור בגד לרעייתי...". בערב שבת סיים התופר את מלאכתו, ומסר את שני הבגדים לידי החסיד.

     טרם יצא את בית הכנסת, לבש החסיד את בגדו החדש ובירך עליו בשמחה "שהחיינו", ובאותה עת גם רעייתו, שלא הבחינה בצאתו, לבשה את מלבושה החדש וקבלה בהדלקת הנרות את השבת. בבוא הבעל מבית הכנסת, ראתה האישה את בגדו ההדור. לא היה קשה כלל להבחין כי איכותי הוא בכפלים על שלה, וחרה לה מאוד על אשר לקח החשוב לעצמו והביא לה את הגרוע. "הקישוט נאה לאיש או לאישה?" שאלה.  השיב הבעל: "פשוט שיפה לאישה".-"אם כן, מדוע לקחת אתה את הבגד המפואר להתקשט בו, ואילו לי הבאת את הפשוט!".  ויען ויאמר לה: "וכי את עצמי קישטתי! את השבת הקדושה נתכוונתי לכבד!..." ותאמר: "אף על פי כן, הקישוט ראוי לי ולא לך". ונעשה ויכוח ביניהם בדבר זה עד השינה.

     ויהי בחלום הלילה, רואה החסיד נייר גדול ובו כתוב: "יגל איש"... כשהתעורר,  הלך לשאול את רבו מה פשר החלום? שאלו רבו "האם היה לך איזה ריב עם אנשי ביתך"?, "לא" השיב, "אלא רק ויכוח קטן היה לי עם אשתי..." וסיפר לו את כל המחלוקת. ויען הרב "דע לך, כי מן השמים הראו לך שהאמת עם אשתך. היית צריך לתפור עבורה בגד מהאריג המשובח, ולעצמך לקחת את הגרוע. וכך הוא פתרון החלום: תיבת יג"ל היא ראשי תיבות "לא ילבש גבר ", ותיבת א"ש היא ראשי תיבות "שמלת אישה". והנה אתה, הגבר,  לבשת את השמלה הראויה לאישה..." "אם כן", שאל האיש, "  מדוע הראו לי זאת בראשי תיבות למפרע?", השיב החכם "יען כי באו להורות לך, כי הלכת בדרך הפוכה-את עצמך קישטת במלבוש החשוב, ולאשתך הבאת את הגרוע!".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ב חשון ה'תשע"ט

  אנחנו לא מכבדים כלל את האדם בגלל שהוא באמת איכותי ושווה, אלא בגלל סיבות אחרות. כבוד, פופולאריות, עושר וכו'. זו הסיבה שכאשר מעמדו נזרק ונשחק והוא כבר לא מְשׁוּוַק, אף אחד לא זוכר את המסכן... הוא כבר לא "אורח כבוד" באירועים חברתיים, ובין רגע הוא הופך להיות כמו כולם (במקרה הטוב). כך הוא טבעו של עולם וכך חיים כולם, מי יותר ומי פחות.

     דבר גדול זה להיות בשמחה - כל ההישג של היצר הרע הוא לא רק עצם העבירה, אלא העצבות שאחר כך ”... (שמש ינון)

     דברו אם ילדכם בצורה כזאת שהם ישמחו להקשיב לכם, הקשיבו להם בצורה כזאת שהם ישמחו לדבר אתכם.

     דברים טובים באים באריזות קטנות

לא יהיה כלי גבר על אישה" (כ"ב, ה) ("והערב נא"(.

     סיפור נפלא הביא רבנו הגדול, מרן הבן איש חי זצ"ל,  בספרו "בן יהוידע" (חולין פד) מעשה בחסיד אחד שיצא לשוק לקנות שני בדי משי-האחד בשביל בגד שבת לעצמו,  והשני עבור בגד לאשתו. אצל המוכר נמצאו שני אריגים בגוון זהה, אלא שהאחד היה מעולה בזיוו והדרו כפליים על חברו.  רכש האיש את שניהם ומשם ניגש לתופר ובקשו: "מהבד המשובח תתפור בגד עבורי, לכבוד שבת, ומהגרוע תתפור בגד לרעייתי...". בערב שבת סיים התופר את מלאכתו, ומסר את שני הבגדים לידי החסיד.

     טרם יצא את בית הכנסת, לבש החסיד את בגדו החדש ובירך עליו בשמחה "שהחיינו", ובאותה עת גם רעייתו, שלא הבחינה בצאתו, לבשה את מלבושה החדש וקבלה בהדלקת הנרות את השבת. בבוא הבעל מבית הכנסת, ראתה האישה את בגדו ההדור. לא היה קשה כלל להבחין כי איכותי הוא בכפלים על שלה, וחרה לה מאוד על אשר לקח החשוב לעצמו והביא לה את הגרוע. "הקישוט נאה לאיש או לאישה?" שאלה.  השיב הבעל: "פשוט שיפה לאישה".-"אם כן, מדוע לקחת אתה את הבגד המפואר להתקשט בו, ואילו לי הבאת את הפשוט!".  ויען ויאמר לה: "וכי את עצמי קישטתי! את השבת הקדושה נתכוונתי לכבד!..." ותאמר: "אף על פי כן, הקישוט ראוי לי ולא לך". ונעשה ויכוח ביניהם בדבר זה עד השינה.

     ויהי בחלום הלילה, רואה החסיד נייר גדול ובו כתוב: "יגל איש"... כשהתעורר,  הלך לשאול את רבו מה פשר החלום? שאלו רבו "האם היה לך איזה ריב עם אנשי ביתך"?, "לא" השיב, "אלא רק ויכוח קטן היה לי עם אשתי..." וסיפר לו את כל המחלוקת. ויען הרב "דע לך, כי מן השמים הראו לך שהאמת עם אשתך. היית צריך לתפור עבורה בגד מהאריג המשובח, ולעצמך לקחת את הגרוע. וכך הוא פתרון החלום: תיבת יג"ל היא ראשי תיבות "לא ילבש גבר ", ותיבת א"ש היא ראשי תיבות "שמלת אישה". והנה אתה, הגבר,  לבשת את השמלה הראויה לאישה..." "אם כן", שאל האיש, "  מדוע הראו לי זאת בראשי תיבות למפרע?", השיב החכם "יען כי באו להורות לך, כי הלכת בדרך הפוכה-את עצמך קישטת במלבוש החשוב, ולאשתך הבאת את הגרוע!".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ט אדר ה'תשע"ח

     אומר ה'אוהב ישראל' מאפטא: אין ישראל יודעים כמה שכר צפון להם עבור צחצוח הנעליים לשבת,  שנאמר: "מה יפו פעמייך בנעלים".

    "אין אדם יכול להגיע לענווה אמתית ולבריחה אמתית מפני הכבוד אלא אם כן הוא חדור בהכרת אפסותו והוא יודע שאין לו במה להתהדר" (מאור ושמש)

    בקידוש לבנה נוהגים לומר "דוד מלך ישראל חי וקיים", לרמוז שמלכות דוד משולה ללבנה. מדי פעם בפעם היא נעלמת לזמן מה, אך ברור לכול שתשוב ותיראה מחדש. (רמ"א)

     "הזדקנות היא הרגל רע שאדם עסוק אין זמן עבורו"

'     וראית את הדם ופסחתי עליכם'  'דמים' זה גם כסף וכאשר הקב"ה יראה את 'הדמים' שאנו נוציא לטובת העניים הוא יורה לכל הדינים הקשים לפסוח מעלינו ונזכה לחיים ארוכים טובים ולשלום.

     חודש תשרי, המציין את בריאת העולם, הוא החודש הראשון של שיטת ההנהגה ה טבעית ;  ואילו חודש ניסן, שבו נגאלו אבותינו ממצרים ונעשו להם הניסים הגדולים, הוא החודש הראשון של ההנהגה ה ניסית .

     חז"ל לימדו 'אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים'. דרש רבינו הק' מקוצק 'הכוונה שאף המרבה יכוון את ליבו!' העניים בוודאי מכוונים ליבם, מקריבים לב ונפש! אחינו העמלים להתקרב לחיי תורה, כמה קשה להם! מתמודדים עם קשיים ואתגרים, ודרכם רצופת כוונה. 'המרבה', המקיים הוותיק, שיכוון ויחשוב אף הוא!

    "ישראל מונים ללבנה ואומות העולם לחמה" (סוכה כט). רמז יש כאן, שאומות העולם יכולים להתקיים רק בשעה שטוב להם, ואילו כששמשם שוקעת חדלים הם להתקיים ונעלמים. אבל ישראל חיים וקיימים אפילו בשעת חושך ואפילה, וגם בעיתות חשיכה הם מפיצים אור כלבנה. (שפת אמת)

הטייס שהקים את חוות השבת (שיחת השבוע, עלון 1622)

הוא טייס, מדריך טיס, מנהל מוסך, אבל את מוקד חייו הוא רואה בהנחלת מ"ט אבות המלאכה של שבת. הכירו את דוד-שלום קדוש (58), מפעיל 'חוות השבת', המעבירה פעילות חווייתית לימודית, בעזרת כלים עתיקים, בעלי חיים ונוף מרהיב. כבר עשרים וחמש שנים הוא מפעיל את החווה, שבה מבקרים רבים, מהארץ ומהעולם.

דוד נולד בבית שמש למשפחה בעלת רקע מסורתי, אך הוא עצמו לא שמר שבת. השינוי החל בהיותו בדנמרק: "גרתי בכפר, ויום אחד נחת אצלי אחי, שנעשה חסיד חב"ד, וניהל איתי שיחות נפש. קודם שעזב השאיר לי תפילין ותהילים. לא הבנתי מה אני אמור לעשות בזה. אך יום אחד מצאתי את עצמי מדפדף בספר התהילים. לא חלף זמן רב ושמרתי את השבת הראשונה".

אהבת השבת

טעמה המתוק של השבת הביא אותו לצעדים מדודים במסלול ההתקרבות, עד שנעשה שומר תורה ומצוות. הוא מדבר על השבת בקול נרגש. "שבת בעבורי זה לא יום פשוט", הוא אומר ומחפש את המילים המתאימות. "זה יום שכל ענייני החולין נדחקים הצידה. כל התפיסה בשבת היא אחרת".

אהבתו לשבת גרמה לו להקים את החווה במושב בית מאיר, בין שער הגיא לירושלים. "המטרה שלי הייתה להאיר את השבת, על-ידי המחשת שלושים ותשעה אבות המלאכה של השבת", הוא מסביר. "אין כמו המחשה פיזית ומגע ממשי כדי לחוש את הדברים לעומק".

אטרקציה של מלאכות

חוות השבת משתרעת על שלושה דונמים וחצי. היא בנויה תחנות-תחנות, ובכל אחת ואחת מהן מוצגת מלאכה אחרת. הביקור נפתח בפעילויות של חרישה, זריעה, קצירה. בהמשך דשים בעזרת חמור את השיבולים, טוחנים את הגרגירים ואופים את הבצק בתנורים עתיקים. ויש גם תחנה שבה מתבצעת מלאכת גוזז, טוֹוה, אורג ועוד מלאכות. "לצד כל המחשה יש הסבר מפורט, המבוסס על המקורות", מסביר דוד.

השקעה רבה עמדה מאחורי הקמת החווה. "זה היה שטח חקלאי, והיו פה רק קוצים ודרדרים. התחלנו מאפס, אך ההיענות הייתה מדהימה. באו לכאן קרוב לאלף איש ביום, והמקום נהפך לאטרקציה. כיום באות לכאן גם קבוצות מחו"ל, לצד קבוצות של תלמידי בתי ספר, הזוכים לסיור בהדרכת מדריכים מנוסים".

פתאום מבינים

כשדוד נשאל על רגע של סיפוק, התשובה מוכנה על לשונו: "באים לכאן בני תורה, שיושבים כל היום והוגים בתורה, ופתאום הם קוראים 'עכשיו אני מבין מה הכוונה!'. ברגע כזה אתה מרגיש שכל העמל היה כדאי. באים לכאן גם מי שאינם שומרי מצוות, ובפעם הראשונה הם מבינים את השורש של איסור שבת. אין לי ספק שהדבר מותיר חותם בנפשם".

על רקע חוק המרכולים והסערה שנוצרה אומר דוד: "הנשמה של כל יהודי זועקת שבת. הייתי מציע לכל מי שעוסק בענייני החוק, על כל המסתעף, לשמש דוגמה חיה בעבור המעגלים הסובבים אותו, להקרנת יוקר השבת וחיוניותה לעם ישראל".

הטמין ומצא  (על-פי 'אמרי שפר')

הנוסע הביט שוב ושוב בדאגה לעבר השמש הנוטה אט-אט מערבה. הוא שאל את העגלון: "מתי נגיע סוף-סוף לדברצן?".

"נגיע לפני שבת, אבל אינני יודע בדיוק באיזו שעה", השיב העגלון, ופרש את זרועותיו האוחזות במושכות כאינו יודע.

זה היה בימי צעירותו של רבי שמואל פרנקל, תלמידו של רבי חיים מצאנז, ולימים מייסד חסידות דַרַג. לפרנסתו עסק במסחר. הוא היה קונה צמר בסיטונות ומוכר אותו לחנויות וליחידים. את נסיעותיו הארוכות נהג לנצל ללימוד התורה ולעבודת ה'. בביקוריו בעיירות ובכפרים השמיע דברי חיזוק והתעוררות באוזני היהודים שפגש.

אלא שהנסיעה הזאת, לעיר דברצן שבהונגריה, החלה להשתבש. עיכובים בדרך ותקלות לא צפויות גרמו לנסיעה להתארך. אם בתחילה סבר רבי שמואל שיגיע ליעדו ביום שישי בבוקר ויוכל להתכונן כיאות לכבוד שבת המלכה, הרי עתה כבר היה ברור שלא יגיע לעיר קודם חצות היום.

החשש מחילול שבת החריד את מנוחתו. בכיסו היו טמונים עשרת-אלפים זהובים – סכום גדול במושגי אותם ימים.

"מה אעשה?", חשב בליבו כשנקפו השעות. הבטחת העגלון כי יגיעו ליעדם קודם כניסת השבת לא הרגיעה אותו. הוא הקפיד תמיד להיות מוכן לשבת מבעוד יום, ולא ברגע האחרון.

כאשר נכנסה העגלה לעיר ביקש מהעגלון לעצור. "אני יורד כאן", אמר לו, בעודו משלם לו את שכרו. "אנא הבא את חפציי וסחורתי לאכסניה, ואני אבוא ברגל".

רק דבר מוקצה אחד השאיר בכיסו – הארנק הגדוש, פרי עמלו זה זמן רב. רבי שמואל סקר במהירות את הסביבה. שיח שגדל בצד הדרך נראה לו מקום מסתור ראוי. הוא חפר גומה קטנה תחת השיח והטמין בה את כספו. "יהיה מה שיהיה", חשב, "קדושת השבת חשובה מכל הון שבעולם", ומיהר לרוץ אל תוך העיר, לקבל את פני שבת המלכה.

הוא לא שם לב לעיניים שעקבו אחר מעשיו. זה היה יהודי, בעל חנות סמוכה, שראה את הטמנת הארנק. האיש לא התברך ביראת שמים יתרה, וחמדת הממון התעוררה בליבו. הוא המתין עד שדמותו המתרחקת של רבי שמואל נעלמה באופק, ומיד פנה לעבר השיח, חפר תחתיו במרץ והוציא את ארנק הכסף ממחבואו.

השבת עברה על רבי שמואל מתוך התעלות רוחנית גדולה. הנשמה היתרה האירה בו במלוא עוצמתה, והוא שכח לחלוטין את הבלי העולם, את המסחר, את היריד ואת הכסף שטמן על אם הדרך. הוא התענג על תפילות השבת, סעד את סעודות השבת בנחת, והרגיש מעין עולם הבא.

ביום ראשון שב רבי שמואל אל המקום, ולדאבונו גילה שאין זכר לכספו. תחילה סבר שטעה בזיהוי המקום, וניסה לאתרו ולחפור בכמה וכמה מקומות – אולם כל מאמציו היו לשווא. "נו, אם אין, אין", אמר רבי שמואל בהשלמה, וכבר התכוון לעזוב את המקום חסר כול.

אלא ששוב צפה בו בעל החנות השכן. האיש ניגש אל רבי שמואל, ובהתעניינות מעושה תהה לפשר מעשיו. תחילה התחמק רבי שמואל מלשתף את האיש באובדן הכסף, אך הלה לחץ עליו שוב ושוב, עד שלבסוף נעתר לו.

"האם השתבשה עליך דעתך?", החל האיש לגעור בו. "כיצד העלית על דעתך להפקיר סכום כסף גדול כל-כך, אחרי שהתרוצצת ביריד ימים ושבועות, התמקחת עם סוחרים וכמעט לא טעמת מאומה ולא נתת שינה לעיניך, עד שבסוף הצלחת למכור את הסחורה במחיר נאה, ובסוף מה? שמת את כל הכסף על קרן הצבי! מעולם לא נתקלתי במעשה חסר אחריות ואווילי כל-כך!", הוסיף להצליף ברבי שמואל ולקנטר אותו, בעודו מעמיד פנים של הבעת דאגה לאבידתו הקשה.

כשסיים את דבריו החל רבי שמואל להסביר לו במתינות את גודל קדושת השבת. "שווה בנפשך", ביקש להמחיש לו, "שאתה רואה לנגד עיניך מדורה גדולה, או שלרגליך פעור בור עמוק ומסוכן. האם תתקרב אל הלהבות או אל פי הבור, או תתרחק מהם ותשמור על מרחק בטוח?

"התשובה ברורה", הוסיף רבי שמואל. "כל בר-דעת החפץ חיים נושא את רגליו הרחק ממקום הסכנה. ואם כך בסכנה גשמית, על-אחת-כמה-וכמה כשמדובר בסכנת חילול שבת המלכה, שעליה נאמר 'מחלליה מות יומת'. ודאי שעלינו להימנע מכל חשש לחלל את קדושתה ולהיכנס לאזור המסוכן! וכי אכניס את עצמי לסכנה כזאת?!".

רבי שמואל הוסיף לתאר באוזני איש שיחו את יוקר השבת, את מעלותיה ואת החשיבות הגדולה של שמירתה. דבריו הנלהבים, שיצאו מן הלב, חלחלו אט-אט גם אל ליבו של הגנב. ארשת פניו החצופה התחלפה בהבעת צער וחרטה. פתאום פרץ בבכי, וביקש להתוודות על חטאו. הוא מיהר להביא את הכסף הגנוב, ובבושת פנים השיבו לידי בעליו.

ואולם השינוי לא הסתכם בהשבת הגניבה בלבד. דבריו הנרגשים של רבי שמואל חלחלו אל נפשו של האיש וחוללו בו שינוי גדול. הוא נטש את אורח חייו הריקני, דבק בתורה ובמצוות ושב בתשובה שלמה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ח אב ה'תשע"ז

ברכה קללה ר"ת ב'ריאות ר'חמים כ'בוד ה'צלחה ק'בורה ל'בטים ל'חצים ה'וצאות.

    בשבת קודש נצטווינו שלא לעשות כל מלאכה. דבר זה מורה על האמונה והביטחון בה' שהוא הזן ומפרנס את כולנו. לא כמקצת בני אדם שהשבת עליהם לעול ולמשא, ומצפים ומייחלים שתסתיים השבת ויוכלו לשוב לעסקיהם. אדרבה עלינו להשתוקק מתי תגיע השבת שהיא יום מנוחה בו אנו פטורים מעשיית מלאכה.

     הצדקה אינה מתחילה בכיס, אלא בלב. מתוך אמונה זכה בהשגחת ד', מתוך ביטחון בהיר במי שזן ומכלכל לכול, יקל על היהודי לחלוק בנדיבות את ממונו עם אחיו. האמונה מחייבת את הצדקה.

     ולדעת שהכול מאת ד'. היה אחד שלא היה לו מספיק כסף לקנות לרגל יום היארצייט של אביו ובא לשאול מה יותר שווה או לקנות נר או כוסית לחיים,  אמר לו האדמו"ר כוסית לחיים תקנה כי באם תקנה נר אתה מצדיק את מלאך המוות שלקח את אביך , ואם תקנה כוס לחיים ותעשה שהכול נהיה בדברו אז אתה מצדיק את ד' שמה שעשה עשה לטובה.

האש בכפר )מעשיהם של צדיקים(.

     רבי אברהם אביש. רבה של פרנקפורט ע"נ (על נהר) מיין נסע למקום כלשהו, ובדרכו נאלץ לעבור בכפר נוצרי. אותו יום - יום 'חגם' של הנוצרים. ביום זה שותים הגויים, סובאים ומתהוללים, ואם יהודי היה עובר בקרבתם – אוי ל?? מהגויים השיכורים.  העגלון ביקש לעקוף את הכפר ולנסוע בדרך צדדית. אך אותה דרך הייתה זרועה באבנים, ומחמת הצער שיגרם לסוסים בעת שינהגו בהם, הרב סירב להצעה, הרב אמר מוטב להמתין כרבע שעה במבואות הכפר, ואז תפרוץ דליקה בבית יראתם, ובזמן שהם יהיו טרודים בכיבוי האש נוכל לעבור בשלום דרך הכפר. וכך עשו המתינו רבע שעה, ואז אותת הרבי לעגלון לצאת לדרך.

     העגלון השתאה לשמוע דברי הרבי: "מה פירוש הדבר, שתפרוץ אש והכול יהיו טרודים בכיבויה? כיצד יתכן שלפתע תפרוץ דליקה? וכיצד יודע זאת הרבי מראש?! יצא העגלון לדרך, ובליבו-פחד. כרגע אין זכר לאש ולשריפה... ידע העגלון כי בעת שהוא נמצא ליד הרבי, אין לו מה לחשוש, ובכל זאת חזה בדמיונו כיצד מתנפלים הגויים על עגלתו... כך התנהלה העגלה עד למרכז הכפר. והנה שם צעקות בהלה וצווחות פחד! עשן שחור התמר אל על. מנין בא? כמובן, מבית יראתם של הגויים.  נהרו בני הכפר אל הבניין העולה בלהבות כדי להציל את הניתן להציל – ובינתיים עברה עגלתו של הרבי ברחובות הכפר מבלי שאיש יתן דעתו עליה... העגלון היה אחוז תמיהה. ותמיהתו גדלה כאילו שותקה לשונו... רק כאשר יצאו מהכפר שב אליו הדיבור. הוא עצר את העגלה ופנה אל הרבי כשתימהון נסוך על פניו: "כיצד ידע הרבי מראש מה יתרחש בכפר? כלום חזה זאת ברוח הקודש? השיב לו רבי אברהם אביש: "כל ימי נזהר אני שלא לחלל את לשוני בדברי שקר ובדברים שאינם ראויים –  ואפילו בשעת הדחק. על כן", המשיך במעין תמימות, "כאשר מוציא אני דבר מה מפי - מקיימים זאת מן השמים... גם אתה", המשיך הרבי, "תוכל להגיע לידי כך שמן השמים יקיימו את דבריך, וזאת אם תשמור ותנצור לשונך . ורמז לכך מן התורה, שנאמר: "לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה", כלומר, כאשר האדם אינו מחלל את פיו, או אז, כל אשר יגזור – יתקיים". 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ג ניסן ה'תשע"ז

    בשביל הוצאות שבת צריך אדם לחלק לצדקה יותר מן המתבקש, שיהיה לעני לעשות את השבת ברווח ולא בצמצום. ולומדים אנו זאת - " אמר הגאון רבי חזקיהו מדיני ז''ל בדרך צחות "- מהמשנה הראשונה במסכת שבת ': יציאות השבת שתיים שהם ארבע , ' לגבי הוצאות השבת צריכים לתת שתיים - שהם ארבע.".

     בשביל כבוד צריך לעבוד.

"     בשביל לחלום... צריך קודם כל לישון ."

     בשבת הגיהינום שובת ועל כך הקב"ה אומר: האש שלי, פיו של גיהינום, שובתת בשבילכם, ולכן גם האש שלכם תשבות ביום השבת. (בעל הטורים)

המכתב אל ר' משה (מעשיהם של צדיקים).

     ריב פרץ בין פריץ העיירה לבין היהודי , שחכר את משקו ואת פונדקו. כעס הפריץ על היהודי והודיע לו , שמהיום והלאה בטלה החכירה מכל וכל! נדהם היהודי: בלא השדות והפונדק החכורים יוותר ללא מקור פרנסה! עצוב ומדוכא, כאדם שעולמו חרב עליו, בא האיש האומלל אל הרבי בעל ה"צמח צדק", וסח באוזניו את הצרה , שפקדה אותו.

     הרבי האזין לדברי היהודי, ולבסוף נתן לו אגרת עבור יהודי אחר, בשם ר ' משה, המתגורר בעיירתו. "מכתב זה יעזור לך", עודדו, והיהודי יצא מחדרו רגוע. בהיותו ברחוב הביט אל מעטפת המכתב - ונפלו פניו: על המעטפה נכתב "לכבוד ר ' משה ראטנר". התפלא האומלל, הייתכן , שה"צמח צדק" טעה והחליף משה במשה?  זאת לדעת: שני יהודים הנושאים את השם משה התגוררו בעיירה. אחד מהם, המכונה "משה הקטן" (משום קומתו הנמוכה), היה אדם עשיר, ויחסיו עם פריצי האזור – היו מצוינים. ואילו משה השני, שהכל כינוהו "משה הגדול" (משום קומתו הגבוהה), היה אמנם אדם מכובד, אך לא עסק בצרכי הציבור. שם משפחתו של "משה הגדול" היה ראטנר.  התפלא היהודי: מדוע פונה ה"צמח צדק" למשה הגדול שישתדל בעדי, כלום אין כאן טעות? נבוך ואובד עצות עמד בפתח בית הרבי. להיכנס ולשאול את הרבי על העניין לא העז. ללכת אל משה הגדול גם כן לא רצה. לבסוף החליט להימלך בבני ביתו של הרבי ולנהוג בעצתם. הוא פנה אל אחד מבניו של ה"צמח צדק" וספר לו על לבטיו. "אבי אינו טועה", השיב הבן. "סע לעיירתך ועשה , כפי שאמר לך לעשות ".

     כשהגיע היהודי לעיירתו פנה אל משה ראטנר, הוא "משה הגדול, והגיש לו את מכתבו של הרבי. הלה התפלא למראה אגרתו של הרבי. אך את מצוות הרבי החליט לקיים. "עלה ושב בחדרון הקטן שבעלית הגג", אמר ליהודי שבא אל ביתו, "אמור שם תהלים, נמתין לישועה שתבוא,  ואולי תבוא היא באמצעותי". עלה החוכר לחדרון, ובעיניים נוטפות דמעות קרא פרקי תהלים. יומיים תמימים ישב שם, והישועה עדיין לא באה.  ביום השלישי נקלעה כרכרה הדורה רתומה לסוסים אבירים לקרבת ביתו של ר ' משה הגבוה - שקעה שם בבוץ סמיך ואחד מציריה נשבר. יום חורף גשום היה אותו יום ובתוך הכרכרה השבורה ישבו הפריץ ובתו הצעירה ורעדו מקור. שעות ארוכות ישבו כך, ואיש לא בא לעזרת ם. היום ירד ומבעד לחרכי הכרכרה הבחין הפריץ באור חלוש, הבוקע מעליית גג סמוכה. בלית ברירה עזב הפריץ את הכרכרה ופנה אל עליית הגג לבקש עזרה. הוא הקיש על דלת העץ, והחוכר, ששלושה ימים אומר תהלים בעלייה, ניגש לדלת ופתחה. מצמץ החוכר מול פני הפריץ, אדם רע מעללים שנשלו מפרנסתו. אולם הפריץ לא הכירו ושטח בפניו את הבקשה: "עזרו לי, כרכרתי נשברה , ואיננו יכולים להיחלץ מן הבוץ".  פנה החוכר להעיר את ר ' ' משה הגדול ' ולספר לו על האורח. הלה ניגש והזמינו ללגום כוס תה חם. עד מהרה הובאה לבית גם בת הפריץ והשניים נהנו מהכנסת האורחים. הם אכלו ושבעו, לנו את שנתם, ובבוקר תוקנה הכרכרה והייתה נכונה לצאת לדרך. בטרם יצאו, ניגש הפריץ וביקש לשלם. "לא אקח כסף ממך", סירב 'משה הגדול'. "יהודי אינו מכניס אורחים תמורת בצע כסף. אולם אם באמת ברצונך לגמול עמי טובה - תוכל לעשות זאת: אחד מידידיי חכר את השדות והפונדק שלך בעבר. אתה נישלת אותו מתפקידו, והאיש נותר ללא פרנסה. מצבו אינו קל.  עליו לפרנס אישה וילדים. השב לו את השדות ואת הפונדק - ויהא זה חסדך עמדי!" . מסכים אני", התלהב הפריץ אסיר התודה. "ויותר מכך: את הפונדק אתן לידידך במתנה!". ואכן, החוכר חזר אל שדותיו והפונדק הפך לנחלתו. עתה הבין כי רבנו ידע, כמובן, את אשר הוא כותב על מעטפת המכתב, ולא היה לו להרהר על כך... 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

נקודה שבועית פרשת "ויקהל-פקודי" ה'תשע"ז

בפרשות שנקרא השבת, פרשות "ויקהל - פקודי", נמשיך לעסוק בבניית המשכן. בניית המשכן נעשתה מתוך נדבה של עם ישראל, ונדבה זו הקיפה את כל חלקי העם, נשים וגברים כאחד. 

הנשים הביאו את תכשיטיהן למשכן ואף טוו את העזים. אותן נשים לא רצו לתת את נזמיהן לעגל בחטא ההוא אולם הן הזדרזו לנדב אותם למשכן ואף הקדימו את בעליהן. 

מלבד התכשיטים נדבו הנשים גם את מעשי ידיהן כמו שנכתב: "וכל אישה חכמת לב בידיה טוו". ומדוע טוו את העזים? מסביר הרבי ר' יונתן בהסבר הלכתי, שהיו ביניהן גם נשים טמאות בטומאת נידה אך רצו להשתתף בעבודת המשכן ועל כן עשו מלאכתן על העזים שאינם מקבלים טומאה.

מכאן ראינו שהאישה מילאה תפקיד מכובד ובולט בעבודת המשכן. ההבלטה הזאת באה לרומם ולהאדיר את האישה. מאידך מובלט בפרשה תפקידה המיוחד של האישה כעקרת בית שחכמת לב בנשים עוסקת בטוויה בלבד. חלוקת התפקידים אינה מקטינה ערכה של אישה כאישיות מוסרית ואנושית שדווקא היא עמדה במבחן חטא העגל שלא הצטרפה אליו.

חז"ל אמרו "בינה יתירה נתן הקדוש ברוך הוא באישה יותר מאשר באיש" - חז"ל מעריכים את האישה כמחוננת בבינה יתירה שאותה בינה הצילה אותה מחטא העגל. אולם הם מייחדים בינה זו לתפקידים ביתיים וזאת כדי להשמיע כמה היא יסוד התא המשפחתי ואם הבית והמשפחה. זו טבעה של האישה וזהו הכבוד המרומם והחשוב בבריאה.

שבת שלום ומבורך!

תודות : לצחי מיכאלי

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

אמרי שפר כ' טבת ה'תשע"ו

 אמר רבי לוי יצחק מברדיצ'וב: כך צריך לטעון כל יהודי מליץ יושר כלפי ריבונו של עולם : ''ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה" כל השנאה ששונאים אותנו אינה באה אלא משום "שבאתי אל פרעה לדבר בשמך" משום שאנו פונים "אל פרעה" אל אומות העולם ומדברים אליהם בשמך ובשם דיבורך הקדושים. בגללך ריבונו של עולם אנו סובלים בגללך שונאים אותנו כל כך וצרות רבות כל כך יורדות עלינו ולפיכך מוטלת עליך החובה להושיענו..

      הכל בידו יתברך - 'העושר והכבוד מלפניך ... ובידך כח וגבורה ובידך לגדל ולחזק לכל...

     הפחדנים לעולם לא מתחילים, החלשים לא מסיימים, החזקים לעולם לא מוותרים.

     ואלה שמות: נוטריקון - וחייב אדם ללמוד הפרשה – שניים מקרא ואחד תרגום. רמז לחיוב לקרוא 'שניים מקרא ואחד תרגום'

      יש המון סיבות להיות שמח, בחר אחד.

     על האדם להיות כתית ושבור כדי להגיע לידי מאור – ''ולא כתית למנחות'' – ולא כדי לשקוע בעצבות ובמנוחה של אזלת יד ... )חשבה לטובה(

     על האדם לעשות: לעשות, ולא לחקות. לעשות, ולא לרצות להפטר. לעשות, ולא להשתוקק לפעול. אתה תעשה, ובחשק, וה' הטוב בעיניו יעשה. (רבי ישראל מסלנט זצ''ל)

"     על הדיבר 'לא תגנוב' נאמרו עשרות פירושים ופלפולים, עד שכמעט שכחנו שיש עוד פירוש – שאסור לגנוב!" (רבי נפתלי מרופשיץ)

חסד של אמת

     אני עוסק בנדל"ן, קונה ומוכר דירות, מתווך בעסקאות, משפץ, משביח וכו'. יוציא לי להכיר בעבודתי אנשים מכל קצוות הקשת החברתית בישראל, וכיוון שאני דובר כמה שפות ברמה בסיסית, כישרון שקיבלתי מא-לוקים, הרי באמת כמעט ואין גבול לאנשים שאיתם אני יכול לתקשר, גם אם הם באים מתרבות וממקומות אחרים לגמרי. כל עוד הם גרים ברחבי העיר בה אני עובד, שהיא גדולה ורחבה, יש לי אפשרות להכיר אותם. לפעמים הכרות שטחית, לעיתים הכרות עסקית ולעיתים זה משהו מתמשך שסופו לא ישורנו. על אחת ההיכרויות הללו אני רוצה לספר כאן.

     נקרא להם משפחת פטריקוב. זה לא שמם האמיתי כמובן, ולמרות שאין שום סיכוי שהם יקראו אי פעם את הסיפור הזה, ותיכף תבינו גם למה, אני עדיף להיות אלמוני ולהשאיר גם אותם תחת ערפל. ובכן, את משפחת פטריקוב הכרתי כשבאתי לראות דירה בבניין גדול מאוד. בגינה, בדרך אל הלובי המטופח, עבד איש מבוגר וניכש באהבה רבה גידולים שצמחו ללא הזמנה בערוגת הפרחים ליד השביל. הוא הרים את העיניים כשעברתי. כדרכי אני מקדים שלום לכל אדם, וברכתי אותו בנימוס ב'שלום'. "שלום" הוא ענה וחיוך גדול האיר את פניו, המבטא שלו היה כבד ומיד הבנתי שמדובר בעולה מרוסיה. כיוון שכבר התחילה תקשורת - ניצלתי אותה כדי לחסוך לי זמן במבוך הבניין הגדול, שאלתי אותו איפה גרה משפחת איקס אותה חיפשתי. הוא שאל "מה?" ואני חזרתי על שאלתי בקול רם יותר ובאיטיות, חשבתי שאולי יש לו בעיית שמיעה, ואכן הפעם הוא קלט מה אמרתי וענה שבקומה התשיעית. הודיתי לו ועליתי במעלית לקומה התשיעית. את ענייני עם משפחת איקס סיימתי תוך חצי שעה, ומרוצה ירדתי בחזרה אל מכוניתי שחנתה בחניה. בדרך מהלובי עברתי שוב בשביל והוא היה שם עדיין, מסדר את הערוגות. "ספסיבה", הודיתי לו בשפה שלו. החיוך שוב האיר את פניו, חם ורחב. "אתה מדבר רוסית? רוסי?" שאל ברוסית, כשעל פניו מבט פליאה, כי חזותי החרדית לא רימזה על היותי משם. צחקתי. "לא", השבתי, "אני ישראלי, אבל אני מדבר קצת מכל שפה". "יפה מאוד", הוא היה מרוצה, "זה קולטורה (תרבות). הלוואי שהרבה ישראלים היו כמוך". שליטתי ברוסית לא היתה מספיק רחבה כדי לומר לו שלא כל אדם ניחן בכישרון לשפות, ולא נראה לי שיש טעם לישראלים ללמוד רוסית סתם, אבל מכיוון שכבר קלטתי שהוא לא כבד שמיעה אלא לא מבין ממש עברית, ידעתי שהוא לא יבין את המילים הלא שגרתיות הללו בעברית, ולי לא היה אותן ברוסית והעדפתי לחייך בהסכמה. נפרדנו לשלום ונסעתי משם.

     לא חשבתי שאפגוש עוד פעם נוספת את אדון פטריקוב, אבל כיוון שעסקי עם משפחת איקס לא תמו באותו ביקור – יצא לי להגיע לאותו בניין פעמים רבות נוספות. גם בפעם השנייה כשהגעתי אדון פטריקוב עבד בגינה, ברכתי אותו שוב וכיוון שאנחנו מכירים שאלתו אותו גם מה שלומו. הוא שמח לענות שהכל טוב ותודה ומה שלומי. הנחתי שהוא הגנן באיזור, וכיוון שאני איש עסקים בנשמתי, מיהרתי לראות מה אפשר לעשות עם מישהו שמכיר היטב את הסביבה בה הוא עובד. אמרתי לו שאני נדל"ניסט, ואם הוא מכיר מישהו שרוצה למכור נכס באזור שיתקשר אלי.

     הוא ישמח לעזור, הוא אמר לי, הוא גר בבניין, ואולי אני רוצה לעלות אליו לכוס קפה? עניתי שבשמחה, אחרי שאגמור את ענייני עם משפחת איקס, ארד לגינה ושנינו נעלה אל דירתו. הבניין הזה, כאמור, היה אחד הבניינים הגדולים שהכרתי. אחד עשרה קומות ושישה דיירים בכל קומה נותנים אפשרויות עסקיות כמו בשכונה בינונית. זה טוב שמכירים מישהו באזור. כוס קפה כזו יכולה להביא אפשרויות רווח חדשות. אני מכיר את זה מניסיוני, ועל כן, למרות שזמני קצר והמלאכה מרובה, ירדתי אחרי שיחתי עם משפחת איקס אל מר פטריקוב, הוא הניח את הכלים, הזדקף באיטיות, מתח את שריריו והזמין אותי לעלות עימו אל הקומה השנייה. אשתו, שכבר קיבלה התראה, פתחה את הדלת. היה זה בית רוסי טיפוסי של זוג קשישים חסרי משפחה. לשניים לא היה הרבה מה לעשות ושניהם שמחו מאוד באורח שנכנס. שתיתי כוס מים צוננים ושוחחנו. העובדה שאני מדבר מעט רוסית הקלה מאוד על התקשורת, כי מהר מאוד התברר לי שבני הזוג לא ממש הצליחו להתערות בארץ החדשה וללמוד את השפה: הם פשוט לא ידעו לתקשר בשפת המקום מלבד מילים לא רבות בעברית, שמסתבר שאותן כן הצליחו לקלוט בחמש שנות שהותם במקום.

     בני הזוג פטריקוב היו עריריים, זמנם היה בידם, הם היו חברותיים מאוד ושיוועו לשיחה קלילה. לא הייתי בדיוק האדם המתאים, כיוון שברוסית בסיסית בלבד נושאי השיחה שלנו היו מצומצמים מאוד, וגם לא היה לי זמן. לעומתם לא הייתי פנסיונר, יש לי משפחה ברוכה שעלי לפרנס ואני רץ ממקום למקום בשל עבודתי. שיחות על כוס קפה, מיץ או מים באמצע היום פשוט לא נמצאות בתפריט שלי, בקושי ארוחת צהריים חפוזה עם משפחתי. אבל כאמור הם היו כל כך נחמדים ומסכנים, ואני קיוויתי שמהשיחה תצמח עסקה חדשה אי פעם. כך שישבנו ושוחחנו כמה שאפשר. הם היו מבוגרים מאוד, הרבה יותר משנראה לי על פי עבודתו הפיזית הקשה של מר פטריקוב. מר פטריקוב היה אגרונום שיצא לפנסיה ברוסיה, גברת פטריקוב היתה ספרנית. בארץ שניהם התנדבו. הוא שימר את הבניין והגינה, ואכן הבניין היה מטופח בצורה יוצאת דופן, כי את כל זמנו, והיה לו הרבה זמן, הוא השקיע בטיפוח הגינה והלובי. היא התנדבה במחלקה הרוסית בספריה העירונית, שם פגשה גם את בנות גילה ותרבותה שבאו להחליף ספרים. חייהם לכאורה היו מסודרים. ביקשתי מהם ליצור איתי קשר אם ישמעו משהו מתאים ונפרדנו כידידים. כאמור, יצא לי להגיע שוב לאותו בניין, שוב פגשתי את מר פטריקוב בגינה ופטפטנו מעט. אחר כך התקשר מר פטריקוב לספר כי יש בבניין מישהו שרוצה למכור, הוא נתן לי את מספר הטלפון. התקשרתי וקיבלתי את הטיפול באותה דירה בבלעדיות. אחרי כמה ימים מכרתי אותה ללא קושי. הבניין המטופח קרץ לקונים. הצעתי לזוג פטריקוב אחוזים משכרי, בכל אופן הם היו חלק מהעסקה. מר פטריקוב ממש נעלב, הוא לא מוכן אפילו לשמוע! ידידים עוזרים אחד לשני, לא?

     שבוע אחר כך מר פטריקוב צלצל שוב, יש עוד מישהו שמעוניין למכור. נכנסתי לרכב ונסעתי, קיבלתי שוב דירה בבלעדיות ומכרתי אותה אחרי כמה שעות: עסקה פשוטה, קלה ומהירה ששימחה אותי מאוד. הגעתי אל משפחת פטריקוב עם זר פרחים גדול, הם קיבלו אותי בשמחה, קצת כעסו על הזר, כי מה פתאום? וכשניסיתי להגיד מילה על כסף, הם כבר כעסו באמת. באותו חודש נערכה כבר עסקה שלישית. מסתבר שבבניין גדול כל כך יש תחלופה לא קטנה. הדירות לא ממש גדולות, ואנשים רוצים מקום יותר מרווח עוזבים את הבניין לדירות גדולות במקום אחר. יש ביקוש לבניין דווקא בשל העובדה שהוא כל כך מושקע ומטופל.

     ניסיתי לרמוז מדי פעם בעדינות למר פטריקוב על אחוז מסוים, הוא הזהיר אותי שאבוא לבקר רק בידיים ריקות, לא שוקולד, לא פרחים, לא כסף. הם מסודרים ולא צריכים כלום, רק את חברתי הנעימה. הם רצו רק לתת, לא רצו לקבל כלום בתמורה. התעקשו, ואם ניסיתי להתעקש כנגד – נעלבו. מה יכולתי לעשות? הרגשתי שהם עושים עימי סוג של חסד של אמת, כזה שנותנים באמת שלא על מנת לקבל ותהיתי אם אזכה אני לעשות חסד כזה. במשך שנתיים עשיתי מספר עסקאות תודות לזוג פטריקוב. תודתי להם התבטאה בעובדה שכל פעם שבאתי לאזור קפצתי לבקר, וישבתי בביתם לשיחה קצרה על כוס מים קרה, יותר מזה הם לא רצו מאומה.

     יום אחד הייתי עסוק באזור מרוחק מחוץ לעיר. זה היה יום חם במיוחד. בשעת אחר צהריים לוהטת קיבלתי שיחת טלפון לא צפויה: היה זה אחד מהשכנים בבניין שקנה את דירתו דרכי, וידע על הקשר שלי עם מר פטריקוב. הוא הודיע שיש ניידת נט"ן ליד הבית, והפרמדיקים נכנסו אל משפחת פטריקוב. נבהלתי, והוא הבטיח עדכון ברגע שידע. חצי שעה אחר כך צלצל להודיע כי הרופא קבע את מותה של גברת פטריקוב הקשישה, מהתקף לב כנראה, וכי הנט"ן עזב את האזור.

     הצטערתי מאוד לשמוע את הדברים, סיימתי את ענייני כמה שיותר מהר, וביודעי כי לקשיש אין קרובי משפחה – מיהרתי לחזור לעירי, היישר אל ביתם של בני הזוג. נקשתי על הדלת ולא היתה שום תשובה. לחצתי בזהירות על הידית ונכנסתי בלי הזמנה. מר פטריקוב לא היה במטבח, גם לא בסלון, הוא היה בחדר השינה, יושב ליד מיטתה של אישתו, גופתה היתה עדיין על המיטה. מצמצתי בתדהמה, עברו לפחות שעתיים מרגע הפטירה, הוא כנראה יושב כך ומי יודע עד מתי? מה עם סידורי הלוויה? למה לא לקחו את הגופה? האם יש מי שמטפל בעניינים? הריח שעמד בדירה לא הניח מקום לספק. הגופה כבר החלה להרקיב מחמת החום הכבד, והיה לי ברור שהוא לא יוכל לעבור לילה לבדו עם גופת אשתו. הבנתי גם שמר פטריקוב מוכה ההלם לא ידע מה לעשות. גם לו היה ערני ומלא חיים כדרכו תמיד, הוא פשוט לא יודע את ההליכים במקום ומה ואיך לעשות.

     האמת שגם אני לא ממש ידעתי ולא הבנתי מה צריך לעשות, אף פעם לא התעסקתי בדברים הללו, אך כמו כל ישראלי – אני מכיר ישראלי אחר, שמכיר מישהו שמכיר מישהו אחר שקשור לחברה קדישא. הסתבר שכשאין סיכוי ללוויה בלילה – אז חברה קדישא המקומית לא מפנה את הגופה. יש אמנם שירות לאכסנת גופות בבית החולים המקומי, הוא עולה כסף כי זה שירות פרטי, וגם צריך לדעת למי להתקשר. והוא עם הקשרים שאין לו בציבור הישראלי, ועם השפה העברית הדלילה שלו ועם ההלם הכבד וחוסר הידיעה של 'מה הלאה' היה ממש חסר ישע. לקחתי את העניינים לידיים, ראשית דאגתי שיפנו את הגופה והוא לא יצטרך להיות לידה כל הלילה, ואחר כך דאגתי שמישהו יבוא להיות איתו, מישהו שהוא בחר. ארגנתי מודעה ושרשרת הודעות לידידים וחברים, אוטובוס למלווים ובכלל ללוויה. קבענו את לוח הזמנים, שילמתי את כל ההוצאות ונסעתי אל ביתי רק כשראיתי שהוא בידיים טובות. למחרת בבוקר כמובן הגעתי שוב. ליוויתי אותו עד אחרי ההלוויה, ראיתי שהוא בידיים של חברים ולא נשאר לבד וחזרתי לביתי. הפעם עשיתי אני חסד של אמת.

זהו בעצם סוף הסיפור. יש לי היום עדיין קשר עם מר פטריקוב, הוא חי לבד בדירה שלו ומטפח באהבה ובמסירות את הגינה, מדי פעם הוא מארח חברים, הולך להתארח אצל אחרים ומשתדל להתגבר על האובדן הנורא. אני מבקר אצלי מדי פעם כשיש לי עסקה באזור, והוא לא פעם חוזר ואומר שהוא לא יודע מה היה קורה לולא נכנסתי אני לתמונה. אני אומר, שהלוואי שהייתי יכול להחזיר לו בשמחות, אבל אין לי ספק שהידידות הלא מובנת שצמחה בינינו, הייתה ההכנה שהכין הקדוש ברוך הוא לקשיש המסכן, כדי שמישהו יהיה לצידו בעת ההיא...!

חור בגג בית הכנסת (יין ישן גליון 97)

     מסופר כי בעיירה של הרה"ק רבי מנחם מנדל מרימנוב זי"ע, הגיעו באחד הימים הקוז'קים הארורים, שידועים היו ברשעותם, וחיפשו מקום שישמש כאורווה לסוסיהם. לאחר בדיקת כל שטח העיירה, הגיעו הקוז'קים להחלטה כי אין מקום טוב יותר מבית הכנסת של היהודים לאכסן את סוסיהם... ולכן, הם ציוו ליהודים לפנות את בית הכנסת על מנת שיהפכו אותו למחסה לסוסיהם בינתיים. יהודי העיירה לא ידעו את נפשם מרוב בהלה, היהפוך בית הכנסת לאורוות סוסים?! שומו שמיים!... רצו כולם אל רבם הצדיק וסיפרו לו על הגזירה הנוראה. הרה"ק החל להרהר ולחשוב מה ניתן לעשות על מנת להפר את עצתם ומזימתם.

     לפתע, צעק אחד מהנוכחים ואמר: "יש לי רעיון! הרי יודעים אתם כי בגג בית הכנסת ישנו חור גדול. הבה ונספר לקוז'קים כי לא משתלם להם להכניס שם את סוסיהם, שהרי דרך החור הגדול שבגג יכנסו מי גשמים רבים אשר ירטיבו את סוסיהם ואת מאכלם!".

     הרה"ק מרימנוב שהטה אוזן לדבריו, נבהל מהדברים ומיד זעק: "אם כך, רוצו מהר וסתמו החור בגג!". "רבנו, מדוע?", זעקו רבים, "הרי על ידי החור בגג יוותרו הקוז'קים על המקום וישיבו לנו את בית הכנסת בחזרה!". רבי מנדל פנה אליהם ואמר: "אינכם מבינים, כששמעתי כי רוצים להפוך את בית הכנסת לאורוות סוסים, חשבתי: מדוע שלח לנו ה' גזירה קשה שכזאת?! מה פשענו וחטאנו כי באה אלינו רעה שכזאת?! אך כעת ששומע אני כי יש חור בגג המקום הקודש ולאף אחד לא היה אכפת עד עתה, כנראה שראו משמיים שלא אכפת לנו מבית מקדש מעט זה ועל כן מוטב שיהפוך הוא לאורוות סוסים - על כן, רוצו מהר וסתמו החור בגג ובכך יוסר חרון האף מעלינו!". חיש מהר רצו היהודים אל בית הכנסת וסידרו את החור בגג, והישועה לא איחרה מלבוא... באותו יום הודיע ממשל הקוז'קים כי עוזבים הם את העיר וממשיכים בדרכם!

     סיפר פעם פוסק הדור הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר שליט"א, כי בעת לומדו בישיבת "חכמי לובלין", נכנס באחד הימים ראש הישיבה הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל ונתן דפיקה על הבימה. הס הושלך בבית המדרש, והרב שאל: "היתכן?! פיסת נייר מושלכת על הארץ כבר שלושה ימים, כיצד יתכן שהבחורים לא ראו ולקחוה?!"...

     מסופר, שכאשר חלה מאן דהוא במחלה האיומה, שאלו את ראש הישיבה הגאון רבי אהרון לייב שטיינמן שליט"א, במה יתחזקו בני החבורה לזכותו של ידידם? השיב מרן: כיון שבעל התוספות יו"ט חיבר 'מי שברך' מיוחד למי ששומר פיו ולשונו שלא ידבר בשעת התפילה - היה זה בעקבות הגזירות הנוראות בשנות ת"ח ות"ט, נתגלה לו מן השמים שהחרון אף הוא בגלל זה, א"כ עליכם לקבל חיזוק בעניין זה דווקא, זוהי סגולה להינצל מנגע וממחלה.

     עלינו לדעת, כי הקב"ה מתנהג עם האדם כפי שהוא מתנהג בבית הכנסת ובית - המדרש. אם מכבד הוא את המקום ושומר על ניקיונו וטהרתו, גם ה' שומרו ומגן עליו מכל פגע וצרה! ולא, חלילה להיפך. כמו שכאשר יבנה בית המקדש ב"ה, לא יתכן שנענה לפלאפונים במקום זה ואף לא נלכלכו, כך צריכים אנו לזכור - בדורנו, אין לה' בית! השכינה בצער! המקום העיקרי בו נמצא ה' הוא בית הכנסת ובית המדרש, על כן מחובתנו לכבדו ולהעריכו כפי שהיינו חשים אילו היינו בבית המקדש! ואמרו בירושלמי: "מי שאינו נכנס לביה"כ בעוה"ז אינו נכנס בביה"כ לעתיד לבוא".

חוויית השבוע שלי

www.h-y.xwx.co.il

אמרי שפר י"ז אדר ה'תשע"ה

ככל שאמונתו של האדם מתחזקת, זוכה הוא להשגחה פרטית יתירה, ממילא כל העולם חיים על פי המזל, אולם מי שיש לו זכות גדולה היינו שאמונתו חזקה, זוכה להשגחה פרטית למעלה מן המזל. 'ככל שהשפעת היצר הרע על האדם נמשכת , היא מתחזקת והולכת עד שהיא מונעת מהאדם את ראיית האמת!' (חובת הלבבות) "ככל שהעולם מתפתח שואף הוא לחזור לטבעיותו המקורית." (הרב קוק (קובץ א,לט) ככל שתקשיבו לאחרים יותר - כך יעריכו יותר את חכמתכם. "וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִּם אֱלֹקֶיךָּ" (מיכה ו, ח( (ברינה יקצורו, עלון 194) הרב דוד הלוי סגל זצ"ל נקרא בכינוי על שם חיבורו הגדול על השלחן ערוך: בעל הט"ז. הט"ז - הם ראשי תיבות של טורי זהב. חיבור זה נתקבל בעולם התורה. הט"ז חי בין השנים שמ"ו - תכ"ז) 1667-1586 היה מגדולי הפוסקים בארצות אשכנז. בשנת תכ"ז נפטר והוא בן 81 הט"ז היה מפורסם מאוד בדורו ברוסיה ובפולין, אך לא כולם הכירוהו במראה פניו. להלן סיפור שסופר על הט"ז בתקופה בה נמלט מאוקראינה, כתוצאה מהפרעות שחוללו האוקראינים הגיע הט"ז למקום נידח ולא מוכר. שם אף לא אחד מאנשי הקהילה המקומית הכירו ולא ידע שמדובר בגדול הדור. נכנס הוא לבית הכנסת וראה את ספרו "טורי הזהב" במדף , ואף לא אחד מן המתפללים והלומדים ידע שזה ספרו. הוא שמח מאוד והודה לקב"ה על ההזדמנות שיצר עבורו בעיירה החדשה, כי שנים רבות היה מצר על הכבוד הרב והפרסום הגדול שהיו מנת חלקו, בשל היותו מוכר כגדול בתורה. תמיד שאל את עצמו, מתי יוכל לקיים את הפסוק: "והצנע לכת עם אלוקיך" (מיכה ו, ח). והנה נפלה בחלקו הזדמנות, אמנם מאונס, אך הזדמנות פז לחיות כאחד האדם, פשוט ורחוק מגינוני כבוד ומעמד רבני. וכך היה יושב בפינה רחוקה בבית המדרש ולומד תורה בצניעות ולשם שמים. בחלוף שבועיים להגעתם לעיירה, פנתה אליו הרבנית, וסיפרה לו כי אזל מזונם, וכי חייב למצוא פרנסה, שלא ירעבו ללחם. שמש בית הכנסת, תלה כמה ימים קודם לכן מודעה ובה כתב כי דרוש מנקה לבית הכנסת. הלך הט"ז ופנה אל השמש, והציע עצמו לעבודה כמנקה. על אף שלא היה מורגל הט"ז בעבודה כזו, נכנס חיש למגפיים והחל לנקות את בית הכנסת. תוך כדי ניקוי בית הכנסת, ראה את ארון הקודש שהוא מכוסה שכבה עבה של אבק ולכלוך. מיד עצר, נשכב על הארץ והחל לשפשף ולמרק את ארון הקודש, שזמן רב לא זכה לניקיון כזה, מלמטה למעלה. תוך כדי צחצוח הארון, נכנס השמש, ראה את בית הכנסת מלוכלך ואילו את ארון הקודש מבריק ובוהק. גער בט"ז על שלא עשה עבודתו נאמנה, ובו במקום פיטר אותו, לאחר ששילם לו מס' פרוטות על עבודתו. "אין לי צורך בך יותר כי אינך יודע לעשות ספונג'ה" אמר השמש לרב, ושלח אותו לדרכו. הלך הט"ז לביתו שמח מאוד בחלקו, שיש לו מעט כסף לקנות מזון לו ולרבנית. ועוד יותר שמח שהצליח להתפרנס, אמנם רק מעט, אך מבלי לחשוף את זהותו. חלפו עוד מספר ימים, ושוב פנתה אליו הרבנית בבכי, כי אזל הלחם בבית. הלך לבית כנסת אחר וגם שם הציע עצמו כמנקה. אך גם שם לא "הצליח בתפקידו", כי לא היה מורגל בעבודת הניקיון כי "כל כולו רק תורה" ומיד פוטר. קיבל מספר פרוטות, ומהן התקיימו תקופה בדוחק רב תוך שהוא ממשיך ללמוד תורה. יום אחד, בעודו הולך ברחוב, שקוע כל כולו בהרהורי תורה, פגש אותו לפתע אחד מתלמידיו שהתגלגל גם הוא למקום. הזדעזע התלמיד ממראה רבו הנערץ הלבוש בגדים כאחד העם. פנה אליו וקרא לו בקול "רבי ומורי!" השתיק אותו הט"ז מיד, וביקשו שלא יחשוף ברבים זהותו. "הרשה לי לפחות לספר כי אתה רק תלמיד חכם, ע"מ שיתנו לך בקהילה תפקיד כמגיד שיעורים או משהו, ע"מ שתוכל להתפרנס כראוי". "אתה תלמידי ועליך לשמוע בקולי - אוסר אני עליך לספר מי אני" - השיב לו הט"ז בתקיפות, תוך שהסתכל לתוך עיניו. "יש לי תכנית חיים לעבוד את הקב"ה בצניעות עד יומי האחרון במקום הזה, ואל תקלקל לי את התכנית", הוסיף. "אומר רק שאתה קרוב של הט"ז", ניסה התלמיד. "בשום פנים ואופן"- ציווה הרב. פנה התלמיד לדרכו שבור ורצוץ, כי מחד - ראה את רבו מושפל וחי בדוחק, אך מאידך - לא היה יכול להפר את מצוות רבו, שלא לספר לאיש דבר על זהותו. עברו להם הימים, ושוב דמעות הרבנית זלגו על כי אין אוכל בבית. הט"ז יצא לרחוב לחפש עבודה, והנה נתקל במודעה כי מחפשים "מנקר" (שתפקידו להוציא אחרי השחיטה את החלב וגיד הנשה מהבהמה). מיד, ניגש לאזור האטליזים בשכונה היהודית, פנה לראש הקצבים והציע עצמו לעבודה. הסכים לקבלו, והחל מיד לעבוד. עבודתו נמשכה כל יום שלוש שעות בלבד. שמח הט"ז כי מצא עבודה זו שתאפשר לו להמשיך וללמוד תורה במקביל, בשאר שעות היום. ועוד שמח, על כך שלא נאלץ לחשוף ברבים את זהותו. פעמים רבות, בהם השוחטים היו מתלבטים לגבי הבהמה השחוטה האם היא כשרה או טרפה (אם הריאה מנוקבת או לא) היו פונים הם לרב הקהילה, אך הלה, היה נוטה לפסול כמעט כל בהמה המובאת בפניו. רב הקהילה התגלגל גם הוא לאזור, כי ברח ממקומו. היה הוא תלמיד חכם, אך לא בקיא לחלוטין בדיני שחיטה. הוא מונה לרב בשל היותו ת"ח ומאונס הנסיבות, אך היות ולא היה בקיא מספיק בהלכות שחיטה, העדיף לפסוק לחומרא ע"מ שלא להכשיל בהאכלת טריפות ומאכלות אסורים. השוחטים התמרמרו על המצב, כי נגרם להם אבדן ממון רב מכך. פעם אחת, עלה ספק לגבי בהמה שנשחטה, והתלבטו השוחטים מה לעשות, כי ידעו שאם יביאו המקרה לרב הקהילה, הוא יפסוק - סביר להניח - שהיא טריפה. סיפר אחד השוחטים, כי באזור המנקרים עומד יהודי פשוט העובד כאחד המנקרים. הוא אמנם לבוש בגדים פשוטים וכובע קסקט אך נראה על פניו שהוא תלמיד חכם. הציע לפנות אליו ולשאול לדעתו. לקחו השוחטים את הבהמה לט"ז ושאלו דעתו לגבי הספק שעלה להם. הסתכל הט"ז על הבהמה ובדק ומיד אמר: "לא ברור לי מדוע אתם מתלבטים, זהו רמב"ם מפורש והבהמה כשרה למהדרין". לקחו השוחטים את הבהמה לאחר שהודו לו והלכו לדרכם, שמחים מאוד על הפסיקה. מאותו היום, החליטו השוחטים, כי כל ספק שיעלה לגבי שחיטת בהמה, הם יביאו בפני הט"ז לפסיקתו וכך היה. היו מקרים רבים בהם קבע הט"ז שהבהמה כשרה והשוחטים שמחו על כך, כי עד כה נפסלו בהמות רבות, לגביהן התעורר ספק טריפה, שהובאו בפני רב הקהילה. יום אחד, הגיע הגבאי של הרב אל השוחטים לשאול להיכן הם נעלמו, כי זה זמן רב, שלא הביאו בהמות בפני רב הקהילה. סיפרו השוחטים על התלמיד חכם "עם הקסקט" אליו הם מביאים את כל מקרי הספק והוא פוסק להם. " זו חוצפה, באיזו זכות פוסק האיש הזה הלכה" אמר הגבאי. ניגש הגבאי מיד לט"ז ושאל אותו, האם הוא עונה לשאלות מצד השוחטים. השיב לו האחרון בחיוב: "אם שואלים אותי אני עונה", אמר. שמע הגבאי כך, סטר על פניו וצעק: "אתה מחוצף, האם לא ידעת שיש כאן רב והוא אמור להשיב על שאלות ולפסוק"?! הט"ז לא ידע כלל שיש בעיירה רב, כי היה שקוע כל כולו בענייניו ולא היה מעורב בענייני הקהילה כלל. ע"פ מנהג המקום, כל מקרה של פגיעה בכבוד הרב, היה דינו נידוי, וחרם למען ייראו ויראו. לכן, נלקח הט"ז ע"י אנשי הקהילה, הוכנס לחדר שבו אמור היה לשבת במשך שלושה ימים (רביעי עד שישי) עם לחם צר ומים. כל הילדים היהודים בעיירה היו חולפים ליד פתח חדר זה, מגנים אותו ויורקים עליו בזה אחר זה. שמח הט"ז על הגזירה שנגזרה עליו ועל הביזיון שספג - לעומת כל הכבוד הרב והפרסום שהיה לו במקומו לפני שהתגלגל לכאן. והנה, ביום חמישי בעת שעסקה אחת הנשים בניקוי עוף שנשחט לצורך בישולו, הבחינה, כי אחת מעצמותיו נפוחות. היא חששה כי העוף טרף לכן, בהעדר בעלה ובניה מן הבית, שלחה את בתה בת החמש עם העוף לרב הקהילה, ע"מ שיפסוק האם העוף טרף או כשר. הגיעה הילדה עם העוף בידה אל הרב. הסתכל הרב אל תוך העוף ואמר לה: "תגידי לאימא שהעוף טרף"! שמעה הילדה את דברי הרב ופרצה בבכי, כי ידעה את מצבה הדחוק של משפחתה, שאם העוף טרף, לא יאכלו עוף בשבת הקרובה (את טעמו של העוף היו יודעים רק בשבת וכל כך חיכתה לטעום ממנו ולכן הצטערה מאוד עד דמעות). לקחה הילדה את העוף בידה, יצאה מביתו של הרב ממררת בבכי. היא חזרה לביתה ובדרך הבחינה בחדר שבו יושב "המנקר המנודה" עליו שמעה מאחיה הגדולים. מתוך סקרנות נכנסה פנימה לראותו. בעוד דמעות שליש על פניה, ירקה לעבר "המנקר", כי כך שמעה שעושים כולם. שם לב הט"ז לדמעותיה של הילדה שעל לחייה, ושאל אותה מדוע בוכה. היא סיפרה לו על פסיקתו של רב הקהילה ועל משמעות הדבר לגבי סעודת ליל שבת בביתם. לקח הט"ז את העוף, הסתכל עליו ביסודיות ולא הבין מדוע פסל הרב את העוף. "אך מה יעשה, הרי אינו יכול לבטל פסיקתו של הרב" כך חשב בליבו. מה עשה? הוא אמנם ישב מושפל בחדר ע"פ גזירת הציבור, אך בבית המדרש נמצא ספרו "טורי זהב" ובו פסק הלכה בדיוק למקרה של העוף הזה. הט"ז, פנה אל הילדה ואמר לה לשוב לרב ולומר לו, כי יעיין בספר "טורי זהב" במראה מקום הנזכר. הילדה, לא הבינה את שאמר, אך הט"ז חזר ושינן לה את הדברים. יצאה הילדה עם העוף בידה אל הרב. "היית כאן מה את רוצה" - שאל אותה הרב. אמרה לו הילדה את שאמר לה הט"ז. כמעט והתעלף הרב למשמע דברי הילדה הקטנה. ביקש הרב מן הגבאי, שיביא את הספר "טורי זהב" ועיין במראה המקום כבקשת הילדה. מיד פסק - "לכי לאימא ואמרי לה כי העוף כשר"! מיהרה הילדה לצאת בריצה מן הבית מבלי להסתכל אחורנית מחשש שמא ישנה הרב דעתו שוב. הרב יצא אחריה וקרא לה לחזור. היא שבה על עקבותיה בלית ברירה. "מי אמר לך את מה שאמרת לי" - ביקש הרב לדעת. בתמימותה, סיפרה לרב כי "המנקר המנודה" שיושב על הרצפה בחדר, זה עם הקסקט, אמר לה ועזר לה לשנן את הדברים. "אוי ווי, אוי ווי, זה תלמיד חכם ואנחנו גרמנו לו בושה והשפלה", צעק הרב בצער. "איזו עבירה עברה כל הקהילה" הוסיף ועדיין לא ידע כי המדובר בט"ז עצמו. הרב קרא לשבעה נכבדי הקהילה, ואמר להם כי עבירה גדולה עשתה כל הקהילה בכך שפגעה והשפילה תלמיד חכם. קמה כל החבורה והרב בראשה ויצאה אל החדר, ע"מ לבקש מ"המנקר המנודה" סליחה ומחילה. ובקול שבור ביקש הרב מחילה. לאחר כן שאל הרב: "אמור לי מי אתה ומה שמך". הט"ז סרב, "אני המרא דאתרא ואני מצווה עליך לספר מי אתה", הוסיף. לא נותרה לט"ז ברירה והוא סיפר כי הוא רבי דוד בעל הט"ז בעצמו. למשמע הדברים נדהם הרב והתעלף. שפכו מים על פניו של הרב והוא התאושש. מיד קם וקבע כי מהיום, אין הוא עוד המרא דאתרא, אלא הט"ז הקדוש יכהן במעמד זה. מיד הלבישו את הט"ז בבגדים נאים הראויים לרב. ניגש אל הט"ז אותו תלמיד ממנו דרש לשמור זהותו בסוד ושאל אותו, מדוע נתן לילדה את ההפניה לספרו בעניין העוף, שכן היה בדבר לגרום לחשיפת זהותו ואכן כך היה. הוסיף ושאל - מה לגבי התכנית שקבע הט"ז לעצמו לחיות בצנעה רחוק מכבוד ומעמד, האם ויתר על תכניתו. השיב הט"ז לתלמיד, כי כשראה את הילדה בוכה, עמד בפני פרשת דרכים - מצד אחד ילדה בוכה על העוף היחיד שיש למשפחה שנפסל - אך הוא למעשה כשר ומצד שני התערבות שלו בעניין, עלולה להביא לחשיפתו ולתכניתו לרדת לטמיון. לאחר מחשבה, הגיע הט"ז למסקנה, כי לא שווה כל עבודת ה' בהסתר ובצנעה, מול דמעותיה של ילדה קטנה. עדיף כי תאבד תכניתו, אך לא תרד ולו דמעה אחת מעיניה של ילדה יהודיה. ממעשה זה יש ללמוד, כמה חשובה ההזדהות והסיוע לכל אדם בצרתו ובצערו. ראו כיצד היה מוכן הט"ז להקריב עבודת ה' של חיים שלמים ולו רק בכדי למנוע דמעותיה של ילדה קטנה, שלא הוא שגרם להן לרדת. אם רואה אדם בצערו או בדמעותיו של הזולת, עליו לעשות כל מה שרק ניתן לעשות כדי לסייע, אפילו במחיר של הקרבה אישית, ע"מ להפסיק או להקל על צערו וכאבו. נלמד עוד מן הסיפור, את חשיבות הענווה, הצניעות, עבודת השם הרחוקה מגינוני כבוד וכיבודי מעמד רם, כפי שנאמר בנביא: "הצנע לכת עם אלוקיך". הרודף את הכבוד הכבוד יברח ממנו כפי שאמר המלך שלמה (משלי כט, כג) - "גַאֲוַת אדָּם תַשְּפִילֶנּו ושְּפַל רּוחַ יִתְּמְֹך כָּבוֹד". חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/