אמרי שפר א' תמוז ה'תשע"ז

  אם יהודי נותן משלו גם לעניים, ודואג לכך שגם אנשים שאין בידם משגת לעשות את השבת, שגם הם לא יחסר להם כמובן עד היכן שידו משגת, הדבר מוכיח שההוצאות שלו על לבוש ומאכל לכבוד שבת הן לשם שמים.

     אם נשכיל לשמור את הכוונות שלנו טהורות מאינטרסים בזמן מחלוקת, נוכל להקשיב יותר, ללמוד יותר, וגם הצד השני יקשיב יותר. כך כולנו נשכיל, נצמח ונגדל וכמו כן תגדל הסבלנות, הסובלנות ותחושת האחדות בעם.

     אמרו חז"ל איזהו חכם - הרואה את הנולד, וממחלוקת לא יוצא שום דבר טוב רק שנאה ותחרות וכו' ולבסוף לא משיג מכל מה שרצה במחלוקת כלום ואדרבה מפסיד.

     התחייבות היא פעולה, לא מילה.

דעת תורה  . )ויאמר יהודה(

     מסופר על אישה עגונה שנחלקו חכמי התורה לגבי השאלה האם ניתן להתיר אותה מעגינותה או לא. הדעות היו חלוקות להלן סיפור המעשה:

     שני חברים, בני עיר גדולה, נהגו לצאת מחוץ לעיר ולהתפרנס במסחר באזורים מרוחקים.  פעם אחת יצאו לדרך ולא שבו ממנה. תקופה ארוכה לא נודע דבר על גורלם, ולבני משפחותיהם לא היה מושג האם יקיריהם חיים.  והנה, יום אחד חזר אחד האנשים, וסיפר את אשר עלה בגורלם: "יצאנו לדרך, כרגיל, אבל הפעם התנפלו עלינו שודדים, גזלו את מעט כספנו, ואותנו מכרו לעבדים.  נמכרנו לאדונים שכנים, שמינו אותי ואת חברי לרועים על עדריהם.  אותי הפקידו על עדר סוסים, וחברי היה לרועה צאן.  לעיתים רחוקות היינו נפגשים במרעה ובוכים על מר גורלנו.  לא הייתה לנו שום אפשרות להימלט, נראה היה שנגזר עלינו שנשאר שם עד יומנו האחרון . יום אחד חמקתי כדי לפגוש את חברי במקום המרעה שלו,  מצאתי אותו ללא הצאן, לבדו, מחוסר הכרה, הוא היה חבול ופצוע וקשור בחבלים.  הרטבתי את פניו במים והוא התעורר, השקיתי אותו במים צוננים עד שרוחו שבה אליו והוא התאושש. שאלתי אותו מה קרה.  הוא סיפר לי שלפני מספר ימים טרף זאב כבש מהצאן.  לבעל העדר היה שכן ערבי שהלשין עליו ובעל העדר הכה אותו ואיים שירצח אותו נפש אם הדבר יקרה שנית. "אתמול קרה הדבר שנית", בכה חברי.  השתדלתי לשמור על העדר בכל כוחי, אך הפעם תקפו את העדר שני זאבים. כאשר גירשתי את האחד, חטף השני כבשה ונמלט.  צעקתי וקראתי לאנשי הכפר שיבואו ויעזרו לי לרדוף אחר הזאב.  בעל העדר הגיע. הוא רתח מזעם והכה אותי עד שהתמוטטתי.  הוא אמר לי שהוא הולך לכפר להביא חרב ולהרוג אותי.  רציתי להתיר אותו מאיסוריו, אך הוא סירב. הוא אמר שלא נספיק להרחיק. הערבים ירדפו אחרינו ויהרגו את שנינו. הוא ביקש ממני שאבטיח לו שאביא אותו לקבר ישראל.  בלילה התגברתי וחזרתי למקום. מצאתי את גופתו הכפותה,  חסרת רוח חיים. קברתי אותו ומיררתי בבכי. מספר חודשים לאחר מכן, ניצלתי הזדמנות להימלט בחסדי השם והגעתי הלום."

     השאלה שהתעוררה הייתה בדבר מצבה של אשת החבר שנהרג. לכאורה, ברור היה שהיא התאלמנה, שהרי חברו של בעלה מעיד כי קבר אותו במו ידיו. למרות זאת, הסתפקו הרבנים והתלבטו, וחששו להתיר את האישה מעגינותה. יום אחד הגיע לעיר אורח נכבד מארץ ישראל: רבי יעקב שמשון משפיטובקה. לא עבר זמן רב מאז עלה לארץ ישראל, וכשראה את המצוקה הכלכלית ששוררת בקרב יהודי הארץ , נאות, למרות זקנותו וחולשתו, לצאת לחוץ לארץ כדי לאסוף תרומות להצלת היישוב בארץ. כך הגיע גם אל העיר הזו, שבה גרה העגונה. כשראו רבני העיר את האורח המפורסם בגדולתו ובצדקותו, החליטו להביא לפניו את דין העגונה.

     שמע רבי יעקב שמשון את הדברים, והעד חזר והשמיע באוזניו את סיפורו.  שאל רבי יעקב שמשון: "האם ראית את פניו כאשר קברת אותו?"  ענה העד: "את פניו לא ראיתי, כי הייתה זו שעת לילה, אבל אין לי ספק שהוא האיש, כי מצאתי את גופתו בדיוק במקום שבו השארתי אותו כמה שעות קודם לכן כשהוא כפות בחבלים".  ר' יעקב שמשון שקל בכובד ראש את העניין ולבסוף פסק: "אי אפשר להתיר את העגונה על סמך עדות זו.  הרי יתכן שחברו של העד נמלט, והעד קבר במקומו אדם אחר ". בני העיר קיבלו את פסק הדין ברגשות מעורבים. האפשרות שהעלה הרב נשמעה באוזניהם קלושה בעליל, והכל ריחמו על האישה שנידונה להישאר בעגינותה.

     חלפו שנים. יום אחד נפתחה דלת ביתה של העגונה, ובעלה ניצב בפתח. האישה נפלה ארצה מתעלפת מגודל ההתרגשות למראה בעלה שעליו התאבלה וחשבה שהוא נפטר.  הכל היו סקרנים לשמוע את סיפורו. וכן סיפר האיש: "שכבתי בשדה, מחכה למותי, והתפללתי לה' שיצילני. לפתע עבר שם אותו ערבי שהלשין לאדוני על הכבשה שנטרפה. כששאל מדוע אני כפות הבריק במוחי רעיון, שזוהי הזדמנות להשיב לו כגמולו.  סיפרתי לו שגיליתי סוד פנימי הקשור לבתו של אדוני, ועקב כך דרש ממני האדון לשאתה לאישה. סירבתי והסברתי לו כי יהודי אני והדבר אסור עלי. אדוני רתח מזעם על שדחיתי את הצעתו, הוא הכה אותי מכות רצח, ויצא לכפר להביא חרב , כשהוא אמר שיש לי עוד זמן להתחרט.  הערבי שמע את דברי. עיניו ניצתו, הוא הציע שנתחלף, וביקש שאספר לו את הסוד, ואז ייאלץ האדון לתת לו את בתו לאישה,  ואני אסכים, כמובן.  כך עשינו. הוא לבש את בגדי ואני את בגדיו, כפתתי אותו והמצאתי לו סוד כלשהו, אני עצמי נמלטתי, ובחסדי ה' איש לא רדף אחריי.  שנתיים ארכה דרכי עד שהצלחתי להגיע לכאן". הביטו האנשים בהשתאות זה בזה. הכל זכרו את דברי רבי יעקב שמשון משפיטובקה שהתגשמו בצורה כה מופלאה,  ומנעו מכשול נורא של התרת אשת איש לעולם.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ו ניסן ה'תשע"ו

הדבר היחיד שאנחנו לומדים מההיסטוריה הוא שבני האדם אף פעם אינם לומדים מההיסטוריה.  

     "ההפך של אהבה אינו שנאה, אלא אדישות. ההפך של אומנות אינו כיעור, אלא אדישות. ההפך של אמונה אינו כפירה, אלא אדישות. וההפך של חיים אינו מוות, אלא אדישות". (אלי ויזל)

     הוכח את עצמך תחילה, ורק לאחר מכן "תוכיח את עמיתך", ואז "לא תישא עליו חטא". (הבעש"ט)

     הפשע הבלתי נתפס של המאה העשרים, יותר משהיה ניצחונו של הרשע, היה חטאו של הצופה ה"חף מפשע".

כוחה של תפילת "יקראוהו באמת"

     לפני למעלה ממאה שנה בעיירה קטנה שנקראת "שאוול" נישאו זוג בשעטו"מ.  אברהם עב"ג חיה מושא. השנים חלפו ובני הזוג טרם נפקדו בזרע של קיימא.  תפילות, דמעות, תרופות,  וילדים אין!!

     לאחר עשרים שנות עקרות הציעו להם הרופאים שבווינה,  ישנו רופא מספר אחד בתחום,  והוא ודאי יוכל לעזור להם .ואכן,  נדדו הזוג הרחק לאוסטריה בווינה שבמזרח אירופה.  נכנסו הזוג לאותו

רופא בהתרגשות עצומה הגישו לו את כל הניירת ואת כל הבדיקות. הפרופסור עבר על הניירת בעיון. כשהוא סיים לעיין,  הוא הסתכל עליהם ושתק.  במבט חד הניע ידו בתנועת ביטול ואמר:  יצמחו לי שערות בכף היד אם לכם יהיו ילדים . אין סיכוי!"והוא הניף את ידו לשלום.

     חזרו הזוג לביתם מיואשים ומדוכדכים עד עמקי נשמתם. אבא של חיה מושא שהיה אחד מגדולי הדור התגורר בביתם ובאותה העת שהם חזרו לביתם ישב אביה ולמד.  האישה רצתה להתפרץ בבכי אולם פחדה שזה יפריע ללימודו של האב הגדול .מסיבה זו, היא נכנסה לאורוות סוסים שהייתה בסמוך לביתם,  ובכתה במשך שעתיים תמימות,  אמרה תהילים בדמעות שליש.  ופרקה את כל אשר על ליבה.  לאחר שעתיים של בכי תמרורים היא נכנסה הביתה ומולה הופיע אביה.  והנה הוא ראה את עיניה הנפוחות והאדומות ושאלה: " חיה מושא, מדוע עיניך אדומות ונפוחות ?" והיא השיבה: שהם חוזרים עכשיו מוינה והפרופסור סתם את הגולל על הסיכוי שאי פעם יהיה להם ילד,  היא סיפרה לו שהפרופסור אמר שאם יצמחו לו שערות בכף היד - יהיו להם ילדים. אמר לה האב הגדול , "חיה מושא זכרי את היסוד שאני הולך לומר לך כעת ותחקקי אותו על לוח ליבך! ''קרוב 'ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת" . מה פירוש "באמת"? הפשט הוא,  שאדם מתפלל ל הקב"ה וההרגשה שלו שרק הוא יכול לעזור לו ! רק ה' יכול להושיע אותו!  את ובעלך התפללתם במשך שנים אלפי תפילות,  אבל התפילה הזו שעכשיו התפללת שעתיים תמימות היא תפילה מסוג אחר,  מזן אחר.  מעולם לא התפללת תפילה כזו! כל אלפי התפילות שהתפללת היו כאשר תוך ליבך היה את הפרופסור מוינה שאולי הוא יעזור . ועכשיו - זו הייתה תפילה בלי הפרופסור מוינה, ויש לך ידיעה ברורה שרק ריבונו של עולם יכול לעזור ולהושיע, הרופאים אינם יודעים דבר.  התפילה הזו הייתה חסרה , והנה היא הגיעה! ומובטחני שעם התפילה הזו "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת!"  ובזכות זה שהתחשבת בתורה שאני לומד ולא רצית להפריע לי בלימוד,  בטוח אני שתיוושעו בזרע של קיימא!"

     אכן,  דבריו התקיימו.  לאחר תשעה חודשים העיירה שאוול צהלה ושמחה: נולד בן זכר!  ביום השמיני עשו ברית וכל העיירה הגיעה . המברך את ברכות המילה אמר: "א-לוקינו            וא-לוקי אבותינו, קיים את הילד הזה לאביו ולאמו ויקרא שמו בישראל יוסף שלום אלישיב", הוא מרן פוסק הדור זצ''ל!!

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר כ' טבת ה'תשע"ו

 אמר רבי לוי יצחק מברדיצ'וב: כך צריך לטעון כל יהודי מליץ יושר כלפי ריבונו של עולם : ''ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה" כל השנאה ששונאים אותנו אינה באה אלא משום "שבאתי אל פרעה לדבר בשמך" משום שאנו פונים "אל פרעה" אל אומות העולם ומדברים אליהם בשמך ובשם דיבורך הקדושים. בגללך ריבונו של עולם אנו סובלים בגללך שונאים אותנו כל כך וצרות רבות כל כך יורדות עלינו ולפיכך מוטלת עליך החובה להושיענו..

      הכל בידו יתברך - 'העושר והכבוד מלפניך ... ובידך כח וגבורה ובידך לגדל ולחזק לכל...

     הפחדנים לעולם לא מתחילים, החלשים לא מסיימים, החזקים לעולם לא מוותרים.

     ואלה שמות: נוטריקון - וחייב אדם ללמוד הפרשה – שניים מקרא ואחד תרגום. רמז לחיוב לקרוא 'שניים מקרא ואחד תרגום'

      יש המון סיבות להיות שמח, בחר אחד.

     על האדם להיות כתית ושבור כדי להגיע לידי מאור – ''ולא כתית למנחות'' – ולא כדי לשקוע בעצבות ובמנוחה של אזלת יד ... )חשבה לטובה(

     על האדם לעשות: לעשות, ולא לחקות. לעשות, ולא לרצות להפטר. לעשות, ולא להשתוקק לפעול. אתה תעשה, ובחשק, וה' הטוב בעיניו יעשה. (רבי ישראל מסלנט זצ''ל)

"     על הדיבר 'לא תגנוב' נאמרו עשרות פירושים ופלפולים, עד שכמעט שכחנו שיש עוד פירוש – שאסור לגנוב!" (רבי נפתלי מרופשיץ)

חסד של אמת

     אני עוסק בנדל"ן, קונה ומוכר דירות, מתווך בעסקאות, משפץ, משביח וכו'. יוציא לי להכיר בעבודתי אנשים מכל קצוות הקשת החברתית בישראל, וכיוון שאני דובר כמה שפות ברמה בסיסית, כישרון שקיבלתי מא-לוקים, הרי באמת כמעט ואין גבול לאנשים שאיתם אני יכול לתקשר, גם אם הם באים מתרבות וממקומות אחרים לגמרי. כל עוד הם גרים ברחבי העיר בה אני עובד, שהיא גדולה ורחבה, יש לי אפשרות להכיר אותם. לפעמים הכרות שטחית, לעיתים הכרות עסקית ולעיתים זה משהו מתמשך שסופו לא ישורנו. על אחת ההיכרויות הללו אני רוצה לספר כאן.

     נקרא להם משפחת פטריקוב. זה לא שמם האמיתי כמובן, ולמרות שאין שום סיכוי שהם יקראו אי פעם את הסיפור הזה, ותיכף תבינו גם למה, אני עדיף להיות אלמוני ולהשאיר גם אותם תחת ערפל. ובכן, את משפחת פטריקוב הכרתי כשבאתי לראות דירה בבניין גדול מאוד. בגינה, בדרך אל הלובי המטופח, עבד איש מבוגר וניכש באהבה רבה גידולים שצמחו ללא הזמנה בערוגת הפרחים ליד השביל. הוא הרים את העיניים כשעברתי. כדרכי אני מקדים שלום לכל אדם, וברכתי אותו בנימוס ב'שלום'. "שלום" הוא ענה וחיוך גדול האיר את פניו, המבטא שלו היה כבד ומיד הבנתי שמדובר בעולה מרוסיה. כיוון שכבר התחילה תקשורת - ניצלתי אותה כדי לחסוך לי זמן במבוך הבניין הגדול, שאלתי אותו איפה גרה משפחת איקס אותה חיפשתי. הוא שאל "מה?" ואני חזרתי על שאלתי בקול רם יותר ובאיטיות, חשבתי שאולי יש לו בעיית שמיעה, ואכן הפעם הוא קלט מה אמרתי וענה שבקומה התשיעית. הודיתי לו ועליתי במעלית לקומה התשיעית. את ענייני עם משפחת איקס סיימתי תוך חצי שעה, ומרוצה ירדתי בחזרה אל מכוניתי שחנתה בחניה. בדרך מהלובי עברתי שוב בשביל והוא היה שם עדיין, מסדר את הערוגות. "ספסיבה", הודיתי לו בשפה שלו. החיוך שוב האיר את פניו, חם ורחב. "אתה מדבר רוסית? רוסי?" שאל ברוסית, כשעל פניו מבט פליאה, כי חזותי החרדית לא רימזה על היותי משם. צחקתי. "לא", השבתי, "אני ישראלי, אבל אני מדבר קצת מכל שפה". "יפה מאוד", הוא היה מרוצה, "זה קולטורה (תרבות). הלוואי שהרבה ישראלים היו כמוך". שליטתי ברוסית לא היתה מספיק רחבה כדי לומר לו שלא כל אדם ניחן בכישרון לשפות, ולא נראה לי שיש טעם לישראלים ללמוד רוסית סתם, אבל מכיוון שכבר קלטתי שהוא לא כבד שמיעה אלא לא מבין ממש עברית, ידעתי שהוא לא יבין את המילים הלא שגרתיות הללו בעברית, ולי לא היה אותן ברוסית והעדפתי לחייך בהסכמה. נפרדנו לשלום ונסעתי משם.

     לא חשבתי שאפגוש עוד פעם נוספת את אדון פטריקוב, אבל כיוון שעסקי עם משפחת איקס לא תמו באותו ביקור – יצא לי להגיע לאותו בניין פעמים רבות נוספות. גם בפעם השנייה כשהגעתי אדון פטריקוב עבד בגינה, ברכתי אותו שוב וכיוון שאנחנו מכירים שאלתו אותו גם מה שלומו. הוא שמח לענות שהכל טוב ותודה ומה שלומי. הנחתי שהוא הגנן באיזור, וכיוון שאני איש עסקים בנשמתי, מיהרתי לראות מה אפשר לעשות עם מישהו שמכיר היטב את הסביבה בה הוא עובד. אמרתי לו שאני נדל"ניסט, ואם הוא מכיר מישהו שרוצה למכור נכס באזור שיתקשר אלי.

     הוא ישמח לעזור, הוא אמר לי, הוא גר בבניין, ואולי אני רוצה לעלות אליו לכוס קפה? עניתי שבשמחה, אחרי שאגמור את ענייני עם משפחת איקס, ארד לגינה ושנינו נעלה אל דירתו. הבניין הזה, כאמור, היה אחד הבניינים הגדולים שהכרתי. אחד עשרה קומות ושישה דיירים בכל קומה נותנים אפשרויות עסקיות כמו בשכונה בינונית. זה טוב שמכירים מישהו באזור. כוס קפה כזו יכולה להביא אפשרויות רווח חדשות. אני מכיר את זה מניסיוני, ועל כן, למרות שזמני קצר והמלאכה מרובה, ירדתי אחרי שיחתי עם משפחת איקס אל מר פטריקוב, הוא הניח את הכלים, הזדקף באיטיות, מתח את שריריו והזמין אותי לעלות עימו אל הקומה השנייה. אשתו, שכבר קיבלה התראה, פתחה את הדלת. היה זה בית רוסי טיפוסי של זוג קשישים חסרי משפחה. לשניים לא היה הרבה מה לעשות ושניהם שמחו מאוד באורח שנכנס. שתיתי כוס מים צוננים ושוחחנו. העובדה שאני מדבר מעט רוסית הקלה מאוד על התקשורת, כי מהר מאוד התברר לי שבני הזוג לא ממש הצליחו להתערות בארץ החדשה וללמוד את השפה: הם פשוט לא ידעו לתקשר בשפת המקום מלבד מילים לא רבות בעברית, שמסתבר שאותן כן הצליחו לקלוט בחמש שנות שהותם במקום.

     בני הזוג פטריקוב היו עריריים, זמנם היה בידם, הם היו חברותיים מאוד ושיוועו לשיחה קלילה. לא הייתי בדיוק האדם המתאים, כיוון שברוסית בסיסית בלבד נושאי השיחה שלנו היו מצומצמים מאוד, וגם לא היה לי זמן. לעומתם לא הייתי פנסיונר, יש לי משפחה ברוכה שעלי לפרנס ואני רץ ממקום למקום בשל עבודתי. שיחות על כוס קפה, מיץ או מים באמצע היום פשוט לא נמצאות בתפריט שלי, בקושי ארוחת צהריים חפוזה עם משפחתי. אבל כאמור הם היו כל כך נחמדים ומסכנים, ואני קיוויתי שמהשיחה תצמח עסקה חדשה אי פעם. כך שישבנו ושוחחנו כמה שאפשר. הם היו מבוגרים מאוד, הרבה יותר משנראה לי על פי עבודתו הפיזית הקשה של מר פטריקוב. מר פטריקוב היה אגרונום שיצא לפנסיה ברוסיה, גברת פטריקוב היתה ספרנית. בארץ שניהם התנדבו. הוא שימר את הבניין והגינה, ואכן הבניין היה מטופח בצורה יוצאת דופן, כי את כל זמנו, והיה לו הרבה זמן, הוא השקיע בטיפוח הגינה והלובי. היא התנדבה במחלקה הרוסית בספריה העירונית, שם פגשה גם את בנות גילה ותרבותה שבאו להחליף ספרים. חייהם לכאורה היו מסודרים. ביקשתי מהם ליצור איתי קשר אם ישמעו משהו מתאים ונפרדנו כידידים. כאמור, יצא לי להגיע שוב לאותו בניין, שוב פגשתי את מר פטריקוב בגינה ופטפטנו מעט. אחר כך התקשר מר פטריקוב לספר כי יש בבניין מישהו שרוצה למכור, הוא נתן לי את מספר הטלפון. התקשרתי וקיבלתי את הטיפול באותה דירה בבלעדיות. אחרי כמה ימים מכרתי אותה ללא קושי. הבניין המטופח קרץ לקונים. הצעתי לזוג פטריקוב אחוזים משכרי, בכל אופן הם היו חלק מהעסקה. מר פטריקוב ממש נעלב, הוא לא מוכן אפילו לשמוע! ידידים עוזרים אחד לשני, לא?

     שבוע אחר כך מר פטריקוב צלצל שוב, יש עוד מישהו שמעוניין למכור. נכנסתי לרכב ונסעתי, קיבלתי שוב דירה בבלעדיות ומכרתי אותה אחרי כמה שעות: עסקה פשוטה, קלה ומהירה ששימחה אותי מאוד. הגעתי אל משפחת פטריקוב עם זר פרחים גדול, הם קיבלו אותי בשמחה, קצת כעסו על הזר, כי מה פתאום? וכשניסיתי להגיד מילה על כסף, הם כבר כעסו באמת. באותו חודש נערכה כבר עסקה שלישית. מסתבר שבבניין גדול כל כך יש תחלופה לא קטנה. הדירות לא ממש גדולות, ואנשים רוצים מקום יותר מרווח עוזבים את הבניין לדירות גדולות במקום אחר. יש ביקוש לבניין דווקא בשל העובדה שהוא כל כך מושקע ומטופל.

     ניסיתי לרמוז מדי פעם בעדינות למר פטריקוב על אחוז מסוים, הוא הזהיר אותי שאבוא לבקר רק בידיים ריקות, לא שוקולד, לא פרחים, לא כסף. הם מסודרים ולא צריכים כלום, רק את חברתי הנעימה. הם רצו רק לתת, לא רצו לקבל כלום בתמורה. התעקשו, ואם ניסיתי להתעקש כנגד – נעלבו. מה יכולתי לעשות? הרגשתי שהם עושים עימי סוג של חסד של אמת, כזה שנותנים באמת שלא על מנת לקבל ותהיתי אם אזכה אני לעשות חסד כזה. במשך שנתיים עשיתי מספר עסקאות תודות לזוג פטריקוב. תודתי להם התבטאה בעובדה שכל פעם שבאתי לאזור קפצתי לבקר, וישבתי בביתם לשיחה קצרה על כוס מים קרה, יותר מזה הם לא רצו מאומה.

     יום אחד הייתי עסוק באזור מרוחק מחוץ לעיר. זה היה יום חם במיוחד. בשעת אחר צהריים לוהטת קיבלתי שיחת טלפון לא צפויה: היה זה אחד מהשכנים בבניין שקנה את דירתו דרכי, וידע על הקשר שלי עם מר פטריקוב. הוא הודיע שיש ניידת נט"ן ליד הבית, והפרמדיקים נכנסו אל משפחת פטריקוב. נבהלתי, והוא הבטיח עדכון ברגע שידע. חצי שעה אחר כך צלצל להודיע כי הרופא קבע את מותה של גברת פטריקוב הקשישה, מהתקף לב כנראה, וכי הנט"ן עזב את האזור.

     הצטערתי מאוד לשמוע את הדברים, סיימתי את ענייני כמה שיותר מהר, וביודעי כי לקשיש אין קרובי משפחה – מיהרתי לחזור לעירי, היישר אל ביתם של בני הזוג. נקשתי על הדלת ולא היתה שום תשובה. לחצתי בזהירות על הידית ונכנסתי בלי הזמנה. מר פטריקוב לא היה במטבח, גם לא בסלון, הוא היה בחדר השינה, יושב ליד מיטתה של אישתו, גופתה היתה עדיין על המיטה. מצמצתי בתדהמה, עברו לפחות שעתיים מרגע הפטירה, הוא כנראה יושב כך ומי יודע עד מתי? מה עם סידורי הלוויה? למה לא לקחו את הגופה? האם יש מי שמטפל בעניינים? הריח שעמד בדירה לא הניח מקום לספק. הגופה כבר החלה להרקיב מחמת החום הכבד, והיה לי ברור שהוא לא יוכל לעבור לילה לבדו עם גופת אשתו. הבנתי גם שמר פטריקוב מוכה ההלם לא ידע מה לעשות. גם לו היה ערני ומלא חיים כדרכו תמיד, הוא פשוט לא יודע את ההליכים במקום ומה ואיך לעשות.

     האמת שגם אני לא ממש ידעתי ולא הבנתי מה צריך לעשות, אף פעם לא התעסקתי בדברים הללו, אך כמו כל ישראלי – אני מכיר ישראלי אחר, שמכיר מישהו שמכיר מישהו אחר שקשור לחברה קדישא. הסתבר שכשאין סיכוי ללוויה בלילה – אז חברה קדישא המקומית לא מפנה את הגופה. יש אמנם שירות לאכסנת גופות בבית החולים המקומי, הוא עולה כסף כי זה שירות פרטי, וגם צריך לדעת למי להתקשר. והוא עם הקשרים שאין לו בציבור הישראלי, ועם השפה העברית הדלילה שלו ועם ההלם הכבד וחוסר הידיעה של 'מה הלאה' היה ממש חסר ישע. לקחתי את העניינים לידיים, ראשית דאגתי שיפנו את הגופה והוא לא יצטרך להיות לידה כל הלילה, ואחר כך דאגתי שמישהו יבוא להיות איתו, מישהו שהוא בחר. ארגנתי מודעה ושרשרת הודעות לידידים וחברים, אוטובוס למלווים ובכלל ללוויה. קבענו את לוח הזמנים, שילמתי את כל ההוצאות ונסעתי אל ביתי רק כשראיתי שהוא בידיים טובות. למחרת בבוקר כמובן הגעתי שוב. ליוויתי אותו עד אחרי ההלוויה, ראיתי שהוא בידיים של חברים ולא נשאר לבד וחזרתי לביתי. הפעם עשיתי אני חסד של אמת.

זהו בעצם סוף הסיפור. יש לי היום עדיין קשר עם מר פטריקוב, הוא חי לבד בדירה שלו ומטפח באהבה ובמסירות את הגינה, מדי פעם הוא מארח חברים, הולך להתארח אצל אחרים ומשתדל להתגבר על האובדן הנורא. אני מבקר אצלי מדי פעם כשיש לי עסקה באזור, והוא לא פעם חוזר ואומר שהוא לא יודע מה היה קורה לולא נכנסתי אני לתמונה. אני אומר, שהלוואי שהייתי יכול להחזיר לו בשמחות, אבל אין לי ספק שהידידות הלא מובנת שצמחה בינינו, הייתה ההכנה שהכין הקדוש ברוך הוא לקשיש המסכן, כדי שמישהו יהיה לצידו בעת ההיא...!

חור בגג בית הכנסת (יין ישן גליון 97)

     מסופר כי בעיירה של הרה"ק רבי מנחם מנדל מרימנוב זי"ע, הגיעו באחד הימים הקוז'קים הארורים, שידועים היו ברשעותם, וחיפשו מקום שישמש כאורווה לסוסיהם. לאחר בדיקת כל שטח העיירה, הגיעו הקוז'קים להחלטה כי אין מקום טוב יותר מבית הכנסת של היהודים לאכסן את סוסיהם... ולכן, הם ציוו ליהודים לפנות את בית הכנסת על מנת שיהפכו אותו למחסה לסוסיהם בינתיים. יהודי העיירה לא ידעו את נפשם מרוב בהלה, היהפוך בית הכנסת לאורוות סוסים?! שומו שמיים!... רצו כולם אל רבם הצדיק וסיפרו לו על הגזירה הנוראה. הרה"ק החל להרהר ולחשוב מה ניתן לעשות על מנת להפר את עצתם ומזימתם.

     לפתע, צעק אחד מהנוכחים ואמר: "יש לי רעיון! הרי יודעים אתם כי בגג בית הכנסת ישנו חור גדול. הבה ונספר לקוז'קים כי לא משתלם להם להכניס שם את סוסיהם, שהרי דרך החור הגדול שבגג יכנסו מי גשמים רבים אשר ירטיבו את סוסיהם ואת מאכלם!".

     הרה"ק מרימנוב שהטה אוזן לדבריו, נבהל מהדברים ומיד זעק: "אם כך, רוצו מהר וסתמו החור בגג!". "רבנו, מדוע?", זעקו רבים, "הרי על ידי החור בגג יוותרו הקוז'קים על המקום וישיבו לנו את בית הכנסת בחזרה!". רבי מנדל פנה אליהם ואמר: "אינכם מבינים, כששמעתי כי רוצים להפוך את בית הכנסת לאורוות סוסים, חשבתי: מדוע שלח לנו ה' גזירה קשה שכזאת?! מה פשענו וחטאנו כי באה אלינו רעה שכזאת?! אך כעת ששומע אני כי יש חור בגג המקום הקודש ולאף אחד לא היה אכפת עד עתה, כנראה שראו משמיים שלא אכפת לנו מבית מקדש מעט זה ועל כן מוטב שיהפוך הוא לאורוות סוסים - על כן, רוצו מהר וסתמו החור בגג ובכך יוסר חרון האף מעלינו!". חיש מהר רצו היהודים אל בית הכנסת וסידרו את החור בגג, והישועה לא איחרה מלבוא... באותו יום הודיע ממשל הקוז'קים כי עוזבים הם את העיר וממשיכים בדרכם!

     סיפר פעם פוסק הדור הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר שליט"א, כי בעת לומדו בישיבת "חכמי לובלין", נכנס באחד הימים ראש הישיבה הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל ונתן דפיקה על הבימה. הס הושלך בבית המדרש, והרב שאל: "היתכן?! פיסת נייר מושלכת על הארץ כבר שלושה ימים, כיצד יתכן שהבחורים לא ראו ולקחוה?!"...

     מסופר, שכאשר חלה מאן דהוא במחלה האיומה, שאלו את ראש הישיבה הגאון רבי אהרון לייב שטיינמן שליט"א, במה יתחזקו בני החבורה לזכותו של ידידם? השיב מרן: כיון שבעל התוספות יו"ט חיבר 'מי שברך' מיוחד למי ששומר פיו ולשונו שלא ידבר בשעת התפילה - היה זה בעקבות הגזירות הנוראות בשנות ת"ח ות"ט, נתגלה לו מן השמים שהחרון אף הוא בגלל זה, א"כ עליכם לקבל חיזוק בעניין זה דווקא, זוהי סגולה להינצל מנגע וממחלה.

     עלינו לדעת, כי הקב"ה מתנהג עם האדם כפי שהוא מתנהג בבית הכנסת ובית - המדרש. אם מכבד הוא את המקום ושומר על ניקיונו וטהרתו, גם ה' שומרו ומגן עליו מכל פגע וצרה! ולא, חלילה להיפך. כמו שכאשר יבנה בית המקדש ב"ה, לא יתכן שנענה לפלאפונים במקום זה ואף לא נלכלכו, כך צריכים אנו לזכור - בדורנו, אין לה' בית! השכינה בצער! המקום העיקרי בו נמצא ה' הוא בית הכנסת ובית המדרש, על כן מחובתנו לכבדו ולהעריכו כפי שהיינו חשים אילו היינו בבית המקדש! ואמרו בירושלמי: "מי שאינו נכנס לביה"כ בעוה"ז אינו נכנס בביה"כ לעתיד לבוא".

חוויית השבוע שלי

www.h-y.xwx.co.il

נקודה שבועית פרשת השבוע "וישלח" ה'תשע"ו

מדינת ישראל נמצאת בתקופה קשה מאוד. אם נאמר את האמת עוד מאז הקמת המדינה נאבקה המדינה במאבקים שונים ומגוונים מול מדינות וארגוני טרור, ואם נרצה ממש לדייק מאז תקומת עם ישראל היה מי ששנא אותנו. 

הרמב"ן בפירושו בתחילת פרשת השבוע שלנו, פרשת "וישלח", כותב: "ויש בה (בפרשה) עוד רמז לדורות: כי כל אשר אירע לאבינו עם עשיו אחיו, יארע לנו תמיד עם בני עשיו" - בתחילת הפרשה מתכונן יעקב אבינו בהגיעו שוב לארץ ישראל, למפגש הטעון עם עשיו אחיו. למרות שעברו עשרים שנה, הוא זוכר את השנאה הגדולה של עשיו כלפיו עקב מתן הברכות על ידי אביו במקום שיקבל הוא בעצמו, ובסופו של דבר, למרות כל החששות שלו, המפגש מסתיים בהפתעה גדולה: "ורץ עשו לקראתו ויחבקהו וייפול על צווארו וישקהו ויבכו" - על החיבוק הזה נכתבו פרשנויות רבות שניסו לרדת לעומקו ולהבין מה הסתתר שם והאם זה בכלל היה ניסיון "להרדים" את יעקב מפני השנאה של עשיו אליו, ועל זה כבר נכתב במדרש: "אמר רבי שמעון בן יוחאי: הלכה היא, בידוע: עשיו שונא ליעקב, אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל ליבו".

לעשיו היה יחס מיוחד ליעקב. הוא נע בין הרצון להורגו מהשנאה הגדולה אליו לבין ההכרה בעליונות המוסרית של יעקב לעומתו ובתרומה הברוכה לכל גם אליו בעצמו. זהו רגע שיש בו הכול: גם הונאה וגם ניסיון להרדים, גם רגע של פיוס וגם דו ערכיות. כל זה שולט ביחסים בין האחים מאז ועד ימינו אנו כפי שכתב הרמב"ן.

אולם רגע השיא של הפגישה ביניהם היה בלילה קודם המפגש, בו פגש יעקב במלאך ונאבק איתו עד עלות השחר. 

המלאך הבין במהלך המאבק שלא יוכל להתמודד מול יעקב והלילה עוד רגע חולף, ולכן עשה מעשה אחרון במאבק: "ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בהיאבקו עימו" - המלאך, שהיה על פי התלמוד שרו של עשיו, לא הצליח במאבק לאורך הלילה עם יעקב, אולם הוא הצליח לפגוע בשריר שמפעיל את העצם עליה עומד הגוף. 

כעת עמידתו של יעקב תהיה רופפת. צולע אך חי. הוא לא יהיה בעל כמויות גדולות של חומריות כפי שיש לאויביו, אבל כוח עמידתו בניגוד לכל הגיון וסבירות תהיה תלויה בנאמנותו לרוח שלו, ולכוחות הנפש שלו ולמוסר.

במאבק הזה שהיה שם, כל זמן שהיה חושך, המלאך חשב שיגבר על יעקב כי חשב שעליונותו החומרית תנצח, אבל כשהגיע אור היום הוא פסק מלהילחם וביקש מיעקב לשחרר אותו, ודווקא אז יעקב, הצולע והמותקף, מסרב ומתנה את השחרור בברכה. 

יעקב רוצה שהמלאך יכיר בכך שהוא לא מעוניין בשנאה הזאת אלא רוצה ברכה. ברכה עבורו ועבור האנושות.

ואז מברך אותו המלאך: "לא יעקב יאמר עוד שימך כי אם ישראל כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל" - יעקב הוא עדות לניצחון הרוח. הוא אות ומופת לאלוקים שמתגלה בקיומו של החלש בחיצוניות.

דווקא מהענווה של ישראל, שנמשכת מימי יעקב ועד ימנו כעם קטן וצנוע, עולה השם ישראל, שם בו טבוע שם הא-ל.

שנמשיך לשאת בגאון את רוח העם, אותה רוח שלאורך כל הדורות שמרה ואף עזרה לנו לנצח בכל המלחמות.

שבת שלום ומבורך!

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם