אמרי שפר י"ח מנחם אב ה'תשע"ה

הרה"ק מקאברין זי"ע אמר: עק"ב ראשי תיבות - א'ות ב'רית ק'ודש. שאל אותו

אחד, והא כתיב עקב עם עין ולא עם אלף? ענה הרה"ק: בוודאי, אם שומרים על

העין מגיעים ל-א'ות ב'רית ק'ודש.

''וּבֵרַָכְתּ אֶת ה’ א-לקֶיך'' “נחמיה העמסוני היה דורש כל ‘אתין’

שבתורה” (פסחים כב ב); ומה דרש ב’את’ זה? למי עוד עלינו להודות מלבד

לקדוש ברוך הוא? כתב הסמ”ג (עשין כז) בשם הירושלמי, כי ‘את’ זה בא לרבות

את בעל הבית. ואכן, בגמרא (ברכות מו א) מופיע נוסח של ברכה מיוחדת שמברך

האורח את בעל הבית שנתן לו את סעודתו.

“ וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה’ אֱ-להֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּך כִּי אִם

לְירְאָה” (י יב). בברכות (לג ב) מופיע הכלל שלמדו חז”ל מפסוק זה: “הכל

בידי שמים חוץ מיראת שמים” . ביאר הרבי מקוצק: “הכל” - כל התפילות על כל

העניינים, “בידי שמים” - לעתים הן מתקבלות, ולעתים לאו. “חוץ מיראת שמים”

- מלבד תפילה על יראת שמים, שתפילה זו מתקבלת תמיד ‘(להבות קודש’ עמ’

קצג)

ידוע כי ברכת המזון בשמחה ובקול רם היא סגולה לעשירות. החיד”א הביא

לכך מקור מן הכתוב (משלי י כב): “בִּרְכַּת ה’ הִיא תַעֲשִׁיר”, כלומר:

המברך ברכת המזון בשמחה כראוי (הגהות ‘ניצוצי אורות’ על הזוה”ק ויקהל ריח

א)

בנים גידלתי ורוממתי (ישא ברכה, עלון 481)

סיפר המגיד הירושלמי הידוע רבי שבתי יודלביץ זצ"ל שנסע פעם לאמריקה

כדי להתרים עבור ישיבה מסוימת, בדרכו באמריקה נכנס לעשיר מופלג כדי

להתרימו לישיבה, אך העשיר סירב לתת בטענה שכבר נתן הרבה לישיבות. לאחר

שנים רבות נסע שוב הרב לאמריקה לצורך התרמה, ובעוברו ליד ביתו של העשיר

הנ"ל, אמרו לו מיודעיו שכדאי להיכנס לבית העשיר. שמע הרב לדבריהם, נכנס

לבית העשיר, בראות בעל הבית את הרב, קיבלו בכבוד גדול ובסבר פנים יפות

והעניק לו תרומה הגונה ביותר. הרב לא יכול להתאפק ושאל בסקרנות את בעל

הבית: מדוע כשבאתי אליך בפעם הקודמת, לא נתת אף פרוטה, ועתה פתחת את ידך

לרווחה? כששמע בעל הבית דברים אלו, החוויר כסיד, ואמר לרב שמפני כבודו

מוכן הוא לגלות לו את אשר קרה עימו, וכך אמר: רבי! הסכת אוזניך ושמע סיפור

מעניין.

אני כסוחר שטיחים נסעתי לפני למעלה משנה להודו כדי לקנות שטיחים,

ובאמצע הנסיעה קרתה תאונת דרכים קשה ביותר, ומיד איבדתי את הכרתי, קרוב

לשנה שכבתי בבית חולים ללא הכרה. בני קיבלו בעורמה איזה מין מכתב שאני

מת, ואז התחלקו בירושה, הירושה הייתה מאוד שמנה, ואני עדיין... שוכב בבית

חולים בהודו ללא הכרה. לאחר שנה נתעוררתי וקמתי ממיטת חוליי, וחזרתי

לאמריקה, נכנסתי לבית הכנסת כדי לברך "ברכת הגומל", וראיתי שלט המכריז,

שהמשלם חמש מאות דולר – יאמרו על קרובו קדיש כל השנה וכן ישמרו על יום

היארצייט. המשלם מאתיים דולר – יאמרו קדיש אבל לא ישמרו על יום היארצייט.

המשלם מאה דולר – יאמרו קדיש רק חודש ראשון עם לימוד. והמשלם עשרים דולר

– יאמרו קדיש רק חודש ראשון בלי לימוד. הסתקרנתי לדעת באיזה מחלקה רשמו

אותי בני שחשבו שאני כבר מת, וחשכו עיני לראות ששילמו עלי רק עשרים

דולר, וזאת לאחר הירושה השמנה שקיבלו... על כן החלטתי אדוני הרב – סיים

העשיר – שהגיע הזמן שאדאג לעצמי, ואקנה לעצמי עולם הבא, ולא לסמוך על

בני, ועל כן ידי פתוחה לכל צרכי צדקה...

ואם כי הסיפור אמת אך לקח גדול טמון בו עבורנו. החינוך! מי שמחנך

את בניו לתורה, הרי בודאי שלא יתאים לו סיפור שכזה ומדוע? כי זהו חינוך

התורה: "מכבדו במותו יותר מאשר בחייו", והמחנך את בניו בדרך התורה, חייו

בכפלים, טוב לו בזה ובבא, ומי שלא מאמין שינסה אפילו לתקופה קצרה

והמציאות תוכיח. הלב שותת דם בראותי לא אחד ולא שניים ששוכחים את האבא

והאימא... ופעם ניגש אלי אדם שאביו הוריש לו למעלה ממיליון דולר! (בדוק),

ואמר לי שטרוד בעסקיו ורצונו לשכור אברך שיאמר קדיש וכמה נתן לשנה?

חמישים ש"ח. בושה וכלימה, לא על הבן אלא על האבא שזו הסחורה שהשאיר. אנא

נחוס על נפשנו ונחנך את בנינו לתורה ולמצוות כדי שיגנו עלינו בזה ובבא

ואשרי הזוכה.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/