אין עושר כבריאות )מבחר הפנינים(
גדולה
הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה. אם לא תפתח מיד את הדלת , הוא
עלול לקפוא מקור, ואילו השכינה היא אש לוהטת ותוכל להמתין מעט"
הבורא
יתברך, יצר לנו שתי אוזניים ולשון אחת? כדי
שנשמע יותר ממה שנדבר.
הבעל
גאווה הרי הוא אוהב כבוד ועם כל זה שונא לתת כבוד לזולתו.) חזון
נחום(
הגאון
ר' אלחנן בונם וסרמן זצ"ל הי"ד, בקובץ מאמרי עקבתא דמשיחא (הנד"מ עמ' קכח)
שכתב מנהגו של כלב להתקדם ולרוץ לפני בעל הבית: לכאורה נדמה, כאילו הכלב מתהלך לו
כאות נפשו והאדון נגרר אחריו ומכבד את רצון כלבו. כל זאת לכאורה, והנה באמת יודעים
אנו כי נהפוך הוא: בעל הבית ילך אל אשר ירצה והכלב רץ לפניו ונשמע לפקודתו. אם רק
יבחר בעל הבית בכוון אחר, מיד הכלב מסתובב אף הוא ומתקדם לפני אדונו בכוון החדש.
בשנים כתיקונן, עת היהודים נשמעו להוראות התורה, הורו פני הדור את הדרך הם קבעו
לאן ללכת והדור צעד בעקבותיהם. בעקבתא דמשיחא ימוגר שלטון התורה, הדור יבחר את הדרך
כראות עיניו ופני הדור ירוצו בדרך זו לפני ההמון ככלב לפני אדון (בשם הגאון ר'
ישראל סלנטר ז"ל). יש רבנים בדורנו הנגררים אחרי דעת הקהל, משתדלים להוכיח עד
כמה מעורבים הם עם הבריות ומתדרדרים מן הפסגה אל התהום. ע"כ.
הגאון ר' יוסף בער אב"ד
קהילת בריסק זצ"ל [בעל הבית הלוי] אמר כפשוטו דכמו כל כלב שמי שיוכל לנבוח
יותר מתייראים ממנו, כן גם פני הדור כל שהוא עז פנים יותר מחבריו וצועק ומבלבל,
הוא הוא בעל הדעה.
היום הוא
המחר שאתמול כל כך פחדת ממנו...
''ויראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה
עבדו" במשך כל התקופה שבו הונחתו עשר המכות על מצרים עדיין היו מי שהיו להם
ספקות שמא יד המקרה בדבר. אולם כשהגיעו לידי "וייראו העם את ה'",
כאשר היו חדורים ביראת ה', מיד ידעו כי הכול בא מן השמים. ללמדנו שניצוץ אחד של יראת-שמים שקול כנגד כל
המופתים.
א-לקים חשבה לטובה,)נ, כ(.
הא-לקים מחשב בכל דבר לטובה, ומכין מראש את הישועה,
עוד לפני שבאה הצרה. כמ"ש )מגילה יג:(( ״אין הקדוש ברוך
הוא מכה את ישראל, אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה״. - יסוד זה למדנו כאן מיוסף הצדיק, שכל ירידתו למצרים
אינה אלא הכנת תרופה, כי א-לקים חשבה לטובה כדי להחיות עם רב.
את המעשה המדהים
שלפנינו סיפר הגאון רבי גמליאל רבינוביץ בשם איש נאמן מיקירי קרתא דשופריא. יהודי
זה שגר באחת משכונותיה של ירושלים עיר הקודש מקפיד להשתתף בשיעור דף היומי מידי
יום ביומו, בלא להחסיר אף לא יום אחד. בטבעו הוא אדם עקבי ומסודר, וקיבל על עצמו לימוד זה ברצינות איתנה, תמיד בכל
יום הוא מתייצב במסירות נפש לשיעור, ויהי מה!- מאידך משקיע הוא גם זמן וכוחות
להבנת הדף היטב, וחזרה ושינון על החומר, כדי שיהיה מסודר אצלו היטב על בוריו. עד שנהיה לאחד מהחזקים ביותר שבין משתתפי השיעור,
הן בכמות והן באיכות. יום אחד היה האיש מוכרח בדבר מצווה לנסוע אל מחוץ לעיר, והיה
מצטער מאוד בדבר, שיצטרך להפסיד מן השיעור האהוב שכל כך מוסר את נפשו עליו. אך לא
הייתה לפניו שום ברירה אחרת, העניין לא סבל שום דיחוי, ולא היה ניתן לקיימו בזמן
אחר, והוא נאלץ בלית ברירה לצאת לדרכו. טרם צאתו הוא ניגש אל המגיד שיעור, וסיפר
לו דברים כהווייתן, שהוא אונס גמור בדבר, וביקשו עזרה וייעוץ, כיצד יוכל להשלים את השיעור החסר. אמר לו המגיד
שיעור: הנה במחזור הקודם של שיעורי הדף היומי, הקליטו
כאן על גבי קלטות את כל השיעורים שמסרתי, אוכל לתת לך את הקלטת מהשיעור של דף זה שבמחזור
הקודם, וכך תוכך להשלים את החסר. שמח האיש על העצה הטובה, שלפחות יוכל להשלים את
החסר בשמיעת הקלטת.
הנסיעה שבשבילה הוא נדרש הייתה בדרך רחוקה, והיה עליו לגמוע קילומטרים רבים בדרכו,
ולשבת כמה שעות על יד ההגה בנהיגה לילית מייגעת. - אך האיש שהיה מסודר בכל דבר,
מצא גם כאן עצה נכונה שלא לבזבז שעות אלו בנהיגה סתמית. 'הרי קיבלתי קלטת שלמה
לשמיעה', חשב האיש, ואוכל לנצל את הדרך הארוכה להאזנה לשיעור בגמרא. ישב אפוא
מיודענו לפני נסיעתו, 'עבר' מעט על הדף כפי מידת הזמן שלפניו, כדי שיוכל אחר כך
בעת הנסיעה להקשיב לשיעור, ולהבין את ההסברים הקולחים מפי המגיד שיעור המומחה.
בהגיע השעה היעודה נכנס האיש אל מכוניתו ויצא לדרכו, לאחר שהתרחק משאון המולת
העיר, והשתלב יפה בתנועה הבין עירונית השקטה והנינוחה, תחב את קלטת השיעור אל
הטייפ שבמכונית, ותוך כדי נהיגה האזין לשיעור, שנאמר בטוב טעם
ודעת. הוא נסע במנוחה ויישוב הדעת, והתענג מדברי התורה
שהיו מאירים ומשמחים. הדרך הייתה שקטה וחלקה, לא הייתה שום בעי?? על הכביש הרחב
והמתוקן, אך לפתע שומע הוא קול צפירת אזעקת סירנה של מכונית משטרה מתקרבת, מיד
פינה את נתיב הנסיעה עבור מכונית המשטרה כחוק, ופנה ימינה אל הנתיב הצדדי שבשולי
הכביש, כדי לאפשר לרכב המשטרה לעבור. ברם להוותו, לא עברה כמחצית הדקה, והנה מגיחה
מעיקול הדרך באותו נתיב שנסע בו נינוחות אך לפני כמה רגעים, משאית ענק ששעטה
במהירות מופרזת על פני הכביש החלק, הוא לא הבחין בה כלל מקודם, גם נהג המשאית
כנראה לא הבחין בו, מחמת שהכביש היה כמעט ריק, והנה טסה המשאית במהירות הבזק
וחולפת מעל פניו. כהרף עין התברר, שהסטייה שנטה ברגע האחרון ממש מן המסלול הצידה,
הצילה את חייו ואת רכושו, אילולי היה נשאר באותו נתיב הייתה מכוניתו ביחד עמו
נגרסים ונמחצים כקליפת השום!
לאחר ההלם הראשוני, עצר האיש בבת אחת את הרכב בצידי הדרך, כשכולו נרגש ונדהם מעוצמת הנס שעשה השם יתברך עמו.
משהתעשת החל לחפש היכן היא אותה מכונית משטרה שהשמיעה את סירנת האזעקה, שבגינה הוא
סטה מנתיב הסכנה ממש ברגע שאחרי אחרון. הוא התפלא להיווכח שאין ולא הייתה כאן שום
מכונית משטרה, הכביש היה דליל מאד בשעת ערב מאוחרת שכזו, ולא הייתה שום סיבה לרכב
משטרתי לנוע בשעה שכזו בכביש בין עירוני זה. - מנין אם כן הגיע קול הסירנה הזו
שהציל את חייו? תהה האיש - אך מענה לפליאתו לא מצא. לאחר ששאף מעט אוויר מלוא
ריאותיו, ונרגע מן המקרה המדהים של 'כמעט תאונה' שהייתה מסתיימת במוות בטוח, הודה להשם
יתברך שוב ושוב על הצלת, וחזר אפוא אל הרכב להמשיך בנסיעתו אל היעד. כמובן
הוא לא שכח את הקלטת שהפסיקה פתאום באמצע מהלך השיעור. ולאחר זמן מה, משחזרה
הנהיגה לשלוותה והתנועה זרמה כסדרה, הדליק שוב את הטייפ וחזר אל השיעור הנעים
הבוקע מן הקלטת. -אולם משנפתח הטייפ לא הבין בתחילה את המדובר, חסר הלופה חוליית
הקישור אל הסוגיא הנלמדת, כנראה שמתוך ההלם שאחז בו במקרה של השניות האחרונות לפני
שכיבה את הטייפ, הוא פספס כמה מילים מהמשך השיעור, ולא היה מרוכז במילים האחרונות
שנאמרו. - הוא החזיר אפוא מעט את סרט ההקלטה אחורה, כדי
לחזור אל המקום שאיבד בו את הקשר. לאחר דקה או שתים, פתאום שומע הוא שוב את קול
צפירת אזעקת סירנת המשטרה מפליחה את הדממה, ברגע הראשון הוא ממש התחלחל מבהלה, מה
קורה כאן היום? מנין כל הסירנות האלה, אחת אחרי השנייה? - אך משהתבונן סביבו וראה
ברור שאין שום רכב משטרה באזור, תפס פתאום שקול הסירנה הזה בוקע ועולה, לא פחות
ולא יותר, מתוך קלטת השיעור עצמה!!- לתדהמתו נפתרה לפניו התעלומה, הוא תפס מיד שגם
קול צפירת האזעקה שנשמעה מקודם, לא היה של רכב משטרתי כל שהוא, אלא הוא הגיע מתוך
קלטת השיעור בדיוק ברגע הנכון, והציל את חייו!
למחרת
כשחזר לירושלים, סיפר לפני המגיד שיעור את הנס הגדול שעשה השם
יתברך עמו, בזכות שמיעת קלטת השיעור. ושאלו אם ידוע לו פשר אזעקה זו שנשמעה באמצע
מהלך השיעור. מתחילה לא ידע המגיד שיעור במה המדובר, הכיצד זאת
מגיעה סירנת אזעקה משטרתית אל תוך קלטת של שיעור תמים בדף היומי? החידה הייתה
סתומה בעיני שניהם. ביקשו אפוא המגיד שיעור לפתוח את קלטת השיעור, ולהשמיעה בפניו,
ברוב תדהמה וסקרנות ניסו יחדיו לגלות את פשר האזעקה. - משהתיישבו ליד הקלטת והגיעו
לקטע הסירנה הנשמעת, התברר שהתופעה פשוטה ביותר ומצויה הרבה, כנראה בדיוק באותו
יום שנמסר השיעור לפני שבע שנים, חלפה באמצע השיעור על פני הכביש שמבחוץ, מכונית
משטרה ששעטה בסמוך לבית הכנסת בצפירת אזעקה קולנית, שלבטח הפריעה אז באמצע השיעור.
- אך עתה התברר, שיד ההשגחה העליונה הכינה הצלה לאיש ישראל, שלא אבה להפסיד מעולם
שיעור דף היומי, עוד שבע שנים לפני שנצרך לה! ללמדך טיב עינא דאשגחותא תדירא,
שמקדים השם יתברך תמיד רפואה למכה. ושלפעמים אף בשמיעת סירנה פשוטה באמצע מהלך
שיעור בדף היומי ניתן להציל חיי אדם, לאחר שבע שנים תמימות. מדהים.
הגאון
מלייפנישוק )יחי ראובן(
ה"חפץ חיים" ספר כך: הייתה שטעטלע [עיירה] קטנה ליד העיר וילנא. כמו בכל
תפוצות ישראל, גם בעירה קטנה זו התקיימו שיעורי תורה, בעלי בתים ישבו ולמדו תורה, חלקם בשיעור גמרא, אחרים שיעור משניות, עין יעקב
והלכה. באחד השיעורים למדו באותה תקופה משניות יבמות. ליד
החבורה שלמדה את המשניות ישב יהודי קנטוניס. מי לא יודע את הרקע של היהודים הללו. הצאר הרוסי
ימח שמו לקח ילדים, שלח אותם לעשרים וחמש שנה של עבודות המלך – לצבא, במקומות
רחוקים שאין בהם זכר ליהודים, בכוונה תחילה כדי שלא יפקד עליהם שם ישראל עוד
וישכחו בכל היידישקייט. מסכן אחד כזה ישב לידם, איש לא צעיר. באותם ימים, הלצים היו קוראים לקנטוניסטים
"יוונים", שאינם יודעים מימינם ומשמאלם, כך כינו אותם ("המכנה שם
לחברו" – לא פשוט). והקנטוניסט הזה ידע כי הלצים בשטעטל'ע קוראים לו יווני.
כדרכו של שיעור תורה, מתפלפלים, מקשים משיבים ועונים. ובאותו יום, כל הוויכוח היה
סביב המילה יבם – היבם היה כך, ואם היבם היה אחרת וכו'. עוד פעם יוון ועוד פעם
יוון – הוא שמע יוון!... והבין כי לועגים עליו, חשב בתום לב כי כוונתם להתלוצץ בו. התאפק ככל שיכול היה, אבל הם לא פסקו – שוב צוחקים
עליו. כמה אפשר לומר "יון" בשיעור
אחד... התמלא בצער נורא. עד שקם בחרון אף והטיח בהם: "אתם לא
מתביישים? מה אני אשם שלקחו אותי מההורים שלי והייתי כל השנים רחוק אצל הגויים?
אחרי כל מה שעברתי לא כואב לכם לשבת ולצחוק עלי? ובפעם, פעמיים, לא די לכם? עשרים
פעם, שלושים פעם! וכי כך התורה מלמדת אתכם?!" הם נבהלו. נגשו מיד להרגיע אותו: "חס וחלילה!
חס וחלילה! אנחנו יושבים ולומדים משניות יבמות ודברנו על יבם, לא חשבנו עליך חלילה
אפילו פעם אחת" . "אתם מספרים לי סיפורים" – אמר בכאב עצור.
"תדעו שאיני מוחל לכם, אין לכם כפרה! כך שופכים את דמי, עוד פעם ועוד פעם –
יון יון!..."
הנוכחים היו אובדי עצות. אמרו זה לזה: מה עושים איתו? כמה שמסבירים לו, לא מצליחים. קם יהודי חכם ואמר לו: "רגע אחד, תהיה רגע
בשקט ונסביר לך הכל. איך כותבים 'יבם', מה כתוב בסוף? מ' סופית. יבם. ו'יון' כותבים
עם נ' סופית, הנה אתה תראה ותבין שהמילה שונה והמשמעות אחרת לחלוטין, ואיך אתה
יכול להגיד שהתכוונו אליך, בשעה שהמילה שונה ואחרת" . הלה
שמע ולגלג: "חה חה חה, תודה רבה לך אדוני, אתה יכול למכור לי מה שאתה רוצה.
אני לא יודע מה זה מ' סופית, ואם כן מדוע שאאמין לך? איני יודע א' ב', ואיך אוכל
להאמין לך ולחבריך – אנשים שלא איכפת להם לשפוך את דמי ?!" - תגיד,
אז מה אתה רוצה שנעשה כדי להוכיח לך שלא התכוונו אליך? - אתם תלמדו אותי א' ב', ואני אראה בעיניים שלי מה
זה מ' סופית ומה זה נ' סופית, אז אבין שלא התכוונתם אלי.
. לימדו אותו א' ב'. סיים
ה"חפץ חיים" את סיפורו: הכרתי את האיש, וכולם היו קוראים אותו הגאון
מלייפנישוק!" מא' ב'... כי היהודי הקנטוניסט לא נעצר בא' ב', הוא התקדם
הלאה והלאה עוד ועוד, ונעשה גאון גדול ששמו נישא ונערץ בפי כל מכריו – הגאון
מעיירת לייפנישוק . יהודי
מתרגז למה צוחקים עליו, לימדו אותו א' ב', איזו סייעתא דשמיא בלי גבול! למדנו
מהפרשה לידע ולהודיע ש"הבא לטהר מסייעין אותו", אבל רבותי, כדאי לנו
לבוא ליטהר באמת, יותר חזק, יותר עמל התורה, יותר תפילה, יותר לב בתפילה, יותר
דקדוקי הלכה – בא לטהר! הא, אז אומרים בשמים, ככה אתה בא לטהר? "מסייעים אותו
– נותנים לך סייעתא דשמיא למעלה מן הטבע.
החוויה היהודית
