אמרי שפר כ"ח אב ה'תשע"ח

 אסור לנו לקמץ ולהתחשבן בעת שקיים סיכוי, ולו מזערי ביותר,  שיקירינו ילמדו או יתפללו טוב יותר הודות להוצאה של רכישת ספרי קודש חדשים להתנאות לפניו במצווות.

    "את הברכה אשר תשמעו... והקללה אם לא תשמעו" (דברים יא,כ"ז-כ"ח). בברכה נאמר "אשר", לשון ודאי, ואילו בקללה נאמר "אם" – לשון ספק. כי הברכה ודאי שתתקיים, שכן באחרית הימים ישובו בני ישראל אל ה' וישמעו למצוותיו; אבל הקללה נאמרה בלשון ספק, כי הלוואי שלא יחטאו ולא תתקיים בהם קללה כלל. (פנים יפות)

     חכמה – זה לדעת את הצעד הבא. כשרון – זה לדעת איך לעשות אותו. וגדולה – זה פשוט לעשות אותו.

כאשר אני שומע את קול השמש הקורא לסליחות, מצלצלים באוזניי קול שקשוק קופת הצדקה, והקריאה צדקה תציל ממוות" (רבי ישראל מווילדניק)

דמעה של יתום (הרב שלמה לווינשטיין שליט"א)

     את המעשה המופלא הבא שמעתי מרבי ראובן קרלנשטיין זצ"ל , שסיפרו בשם נין של החפץ חיים:

     למרן החפץ חיים היה חתן, רבי צבי [הירש[  לוינסון, אשר נפטר בגיל צעיר, והיה היה אדם גדול עד למאוד, עד כדי כך , שכשנפטר, רעייתו, בתו של החפץ חיים,  באה לפני אביה הגדול וטענה: "אבא, מכל הנבראים שישנם בעולם, לא מצא הקדוש ברוך הוא רק את בעלי?", אמר לה החפץ חיים: "וכי מה רצית, שבמקום זה ייקח הקדוש ברוך הוא שליש מהעולם?!" כה גדול היה האיש!

     לרבי צבי לוינסון הייתה אחות חילונית. יום אחד קרה אסון: היא ובעלה, שניהם נפטרו והשאירו אחריהם ילד יתום בן עשר.  נסע רבי צבי לבית אחותו, שם פגש את אחיינו האומלל. ארז את חפציו, כל מה שהיה בחדרו, ולקח אותו עמו הביתה,  לראדין. בבית יחד לו חדר, וסידר אותו עבורו בדיוק כמו החדר שהיה לו בביתו.  הבעיה, שהילד לא היה רגיל ללמוד תורה.  ומתוך שעמום, היה יושב ובוכה כל הזמן.  אמר רבי צבי: אין ברירה, נדאג ללמדו את אותם מקצועות שהיה רגיל ללמוד, ושכר עבורו מורה ללמוד השפה הרוסית.  מי שקרא מעט ספרים על התקופה ההיא,  יודע שאצל החפץ חיים, לימוד רוסית היה חמור מאד. הוא נלחם נגד זה רבות! והנה כאן חתנו, רבי צבי לוינסון, לוקח אליו הביתה מורה ללמד רוסית את הילד הזה!  באו אנשי העירה אל החפץ חיים והרימו קול צעקה: לימוד רוסית בביתו של גדול הדור! היתכן?!  אמר להם החפץ חיים: "רבי צבי הוא אדם גדול, והוא יודע מה שהוא עושה", ובזה נגמר הדיון.

     עברו שנים, הילד גדל, עזב את ראדין והתגייס לצבא הרוסי. לאחר כמה שנים,  ביום בהיר אחד, הוא מגיע לעירה, לבוש מדים ועטור מדליות ודרגות. התברר שהילד הקטן התבגר ונעשה קצין בכיר בצבא הרוסי.  הוא ניגש ישירות לבית האלמנה, הרבנית לוינסון [בעלה כבר נפטר], ישב ושוחח איתה כשעתיים, ובסיומן קם והלך. אף אחד לא ידע מה הייתה מטרת בואו ועל מה נסבה השיחה.  חלפו שנים וכל בני משפחתו של החפץ חיים נפטרו. נשארה רק הרבנית פייגא זקס, אשר הגיעה לאמריקה.

     בחתונת אחד מצאצאיה, נכנס לפתע לאולם אדם שהיה נראה כמו גוי, והתחיל לצעוק: "היכן פייגא" [זו הייתה הרבנית[.  היא נגשה אליו ושאלה: "במה אוכל לעזור לך?"  אמר לה: "אני הוא הבחור שגדלתי אצל רבי צבי". "הו, יופי שבאת", שמחה הרבנית, "בוא תשב איתנו". ואז הוא סיפר לה את כל סיפור המעשה: " דעי לך", כך הוא אמר, "באותו לילה שהיו האנשים אצל החפץ חיים וצעקו על כך שרבי צבי לוינסון לוקח מורה לרוסית, והחפץ חיים דחה אותם, ואמר שרבי צבי אדם גדול הוא, באותו לילה בא החפץ חיים לביתו של רבי צבי ואמר לו: "יודע אני בך שהנך אדם גדול. לכן אין לי שום טענות כלפיך. אלא ש 'תורה היא וללמוד אני צריך'.  תסביר לי בבקשה: איך קרה הדבר שלקחת מורה לרוסית ?". נענה רבי צבי ואמר: "הילד הזה הוא יתום מאבא ואימא, לא מפסיק אפילו רגע לבכות.  ואני יושב וחושב, איך יכול אני לעשות לו שיהיה לו טוב יותר כדי שיבכה פחות. לכן לקחתי לו מורה לרוסית, וזה באמת עוזר שהוא בוכה פחות".  אמר לו החפץ חיים: "אתה צודק". "אני", כך מספר אותו רוסי לרבנית, "שמעתי את השיחה הזאת של החפץ חיים עם רבי צבי, שמעתי איך יושבים שני גדולי הדור ודנים כיצד ניתן למנוע דמעה מיתום , והדברים חדרו עמוק בתוך ליבי.”

     עברו שנים, התגייסתי לצבא, ושם עמדתי בפני ניסיונות קשים, אבל היו שני דברים ששמרתי עליהם במסירות נפש: לא חיללתי שבת, ולא הסכמתי בשום אופן להתחתן עם גויה. " עד שפעם אחת העמדתי בניסיון נורא.  הייתה גויה אחת שרציתי להתחתן איתה,  אך ידעתי שאם אתחתן איתה, אנתק את עצמי מעם ישראל. ואז חשבתי לעצמי: עם שכזה, ששני הגדולים שלו מסוגלים לשבת ולדון איך למנוע כמה דמעות מיתום – עם כזה לא עוזבים ברגע. צריכים על זה שיקול דעת גדול!  החלטתי שלפני שאעשה את הצעד המכריע הזה, אלך להתייעץ. ועם מי יש להתייעץ, מי יש לי בעולם? הרבנית לוינסון!  הגעתי לראדין, ישבתי עם הרבנית וספרתי לה את סיפורי, והיא שכנעה אותי בכל כוחה לא לעשות זאת. היא אמרה לי: "היום נראה לך שיהיה לך טוב עם הגויה, אך דע לך: ביום שלא תמצא חן בעיניה במשהו הקטן ביותר, היא תירק עליך ותצעק שאתה יהודי מלוכלך. לא כדאי לך להתעסק איתה כי בסוף אתה עוד תסבול ממנה, עליך להישאר יהודי לעולם". "ואני", המשיך אותו רוסי וסיפר לרבנית פייגא, "קיבלתי את דבריה, והלכתי להודיע לאותה גויה שאינני מתחתן איתה. אבל עוד לפני שהספקתי לומר לה זאת, היא כבר ירקה עלי!!". "

     נשארתי יהודי", סיים את דבריו בהתרגשות, "בזכות החפץ חיים ורבי צבי.  בגלל ששמעתי כמה אכפת להם מדמעה של יתום"!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י"ג אלול ה'תשע"ה

אומרים לנו חז''ל   ''בן סורר לא היה ולא עתיד להיות!!!"  היינו - עדיין לא נברא ילד יהודי שאין לו סיכוי!!! גם אם מצבו הרוחני מדורדר, עדיין יש לו סיכוי לחזור בתשובה.

     אם בורא עולם לא התייאש ממך, אל תתייאש מעצמך.

     אם קשה לך להגיע לזה, אתה לא צריך את זה.

     בעת התפילה אל יתהדר אדם ולא ישטח את בקשותיו בגלל זכויותיו, כי אז בקשתו פגומה מפני שזכויותיו מועטות. מוטב שיתפלל לרחמי שמים, כי לחסדי השם אין גבול . )רבי לוי יצחק מברדיטשוב(

     הרה"ק ר' ישראל מרוז'ין זצ"ל נהג להאריך בתפילתו. לעומתו,  נהג הרה"ק מבעלז להתפלל במהירות רבה. הסביר זאת אחד הצדיקים כך: אצל שניהם היו תיבות התפילה חביבות ויקרות מאוד, אלא שהצדיק מרוז'ין לא היה מסוגל להיפרד מהן מרוב החביבות ולכן האריך בהן, ואילו הצדיק מבעלז,  מרוב תשוקתו לתפילה, לא היה מסוגל להתאפק מלחטוף את תיבות התפילה בחיפזון גדול כדי לזכות בהן במהירות . )סיפורי חסידים הרב זוין)

     ויתד תהיה לך על אזנך והיה בשבתך חוץ וחפרת וכסית את צאתך. יש לומר הרמז בזה שתהיה יתד תקועה לך על אזנך היינו שתהא תקועה בלבך מה ששמעת איזה דברי תורה ומוסר והיה בשבתך חוץ כשתצא ח"ו לפעמים חוץ מן הקדושה אזי וחפרת ותבקע את הדברים ההם ותמצא בהם חיי רוחך להשיב את נפשך וכסית את צאתך והבן). דגל מחנה אפרים)

“      ימי תחילת חיי הנישואין, כמו בימי ‘אלול ’, הנם ימים שבו האדם קובע מסגרת אותה ייראה כ’מודל ’ לעתיד ארוך טווח !.  כאן הוא מכוון את שאיפותיו הגדולות ”

     מי שקשור למעלה, אינו נופל למטה ! (רבי נחמן מברסלב)

אין יאוש בעולם כלל (והגדת(

     בישיבת נובהרדוק במזריטש סבלו חרפת רעב, פשוטו כמשמעו. ראש הישיבה הגאון הצדיק רבי דוד בלייכער זצ"ל הי"ד, היה מכתת רגליו בין הכפרים סביב, לאסוף אצל היהודים לחם לאכול. כך החזיק את מאתים התלמידים שבישיבתו ואת תלמידי הישיבות המסונפות אליה בעירות סביב. לפני הפסח הוסיף על דאגתו למזונות בני הישיבה גם דאגה לקמח כשר למהדרין לאפית מצה שמורה. במאמצים כבירים עלה הדבר בידו,  ובכדי לשמור על הקמח מכל משמר, הניחו בעלית הגג של בית המדרש. והשמועה פשטה בישיבה: לחם ניתן אמנם במשורה, אבל מצות מהודרות יהיו בשפע.

     עזר ה', וירדו גשמי זלעפות, מלווים במטחי ברד עזים. הברד שבר את רעפי הגג והגשמים חדרו פנימה, והחמיצו את הקמח השמור . חשכו העינים. מה עושים?!  מה אפשר לעשות? ניתן היה להשיג קמח למצות, אבל הוא עלה בכסף רב שלא היה בנמצא. הועלתה הצעה לפזר את בני הישיבה בין משפחות יהודי העיר. גם אם עניים מרודים הם, בליל הסדר כולם כבני מלכים, ואומרים: "כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח" . נענה ראש הישיבה ואמר: "מורי ורבותי, יש לי ארבע שאלות. אני מבקש שתענו לי עליהן.

     השאלה הראשונה: מי צוה לאכול מצה בפסח?"  תמהו, איזו שאלה. "הקדוש ברוך הוא" כמובן. "והשאלה השניה: מי עזר לי לאסוף את הקמח עבור המצות?"  נו, וכי גם זו שאלה? "הקדוש ברוך הוא" כמובן ! "והשאלה השלישית: מי הביא את הברד ששבר את הרעפים?"  מי אינו יודע, "הקדוש ברוך הוא" כמובן! " ומי הביא את הגשמים שפסלו את הקמח"? "הקדוש ברוך הוא" כמובן. " נו, אז הוא יביא לנו קמח חדש למצות!" פסק. שהרי הוא עשה עושה ויעשה לכל המעשים!  צודק, מה יש לומר ! ובערב בדיקת חמץ הגיע הדור ומסר לראש הישיבה סכום כסף גדול שהגיע בדואר,  והספיק לקנית קמח מהודר ברווח, ולאפות מצות עבור כל בני הישיבה!  ללמדך, שאין יאוש בעולם כלל!  

     ואני נזכר, כשעליתי ארצה פגשתי ברבי דוד זריצקי, הסופר החרדי הנודע. לא פגשתי בו לפני כן מעולם. ואמר לי: "רבי יעקב, בזכותכם היו לנו מצות בפסח!"  בזכותי? והלא לא ראיתיו עד הנה! וסיפר, אבל לא ידעתי אלא את סוף המעשה. אז אני מספרו עכשיו מהתחלה,  לראשונה- כשהצבא הגרמני פלש לרוסיה ושעט קדימה, והרוסים נסוגו בבהלה עד שהתבצרו בסטאלינגראד, פרצה בהלה רבתי בשורות הצבא, וגייסו כל מי שהיה כשיר להישלח לחזית . ביקשו לגייס את כל שומרי הגולאג, מחנה עבודה שלנו בסיביר, אך מה יעשו איתנו,  האסירים? פזרו אותנו בעירות ובכפרים בסיביר, ונאסר עלינו לצאת מתחומי מקום מושבינו. עד לחמישה קילומטרים סביב.  מצד אחד, שמחנו. נפטרנו מעבודת הפרך, כריתת עצי הענק בטיגה. מצד שני, במחנה היתה אספקת מזון סדירה, גם אם מנות רעב. ואני קשרתי קשרים עם הממונה על חלוקת הלחם, מהתבשילים שלהם הרי התנזרנו, השגתי מבני החבורה כל מיני זוטות כשוחד,  וסיפק לנו לחם לשבע. כאן, בעירה בה שהינו, מרקה שמה, חייבים היינו לדאוג לעצמנו למזון. לתושבים בקושי היה.  פעמים בשבוע חילקו השלטונות מוצרי מזון בסיסיים חינם. לפעמים בצלים, לפעמים סלק, לפעמים צנון. ובכן מה, נלעס צנון או נכסוס בצל? ניצלנו אפשרות אחת. שגרנו מכתבים לבני משפחותינו בארצות הברית. מובן שכתבנו שאנחנו בגן העדן הסובייטי ולא חסר לנו מאומה, אבל שישלחו חבילות ולו כגילוי קרבה בעלמא. זה הציל אותנו.

     הגיעו חבילות קטנות, שנים שלושה קילוגרמים בלבד, אבל הכילו אוצרות. היו בהן חפיסות שוקולד ושקיות תה, והתושבים המקומיים היו מוכנים לספק ירקות למכביר, קמחים ושמנים, עבור חפיסת שוקולד או שקיק תה! קשרתי קשרים עם הפקידה הממונה על החבילות במשרד הדואר, והשגתי יפוי כח מכל חברי. היhתה מוסרת לידי את החבילות ומקבלת את האישור , והייתי מאתר את החברים ומוסר לידם את חבילותיהם.  יום אחד היא אומרת לי: "הגיעה חבילה על שם אחד, דוד זריצקי, מרחוב פלוני" אין רחוב כזה בעירה, ואין יהודי כזה ברשימתי. אולי הוא מתגורר באחד הכפרים סביב, איך אדע. הרי אסור לנו לצאת מתחומי העיירה.  אמרתי לה: "החזיקי בחבילה, ואשתדל לאתרו". זה היה בסביבות חנוכה.  בשלהי טבת שאלה הפקידה: "מה עם זרצקי?" משכתי בכתפי, אין אחד כזה.  אמרה: "על פי התקנות, עלי לשלוח את החבילה בחזרה. חבילה שלא נדרשה בתוך חודש ימים, חוזרת לשולח" . אמרתי: "איך ידעו אם נדרשה או לא?!"  חזקה על הביורוקרטיה הרוסית שאינה יודעת בין ימינה לשמאלה.  ובכן, הפתעה, אמרה: "כל חבילה באה בעטיפה. אנחנו מסירים את העטיפה לפני המסירה ושולחים אותה למשרד הראשי, כאות שהחבילה התקבלה. מנהלים אחרינו מעקב.  אם לא אשלח את העטיפה, עלי לשלוח את החבילה. ולהסיר את העטיפה בלי הנמען,  עבירה היא על החוק!" אמרתי: אין בעיה. אשיג לך עטיפה ריקה! " איך" תמהה. "יש לי דרכים משלי", עניתי.

     הלכתי לשוק השחור, אין דבר שאין להשיג שם. תמורת שקית תה, השגתי עטיפה ריקה של חבילה מהדואר הרוסי! הבאתי לפקידה ונחה דעתה. השאירה את החבילה ברשותה.  כעבור חודש, נתקלתי ביהודי מהכפר הסמוך זנמרור. קיבל אישור מיוחד להסדיר עניניו בעירת המחוז שלנו. חקרתיו, והתברר שדוד זריצקי שוהה עמהם. הוא כתב לבני משפחתו בארה"ב שהוא שוהה בזנמרור שעל יד מרקה, והם טעו ושלחו למרקה עצמה.  מהרתי למשרד הדואר, והחבילה נשלחה לזנמרור. עד כן, מה שידעתי.  וכשהגעתי לא"י גילה לי רבי דוד זריצקי שהחבילה הגיעה לידיו יומיים לפני פסח, ובתמורה למעדנים שהיו בה השיג "קמח מן השוק" למצות [הכשר בשעת הדחק (או"ח תנג(  ואין שעת הדחק גדולה מזו] ותפוחי אדמה וירקות, וחגגו את החג בהרחבה.  ללמדך - שאין יאוש בעולם כלל. אנו עושים את שלנו, ולה' הישועה. 

השב תשיבם. (אוצרות הפרשה, גליון 664)

     מעשה שהיה : יהודי הלך ברחוב, ובליבו דאגה. עני מרוד היה, וחובות רבים לו. זמן פרעונם הגיע, מאין יבוא עזרו. הלך, וראשו שחוח בקדרות, ולפתע אורו עיניו. ברק נצנוץ לכד את מבטו. התכופף, וראה שרשרת זהב טהור! שמח, סוף סוף נענו מן השמים לתפילותיו: זימנו לידו מצווה! הרים את השרשרת, טמנו בכיסו, ומיהר לכתוב מספר מודעות, להדביקן בקרבת מקום ולהודיע בהן על מציאתה של שרשרת זהב. על המאבד לגשת לכתובת פלונית, ויקבלה על פי סימנים, כדת וכהלכה.

     עבר שבוע, עברו שבועיים, חודש וחודשיים, ואיש לא בא.  כעבור שנה, שנה תמימה, הגיע אדם. בדרך מקרה נתקל במודעה, סיפר, ונזכר בשרשרת שאבדה לו. מסר את סימני השרשרת, לפרטי פרטים. רשם המוצא את הסימנים, ואמר: "ימחל נא להמתין כאן, ואני אכנס ואראה האם הסימנים נכונים". נכנס לחדר השני, הוציא את השרשרת מהמגירה, עיין בה בתשומת לב לראות אם אלו אמנם סימניה. השיבה למקומה, חזר אל החדר, ואמר לאותו אדם: "ימחל נא להמתין עוד מעט. תכף אשוב". ויצא מן הבית. כעבור כמה דקות שב, אך לא לבדו חזר! בזה אחר זה נכנסו האנשים שהביא עימו, עד שגדשו את החדר. בעל הבית נכנס אחרון, נושא בידו סל כבד, שהביא מחנות המכולת. הושיט ידו לסל, והניח על השולחן לחם ופרפראות הפת. "טלו ידיכם, רבותי, לסעודת מצווה", אמר לשמונה האנשים שהתלוו אליו. "אבקשך", אמר לאורחו, "טול גם אתה ידיך, וגם אני אטול ידי". תמהו הכל, ונטלו ידיהם. בצעו על הפת ובעל הבית מזג יין לכוסות. "לחיים", אמר בשמחה. שאלוהו: "מה סיבת השמחה? סיום מסכת או סעודת אשכבה?" "לא ולא", אמר, "סעודת מצוה היא זו, פשוטה כמשמעה! לפני שנה מצאתי שרשרת, והיום בא בעליה לתובעה.  מסר סימניה, אחד לאחד. ועתה, לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, בדחילו ורחימו, הריני מוכן ומזומן לקיים מצות עשה כמו שכתוב בתורה: "השב תשיבם לאחיך". ויהי נועם ה' אלקינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו,  ומעשה ידינו כוננהו" – והוציא את השרשרת ונתנה לאורח בשמחה עצומה! הנה – סיים חכם ועקנין את דבריו – כך מקיימים מצווה!

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/