אמרי שפר ח' תשרי ה'תשע"ח

אם רואה ומבין האדם שאין עליו מליצה ישרה ח"ו, מה עצתו, ' מול', יעמוד עצמו כביכול לנוכח פני ד', מגיד פשע, ויאמר כל פשעו ויתוודה על כל חטאותיו בינו לבין קונו, ויאמר חטאתי עוויתי פשעתי, כזאת וכזאת עשיתי, ואתה ברחמיך סלח לנו, ואז בוודאי השם יתברך שהוא אב הרחמן יכפר ויסלח לו. ) ילקוט מאורי אור לר"ה בשם הרה"ק ממאקאריב זצוק"ל(

     החפץ חיים אומר שכשאדם מבקש סתום פיות משטיננו ומקטרגנו, שואלים למעלה מה עם הפה שלך, האם אתה שומר על פיך, אבל כשאדם נזהר על דיבורו אז יכולה להתקבל תפילתו.

     ה שפת אמת אומר למה מצווה לאכול בערב יום כיפור, כי בערב יום כיפור מצווה לפייס אחד את השני, והטבע שכשאדם צם הוא במתח ואין לו לב לשמוע לחברו, לפיכך אמרה התורה לאכול כדי שיהיה לו לב טוב למחול את חברו, כמו שכתוב אצל בועז ויאכל וייטב לבו.

     כתוב בזוהר שיש היכל ואוצר שפותחים אותו רק פעם אחת בשנה בזמן נעילה. האוצר הזה יש בו כל טוב שבעולם כפרה סליחה שפע וכל טוב, אם כן צריך להתחזק בנעילה מאד ויקבל השפע.

המחט שנעלמה (דברים טובים – שופטים)

     מלחמת יום הכיפורים.  בעשרות בתי כנסיות הופסקה תפילת היום הקדוש באזעקה מצמררת, כולם גויסו אל הקרב. המלחמה הייתה קשה מאות הרוגים ופצועים גבתה המלחמה הנוראית הזו. סיפורנו מתרחש במחנה צבאי ששהה במדבר בואכה מצרים, קבוצת לוחמים נלחמת כבר שלשה שבועות באזור, המראות לא הרפו לרגע כמו סרט בהילוך מהיר חלפו בראשו של אוריאל חייל שזה לא מכבר חגג את יום נישואיו ניגוני התזמורת התחלפו בקול רעמי התותחים, מי יכול להאמין כי שמחת החתונה תתחלף כה מהר בתוגת המוות, " ''טוב ללכת לבית האבל מלכת לבית המשתה" הדהד באוזניו המשפט בשעה שראה את חבריו לנשק עולים בסערה השמימה. מול הבזקי הפלאש של הצלם בחתונה התערבלו להם הבזקי הפגזים שנפלו סביבו, מעודו לא חשב שייטול חלק פעיל במלחמה, לא משחק כמו באימונים המפרכים...  אלא מלחמה ממש, דם אש ותימרות עשן, פצועים והרוגים חששות ופחדים. אוריאל עוד הספיק להיפרד מאשתו הטריה בחטף, הוא הבטיח לה שישמור על עצמו אין לו שום כיסוי להבטחה זו,  הטנק שלו נפגע מספר פעמים מהטילים של המצריים אך הוא ניצל בדרך נס. עתה חלפה התקופה הקשה והגיעו הימים המעודדים, התמונה השתנתה בשדה קרב הצבא המצרי חטף מכה קשה,  ובשדה הקרב חל מהפך בהתערבות ארה"ב ורוסיה חלה הפסקת האש, אורי מפקד הפלוגה הסתובב בין החיילים ועודד אותם הוא לא נתן להרפות בכוננות,  השקט מתעה כמו השקט שלפני המלחמה אמר לפיקודיו.

     אוריאל המתין לרדת הלילה וביקש ממנו שחרור הביתה למספר שעות. "אין סיכוי" אמר אורי בצמרת הפיקוד דורשים כוננות גבוהה ולא מאשרים שום שחרור. "אולי בכל זאת" ניסה אוריאל שוב, "כבר ארבעה ימים שיש שקט רק לומר שלום ולחזור אתה יודע אנחנו זוג טרי עכשיו נישאנו" "צר לי" השיב המ"פ "אין שחרורים חבל על הבקשה איש לא ישחרר אותך מכאן, אפילו הא-לוקים שאתה מאמין בו לא יוכל לתת לך חופשה." המשפט האחרון קומם את אוריאל אפילו שהיה החייל הדתי היחיד בפלוגה מעולם הנושא הדתי לא עלה על הפרק במלחמה, הוא החליט להשיב ואמר לאורי המ"פ "אתה אמנם המפקד כאן וזכותך למנוע ממני שחרור, אבל הא-לוקים שאני מאמין בו יכול הכול ואם הוא יחליט שאני יצא מכאן אז זה יקרה..." " אתה יכול לומר מה שאתה רוצה" אמר אורי. "אבל אני אומר לך שוב, כל עוד ואני המפקד כאן אין שחרור ואין חופשה" אמר ונעלם לתוך חשכת הלילה.

     למחרת נחת במחנה מסוק ועליו כמה קציני רפואה שבאו להדגים בפני החיילים אמצעי רפואה שונים פרי פיתוח מעבדות המחקר של ארה"ב,  ביניהם הייתה גם מחט עירוי זעירה האמורה להחליף את המחט הגדולה והמסורבלת ששירתה את החיילים עד כה בהכנסת העירוי לווריד, כולם התכנסו באוהל המ"פ וקצין הרפואה ביקש להדגים את אופן השימוש בה וקרא מי מתנדב? אני הרים אוריאל את ידו השרוול הורם המחט הוחדרה פנימה ואוריאל בקושי חש את הדקירה, הקצין הראה לחיילים את השימוש הוציא את המחט או לפחות חשב שכך עשה, וביקש לארוז ציוד. לפתע הוא החוויר... "היכן המחט?" שאל. הוא הסתכל ימינה שמאלה המחט לא נמצאה... בשבריר השנייה הוא קלט שכנראה היא נשארה בגופו של אוריאל והימצאותה בגופו עלולה לגרום לסכנת חיים ומוות.  אל תזוז" קרא לעברו. מיד קיבעו לו את היד,  אלונקה נשלפה במהירות ואוריאל הושכב עליה,  המסוק כבר הפעיל את המנועים מוכן להמראה.  ממש בכניסה לבטן המסוק עוד הספיק לאחל לו אורי המ"פ רפואה שלימה ושיחזור בשלום. המסוק התרומם והאווירה הייתה קשה, ביקור שהיה אמור להקל על הטיפול בלוחמים הפצועים הסתיים בשאלה של חיים ומות לאחד החיילים הטובים ביותר.

     המסוק הגביה טוס אורי עמד על הקרקע ועיניו מושפלות לארץ ואז הוא הבחין במשהו ולא האמין... להבי המסוק פיזרו את החול שהיה לרגליו והוא ראה משהו מבצבץ הייתה זו המחט... שאכן לא חדרה כלל וכלל לגופו של אוריאל. לימים כשחבש את ספסלי בית המדרש סיפר שאותם רגעים, שם על החול הזהוב בלב המדבר חוללו בו את התפנית ואז הודיתי למשפט שאוריאל אמר לי ביום האתמול "שאם הא-לוקים רוצה שאצא מכאן אף אחד לא יכול למנוע זאת ממנו.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

נקודה שבועית פרשת "כי תבוא" ה'תשע"ז

בפרשתנו, פרשת "כי תבוא", עומדים בני ישראל רגע לפני כניסה לארץ ישראל ומקבלים רשימת ברכות ולעומתן גם רשימת קללות למי שלא ישמור ויקיים את דברי התורה.

ידוע הוא שבספרי החסידות ממתיקים את הקללות והן נהפכות לברכות וכך גם היו עושים צדיקי הדור.

התורה רואה בקללה תוצאה שבאה בעקבות חטא ומתוך כך כדי יש אפשרות לבטל את הקללה בעזרת תשובה. 

פרשת "כי תבוא" במקרה או שלא במקרה נקראת תמיד באמצעו של חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, ימים בהם אנו עוסקים רבות בסליחה והרהורי תשובה רבים ומנסים להשיב את דרכנו לדרך הישר בכל תחום אפשרי.

בחגי הימים הנוראים, ראש השנה ויום כיפור, נאמר בתפילות "מפני חטאינו גלינו מארצנו" וקביעה זו היא למעשה שיקוף הקללה ומכאן ועד למציאת פיתרון המרחק קצר.

בדיוק כמו רופא שאומר לחולה אם תאכל מאכלים מסוימים תחלה, ברור לנו שבאמירת הרופא אין הוא מקלל אותו אלא כל רצונו למנוע מהאדם את המחלה ומודיע לו על התוצאות שיכולות להיות מאכילתן.

בדיוק על זה כותבת התורה בפרשתנו: "אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת, הכתובים בספר הזה" - זוהי למעשה ההמתקה של הקללות הקשות שבפרשה.

המתקה נוספת שיש לנו היא הקללה: "ובגויים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח", קללה זו מונעת אפשרות להיטמע בין הגויים ולהידמות להם, והיא שעמדה לנו בזמנים שונים בהיסטוריה לקיים את העם ולהחזיר אלינו גם עריקים שניסו לברוח מגורלם.

זו קללה שיש בתוכה ברכה גדולה, שהרי אילולא הקללה הזאת אחוזי ההתבוללות היו גבוהים עוד יותר מכפי שהם גבוהים גם ככה ולא היינו מגיעים לימנו כפי שאנו.

שנזכה להיות תמיד מבורכים ולא מקוללים!

שבת שלום ומבורך!

תודות : לצחי מיכאלי

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

ע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

אמרי שפר ד' שבט ה'תשע"ז

אמרי שפר ד' שבט ה'תשע"ז

''בזכות נשים צדקניות נגאלו ממצרים''. מה פשר הדבר. רגילים לומר, שעם ישראל היה עתיד להיות משועבד ארבע מאות שנה, וזעק מתוקף השעבוד ונכמרו רחמי שמים. אבל איך אפשר לגאלם כעבר מאתים ועשר שנים בלבד, כחלף חצי הזמן? אמרו הנשים הצדקניות: ריבונו של עולם, תגאל אותם כעת, ואנו מתחייבות להשלים להם את שעבודם...

    בעל החידושי הרי"מ ז"ל היה אומר: כל העבודות והמצוות שאנו עושים בעולם הזה, אין אנו יודעים אם יש להן ערך וממשות, אם כשרות וטהורות הן כל צורכן ואם עשויות הן לשם שמים "עד בואנו שמה" עד אשר נבוא לעולם החשבון , רק אז יתברר לנו מה היה טיב העבודה שלנו בעולם הזה.

     גוי ומשומד לא נותנים לו קרבן פסח. ושואלים למה אנו אומרים בכל נדרי אנו מתירים להתפלל עם העבריינים, ובקרבן פסח לא משתתפים עימהם, ומתרצים כי ביום כיפור שגם העבריינים באים לצום, בוודאי צריכים לצרף אותם, אבל כשבא לאכול צליית קרבן פסח אי אפשר לצרף אותו.

     הצדיק רבי משה מ ללוב היה אומר: שלפיכך צווה ה' שישאלו מאת המצרים כלי כסף וכלי זהב, בכדי שיפחדו ישראל ללכת חזרה למצרים, מפני בעלי החובות...

איך קונים מצוות (דברים טובים – ויחי)

     אל אחת המכולות בשכונת הבוכרים נכנסה גבי אביגיל בן משה הי״ו- מתושבות השכונה. כבר משנכנסה הבחינה שמשהו חריג מתרחש. ריח עז של מחלוקת עמד באוויר! "גברת, את לא שילמת!" טען המוכר בנחרצות. מולו עמדה לקוחה, שטענה בכל תוקף: " כן שילמתי!". חילופי הדברים נשמעו ביניהם בלהט באוויר ובקול רם. גב' בן משה שמעה את הקולות, ובלא היסום פנתה אל המוכר: "אני חושבת שהיא כן שילמה!"  הודיעה נחרצות. תוך כדי הושיטה לעברו יד נחרצת , ובידה השנייה רמזה לו לעזוב את המסכנה לנפשה...  

     טיפש לא היה המוכר, והוא תיכף "השתכנע" מטענותיה.  מיד הסכים עימה, שכנראה הטעות עמו, ושילח את הלקוחה האומללה ל י חופשי '. כאשר יצאה הלקוחה,  פנתה גב' בן משה וביקשה לדעת: "על כמה כסף היה הוויכוח?". המוכר נקב בסכום והיא, להפתעתו הגדולה,  פתחה את ארנקה והחלה מוציאה שטרות בסכום הנדרש. המוכר, שעד לפני רגע זעק מרה שחייבים לו,  התנגד נחרצות לקבל ממנה כסף, שהיא לא חייבת לו. " את לא צריכה לשלם על הקניות שלה", נימק בהגיון.  כאשר המשיכה להתחנן בפניו, שיקבל את הכסף השיב,  שהוא מוכן למחול על כל הסכום, ולא לקבל אותו, לא מהלקוחה האמיתית ולא מהלקוחה המדומה. אבל שום דבר לא עזר לו. "בגללי פטרת את האישה מהחנות ללא תשלום - ואני זו שצריכה לשלם זאת! אתה לא אמור להפסיד מכך!" חתמה את הוויכוח, והוא הוכרח לקבל את הכסף.

     גב' בן משה ערכה את קניותיה, שילמה ויצאה מהחנות. לפעמים לוקח זמן רב, ולעיתים אף שנים למעגלים להיסגר, הפעם זה ארך הרבה פחות. לא חלפו דקות ארוכות והלקוחה הראשונה שבה לחנות המכולת.  פניה היו כבושות בקרקע, והיא התנצלה בקול נמוך: "טעיתי! באותו וויכוח שהיה לנו אכן צדקת - אני לא שילמתי", הודתה בביישנות. מסתבר, שהיא הכינה סכום כסף לבעל המכולת, ומכיוון שלא ראתה את הסכום בארנק- הייתה בטוחה שכבר העבירה אותו לבעל המכולת, ולמעשה הוא בלחץ הלקוחות אינו זוכר, שקיבל מידיה את הכסף. אולם כשחזרה לביתה, היא גילתה לתדהמתה את הסכום על השולחן, והתברר לה, שהיא שכחה לקחת את הכסף - ואכן מעולם לא העבירה לו את הכסף. מיד היא אצה לחנות לתקן את המעוות.  להפתעתה הגדולה המוכר לא הסכים לקבל את הכסף,  על אף העובדה שהיא באמת לא שילמה עבורו. הלקוחה לא הבינה מדוע והיא התעקשה שייקח. בעל המכולת לא רצה לספר לה, כי מישהי אחרת שילמה בעבורה,  ובסיכומו של דבר נטל בעל המכולת את הסכום והניחו אצלו כדי להחזירו לגב' בן משה.

     לימים הזדמנה שוב גב' בן משה לחנות, ובעל המכולת שמח לסיים את הפרשה באמצעות העברת הסכום לידיה. אך לתדהמתו היא סירבה לקחת את הכסף. הוא לא הבין, מה מניע אותה - הרי מדובר בכסף שלה! הוא קיבל את הנדרש. "מצוות לא מוכרים!!!" נימקה את סירובה. "אתה עוד צעיר", הוסיפה והסבירה לו, "עוד תלמד איך קונים מצוות"

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"ח אלול ה'תשע"ו

 

בשם הרה"ק מקאצק זי"ע מובא, שפירש "לא עבדת את ד' אלוקיך – בשמחה". שעשית את העבירות בשמחה עם גישמאק, וזה העוון החמור.

    הכתיבה והחתימה של ראש השנה ויום כיפור, מתחיל מיום ראשון סליחות. (הרה"ק מסטרעליסק(

     העיקרון הפיזיקאלי של כוח התגובה מלמדנו: אם גוף אחד פועל על גוף שני בכוח - פועל השני על הראשון, באותו כוח ובכוון שונה. למשל, כשמכווצים קפיץ כלפי מטה - נגרם לחץ ותנופה כלפי מעלה. נמצא שדווקא תהליך הירידה, הוא המחיש והמאיץ, בסופו של דבר, את תנופת העלייה. כך שנו חז"ל במדרש (שמות רבה לא, ג) "גלגל הוא חוזר בעולם. לא מי שהוא עשיר היום - עשיר למחר, ולא מי שהוא עני היום - עני למחר..." "מתוך כעס - רצון, מתוך רוגז - רחמים, מתוך צרה - רווחה.. מתוך נפילה - קימה, שנאמר 'כי אשב בחשך ה' אור לי'. ודרשו על כך חז"ל (מדרש תהלים) "אלמלא נפלתי - לא קמתי. ואלמלא ישבתי בחשך - לא היה ה' אור לי".

     ישנו סיפור פלאי בירושלמי (מסכת תרומות מד, ב) שיהודי אחד הזמין את הרב לאכול אצלו סעודה. בהגיע הרב לסעודה הופתע מאוד לראות שאת מי בחר היהודי להושיב על יד הרב? לא פחות ולא יותר מאשר את... כלבו! הרב,  שכמובן הרגיש מאוד מבוזה פנה אל היהודי ושאל אותו: וכי הזמנת אותי כדי לביישני? ענה לו היהודי: שהרב יבין אותי, כלב זה, אינו "סתם כלב"... מה הכוונה? מספר היהודי לרב: "אשתי נשארה בבית לבדה ובאו נכרים לתופסה,  והכלב התנפל עליהם פצע אותם והבריח אותם, ובכך ניצלה. וכעת אני משלם "הכרת הטוב" לכלב, ומכבדו לשבת ע"י הרב. ע"כ

"והַּיָתֹום והָאַלמָנָה אֲשֶר ּבִשעָרֶיָך" (דברים י"ד, כ"ט(  )אדרבה תן בליבנו(

     את המעשה הבא, שאירע לפני כמה עשרות שנים באירופה, סיפר רבי אשר דרוק:   

     היו שני ילדים שלמדו יחד בחידר. לאחד קראו יענקל'ה ולשני קראו יוסי [אין אלו שמותיהם האמתיים, רק לצורך הסיפור]. בגיל צעיר התייתם יוסי, התייתם מאביו, לא עלינו. יום אחד צועד יענקל'ה ברחוב, ובאמצע הדרך מי מגיע מולו? חברו יוסי עם אמו האלמנה. בזמנם, נעלים חדשות היו מצרך יקר שקנו אותו פעם בכמה שנים. לכבוד פסח היו קונים מתנה לילד – נעלים חדשות. היתה זו מתנה הרבה יותר גדולה מאופנים בימינו!  ובכן, יוסי היתום רואה שלחברו, יענקל'ה, יש נעלים חדשות באמצע החורף. התחיל יוסי לבכות לאמו האלמנה: " אמא, גם אני רוצה נעלים חדשות!..." הנעלים שלו קרועות ובלויות, מחוררות מכל הכוונים. אמו האלמנה,  שמצבה הכלכלי היה קשה, אמרה לבנה: "יוסי, אין לי עכשיו בשום אופן כסף לקנות נעלים. אולי עוד כמה חודשים, לקראת הפסח, אעשה מאמץ ואוכל לרכוש עבורך זוג נעלים". אבל יוסי מתעקש: " לא, אני רוצה נעלים חדשות עכשיו! הנה תראי, אמא, נכנסים לי מים לתוך הנעלים".יענקל'ה, שהיה ילד מאד רחום, ראה שיוסי היתום כל כך בוכה. פנה אליו ואמר: "יוסי, קח את הנעלים שלי". אמא של יוסי לא הסכימה. "מה פתאום תביא לו את הנעלים שלך?!" אבל כידוע לכולם, כשילדים מחליטים משהו – אי אפשר להזיז אותם מההחלטה... ובכן, יענקל'ה הוריד את הנעלים ונתנם ליוסי, ויוסי נתן לו את שלו. פעם לא היו מודדים את הנעלים אם הן מתאימות או לא. מכניסים את הרגלים והולכים... יוסי היה שמח וטוב לב. יענקל'ה נתן לו את הנעלים החדשות שלו. אמו נסתה למחות, אך הם כבר נעלו כל אחד את נעלי השני והסתלקו מן המקום בצהלה.  

     לאחר תקופה חלתה אמו האלמנה של יוסי רח"ל ונפטרה. יוסי נהיה יתום מאבא ואמא. יענקל'ה כל כך ריחם עליו. הוא בא הביתה ואמר לאביו: "יוסי, החבר שלי, נפטרו לו שני ההורים, אני רוצה להביא אותו אלינו הביתה". אולם אבא של יענקל'ה סרב. היתה להם דירת חדר והרבה ילדים. "מצטער, אך הדבר בלתי אפשרי", אמר האבא, "גם אם אני רוצה אין לנו מקום". "אבא, אתה מוכרח!" התחנן יענקל'ה, אך האב בשלו.  למחרת, מחכים ליענקל'ה שיחזור מהחידר, לא מגיע. השעה כבר חמש , שש, שבע, שמונה בערב – ויוסי לא מגיע. התחילו לחפש. בתשע וחצי בלילה מצאו את יענקל'ה ויוסי באיזה בית כנסת, שוכבים על ספסל אחורי וישנים. התברר כי יענקל'ה כל כך ריחם על החבר שלו, יוסי היתום, שהוא אמר לו: "אני לא עוזב אותך, בוא ונישן ביחד בבית כנסת". אביו של יענקל'ה העיר אותם, ולקח את שניהם הביתה.  אחרי יומיים-שלושה פרצה מלחמת העולם השניה, וכל אחד ברח למקום אחר.

     אחרי גלגולים רבים הגיע יענקל'ה לארץ ישראל, ואילו יוסי היתום התגלגל והגיע לארצות הברית. עברו שנים מאז. יענקל'ה, שכבר נקרא ר' יעקב, נעשה אברך והתגורר בירושלים עיר הקודש. הוא אירס את הבת הגדולה שלו בשעה טובה ומוצלחת ולא ידע מהיכן ישלם אפילו פרוטה לחתונה. היה זה בדיוק תשעה באב, כמה שנים אחרי ששחררו את הכותל. הוא אמר לאשתו: "אני הולך להתפלל בכותל המערבי, מקום שלא זזה שכינה משם". אמרה לו אשתו: "יענקל'ה, כל כך חם, ואתה צם..." אמר לה: "אף על פי כן". הלך לכותל,  התפלל ואמר קינות. אחרי שסיים נעמד ליד הכותל להתפלל מעט.  הוא שם לב שאיזה יהודי אמריקאי מסתכל עליו, והדבר הפריע לו מעט.  אמר ר' יעקב לעצמו: "אולי אני סתם מדמיין". עזב את מקומו ועבר למקום יותר מרוחק בכותל, להתפלל שם. לא חולפות שתי דקות והאמריקאי שוב עוקב אחריו... הוא לא יכול יותר להתאפק, הסתובב אליו ושאל: "ר' איד, אתה רוצה משהו ממני?" " אמור לי", שאל האמריקאי, "קוראים לך יעקנל'ה?" " כן, אני יעקב". "אתה היית בילדותך בפולין?" "כן". הוציא האמריקאי מכיסו חבילה של עשרת אלפים דולר [בזמנם זה היה כמו לפחות מאה חמישים אלף דולר היום] ואמר לו בבכיות: "זה בשביל הנעלים שנתת לי כשהייתי יתום ורציתי נעלים" . יענקל'ה היה בהלם מוחלט. ויוסי מצדו המשיך להתלהב, הלך לקרוא לאשתו: "בואי אתי. את זוכרת שסיפרתי לך שהיה ילד שריחם עלי, ולקח אותי לאיזה בית כנסת לישון ביחד? הנה, זה הוא" . היהודי האמריקאי הזה חתן לו את כל ילדיו בכבוד. הקב"ה הראה כאן עין בעין ש"אלו דברים שאדם אוכל פרותיהם בעולם הזה". הוא עשה חסד עם חברו כשהם היו ילדים – וחברו השיב לו בכפל כפלים כשנזקק הוא לעזרתו.  על עזרה לזולת, על עניינים שבין אדם לחברו – משלם הקב"ה שכר,  גם כאן, בעולם הזה. 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ט"ו אדר ה'תשע"ה

כולם רוצים לשנות את העולם, אבל אף אחד לא רוצה לשנות את עצמו. כולנו שואפים להתקדם ולהצטיין. אפשר להגיע לכך, אולם יש להשקיע זמן ועבודה קשה על מנת לקצור הישגים. כחום היום. היצה"ר נתן לאאע"ה את כל התירוצים, שהוא יום שלישי למילתו, אתמול עשית חסד ומחר תעשה חסד ולמה דווקא עכשיו בוער לך לעשות חסד, וע"ז ענה לו אברהם שכל יום הוא בפני עצמו ומה יהיה עם עבודת השי"ת של היום, וז"ש כחום היום שהיה בוער בו לקיים את החסד של היום. (הרה"צ מסקולען זצוק"ל) כי ביום הזה יכפר עליכם לפני ה'. ר' ישראל סלנטער אומר אם היה יום כיפור אפילו פעם בשבעים שנה היינו צריכים להיות מאושרים, על אחת כמה וכמה שהוא בכל שנה. כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו'. אחרי כל הניסיונות לא מצא הקב"ה במה לשבח את אאע"ה אלא בזה שהוא יצווה את בניו אחריו, להורות כי המגדל את בניו בדרך התורה והיראה, חביב לפני הקב"ה יותר מכל הניסיונות והמסי"נ על קידוש ד'. (הרה"צ רבי שלמה חנוך מראדומסק הי"ד) כי מי "ששונא את עצמו וגם אחרים" לא יפנה את רשעותו כלפי עצמו. כי אם יעשה כן, כי אז ימציאו לו מקום בבית חולים לחולי רוח, אם לא בקבר. השונא את עצמו עושה את אשר ביכולתו למצוא את קרבנותיו ויוציא את שנאתו על אחרים. "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו, וחדלת מעזוב לו"... (כג ה) - הבעש"ט הקדוש פירש פסוק זה במשמעות רוחנית: 'כי תראה חמור' - כאשר תתבונן היטב ב'חמור' - הגוף החומרי, הגשמי שלך, תגלה שהוא 'שונאך' - הוא שונא את הנשמה האלוקית ומתנגד לרוחניות, והוא גם 'רובץ תחת משאו' - 'משא' המצוות נחשב בעיניו כבד מנשוא, שמא תאמר: 'וחדלת מעזוב לו' - להפסיק לעזור לגוף, ואולי אף לשברו בתעניות ובסיגופים ?! אומרת התורה: 'עזוב תעזו עמו' - יש לעזור לגוף ולא לשברו, התשובה עצמה יכולה להיעשות עם הגוף ולא על ידי שבירתו, וזאת עבודת התשובה - מתוך שמחה ובריאות, בבחינת 'עבדו את ה' בשמחה'. ('שולחן השבת', שיחות הרבי מליובאוויטש זצוק"ל) ביקורת פתע (על־פי 'והיו מספרים') בהלה גדולה אפפה את העיירה ויז'ניציה שברומניה. "הרוסים באים!", נשמעו הקריאות מכל עבר. השנה היא ת"ש. ברית־המועצות תבעה מרומניה את השליטה בחבלי הארץ בסרביה ובוקובינה, שלטענתה היו שייכים לה לפני מלחמת העולם הראשונה. לרומניה לא הייתה ברירה אלא להיכנע לדרישה. בעבור היהודים, תושבי האזורים האלה, זו הייתה בשורה מרה. הכול ידעו על רדיפת היהדות בברית־ המועצות, והם מיהרו לעזוב את בתיהם ולברוח לתוככי רומניה. בין הנמלטים היה גם רבי אליעזר מוויז'ניץ, ה'דמשק אליעזר'. הוא שם את פעמיו לעבר העיר טמישבר, והתקבל בה בכבוד ובהערצה. אלא שהשמחה הייתה מוקדמת מדיי. באותה עת קמה ברומניה התנועה הנאצית. האווירה הורעלה בשנאת ישראל. פקידי שלטון רבים ביקשו להרע ליהודים. יום אחד הגיעו גם אל רבי אליעזר מוויז'ניץ. הרבי הואשם — לא פחות — בריגול. מאחר שבא מאזור הנתון לשליטת רוסיה, ודאי מרגל הוא. כל הניסיונות להכחיש את ההאשמה המגוחכת נפלו על אוזניים ערלות. השלטונות החליטו לגרש את הצדיק לכפר קימפל שבהרי הקרפטים. החסידים נחרדו. זה היה מקום נידח, שתושביו איכרים גסים. שום יהודי לא התגורר בו. כיצד ישרוד שם הצדיק? עשו החסידים כל שבכוחם כדי להעביר את רוע הגזרה — לשווא. הגיע יום הגירוש. אל ביתו של רבי אליעזר בא שוטר חמוש כדי ללוותו במסעו הארוך. מקורביו לא אמרו נואש, ובטרם נפרדו ממנו טלפנו לראש הקהילה היהודית בעיר דֶוָוה, שבה הייתה הרכבת אמורה לעצור לזמן מה. "אעשה כל שביכולתי לסייע לרבי", הבטיח ראש הקהילה. בדווה פעל מרכז רפואי ממשלתי, שמנהלו היה נוצרי ושמו ד"ר קאבה. הלה היה מיודד עם ראש הקהילה היהודית, והאחרון ביקש את עזרתו. כששמע הרופא שמדובר ברדיפה של אדם קדוש, ניאות להירתם למשימה. מוחו הגה תכנית מבריקה... הרכבת נעצרה. אל קרונו של רבי אליעזר עלו שלושה אנשים. כשפגשו את השוטר המלווה הניחו בכף ידו סכום כסף. "אינני יכול לשחררו", לחש השוטר. "לא ביקשנו זאת ממך", השיבו לו השלושה. הם ניגשו אל רבי אליעזר, תפסוהו בזריזות והפילוהו ארצה. "הצילו! אדם התעלף!", החלו לצעוק. מהומה קמה בקרון. 'במקרה' חנה אמבולנס ליד התחנה. הצוות שבו מיהר לעבר הקרון. הרופא הבכיר שטיפל ברב היה מנהל המרכז הרפואי. הוא מיהר להכין לרבי טופס אשפוז, ומסרו לידי השוטר המלווה. בתוך דקות כבר שּוכן הרבי בחדרו שבמרכז הרפואי. השמועה על הרבי הגדול המאושפז בעיר פשטה בקרב התושבים היהודים. רבים באו להתברך מפי הצדיק. אולם לפתע אחזה חרדה את צוות המרכז הרפואי. הם נתבשרו כי פרופסור מטעם משרד הבריאות בדרכו למקום לביקורת פתע. הד"ר קאבה נבהל. הפרופסור נודע כאדם קפדן, השופט בחומרה כל ליקוי. מנהלי מרכזים רפואיים רבים שילמו במשרתם בעקבות ביקורות שלו. יום קודם לכן ערך ביקורת בעיר אחרת, מצא כשלים קלים, אך חולל מהומה רבתי והורה לעצור את מנהל המרכז הרפואי. הד"ר קאבה ידע כי שהייתו של הצדיק במקום תעמוד לו לרועץ, שכן בביקורת יתגלה שהחולה אינו סובל משום מחלה. רק אחרי מסכת תחנונים והפצרות ניאות להסתכן ולהשאיר את הרבי בחסותו. משלחת הביקורת הממשלתית הגיעה. כל החששות התאמתו. הפרופסור העצים כל ליקוי לממדים חמורים והשתלח בכעס בד"ר קאבה ובצוותו. נראה היה כי החליט מראש להפליל את המרכז הרפואי. ד"ר קאבה כבר התחרט עמוקות על שהסכים להשאיר את הצדיק. היה ברור לו איך יגיב המבקר כשיראה את הרבי המתחזה לחולה. הפרופסור נכנס לחדרו של הרבי, העיף מבט לעבר החולה, ולפתע קפא על עמדו. כעבור רגע ניתק ממלוויו ורץ אל הצדיק, כשהוא מחבקו ונופל על צווארו בהתרגשות. סבר פניו השתנה באחת, והוא שוחח עם הרבי בשמחה גלויה, כאילו היה מכר ותיק. רק כעבור זמן רב נפרד מהצדיק, כשהוא פונה אל הד"ר קאבה ומבקשו להעניק לרבי את מלוא היחס שהוא ראוי לו. מאותו רגע חל מפנה בהתנהגותו. הוא כבר לא נראה חורש רע, אלא היה מחויך וקשוב. סיכום הביקור היה חיובי, והפרופסור שיבח את המקום ואת מנהלו. באווירה הידידותית שנוצרה תהה הד"ר לפשר יחסו לרבי. "בילדותי", סיפר הפרופסור, "הייתי ילד מופרע. לא למדתי בבית הספר, אלא עסקתי בתגרות ובמעשי קונדס. יום אחד לקחני אבי לעיירה ויז'ניציה, אל הרבי הנמצא כאן, שיברכני. הרבי שאלני באיזה מקצוע רצוני לעסוק בבגרותי. עניתי לרבי שאיני חפץ ללמוד מקצוע. "הרבי דיבר על ליבי. השבתי שאין בי סבלנות להשקיע בלימודים. הרבי ענה: 'אם תבטיח לי שלעולם לא תפגע ביהודי — אמליץ לך ללמוד רפואה ומבטיחך אני שתצליח בלימודיך'. וכך היה... ובכן, האם לא אעשה למען הרבי כל שביכולתי ?... הכל לטובה (אפריון לשלמה, גליון 111) סח הגאון ר' שמשון פינקוס זצ"ל: מעשה נורא שמעתי על קבוצה של ארבע מאות יהודים, שהיו אזרחים גרמניים ונתגלגלו בשנות המלחמה לאנגליה. הבריטים לא יכלו להחזיק בתוכם פליטים גרמנים, החשודים כמרגלים בזמן המלחמה, ולכן אספו את כל הקבוצה ושלחו אותם באניית מסחר לגירוש באוסטרליה. רשעים אלו שחררו אסירים ופושעים מבתי כלא, כדי שישמשו כמלחים על האנייה. אך יצוא יצאה האנייה מהנמל באנגליה, והתחילו המלחים להתעלל בקבוצת היהודים. גנבו מהם את מזוודותיהם ובזזו לעצמם כרצונם. את הנותר השליכו באכזריות למצולות ים... הצער ועגמת הנפש על איבוד החפצים, המזכרות והמכתבים האישיים היו גדולים מאוד. "מה זה עשה השם לנו"? כך הגיעו הפליטים בעירום ובחוסר כל, עד שלבסוף התאקלמו באוסטרליה. והנה, לפני מספר שנים, עשרות שנים לאחר הגירוש ההוא, מצא יהודי אחד יומן של קצין גרמני ששירת בשנות המלחמה בצוללת. באחד הפרקים המתארים את שנות המלחמה הוא כתב על אניית מסחר בריטית שנקלטה ברדאר של הצוללת. הפלגה ללא ליווי צבאי הייתה נחשבת בזמן ההוא כהתאבדות. ביומן נכתב כי ניתנה הוראה לירות על האנייה. אך לא היה ברור אם אכן היריות פגעו במטרה. כיוון שנקלט ברדאר שמזוודות וחפצים פזורים סביב האנייה, נשלחה סירה למשות אותם מן המים. בבדיקה גילו מכתבים בגרמנית של אזרחים גרמניים. רושם הקצין: שמחנו שלא פגענו באנייה עם גרמנים כמותנו. בהוראה שקיבלנו מהפירר בעצמו (היטלר ימ"ש), הופקדנו ללוות את האנייה עד לאוסטרליה בכדי להגן עליה מפני תוקפים בריטים אפשריים... לאחר שנוסעי האנייה ירדו והיא חזרה לאנגליה, זיהו הגרמנים שהיא שייכת לאנגלים ופוצצו אותה... הבה נתבונן בעומק המעשה 40 שנה יהודים בכו והצטערו על אבדן המזכרות והמכתבים האישיים. אולי אפילו התמרמרו על מדת הדין שפגעה בהם. והנה מתברר למפרע גודל החסד שעשה השי"ת עמם. הנסים מתרחשים סביבנו, אך לא תמיד אנחנו רואים אותם. חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/