אמרי שפר ג' כסלו ה'תשע"ט

אין ספק שתמימות מעלה נשגבה היא, אבל אין לה ערך אצל הרמאים ...

     בפסוקים הללו מובאים שבע פעולות והם: ויצא, וילך, ויפגע, וילן, וייקח, וישם, וישכב. והפעולה השמינית היא ויחלום... והנה ה' ניצב עליו.  וזה בא ללמדנו (באר הפרשה) כי האדם בעולם הזה חושב שהוא זה שפועל בכל שבעים שנות חייו בעולם. הוא חושב שהוא יוצא, הולך, פוגע, לוקח וכו'...  אבל באחרית ימיו, לפני יציאת נשמתו, האדם מבין שהכול היה בסך הכול חלום ודמיון ואת הכול עשה הקב"ה.

     "וייקח מאבני המקום וישם מראשותיו", גם האבנים בבית צריכות להיות טהורות, האבנים - הצלחות והשולחן, זה האבן אשר שמתי מצבה יהיה בית א-לקים - האבנים הרהיטים הכול צריכים לשמש בית א-לקים.

     חלום הסולם מלמדנו על הקשר בין שמים לארץ. עלינו להיות מעורבים בין הבריות בחיים הארציים ועם זאת לעבוד על המידות ולנהוג בדרך התורה.

הצלה מפלאה (פניני עין חמד, עלון 706)

     להלן סיפור מופלא, המעובד מתוך 'אביהם של ישראל', ויש בו כדי ללמדנו על חשיבות העובדה, שהאדם יהיה מקושר לצדיק:

     "הנשמה שלי קשורה למרן הרב מרדכי אליהו זצ"ל. לכן הייתי רגיל להגיע אליו לבית המדרש וליהנות מזיוו למרות שמוצאי מבני עדות אשכנז. הקדושה והתורה הן כנראה מעל החילוקים הגלותיים הללו.

     כשבני הגיע לגיל שבע, הוא ביקש להצטרף אליי ולראות את פני הצדיק שתמיד אני מספר עליו בבית, ואני מצידי שמחתי לקחת אותו לראות את פני הרב. באנו למניין, שבו מתפלל הרב וישבנו בסוף בית המדרש. בסוף התפילה הרב הצביע על בני וסימן לו להתקרב אליו. הילד בן השבע התקרב לרב, והיה שם אדם מבוגר, שחשב ואולי קיווה, שהרב קורא לו. בדרכם לרב פנה המבוגר אל הבן שלי ואמר לו: "זוז, ילד, הרב קרא לי!". הבן התווכח איתו ואמר: "מה פתאום, הרב קרא לי". אבל, בכל זאת האדם המבוגר עקף אותו והגיע אל הרב.

     הרב דיבר עם אותו אדם למשך מספר דקות, בנחת, כאילו באמת התכוון לקרוא לו, ואחר כך סימן לבן שלי לגשת אליו. כשהילד הגיע, אמר לו הרב: "באמת קראתי לך, אבל לא יפה להתווכח כך עם אדם מבוגר". הרב המשיך ודיבר איתו למשך דקות ספורות, ואחר כך הבן חזר והתיישב לידי. שאלתי אותו: "מה אמר לך הרב?". הייתי מסוקרן מאוד לדעת, מה יש לרב לדבר עם ילד בן שבע, במיוחד שזאת הפעם הראשונה, שבה הוא רואה אותו. אבל בני לא השיב, ורק אמר בשפתיים חתומות: "בבוא היום תדע". לא הפצרתי בו למרות סקרנותי הגדולה.

     חלפו שנתיים מאותו מאורע, והנה בני קם בבוקר ואומר: "אבא, היום תיזהר מתאונה חזיתית!". ניסיתי להבין, על מה הילד מדבר, אבל הבנתי ממנו, שהוא מעדיף, שלא אוסיף לשאול. שמרתי את הדבר בליבי, וכך במהלך כל היום, תוך כדי נסיעה חשבתי על הדברים, אבל דבר לא קרה. בכל פעם שחלפה מולי מכונית, נכנסתי לדריכות מסוימת, אבל ב"ה, הכול היה בסדר גמור. חשבתי, כי כנראה חלם הוא חלום ולכן הזהיר אותי. אולם, חלומות שווא ידברו והסחתי את דעתי מכל העניין. בדרך לביתי,

     בסוף היום, יצאתי מחניה והנה מולי נוסע סמיטריילר במהירות גדולה. מיד נזכרתי, במה שאמר לי בני, נסעתי במהירות אחורה חזרה לתוך החניה וניצלתי בנס, כי משאית הענק הזאת כמעט שפשפה את הרכב שלי. מזל גדול היה לי, שהבן שלי הזהיר אותי ושמתי לב, כי אם לא הייתי חוזר במהירות לחניה, לא הייתי בין החיים

     היום.כשהגעתי הביתה סיפרתי לבני, מה שקרה, ושאלתי אותו, כיצד ידע להזהיר אותי. בני חייך ואמר: "זוכר את הפעם הראשונה שהגעתי איתך לבית המדרש של הרב? זוכר, שהוא קרא לי והמתיק איתי סוד? ובכן, הרב הזהיר אותי לשמור עליך, והלילה הוא בא אליי בחלום ואמר לי להזהיר אותך, כפי שהזהרתי".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר א' תמוז ה'תשע"ז

  אם יהודי נותן משלו גם לעניים, ודואג לכך שגם אנשים שאין בידם משגת לעשות את השבת, שגם הם לא יחסר להם כמובן עד היכן שידו משגת, הדבר מוכיח שההוצאות שלו על לבוש ומאכל לכבוד שבת הן לשם שמים.

     אם נשכיל לשמור את הכוונות שלנו טהורות מאינטרסים בזמן מחלוקת, נוכל להקשיב יותר, ללמוד יותר, וגם הצד השני יקשיב יותר. כך כולנו נשכיל, נצמח ונגדל וכמו כן תגדל הסבלנות, הסובלנות ותחושת האחדות בעם.

     אמרו חז"ל איזהו חכם - הרואה את הנולד, וממחלוקת לא יוצא שום דבר טוב רק שנאה ותחרות וכו' ולבסוף לא משיג מכל מה שרצה במחלוקת כלום ואדרבה מפסיד.

     התחייבות היא פעולה, לא מילה.

דעת תורה  . )ויאמר יהודה(

     מסופר על אישה עגונה שנחלקו חכמי התורה לגבי השאלה האם ניתן להתיר אותה מעגינותה או לא. הדעות היו חלוקות להלן סיפור המעשה:

     שני חברים, בני עיר גדולה, נהגו לצאת מחוץ לעיר ולהתפרנס במסחר באזורים מרוחקים.  פעם אחת יצאו לדרך ולא שבו ממנה. תקופה ארוכה לא נודע דבר על גורלם, ולבני משפחותיהם לא היה מושג האם יקיריהם חיים.  והנה, יום אחד חזר אחד האנשים, וסיפר את אשר עלה בגורלם: "יצאנו לדרך, כרגיל, אבל הפעם התנפלו עלינו שודדים, גזלו את מעט כספנו, ואותנו מכרו לעבדים.  נמכרנו לאדונים שכנים, שמינו אותי ואת חברי לרועים על עדריהם.  אותי הפקידו על עדר סוסים, וחברי היה לרועה צאן.  לעיתים רחוקות היינו נפגשים במרעה ובוכים על מר גורלנו.  לא הייתה לנו שום אפשרות להימלט, נראה היה שנגזר עלינו שנשאר שם עד יומנו האחרון . יום אחד חמקתי כדי לפגוש את חברי במקום המרעה שלו,  מצאתי אותו ללא הצאן, לבדו, מחוסר הכרה, הוא היה חבול ופצוע וקשור בחבלים.  הרטבתי את פניו במים והוא התעורר, השקיתי אותו במים צוננים עד שרוחו שבה אליו והוא התאושש. שאלתי אותו מה קרה.  הוא סיפר לי שלפני מספר ימים טרף זאב כבש מהצאן.  לבעל העדר היה שכן ערבי שהלשין עליו ובעל העדר הכה אותו ואיים שירצח אותו נפש אם הדבר יקרה שנית. "אתמול קרה הדבר שנית", בכה חברי.  השתדלתי לשמור על העדר בכל כוחי, אך הפעם תקפו את העדר שני זאבים. כאשר גירשתי את האחד, חטף השני כבשה ונמלט.  צעקתי וקראתי לאנשי הכפר שיבואו ויעזרו לי לרדוף אחר הזאב.  בעל העדר הגיע. הוא רתח מזעם והכה אותי עד שהתמוטטתי.  הוא אמר לי שהוא הולך לכפר להביא חרב ולהרוג אותי.  רציתי להתיר אותו מאיסוריו, אך הוא סירב. הוא אמר שלא נספיק להרחיק. הערבים ירדפו אחרינו ויהרגו את שנינו. הוא ביקש ממני שאבטיח לו שאביא אותו לקבר ישראל.  בלילה התגברתי וחזרתי למקום. מצאתי את גופתו הכפותה,  חסרת רוח חיים. קברתי אותו ומיררתי בבכי. מספר חודשים לאחר מכן, ניצלתי הזדמנות להימלט בחסדי השם והגעתי הלום."

     השאלה שהתעוררה הייתה בדבר מצבה של אשת החבר שנהרג. לכאורה, ברור היה שהיא התאלמנה, שהרי חברו של בעלה מעיד כי קבר אותו במו ידיו. למרות זאת, הסתפקו הרבנים והתלבטו, וחששו להתיר את האישה מעגינותה. יום אחד הגיע לעיר אורח נכבד מארץ ישראל: רבי יעקב שמשון משפיטובקה. לא עבר זמן רב מאז עלה לארץ ישראל, וכשראה את המצוקה הכלכלית ששוררת בקרב יהודי הארץ , נאות, למרות זקנותו וחולשתו, לצאת לחוץ לארץ כדי לאסוף תרומות להצלת היישוב בארץ. כך הגיע גם אל העיר הזו, שבה גרה העגונה. כשראו רבני העיר את האורח המפורסם בגדולתו ובצדקותו, החליטו להביא לפניו את דין העגונה.

     שמע רבי יעקב שמשון את הדברים, והעד חזר והשמיע באוזניו את סיפורו.  שאל רבי יעקב שמשון: "האם ראית את פניו כאשר קברת אותו?"  ענה העד: "את פניו לא ראיתי, כי הייתה זו שעת לילה, אבל אין לי ספק שהוא האיש, כי מצאתי את גופתו בדיוק במקום שבו השארתי אותו כמה שעות קודם לכן כשהוא כפות בחבלים".  ר' יעקב שמשון שקל בכובד ראש את העניין ולבסוף פסק: "אי אפשר להתיר את העגונה על סמך עדות זו.  הרי יתכן שחברו של העד נמלט, והעד קבר במקומו אדם אחר ". בני העיר קיבלו את פסק הדין ברגשות מעורבים. האפשרות שהעלה הרב נשמעה באוזניהם קלושה בעליל, והכל ריחמו על האישה שנידונה להישאר בעגינותה.

     חלפו שנים. יום אחד נפתחה דלת ביתה של העגונה, ובעלה ניצב בפתח. האישה נפלה ארצה מתעלפת מגודל ההתרגשות למראה בעלה שעליו התאבלה וחשבה שהוא נפטר.  הכל היו סקרנים לשמוע את סיפורו. וכן סיפר האיש: "שכבתי בשדה, מחכה למותי, והתפללתי לה' שיצילני. לפתע עבר שם אותו ערבי שהלשין לאדוני על הכבשה שנטרפה. כששאל מדוע אני כפות הבריק במוחי רעיון, שזוהי הזדמנות להשיב לו כגמולו.  סיפרתי לו שגיליתי סוד פנימי הקשור לבתו של אדוני, ועקב כך דרש ממני האדון לשאתה לאישה. סירבתי והסברתי לו כי יהודי אני והדבר אסור עלי. אדוני רתח מזעם על שדחיתי את הצעתו, הוא הכה אותי מכות רצח, ויצא לכפר להביא חרב , כשהוא אמר שיש לי עוד זמן להתחרט.  הערבי שמע את דברי. עיניו ניצתו, הוא הציע שנתחלף, וביקש שאספר לו את הסוד, ואז ייאלץ האדון לתת לו את בתו לאישה,  ואני אסכים, כמובן.  כך עשינו. הוא לבש את בגדי ואני את בגדיו, כפתתי אותו והמצאתי לו סוד כלשהו, אני עצמי נמלטתי, ובחסדי ה' איש לא רדף אחריי.  שנתיים ארכה דרכי עד שהצלחתי להגיע לכאן". הביטו האנשים בהשתאות זה בזה. הכל זכרו את דברי רבי יעקב שמשון משפיטובקה שהתגשמו בצורה כה מופלאה,  ומנעו מכשול נורא של התרת אשת איש לעולם.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ד' שבט ה'תשע"ז

אמרי שפר ד' שבט ה'תשע"ז

''בזכות נשים צדקניות נגאלו ממצרים''. מה פשר הדבר. רגילים לומר, שעם ישראל היה עתיד להיות משועבד ארבע מאות שנה, וזעק מתוקף השעבוד ונכמרו רחמי שמים. אבל איך אפשר לגאלם כעבר מאתים ועשר שנים בלבד, כחלף חצי הזמן? אמרו הנשים הצדקניות: ריבונו של עולם, תגאל אותם כעת, ואנו מתחייבות להשלים להם את שעבודם...

    בעל החידושי הרי"מ ז"ל היה אומר: כל העבודות והמצוות שאנו עושים בעולם הזה, אין אנו יודעים אם יש להן ערך וממשות, אם כשרות וטהורות הן כל צורכן ואם עשויות הן לשם שמים "עד בואנו שמה" עד אשר נבוא לעולם החשבון , רק אז יתברר לנו מה היה טיב העבודה שלנו בעולם הזה.

     גוי ומשומד לא נותנים לו קרבן פסח. ושואלים למה אנו אומרים בכל נדרי אנו מתירים להתפלל עם העבריינים, ובקרבן פסח לא משתתפים עימהם, ומתרצים כי ביום כיפור שגם העבריינים באים לצום, בוודאי צריכים לצרף אותם, אבל כשבא לאכול צליית קרבן פסח אי אפשר לצרף אותו.

     הצדיק רבי משה מ ללוב היה אומר: שלפיכך צווה ה' שישאלו מאת המצרים כלי כסף וכלי זהב, בכדי שיפחדו ישראל ללכת חזרה למצרים, מפני בעלי החובות...

איך קונים מצוות (דברים טובים – ויחי)

     אל אחת המכולות בשכונת הבוכרים נכנסה גבי אביגיל בן משה הי״ו- מתושבות השכונה. כבר משנכנסה הבחינה שמשהו חריג מתרחש. ריח עז של מחלוקת עמד באוויר! "גברת, את לא שילמת!" טען המוכר בנחרצות. מולו עמדה לקוחה, שטענה בכל תוקף: " כן שילמתי!". חילופי הדברים נשמעו ביניהם בלהט באוויר ובקול רם. גב' בן משה שמעה את הקולות, ובלא היסום פנתה אל המוכר: "אני חושבת שהיא כן שילמה!"  הודיעה נחרצות. תוך כדי הושיטה לעברו יד נחרצת , ובידה השנייה רמזה לו לעזוב את המסכנה לנפשה...  

     טיפש לא היה המוכר, והוא תיכף "השתכנע" מטענותיה.  מיד הסכים עימה, שכנראה הטעות עמו, ושילח את הלקוחה האומללה ל י חופשי '. כאשר יצאה הלקוחה,  פנתה גב' בן משה וביקשה לדעת: "על כמה כסף היה הוויכוח?". המוכר נקב בסכום והיא, להפתעתו הגדולה,  פתחה את ארנקה והחלה מוציאה שטרות בסכום הנדרש. המוכר, שעד לפני רגע זעק מרה שחייבים לו,  התנגד נחרצות לקבל ממנה כסף, שהיא לא חייבת לו. " את לא צריכה לשלם על הקניות שלה", נימק בהגיון.  כאשר המשיכה להתחנן בפניו, שיקבל את הכסף השיב,  שהוא מוכן למחול על כל הסכום, ולא לקבל אותו, לא מהלקוחה האמיתית ולא מהלקוחה המדומה. אבל שום דבר לא עזר לו. "בגללי פטרת את האישה מהחנות ללא תשלום - ואני זו שצריכה לשלם זאת! אתה לא אמור להפסיד מכך!" חתמה את הוויכוח, והוא הוכרח לקבל את הכסף.

     גב' בן משה ערכה את קניותיה, שילמה ויצאה מהחנות. לפעמים לוקח זמן רב, ולעיתים אף שנים למעגלים להיסגר, הפעם זה ארך הרבה פחות. לא חלפו דקות ארוכות והלקוחה הראשונה שבה לחנות המכולת.  פניה היו כבושות בקרקע, והיא התנצלה בקול נמוך: "טעיתי! באותו וויכוח שהיה לנו אכן צדקת - אני לא שילמתי", הודתה בביישנות. מסתבר, שהיא הכינה סכום כסף לבעל המכולת, ומכיוון שלא ראתה את הסכום בארנק- הייתה בטוחה שכבר העבירה אותו לבעל המכולת, ולמעשה הוא בלחץ הלקוחות אינו זוכר, שקיבל מידיה את הכסף. אולם כשחזרה לביתה, היא גילתה לתדהמתה את הסכום על השולחן, והתברר לה, שהיא שכחה לקחת את הכסף - ואכן מעולם לא העבירה לו את הכסף. מיד היא אצה לחנות לתקן את המעוות.  להפתעתה הגדולה המוכר לא הסכים לקבל את הכסף,  על אף העובדה שהיא באמת לא שילמה עבורו. הלקוחה לא הבינה מדוע והיא התעקשה שייקח. בעל המכולת לא רצה לספר לה, כי מישהי אחרת שילמה בעבורה,  ובסיכומו של דבר נטל בעל המכולת את הסכום והניחו אצלו כדי להחזירו לגב' בן משה.

     לימים הזדמנה שוב גב' בן משה לחנות, ובעל המכולת שמח לסיים את הפרשה באמצעות העברת הסכום לידיה. אך לתדהמתו היא סירבה לקחת את הכסף. הוא לא הבין, מה מניע אותה - הרי מדובר בכסף שלה! הוא קיבל את הנדרש. "מצוות לא מוכרים!!!" נימקה את סירובה. "אתה עוד צעיר", הוסיפה והסבירה לו, "עוד תלמד איך קונים מצוות"

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ד טבת ה'תשע"ז

אדם השותה כוס אחת של יין - מרגיש טוב. שתי כוסות - מתחיל להסתחרר. שלוש כוסות – נהיה שיכור, מקיא באמצע הרחוב עד שכולם צוחקים עליו.  כך עם ישראל: אם לוקחים מהם מעט מיסים - הכול בסדר, מעט יותר מן הרגיל - עדיין לא נורא, אבל אם סוחטים מהם ונוטלים מהם יותר מידי מיסים - מקבלים עונש כזה, כמו פרעה שלקח מהם מיסים ובסופו של דבר כל העולם כולו צוחק עליו עד היום הזה... )מתוך 'ומתוק האור' על הגדה של פסח הר' שלמה לוינשטיין שליט"א(

      אין מתפקיד האישה לדחוף את בעלה ללמוד: תפקידה הוא לעשות הכול כדי שיהיו לו התנאים הדרושים ללמוד ולהתעלות, ורק כך יצליח ויעשה חיל בלימודו.

      הבה נתחכמה לו )א, י(. ה"בית הלוי" זצ"ל אומר, אמרו חכמינו ז"ל )סוטה יא.( שלושה היו באותה עצה, בלעם שיעץ להשליכם ביאור נהרג, יתרו שברח זכה שמבני בניו ישבו בלשכת הגזית. איוב ששתק נידון בייסורים. כאשר שאלו לאיוב מדוע שתקת, ענה, וכי יכולתי להועיל אם הייתי צועק. אולם כאשר באו עליו ייסורים החל לצעוק.  שאלוהו, למה תצעק, זה בין כה לא יעזור. אך, כאשר כואב צועקים. אם כן מדוע לא צעקת על השלכת ילדי היהודים ליאור.

     וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים" יצר הרע מנסה להכשיל את האדם בשתי דרכים: " בחומר ובלבנים" – לעיתים הוא לעבר החומרנות )'בחומר'(,ולעיתים הוא מתחזה )'ובלבנים'(, כאילו כוונותיו טהורות ונקיות.

האמונה שהצמיחה ישועה (מתוק מדבש, הרב ברוך בוקרה שליט"א, גיליון 108)

     הרב חיים זאיד שליט"א היה צריך לנסוע למסור דרשה בבית ספר תיכון בנתניה, הוא יצא מביתו בבני ברק והמתין בתחנה לקו 613 . תוך כדי ההמתנה הוא מקבל טלפון מאדם שגר בבניין הסמוך לבניין שבו גרה אמו של הרב. 'הרב זאיד,  אתה חייב להגיע דחוף לבית של אמך, יש כאן אמבולנסים רבים מתחת לבניין וכולם צועקים זאיד, זאיד' מיד התקשרתי והזמנתי מונית, הנהג הגיע ובקשתי ממנו לנסוע לכתובתה של אמי. ליבי דפק וחשבתי על הגרוע מכל, בעודי דוהר עם המונית מתקשרת אלי אחותי ואומרת 'חיים, הגברת רבקה זיאת שגרה בשכנות לאימא נפטרה הבוקר וכעת ישנם הרבה אמבולנסים מתחת לבניין . ואז הבנתי כי הייתה טעות ואימא שלי ברוך ה' בסדר גמור,  מאידך כאב לי מאוד על השכנה, בחורה בת 25 בסך הכול שנפטרה בחטף באותו הבוקר.  כששמעתי זאת פניתי לנהג המונית ואמרתי לו 'תראה יקירי, אתה חייב לתפוס את קו 613 שיצא מבני ברק לנתניה' הנהג אכן נסע, הגענו לתחנה הבאה ושאלנו אנשים 'סליחה קו 613 עבר כבר?' 'כן, ממש לפני כמה שניות' אמרו האנשים. המשכנו בדהרה לתחנה הבאה וגם שם קיבלנו את אותה התשובה. הנהג החליט לנסוע בדרך עוקפת והגיע לתחנה האחרונה בבני ברק.  איך שהגענו ראינו איך האוטובוס יוצא מהתחנה ועולה על כביש 4 בדרך לנתניה. פניתי לנהג המונית ואמרתי לו 'תקשיב יקירי, אם כך אין ברירה תיקח אותי לנתניה בנסיעת 'ספיישל'... צא לדרך' הנהג, שלא היה נראה כיהודי שומר תורה ומצוות, מיד כששמע את שאמרתי זעק בהתרגשות 'יש א-לוקים, יש א-לוקים!'

'מה קרה?' נבהלתי 'מה כבר אמרתי?' 'תקשיב כבוד הרב, אני ממחר מתחיל להניח תפילין' 'מה כבר קרה?' שאלתי והנהג סיפר:

     'כבוד הרב, לא תאמין מה קרה... היום בבוקר הגעתי לתחנת המוניות המרכזית בבני ברק, כל הנהגים נעמדו בתור אחד אחרי השני, כשאני הייתי השלישי בתור, והסדרן החל לחלק לכל נהג לפי התור את הנסיעות שהתקבלו. נהג 1 לכתובת בצפון בני ברק, נהג 2 לרחוב רבי עקיבא...  ואז לפתע הסדרן מדלג על התור שלי ופונה לנהג מספר 4 'צא לפתח תקווה' 'מה קרה?' זעקתי 'סליחה, למה דילגת עלי? הרי הגיע תורי' התרגזתי מאוד, במיוחד כשמדובר בנסיעה לפתח תקווה שמכניסה יותר מאשר נסיעה עירונית, גם נהג 4 בעצמו לא הבין מה קרה. ואז אומר הסדרן 'סליחה, ככה החלטתי וזהו... אתה נהג 3 סע לכתובת פלונית בבני ברק שם מחכה לך הרב חיים זאיד...' ' באותו הרגע הרגשתי זעם עצום, רציתי לזעוק, להשתולל ולדבר לא יפה כלפי הסדרן, אבל לא יודע למה החלטתי שאני מבליג, כי הרי הכול כתוב מלמעלה ופרנסה כך תמיד אומרים זה משמים. ואכן העברתי על מידותיי ושתקתי למרות שבדרך כלל אני ממש לא כזה' '

     בדרכי אליך מודיע לי הסדרן בקשר, כי לאחר שאסיים את הנסיעה של הרב זאיד, הוא רוצה לפצות אותי בהזמנה של נסיעה שנתקבלה להחזיר קבוצת נוסעים מנתניה לבני ברק ב 'מחיר שמן '. 'נסעתי אליך, ואז הבנתי שאתה מבקש לנסוע נסיעה עירונית קטנה כאן בתוך בני ברק. והנה כעת אתה מודיע לי כי אני צריך להסיע אותך בנסיעת 'ספיישל' לנתניה...  נו תגיד לי זה לא מראה שיש א-לוקים?'  אני בטוח כי הקב"ה פשוט משלם לי במזומן על זה שהעברתי הבוקר על מידותיי והאמנתי שמה שעשה לי הסדרן - שדילג עלי ללא סיבה - זה בהשגחה פרטית מאת הא-לוקים.  ויתרתי ולא עשיתי בלאגן, האמנתי בקב"ה, והוא זיכה אותי בשתי נסיעות שיכניסו לי יומית יפה במיוחד. ' נו... תגיד אתה כבוד הרב, אם זה לא מראה שיש א-לוקים אז מה כן? אני ממחר מתחיל להניח תפילין ולחזור בתשובה...'

     אחים יקרים! אנחנו צריכים לדעת שכל מה שקורה לנו הן לטוב והן להיפך הכול מגיע אלינו בהשגחה פרטית מדויקת, ואילו שמסביבנו הם רק שליחים של הקב"ה. עלינו לומר תמיד בפינו כמו יוסף הצדיק בפרשה: ' ועתה, לא אתם שלחתם אותי הנה' – למצב שקרה לי – 'כי הא-לוקים' וכך נזכה לישועות אנו ובני ביתנו.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/