אמרי שפר י"ג אלול ה'תשע"ה

אומרים לנו חז''ל   ''בן סורר לא היה ולא עתיד להיות!!!"  היינו - עדיין לא נברא ילד יהודי שאין לו סיכוי!!! גם אם מצבו הרוחני מדורדר, עדיין יש לו סיכוי לחזור בתשובה.

     אם בורא עולם לא התייאש ממך, אל תתייאש מעצמך.

     אם קשה לך להגיע לזה, אתה לא צריך את זה.

     בעת התפילה אל יתהדר אדם ולא ישטח את בקשותיו בגלל זכויותיו, כי אז בקשתו פגומה מפני שזכויותיו מועטות. מוטב שיתפלל לרחמי שמים, כי לחסדי השם אין גבול . )רבי לוי יצחק מברדיטשוב(

     הרה"ק ר' ישראל מרוז'ין זצ"ל נהג להאריך בתפילתו. לעומתו,  נהג הרה"ק מבעלז להתפלל במהירות רבה. הסביר זאת אחד הצדיקים כך: אצל שניהם היו תיבות התפילה חביבות ויקרות מאוד, אלא שהצדיק מרוז'ין לא היה מסוגל להיפרד מהן מרוב החביבות ולכן האריך בהן, ואילו הצדיק מבעלז,  מרוב תשוקתו לתפילה, לא היה מסוגל להתאפק מלחטוף את תיבות התפילה בחיפזון גדול כדי לזכות בהן במהירות . )סיפורי חסידים הרב זוין)

     ויתד תהיה לך על אזנך והיה בשבתך חוץ וחפרת וכסית את צאתך. יש לומר הרמז בזה שתהיה יתד תקועה לך על אזנך היינו שתהא תקועה בלבך מה ששמעת איזה דברי תורה ומוסר והיה בשבתך חוץ כשתצא ח"ו לפעמים חוץ מן הקדושה אזי וחפרת ותבקע את הדברים ההם ותמצא בהם חיי רוחך להשיב את נפשך וכסית את צאתך והבן). דגל מחנה אפרים)

“      ימי תחילת חיי הנישואין, כמו בימי ‘אלול ’, הנם ימים שבו האדם קובע מסגרת אותה ייראה כ’מודל ’ לעתיד ארוך טווח !.  כאן הוא מכוון את שאיפותיו הגדולות ”

     מי שקשור למעלה, אינו נופל למטה ! (רבי נחמן מברסלב)

אין יאוש בעולם כלל (והגדת(

     בישיבת נובהרדוק במזריטש סבלו חרפת רעב, פשוטו כמשמעו. ראש הישיבה הגאון הצדיק רבי דוד בלייכער זצ"ל הי"ד, היה מכתת רגליו בין הכפרים סביב, לאסוף אצל היהודים לחם לאכול. כך החזיק את מאתים התלמידים שבישיבתו ואת תלמידי הישיבות המסונפות אליה בעירות סביב. לפני הפסח הוסיף על דאגתו למזונות בני הישיבה גם דאגה לקמח כשר למהדרין לאפית מצה שמורה. במאמצים כבירים עלה הדבר בידו,  ובכדי לשמור על הקמח מכל משמר, הניחו בעלית הגג של בית המדרש. והשמועה פשטה בישיבה: לחם ניתן אמנם במשורה, אבל מצות מהודרות יהיו בשפע.

     עזר ה', וירדו גשמי זלעפות, מלווים במטחי ברד עזים. הברד שבר את רעפי הגג והגשמים חדרו פנימה, והחמיצו את הקמח השמור . חשכו העינים. מה עושים?!  מה אפשר לעשות? ניתן היה להשיג קמח למצות, אבל הוא עלה בכסף רב שלא היה בנמצא. הועלתה הצעה לפזר את בני הישיבה בין משפחות יהודי העיר. גם אם עניים מרודים הם, בליל הסדר כולם כבני מלכים, ואומרים: "כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח" . נענה ראש הישיבה ואמר: "מורי ורבותי, יש לי ארבע שאלות. אני מבקש שתענו לי עליהן.

     השאלה הראשונה: מי צוה לאכול מצה בפסח?"  תמהו, איזו שאלה. "הקדוש ברוך הוא" כמובן. "והשאלה השניה: מי עזר לי לאסוף את הקמח עבור המצות?"  נו, וכי גם זו שאלה? "הקדוש ברוך הוא" כמובן ! "והשאלה השלישית: מי הביא את הברד ששבר את הרעפים?"  מי אינו יודע, "הקדוש ברוך הוא" כמובן! " ומי הביא את הגשמים שפסלו את הקמח"? "הקדוש ברוך הוא" כמובן. " נו, אז הוא יביא לנו קמח חדש למצות!" פסק. שהרי הוא עשה עושה ויעשה לכל המעשים!  צודק, מה יש לומר ! ובערב בדיקת חמץ הגיע הדור ומסר לראש הישיבה סכום כסף גדול שהגיע בדואר,  והספיק לקנית קמח מהודר ברווח, ולאפות מצות עבור כל בני הישיבה!  ללמדך, שאין יאוש בעולם כלל!  

     ואני נזכר, כשעליתי ארצה פגשתי ברבי דוד זריצקי, הסופר החרדי הנודע. לא פגשתי בו לפני כן מעולם. ואמר לי: "רבי יעקב, בזכותכם היו לנו מצות בפסח!"  בזכותי? והלא לא ראיתיו עד הנה! וסיפר, אבל לא ידעתי אלא את סוף המעשה. אז אני מספרו עכשיו מהתחלה,  לראשונה- כשהצבא הגרמני פלש לרוסיה ושעט קדימה, והרוסים נסוגו בבהלה עד שהתבצרו בסטאלינגראד, פרצה בהלה רבתי בשורות הצבא, וגייסו כל מי שהיה כשיר להישלח לחזית . ביקשו לגייס את כל שומרי הגולאג, מחנה עבודה שלנו בסיביר, אך מה יעשו איתנו,  האסירים? פזרו אותנו בעירות ובכפרים בסיביר, ונאסר עלינו לצאת מתחומי מקום מושבינו. עד לחמישה קילומטרים סביב.  מצד אחד, שמחנו. נפטרנו מעבודת הפרך, כריתת עצי הענק בטיגה. מצד שני, במחנה היתה אספקת מזון סדירה, גם אם מנות רעב. ואני קשרתי קשרים עם הממונה על חלוקת הלחם, מהתבשילים שלהם הרי התנזרנו, השגתי מבני החבורה כל מיני זוטות כשוחד,  וסיפק לנו לחם לשבע. כאן, בעירה בה שהינו, מרקה שמה, חייבים היינו לדאוג לעצמנו למזון. לתושבים בקושי היה.  פעמים בשבוע חילקו השלטונות מוצרי מזון בסיסיים חינם. לפעמים בצלים, לפעמים סלק, לפעמים צנון. ובכן מה, נלעס צנון או נכסוס בצל? ניצלנו אפשרות אחת. שגרנו מכתבים לבני משפחותינו בארצות הברית. מובן שכתבנו שאנחנו בגן העדן הסובייטי ולא חסר לנו מאומה, אבל שישלחו חבילות ולו כגילוי קרבה בעלמא. זה הציל אותנו.

     הגיעו חבילות קטנות, שנים שלושה קילוגרמים בלבד, אבל הכילו אוצרות. היו בהן חפיסות שוקולד ושקיות תה, והתושבים המקומיים היו מוכנים לספק ירקות למכביר, קמחים ושמנים, עבור חפיסת שוקולד או שקיק תה! קשרתי קשרים עם הפקידה הממונה על החבילות במשרד הדואר, והשגתי יפוי כח מכל חברי. היhתה מוסרת לידי את החבילות ומקבלת את האישור , והייתי מאתר את החברים ומוסר לידם את חבילותיהם.  יום אחד היא אומרת לי: "הגיעה חבילה על שם אחד, דוד זריצקי, מרחוב פלוני" אין רחוב כזה בעירה, ואין יהודי כזה ברשימתי. אולי הוא מתגורר באחד הכפרים סביב, איך אדע. הרי אסור לנו לצאת מתחומי העיירה.  אמרתי לה: "החזיקי בחבילה, ואשתדל לאתרו". זה היה בסביבות חנוכה.  בשלהי טבת שאלה הפקידה: "מה עם זרצקי?" משכתי בכתפי, אין אחד כזה.  אמרה: "על פי התקנות, עלי לשלוח את החבילה בחזרה. חבילה שלא נדרשה בתוך חודש ימים, חוזרת לשולח" . אמרתי: "איך ידעו אם נדרשה או לא?!"  חזקה על הביורוקרטיה הרוסית שאינה יודעת בין ימינה לשמאלה.  ובכן, הפתעה, אמרה: "כל חבילה באה בעטיפה. אנחנו מסירים את העטיפה לפני המסירה ושולחים אותה למשרד הראשי, כאות שהחבילה התקבלה. מנהלים אחרינו מעקב.  אם לא אשלח את העטיפה, עלי לשלוח את החבילה. ולהסיר את העטיפה בלי הנמען,  עבירה היא על החוק!" אמרתי: אין בעיה. אשיג לך עטיפה ריקה! " איך" תמהה. "יש לי דרכים משלי", עניתי.

     הלכתי לשוק השחור, אין דבר שאין להשיג שם. תמורת שקית תה, השגתי עטיפה ריקה של חבילה מהדואר הרוסי! הבאתי לפקידה ונחה דעתה. השאירה את החבילה ברשותה.  כעבור חודש, נתקלתי ביהודי מהכפר הסמוך זנמרור. קיבל אישור מיוחד להסדיר עניניו בעירת המחוז שלנו. חקרתיו, והתברר שדוד זריצקי שוהה עמהם. הוא כתב לבני משפחתו בארה"ב שהוא שוהה בזנמרור שעל יד מרקה, והם טעו ושלחו למרקה עצמה.  מהרתי למשרד הדואר, והחבילה נשלחה לזנמרור. עד כן, מה שידעתי.  וכשהגעתי לא"י גילה לי רבי דוד זריצקי שהחבילה הגיעה לידיו יומיים לפני פסח, ובתמורה למעדנים שהיו בה השיג "קמח מן השוק" למצות [הכשר בשעת הדחק (או"ח תנג(  ואין שעת הדחק גדולה מזו] ותפוחי אדמה וירקות, וחגגו את החג בהרחבה.  ללמדך - שאין יאוש בעולם כלל. אנו עושים את שלנו, ולה' הישועה. 

השב תשיבם. (אוצרות הפרשה, גליון 664)

     מעשה שהיה : יהודי הלך ברחוב, ובליבו דאגה. עני מרוד היה, וחובות רבים לו. זמן פרעונם הגיע, מאין יבוא עזרו. הלך, וראשו שחוח בקדרות, ולפתע אורו עיניו. ברק נצנוץ לכד את מבטו. התכופף, וראה שרשרת זהב טהור! שמח, סוף סוף נענו מן השמים לתפילותיו: זימנו לידו מצווה! הרים את השרשרת, טמנו בכיסו, ומיהר לכתוב מספר מודעות, להדביקן בקרבת מקום ולהודיע בהן על מציאתה של שרשרת זהב. על המאבד לגשת לכתובת פלונית, ויקבלה על פי סימנים, כדת וכהלכה.

     עבר שבוע, עברו שבועיים, חודש וחודשיים, ואיש לא בא.  כעבור שנה, שנה תמימה, הגיע אדם. בדרך מקרה נתקל במודעה, סיפר, ונזכר בשרשרת שאבדה לו. מסר את סימני השרשרת, לפרטי פרטים. רשם המוצא את הסימנים, ואמר: "ימחל נא להמתין כאן, ואני אכנס ואראה האם הסימנים נכונים". נכנס לחדר השני, הוציא את השרשרת מהמגירה, עיין בה בתשומת לב לראות אם אלו אמנם סימניה. השיבה למקומה, חזר אל החדר, ואמר לאותו אדם: "ימחל נא להמתין עוד מעט. תכף אשוב". ויצא מן הבית. כעבור כמה דקות שב, אך לא לבדו חזר! בזה אחר זה נכנסו האנשים שהביא עימו, עד שגדשו את החדר. בעל הבית נכנס אחרון, נושא בידו סל כבד, שהביא מחנות המכולת. הושיט ידו לסל, והניח על השולחן לחם ופרפראות הפת. "טלו ידיכם, רבותי, לסעודת מצווה", אמר לשמונה האנשים שהתלוו אליו. "אבקשך", אמר לאורחו, "טול גם אתה ידיך, וגם אני אטול ידי". תמהו הכל, ונטלו ידיהם. בצעו על הפת ובעל הבית מזג יין לכוסות. "לחיים", אמר בשמחה. שאלוהו: "מה סיבת השמחה? סיום מסכת או סעודת אשכבה?" "לא ולא", אמר, "סעודת מצוה היא זו, פשוטה כמשמעה! לפני שנה מצאתי שרשרת, והיום בא בעליה לתובעה.  מסר סימניה, אחד לאחד. ועתה, לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, בדחילו ורחימו, הריני מוכן ומזומן לקיים מצות עשה כמו שכתוב בתורה: "השב תשיבם לאחיך". ויהי נועם ה' אלקינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו,  ומעשה ידינו כוננהו" – והוציא את השרשרת ונתנה לאורח בשמחה עצומה! הנה – סיים חכם ועקנין את דבריו – כך מקיימים מצווה!

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/