אמרי שפר ג' כסלו ה'תשע"ט

אין ספק שתמימות מעלה נשגבה היא, אבל אין לה ערך אצל הרמאים ...

     בפסוקים הללו מובאים שבע פעולות והם: ויצא, וילך, ויפגע, וילן, וייקח, וישם, וישכב. והפעולה השמינית היא ויחלום... והנה ה' ניצב עליו.  וזה בא ללמדנו (באר הפרשה) כי האדם בעולם הזה חושב שהוא זה שפועל בכל שבעים שנות חייו בעולם. הוא חושב שהוא יוצא, הולך, פוגע, לוקח וכו'...  אבל באחרית ימיו, לפני יציאת נשמתו, האדם מבין שהכול היה בסך הכול חלום ודמיון ואת הכול עשה הקב"ה.

     "וייקח מאבני המקום וישם מראשותיו", גם האבנים בבית צריכות להיות טהורות, האבנים - הצלחות והשולחן, זה האבן אשר שמתי מצבה יהיה בית א-לקים - האבנים הרהיטים הכול צריכים לשמש בית א-לקים.

     חלום הסולם מלמדנו על הקשר בין שמים לארץ. עלינו להיות מעורבים בין הבריות בחיים הארציים ועם זאת לעבוד על המידות ולנהוג בדרך התורה.

הצלה מפלאה (פניני עין חמד, עלון 706)

     להלן סיפור מופלא, המעובד מתוך 'אביהם של ישראל', ויש בו כדי ללמדנו על חשיבות העובדה, שהאדם יהיה מקושר לצדיק:

     "הנשמה שלי קשורה למרן הרב מרדכי אליהו זצ"ל. לכן הייתי רגיל להגיע אליו לבית המדרש וליהנות מזיוו למרות שמוצאי מבני עדות אשכנז. הקדושה והתורה הן כנראה מעל החילוקים הגלותיים הללו.

     כשבני הגיע לגיל שבע, הוא ביקש להצטרף אליי ולראות את פני הצדיק שתמיד אני מספר עליו בבית, ואני מצידי שמחתי לקחת אותו לראות את פני הרב. באנו למניין, שבו מתפלל הרב וישבנו בסוף בית המדרש. בסוף התפילה הרב הצביע על בני וסימן לו להתקרב אליו. הילד בן השבע התקרב לרב, והיה שם אדם מבוגר, שחשב ואולי קיווה, שהרב קורא לו. בדרכם לרב פנה המבוגר אל הבן שלי ואמר לו: "זוז, ילד, הרב קרא לי!". הבן התווכח איתו ואמר: "מה פתאום, הרב קרא לי". אבל, בכל זאת האדם המבוגר עקף אותו והגיע אל הרב.

     הרב דיבר עם אותו אדם למשך מספר דקות, בנחת, כאילו באמת התכוון לקרוא לו, ואחר כך סימן לבן שלי לגשת אליו. כשהילד הגיע, אמר לו הרב: "באמת קראתי לך, אבל לא יפה להתווכח כך עם אדם מבוגר". הרב המשיך ודיבר איתו למשך דקות ספורות, ואחר כך הבן חזר והתיישב לידי. שאלתי אותו: "מה אמר לך הרב?". הייתי מסוקרן מאוד לדעת, מה יש לרב לדבר עם ילד בן שבע, במיוחד שזאת הפעם הראשונה, שבה הוא רואה אותו. אבל בני לא השיב, ורק אמר בשפתיים חתומות: "בבוא היום תדע". לא הפצרתי בו למרות סקרנותי הגדולה.

     חלפו שנתיים מאותו מאורע, והנה בני קם בבוקר ואומר: "אבא, היום תיזהר מתאונה חזיתית!". ניסיתי להבין, על מה הילד מדבר, אבל הבנתי ממנו, שהוא מעדיף, שלא אוסיף לשאול. שמרתי את הדבר בליבי, וכך במהלך כל היום, תוך כדי נסיעה חשבתי על הדברים, אבל דבר לא קרה. בכל פעם שחלפה מולי מכונית, נכנסתי לדריכות מסוימת, אבל ב"ה, הכול היה בסדר גמור. חשבתי, כי כנראה חלם הוא חלום ולכן הזהיר אותי. אולם, חלומות שווא ידברו והסחתי את דעתי מכל העניין. בדרך לביתי,

     בסוף היום, יצאתי מחניה והנה מולי נוסע סמיטריילר במהירות גדולה. מיד נזכרתי, במה שאמר לי בני, נסעתי במהירות אחורה חזרה לתוך החניה וניצלתי בנס, כי משאית הענק הזאת כמעט שפשפה את הרכב שלי. מזל גדול היה לי, שהבן שלי הזהיר אותי ושמתי לב, כי אם לא הייתי חוזר במהירות לחניה, לא הייתי בין החיים

     היום.כשהגעתי הביתה סיפרתי לבני, מה שקרה, ושאלתי אותו, כיצד ידע להזהיר אותי. בני חייך ואמר: "זוכר את הפעם הראשונה שהגעתי איתך לבית המדרש של הרב? זוכר, שהוא קרא לי והמתיק איתי סוד? ובכן, הרב הזהיר אותי לשמור עליך, והלילה הוא בא אליי בחלום ואמר לי להזהיר אותך, כפי שהזהרתי".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

נקודה שבועית פרשת השבוע "ויצא" ה'תשע"ו

המודעות הגבוהה לכל נושאי יחסי עובד ומעביד בשנים האחרונות עולה כל הזמן.

וועדי עובדים, תקשורת שמרבה להתעסק בזה, דיונים ציבוריים ועוד רק מגבירים את העיסוק החשוב הזה ביחס של "בעל הבית" לעובדיו. 

בפרשת השבוע שלנו, פרשת "ויצא", אנו נפגשים עם הפועל הראשון, יעקב.

כאשר יעקב מגיע ופוגש את רחל ומתאהב בה ורוצה לשאת אותה לאישה הוא מסכם עם אביה, לבן, שיעבוד אצלו על מנת שזה ייתן לו להתחתן איתה. הוא ממש חותמים על חוזה של כמות הזמן שיעבוד ומה יעשה בעבודתו. 

אולם כבר לפני שיעקב "חותם" על חוזה ההעסקה הזה עם לבן, אנו נחשפים לרמה המוסרית הגבוהה שלו בענייני העבודה.

כשמגיע יעקב לחרן באמצע היום, הוא פוגש ברועי צאן שיושבים עם עדריהם סביב הבאר ואבן גלולה על פיה.

יעקב ניגש אליהם ופותח איתם בשיחה ארוכה: "ויאמר להם יעקב, אחי מאין אתם? ויאמרו, מחרן אנחנו, ויאמר להם, הידעתם את לבן בן נחור? ויאמרו, ידענו, ויאמר השלום לו? ויאמרו שלום, והנה רחל באה עם הצאן, ויאמר: הן עוד היום גדול,לא עת האסף המקנה השקו הצאן ולכו רעו".

המדרש אומר לנו על הפסוקים האלה שיעקב רואה אותם יושבים להם סתם ככה (רובצים בלשון המדרש) והם רוצים לאסוף את המקנה וללכת לביתם, אז הוא פונה אליהם ואומר שהיום עוד גדול, ואם הם שכירים אז הם לא סיימו את עבודתם, ואם הבהמות שלהם, שידעו שעדיין זה לא זמן לאסוף אותם.

על פניו מוזר לנו שיעקב בא בקריאה כזאת לאנשים שכלל הוא לא מכיר. שמטיף להם מוסר. שנותן להם ביקורת על עבודתם וזאת עוד אחרי שהם מצידם לא עונים לא תשובות ארוכות אלא קצרות סבלנות אליו.

למעשה יעקב לא חושש ליצור איתם קשיי תקשורת וחשוב לו להעיר להם על מוסר עבודתם.

למרות שהוא יכול להינזק באופן אישי מהמהלך הזה הוא כאדם לא יכול לסבול את הבטלה שלפניו באמצע היום. את יעקב מלווה תכונת יושר ונאמנות והיא טבועה באופיו והיא מתפרצת באחת שלפניו נגלה מחזה שכזה.

גם מעצמו כפועל יעקב דורש נאמנות מוחלטת. הוא לא עושה עבודתו רמייה והכול מתוך יושר וחובה אלוקית שספג עוד מבית סבו אברהם.

דווקא אז שמתגלה ליעקב ההתנכלויות של לבן אליו קשה לו לשאת אותם: "וייחר ליעקב...מה פשעי ומה חטאתי כי דלקת אחרי?.... הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני...ותחלף משכרתי עשרת מונים". 

הפסוקים האלה מראים עד כמה היה יעקב נאמן למעסיקו וכמה נזהר מלגזול אותו.

שתהיה לכולנו פרנסה טובה ושנדע ונשכיל ללמוד ממוסר עבודתו של יעקב אבינו.

שבת שלום ומבורך!

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

תודות : לצחי מיכאלי

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם