אם יהודי נותן משלו גם לעניים, ודואג לכך שגם אנשים שאין
בידם משגת לעשות את השבת, שגם הם לא יחסר להם כמובן עד היכן שידו משגת, הדבר מוכיח
שההוצאות שלו על לבוש ומאכל לכבוד שבת הן לשם שמים.
אם
נשכיל לשמור את הכוונות שלנו טהורות מאינטרסים בזמן מחלוקת, נוכל להקשיב יותר,
ללמוד יותר, וגם הצד השני יקשיב יותר. כך כולנו נשכיל, נצמח ונגדל וכמו כן תגדל
הסבלנות, הסובלנות ותחושת האחדות בעם.
אמרו חז"ל איזהו חכם - הרואה את הנולד,
וממחלוקת לא יוצא שום דבר טוב רק שנאה ותחרות וכו' ולבסוף לא משיג מכל מה שרצה
במחלוקת כלום ואדרבה מפסיד.
התחייבות היא פעולה, לא מילה.
דעת תורה
. )ויאמר
יהודה(
מסופר על אישה עגונה שנחלקו חכמי התורה לגבי השאלה האם ניתן להתיר אותה מעגינותה
או לא. הדעות היו חלוקות להלן סיפור המעשה:
שני חברים, בני עיר גדולה, נהגו לצאת מחוץ לעיר ולהתפרנס במסחר באזורים מרוחקים. פעם
אחת יצאו לדרך ולא שבו ממנה. תקופה ארוכה לא נודע דבר על גורלם, ולבני משפחותיהם
לא היה מושג האם יקיריהם חיים. והנה, יום אחד חזר אחד האנשים, וסיפר את
אשר עלה בגורלם: "יצאנו לדרך, כרגיל, אבל הפעם התנפלו עלינו שודדים, גזלו את
מעט כספנו, ואותנו מכרו לעבדים. נמכרנו לאדונים שכנים, שמינו אותי ואת
חברי לרועים על עדריהם. אותי הפקידו על עדר סוסים, וחברי היה
לרועה צאן. לעיתים
רחוקות היינו נפגשים במרעה ובוכים על מר גורלנו. לא הייתה לנו שום אפשרות להימלט, נראה
היה שנגזר עלינו שנשאר שם עד יומנו האחרון . יום אחד חמקתי כדי
לפגוש את חברי במקום המרעה שלו, מצאתי אותו ללא הצאן, לבדו, מחוסר הכרה,
הוא היה חבול ופצוע וקשור בחבלים. הרטבתי את פניו במים והוא התעורר, השקיתי
אותו במים צוננים עד שרוחו שבה אליו והוא התאושש. שאלתי אותו מה קרה. הוא
סיפר לי שלפני מספר ימים טרף זאב כבש מהצאן. לבעל העדר היה שכן ערבי שהלשין עליו ובעל
העדר הכה אותו ואיים שירצח אותו נפש אם הדבר יקרה שנית. "אתמול קרה הדבר
שנית", בכה חברי. השתדלתי לשמור על העדר בכל כוחי, אך הפעם
תקפו את העדר שני זאבים. כאשר גירשתי את האחד, חטף השני כבשה ונמלט. צעקתי
וקראתי לאנשי הכפר שיבואו ויעזרו לי לרדוף אחר הזאב. בעל העדר הגיע. הוא רתח מזעם והכה אותי
עד שהתמוטטתי. הוא
אמר לי שהוא הולך לכפר להביא חרב ולהרוג אותי. רציתי להתיר אותו מאיסוריו, אך הוא סירב.
הוא אמר שלא נספיק להרחיק. הערבים ירדפו אחרינו ויהרגו את שנינו. הוא ביקש ממני
שאבטיח לו שאביא אותו לקבר ישראל. בלילה התגברתי וחזרתי למקום. מצאתי את
גופתו הכפותה, חסרת
רוח חיים. קברתי אותו ומיררתי בבכי. מספר חודשים לאחר מכן, ניצלתי הזדמנות להימלט
בחסדי השם והגעתי הלום."
השאלה שהתעוררה הייתה בדבר מצבה של אשת החבר שנהרג. לכאורה, ברור היה שהיא
התאלמנה, שהרי חברו של בעלה מעיד כי קבר אותו במו ידיו. למרות זאת, הסתפקו הרבנים
והתלבטו, וחששו להתיר את האישה מעגינותה. יום אחד הגיע לעיר אורח נכבד מארץ ישראל:
רבי יעקב שמשון משפיטובקה. לא עבר זמן רב מאז עלה לארץ ישראל, וכשראה את המצוקה הכלכלית ששוררת בקרב
יהודי הארץ , נאות, למרות זקנותו
וחולשתו, לצאת לחוץ לארץ כדי לאסוף תרומות להצלת היישוב בארץ. כך הגיע גם אל העיר
הזו, שבה גרה העגונה. כשראו רבני העיר את האורח המפורסם בגדולתו ובצדקותו, החליטו
להביא לפניו את דין העגונה.
שמע רבי יעקב שמשון
את הדברים, והעד חזר והשמיע באוזניו את סיפורו. שאל רבי יעקב שמשון: "האם ראית את
פניו כאשר קברת אותו?" ענה העד: "את פניו לא ראיתי, כי
הייתה זו שעת לילה, אבל אין לי ספק שהוא האיש, כי מצאתי את גופתו בדיוק במקום שבו
השארתי אותו כמה שעות קודם לכן כשהוא כפות בחבלים". ר' יעקב שמשון שקל בכובד ראש את העניין
ולבסוף פסק: "אי אפשר להתיר את העגונה על סמך עדות זו. הרי יתכן שחברו של העד נמלט, והעד קבר
במקומו אדם אחר ". בני העיר קיבלו את
פסק הדין ברגשות מעורבים. האפשרות שהעלה הרב נשמעה באוזניהם קלושה בעליל, והכל
ריחמו על האישה שנידונה להישאר בעגינותה.
חלפו שנים. יום אחד
נפתחה דלת ביתה של העגונה, ובעלה ניצב בפתח. האישה נפלה ארצה מתעלפת מגודל
ההתרגשות למראה בעלה שעליו התאבלה וחשבה שהוא נפטר. הכל היו סקרנים לשמוע את סיפורו. וכן
סיפר האיש: "שכבתי בשדה, מחכה למותי, והתפללתי לה' שיצילני. לפתע עבר שם אותו
ערבי שהלשין לאדוני על הכבשה שנטרפה. כששאל מדוע אני כפות הבריק במוחי רעיון,
שזוהי הזדמנות להשיב לו כגמולו. סיפרתי לו שגיליתי סוד פנימי הקשור לבתו
של אדוני, ועקב כך דרש ממני האדון לשאתה לאישה. סירבתי והסברתי לו כי יהודי אני
והדבר אסור עלי. אדוני רתח מזעם על שדחיתי את הצעתו, הוא הכה אותי מכות רצח, ויצא
לכפר להביא חרב , כשהוא אמר שיש לי
עוד זמן להתחרט. הערבי שמע את דברי. עיניו ניצתו, הוא
הציע שנתחלף, וביקש שאספר לו את הסוד, ואז ייאלץ האדון לתת לו את בתו לאישה, ואני
אסכים, כמובן. כך
עשינו. הוא לבש את בגדי ואני את בגדיו, כפתתי אותו והמצאתי לו סוד כלשהו, אני עצמי
נמלטתי, ובחסדי ה' איש לא רדף אחריי. שנתיים ארכה דרכי עד שהצלחתי להגיע לכאן". הביטו האנשים בהשתאות זה
בזה. הכל זכרו את דברי רבי יעקב שמשון משפיטובקה שהתגשמו בצורה כה מופלאה, ומנעו
מכשול נורא של התרת אשת איש לעולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה