אמרי שפר כ"ח אב ה'תשע"ח

 אסור לנו לקמץ ולהתחשבן בעת שקיים סיכוי, ולו מזערי ביותר,  שיקירינו ילמדו או יתפללו טוב יותר הודות להוצאה של רכישת ספרי קודש חדשים להתנאות לפניו במצווות.

    "את הברכה אשר תשמעו... והקללה אם לא תשמעו" (דברים יא,כ"ז-כ"ח). בברכה נאמר "אשר", לשון ודאי, ואילו בקללה נאמר "אם" – לשון ספק. כי הברכה ודאי שתתקיים, שכן באחרית הימים ישובו בני ישראל אל ה' וישמעו למצוותיו; אבל הקללה נאמרה בלשון ספק, כי הלוואי שלא יחטאו ולא תתקיים בהם קללה כלל. (פנים יפות)

     חכמה – זה לדעת את הצעד הבא. כשרון – זה לדעת איך לעשות אותו. וגדולה – זה פשוט לעשות אותו.

כאשר אני שומע את קול השמש הקורא לסליחות, מצלצלים באוזניי קול שקשוק קופת הצדקה, והקריאה צדקה תציל ממוות" (רבי ישראל מווילדניק)

דמעה של יתום (הרב שלמה לווינשטיין שליט"א)

     את המעשה המופלא הבא שמעתי מרבי ראובן קרלנשטיין זצ"ל , שסיפרו בשם נין של החפץ חיים:

     למרן החפץ חיים היה חתן, רבי צבי [הירש[  לוינסון, אשר נפטר בגיל צעיר, והיה היה אדם גדול עד למאוד, עד כדי כך , שכשנפטר, רעייתו, בתו של החפץ חיים,  באה לפני אביה הגדול וטענה: "אבא, מכל הנבראים שישנם בעולם, לא מצא הקדוש ברוך הוא רק את בעלי?", אמר לה החפץ חיים: "וכי מה רצית, שבמקום זה ייקח הקדוש ברוך הוא שליש מהעולם?!" כה גדול היה האיש!

     לרבי צבי לוינסון הייתה אחות חילונית. יום אחד קרה אסון: היא ובעלה, שניהם נפטרו והשאירו אחריהם ילד יתום בן עשר.  נסע רבי צבי לבית אחותו, שם פגש את אחיינו האומלל. ארז את חפציו, כל מה שהיה בחדרו, ולקח אותו עמו הביתה,  לראדין. בבית יחד לו חדר, וסידר אותו עבורו בדיוק כמו החדר שהיה לו בביתו.  הבעיה, שהילד לא היה רגיל ללמוד תורה.  ומתוך שעמום, היה יושב ובוכה כל הזמן.  אמר רבי צבי: אין ברירה, נדאג ללמדו את אותם מקצועות שהיה רגיל ללמוד, ושכר עבורו מורה ללמוד השפה הרוסית.  מי שקרא מעט ספרים על התקופה ההיא,  יודע שאצל החפץ חיים, לימוד רוסית היה חמור מאד. הוא נלחם נגד זה רבות! והנה כאן חתנו, רבי צבי לוינסון, לוקח אליו הביתה מורה ללמד רוסית את הילד הזה!  באו אנשי העירה אל החפץ חיים והרימו קול צעקה: לימוד רוסית בביתו של גדול הדור! היתכן?!  אמר להם החפץ חיים: "רבי צבי הוא אדם גדול, והוא יודע מה שהוא עושה", ובזה נגמר הדיון.

     עברו שנים, הילד גדל, עזב את ראדין והתגייס לצבא הרוסי. לאחר כמה שנים,  ביום בהיר אחד, הוא מגיע לעירה, לבוש מדים ועטור מדליות ודרגות. התברר שהילד הקטן התבגר ונעשה קצין בכיר בצבא הרוסי.  הוא ניגש ישירות לבית האלמנה, הרבנית לוינסון [בעלה כבר נפטר], ישב ושוחח איתה כשעתיים, ובסיומן קם והלך. אף אחד לא ידע מה הייתה מטרת בואו ועל מה נסבה השיחה.  חלפו שנים וכל בני משפחתו של החפץ חיים נפטרו. נשארה רק הרבנית פייגא זקס, אשר הגיעה לאמריקה.

     בחתונת אחד מצאצאיה, נכנס לפתע לאולם אדם שהיה נראה כמו גוי, והתחיל לצעוק: "היכן פייגא" [זו הייתה הרבנית[.  היא נגשה אליו ושאלה: "במה אוכל לעזור לך?"  אמר לה: "אני הוא הבחור שגדלתי אצל רבי צבי". "הו, יופי שבאת", שמחה הרבנית, "בוא תשב איתנו". ואז הוא סיפר לה את כל סיפור המעשה: " דעי לך", כך הוא אמר, "באותו לילה שהיו האנשים אצל החפץ חיים וצעקו על כך שרבי צבי לוינסון לוקח מורה לרוסית, והחפץ חיים דחה אותם, ואמר שרבי צבי אדם גדול הוא, באותו לילה בא החפץ חיים לביתו של רבי צבי ואמר לו: "יודע אני בך שהנך אדם גדול. לכן אין לי שום טענות כלפיך. אלא ש 'תורה היא וללמוד אני צריך'.  תסביר לי בבקשה: איך קרה הדבר שלקחת מורה לרוסית ?". נענה רבי צבי ואמר: "הילד הזה הוא יתום מאבא ואימא, לא מפסיק אפילו רגע לבכות.  ואני יושב וחושב, איך יכול אני לעשות לו שיהיה לו טוב יותר כדי שיבכה פחות. לכן לקחתי לו מורה לרוסית, וזה באמת עוזר שהוא בוכה פחות".  אמר לו החפץ חיים: "אתה צודק". "אני", כך מספר אותו רוסי לרבנית, "שמעתי את השיחה הזאת של החפץ חיים עם רבי צבי, שמעתי איך יושבים שני גדולי הדור ודנים כיצד ניתן למנוע דמעה מיתום , והדברים חדרו עמוק בתוך ליבי.”

     עברו שנים, התגייסתי לצבא, ושם עמדתי בפני ניסיונות קשים, אבל היו שני דברים ששמרתי עליהם במסירות נפש: לא חיללתי שבת, ולא הסכמתי בשום אופן להתחתן עם גויה. " עד שפעם אחת העמדתי בניסיון נורא.  הייתה גויה אחת שרציתי להתחתן איתה,  אך ידעתי שאם אתחתן איתה, אנתק את עצמי מעם ישראל. ואז חשבתי לעצמי: עם שכזה, ששני הגדולים שלו מסוגלים לשבת ולדון איך למנוע כמה דמעות מיתום – עם כזה לא עוזבים ברגע. צריכים על זה שיקול דעת גדול!  החלטתי שלפני שאעשה את הצעד המכריע הזה, אלך להתייעץ. ועם מי יש להתייעץ, מי יש לי בעולם? הרבנית לוינסון!  הגעתי לראדין, ישבתי עם הרבנית וספרתי לה את סיפורי, והיא שכנעה אותי בכל כוחה לא לעשות זאת. היא אמרה לי: "היום נראה לך שיהיה לך טוב עם הגויה, אך דע לך: ביום שלא תמצא חן בעיניה במשהו הקטן ביותר, היא תירק עליך ותצעק שאתה יהודי מלוכלך. לא כדאי לך להתעסק איתה כי בסוף אתה עוד תסבול ממנה, עליך להישאר יהודי לעולם". "ואני", המשיך אותו רוסי וסיפר לרבנית פייגא, "קיבלתי את דבריה, והלכתי להודיע לאותה גויה שאינני מתחתן איתה. אבל עוד לפני שהספקתי לומר לה זאת, היא כבר ירקה עלי!!". "

     נשארתי יהודי", סיים את דבריו בהתרגשות, "בזכות החפץ חיים ורבי צבי.  בגלל ששמעתי כמה אכפת להם מדמעה של יתום"!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י"ח אלול ה'תשע"ו

 

בשם הרה"ק מקאצק זי"ע מובא, שפירש "לא עבדת את ד' אלוקיך – בשמחה". שעשית את העבירות בשמחה עם גישמאק, וזה העוון החמור.

    הכתיבה והחתימה של ראש השנה ויום כיפור, מתחיל מיום ראשון סליחות. (הרה"ק מסטרעליסק(

     העיקרון הפיזיקאלי של כוח התגובה מלמדנו: אם גוף אחד פועל על גוף שני בכוח - פועל השני על הראשון, באותו כוח ובכוון שונה. למשל, כשמכווצים קפיץ כלפי מטה - נגרם לחץ ותנופה כלפי מעלה. נמצא שדווקא תהליך הירידה, הוא המחיש והמאיץ, בסופו של דבר, את תנופת העלייה. כך שנו חז"ל במדרש (שמות רבה לא, ג) "גלגל הוא חוזר בעולם. לא מי שהוא עשיר היום - עשיר למחר, ולא מי שהוא עני היום - עני למחר..." "מתוך כעס - רצון, מתוך רוגז - רחמים, מתוך צרה - רווחה.. מתוך נפילה - קימה, שנאמר 'כי אשב בחשך ה' אור לי'. ודרשו על כך חז"ל (מדרש תהלים) "אלמלא נפלתי - לא קמתי. ואלמלא ישבתי בחשך - לא היה ה' אור לי".

     ישנו סיפור פלאי בירושלמי (מסכת תרומות מד, ב) שיהודי אחד הזמין את הרב לאכול אצלו סעודה. בהגיע הרב לסעודה הופתע מאוד לראות שאת מי בחר היהודי להושיב על יד הרב? לא פחות ולא יותר מאשר את... כלבו! הרב,  שכמובן הרגיש מאוד מבוזה פנה אל היהודי ושאל אותו: וכי הזמנת אותי כדי לביישני? ענה לו היהודי: שהרב יבין אותי, כלב זה, אינו "סתם כלב"... מה הכוונה? מספר היהודי לרב: "אשתי נשארה בבית לבדה ובאו נכרים לתופסה,  והכלב התנפל עליהם פצע אותם והבריח אותם, ובכך ניצלה. וכעת אני משלם "הכרת הטוב" לכלב, ומכבדו לשבת ע"י הרב. ע"כ

"והַּיָתֹום והָאַלמָנָה אֲשֶר ּבִשעָרֶיָך" (דברים י"ד, כ"ט(  )אדרבה תן בליבנו(

     את המעשה הבא, שאירע לפני כמה עשרות שנים באירופה, סיפר רבי אשר דרוק:   

     היו שני ילדים שלמדו יחד בחידר. לאחד קראו יענקל'ה ולשני קראו יוסי [אין אלו שמותיהם האמתיים, רק לצורך הסיפור]. בגיל צעיר התייתם יוסי, התייתם מאביו, לא עלינו. יום אחד צועד יענקל'ה ברחוב, ובאמצע הדרך מי מגיע מולו? חברו יוסי עם אמו האלמנה. בזמנם, נעלים חדשות היו מצרך יקר שקנו אותו פעם בכמה שנים. לכבוד פסח היו קונים מתנה לילד – נעלים חדשות. היתה זו מתנה הרבה יותר גדולה מאופנים בימינו!  ובכן, יוסי היתום רואה שלחברו, יענקל'ה, יש נעלים חדשות באמצע החורף. התחיל יוסי לבכות לאמו האלמנה: " אמא, גם אני רוצה נעלים חדשות!..." הנעלים שלו קרועות ובלויות, מחוררות מכל הכוונים. אמו האלמנה,  שמצבה הכלכלי היה קשה, אמרה לבנה: "יוסי, אין לי עכשיו בשום אופן כסף לקנות נעלים. אולי עוד כמה חודשים, לקראת הפסח, אעשה מאמץ ואוכל לרכוש עבורך זוג נעלים". אבל יוסי מתעקש: " לא, אני רוצה נעלים חדשות עכשיו! הנה תראי, אמא, נכנסים לי מים לתוך הנעלים".יענקל'ה, שהיה ילד מאד רחום, ראה שיוסי היתום כל כך בוכה. פנה אליו ואמר: "יוסי, קח את הנעלים שלי". אמא של יוסי לא הסכימה. "מה פתאום תביא לו את הנעלים שלך?!" אבל כידוע לכולם, כשילדים מחליטים משהו – אי אפשר להזיז אותם מההחלטה... ובכן, יענקל'ה הוריד את הנעלים ונתנם ליוסי, ויוסי נתן לו את שלו. פעם לא היו מודדים את הנעלים אם הן מתאימות או לא. מכניסים את הרגלים והולכים... יוסי היה שמח וטוב לב. יענקל'ה נתן לו את הנעלים החדשות שלו. אמו נסתה למחות, אך הם כבר נעלו כל אחד את נעלי השני והסתלקו מן המקום בצהלה.  

     לאחר תקופה חלתה אמו האלמנה של יוסי רח"ל ונפטרה. יוסי נהיה יתום מאבא ואמא. יענקל'ה כל כך ריחם עליו. הוא בא הביתה ואמר לאביו: "יוסי, החבר שלי, נפטרו לו שני ההורים, אני רוצה להביא אותו אלינו הביתה". אולם אבא של יענקל'ה סרב. היתה להם דירת חדר והרבה ילדים. "מצטער, אך הדבר בלתי אפשרי", אמר האבא, "גם אם אני רוצה אין לנו מקום". "אבא, אתה מוכרח!" התחנן יענקל'ה, אך האב בשלו.  למחרת, מחכים ליענקל'ה שיחזור מהחידר, לא מגיע. השעה כבר חמש , שש, שבע, שמונה בערב – ויוסי לא מגיע. התחילו לחפש. בתשע וחצי בלילה מצאו את יענקל'ה ויוסי באיזה בית כנסת, שוכבים על ספסל אחורי וישנים. התברר כי יענקל'ה כל כך ריחם על החבר שלו, יוסי היתום, שהוא אמר לו: "אני לא עוזב אותך, בוא ונישן ביחד בבית כנסת". אביו של יענקל'ה העיר אותם, ולקח את שניהם הביתה.  אחרי יומיים-שלושה פרצה מלחמת העולם השניה, וכל אחד ברח למקום אחר.

     אחרי גלגולים רבים הגיע יענקל'ה לארץ ישראל, ואילו יוסי היתום התגלגל והגיע לארצות הברית. עברו שנים מאז. יענקל'ה, שכבר נקרא ר' יעקב, נעשה אברך והתגורר בירושלים עיר הקודש. הוא אירס את הבת הגדולה שלו בשעה טובה ומוצלחת ולא ידע מהיכן ישלם אפילו פרוטה לחתונה. היה זה בדיוק תשעה באב, כמה שנים אחרי ששחררו את הכותל. הוא אמר לאשתו: "אני הולך להתפלל בכותל המערבי, מקום שלא זזה שכינה משם". אמרה לו אשתו: "יענקל'ה, כל כך חם, ואתה צם..." אמר לה: "אף על פי כן". הלך לכותל,  התפלל ואמר קינות. אחרי שסיים נעמד ליד הכותל להתפלל מעט.  הוא שם לב שאיזה יהודי אמריקאי מסתכל עליו, והדבר הפריע לו מעט.  אמר ר' יעקב לעצמו: "אולי אני סתם מדמיין". עזב את מקומו ועבר למקום יותר מרוחק בכותל, להתפלל שם. לא חולפות שתי דקות והאמריקאי שוב עוקב אחריו... הוא לא יכול יותר להתאפק, הסתובב אליו ושאל: "ר' איד, אתה רוצה משהו ממני?" " אמור לי", שאל האמריקאי, "קוראים לך יעקנל'ה?" " כן, אני יעקב". "אתה היית בילדותך בפולין?" "כן". הוציא האמריקאי מכיסו חבילה של עשרת אלפים דולר [בזמנם זה היה כמו לפחות מאה חמישים אלף דולר היום] ואמר לו בבכיות: "זה בשביל הנעלים שנתת לי כשהייתי יתום ורציתי נעלים" . יענקל'ה היה בהלם מוחלט. ויוסי מצדו המשיך להתלהב, הלך לקרוא לאשתו: "בואי אתי. את זוכרת שסיפרתי לך שהיה ילד שריחם עלי, ולקח אותי לאיזה בית כנסת לישון ביחד? הנה, זה הוא" . היהודי האמריקאי הזה חתן לו את כל ילדיו בכבוד. הקב"ה הראה כאן עין בעין ש"אלו דברים שאדם אוכל פרותיהם בעולם הזה". הוא עשה חסד עם חברו כשהם היו ילדים – וחברו השיב לו בכפל כפלים כשנזקק הוא לעזרתו.  על עזרה לזולת, על עניינים שבין אדם לחברו – משלם הקב"ה שכר,  גם כאן, בעולם הזה. 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/