תפילה
אש (נועם
שיח, אב''ד סאנטוב שליט''א)
לפני מספר שנים סיפר לי כ"ק מרן אדמו"ר
מראחמיסטריווקא שליט"א - ארה"ב: באחת מבתי
הכנסיות אירע פעם שבאמצע התפילה ניגש יהודי
אחד לשליח ציבור, והעיר לו אודות תיבה מסוימת
בנוסח התפילה שלפי דעתו הוא לא הגה את הניקוד
נכונה כפי כללי הדקדוק (לדוגמא: בתפילת "וקבל
ברחמים וברצון את תפילתנו" – את נקודת
תיבת 'ברחמים', הגה השליח ציבור 'ברחְ מים' – עם
שו"א, ודעת המעורר הייתה שלפי כללי
הדקדוק יש לומר 'ברחֲ מים' – בהדגשת החט"ף פת"ח),
השליח ציבור לא ענה לו (לאותו מעורר) אז
– באמצע התפילה.
לאחר התפילה ניגש השליח ציבור לאותו יהודי ואמר לו
שהוא רוצה לספר לו איזה עובדא. וכה
סיפר לו: בכפר אחד פרצה פעם אחת אש גדולה
בבית שילד קטן היה דר שם, הילד –בראותו את
האש שפרצה – נבהל מאוד, וינוס החוצה, והתחיל
לזעוק לעזרה בקול רעש גדול: הצילו! א פייר, א
פייר!! עס ברענט א פייר!! (כשכוונתו ל"פייר"
– אש), תוך כדי שהילד זועק לעזרה, עבר שם איש
אחד, וכששמע את זעקת הילד "עס ברענט
א פיר", ניגש אליו ואמר לו: ילדי היקר, לא אומרים "פיר"
אלא "פייער"... הילד כששמע את
דבריו האוויליים שלא במקומם, צעק לעברו ואמר לו: שוטה
שכמותך, למה אתה מבלבל עכשיו את ראשי בגיבובי
דברים איך לדבר, אם לומר "פיר" או "פייער" –
וכי אינך רואה שהאש בוערת כאן?! - עס ברענט
א פייער! - הרי האש גדלה מרגע לרגע ולשונותיה
מאיימות לכלות כל חלקה טובה מבלי להשאיר
שריד ופליט רח"ל! כשהאש בוערת – למי יש זמן
לחשוב איך לדבר!...
אמר השליח ציבור לאותו מעורר: כשאוחזים באמצע התפילה,
הרי בוער אש! עס ברענט א פייער!
וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים ל"ט,
ד'): חם לבי בקרבי – בהגיגי תבער אש, כשיהודי עומד בעת
התפילה לפני קונו כעבד לפני המלך, הרי אז
בעת התפילה בוער אש גדולה ועצומה!, ואם כן אני
שואל אותך – כשבוער אש האם אז הוא הזמן
הנכון לחשוב על הדיבורים שיהיו כפי הכללים?! עס
ברענט דאך א פייער!...
לעובדא הנ"ל אפשר להוסיף ולומר, שאם אמנם יהודי
מתפלל בהתעוררות ובלהבת אש (אויב
מ'פלאקערט ביים דאווענען), אז גם אינו טרוד
בעת התפילה להציץ בשעונו. כשעומד ומתפלל ובוער
בקרבו, אז מתפללים אל השי"ת ולא אל
השעון... וכמובן שאז אין מתרגזים כשאחד מאריך קצת
בתפילתו, והתפילה מתארכת בעוד שתי דקות
ואפילו בעוד חמש דקות!...
מרן הרה"ק בעל "אמרי חיים" מוויז'ניץ
זי"ע היה מפרש את הפסוק (ויקרא י', ו'): כל בית ישראל
יבכו את השריפה אשר שרף ה', שהכתוב בא לרמז,
שכל יהודי ויהודי צריך לבכות ולהתחנן אל
השי"ת שיזכה בנפשו להיות "שריפה"
לפני ה', ותבער לבו אליו, "ער זאל פלאקערן און ברענען פארן
אויבערשטער!"
******************************
סיפר מרן הגה"ק בעל "ישועות משה"
מוויז'ניץ זי"ע – שבחודש זה חל יומא דהילולא שלו: זקני –
הסבא קדישא מרוז'ין זי"ע פגע פעם אחת
בקבוצה של מתנגדים, והם התחילו לקנטרו: אנו מתפללים
כל יום בהשכמה, ואחר התפילה לומדים משניות
– ואתם מתפללים מאוחר, ואחר התפילה מתוועדים
יחד במסיבת מרעים ושותים משקה – ואנו קרויים
'מתנגדים' ואתם קרויים 'חסידים'...
נענה הגבאי של הרה"ק מרוז'ין זי"ע ואמר
להם: אכן, נכונים וראויים הדברים! – אמנם, איך נראית
תפילתכם? – בלי שום חיות! – בקרירות! –
אתם הורגים כביכול את התפילה! – ועל כן, מה עושים
למת? לומדים עליו משניות!...
אמנם אצלנו – איך נראית תפילה? – עם חיות! – בהתלהבות!
– בחמימות! – ובשמחה! – ועל
כן, מה עושה אדם חי? הוא שותה קצת משקה!...
הוסיף הרה"ק מרוז'ין זי"ע: בזמנינו - שבעו"ה
אין לנו בית המקדש, ואין מקריבים קרבנות, אזי
"תפילה" היא במקום "קרבן",
וכמו שאמרו חז"ל )מס' ברכות דף כ"ו ע"ב(: תפילות כנגד תמידין
תקנום.
והנה ידוע, שמדיני הקרבנות, קרבן נפסל במחשבת פיגול
– ואם כן – מה עושים כשמחשבות
האדם משוטטות אנא ואנא בשעת התפילה? הלא
אז נפסלת התפילה מחמת מחשבת פיגול! ברם,
לזה יש עצה, שאחרי התפילה מתיישבים ומתוועדים
יחדיו במסיבת מרעים – מתעלסים באהבים אחד
עם השני –מחזקים אחד את השני – רואים מה
חסר לזה ומה לזה – שותים ביחד 'לחיים' – מברכים
אחד את השני – ודומה הדבר לתפילה.
אמנם השטן אינו תופס שמעשיהם הם עניינים נשגבים,
כי נדמה לו שרק עסק גשמי יש כאן –
אכילה ושתי' וכו', ואינם מדברים בלשון הקודש
כבתפילה – ועל כן מניח אותם לנפשם, ואינו מפריע
להם במעשיהם – ואז עולה תפילתם ותחינתם
למרום, ומתקבל ברחמים וברצון לפני כסא הכבוד...
הוסיף מרן הגה"ק בעל "ישועות משה"
מוויז'ניץ זי"ע, שחז"ל אומרים )מס' ברכות דף ל' ע"ב(: אין
עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, ופירש
רש"י )ד"ה כובד ראש( דהיינו "הכנעה", שהכוונה בזה
הוא, שהתפילה תהא כדבעי למיהוי, ולזה צריכים
להקדים אליה הכנה כראוי, ואז התפילות יתקבלו
לרחמים ולרצון.
העולם מספרים: שתפילת 'עלינו לשבח' באה פעם אחת בטענות
כלפי מעלה, מדוע נגרע ערכה
ולא שפר חלקה בעיני הרבה אנשים, שבכל התפילה
עוד מתפללים איך שהוא, אבל תפילת 'עלינו
לשבח' כמעט ואיננה חשובה בעיניהם, יש אנשים
שאומרים אותה כשרגלם האחת עומדת כבר מחוץ
לבית הכנסת,ויש אנשים המהדרין מן המהדרין
שאז הם כבר כלל אינם נמצאים בבית הכנסת, במצב
הטוב הם אומרים אותו בדרך לעבודתם...
(ואגב, על זה היה מרגלא בפומי' של המגיד הירושלמי
המפורסם הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל,
ש"עלינו" איננה "תפילת הדרך"...)
ולפעמים צריכים להמתין לעשירי כדי שיוכלו לומר קדיש יתום
שלאחר עלינו גם אם בכל עת התפילה הייתה
המניין בריווח.
כששמעו בשמים את כאבה של תפילת 'עלינו לשבח' הבטיחו
לה שבימים הנוראים אז יאמרו
תפילה זו בכוונה גדולה, והיא תהיה אחת מן
התפילות המיוחדות ביום זה, כולם יסלסלו וישתעשעון
בה, ואף גם יכרעו בה ארצה...
******************************
שוויה
של תפילה (טיב המעשיות עלון 891)
אחד מדמויות ההוד שבירושלים עיר הקודש בדור הקודם,
היה הרה"צ רבי אליהו רוט זצ"ל, מבני
עליה ונקיי הדעת שבירושלים, תלמידו ומשמשו
הנאמן של הרב הקדוש רבי שלמה'קע זוויהל'ער
זצוק"ל זי"ע.
פעם עם שחר ניגש ר' אלי'ה לאברך צעיר, שעמד בפינת
בית הכנסת עם הטלית המקופלת על
כתפו, בהכנה דרבה להנחת טלית ותפילין ולהתפלל
תפילת שחרית. הוא התקרב אליו ושאלו: אברך
יקר (יונגערמאן), יש לי הצעה טובה עבורך!
שתוכל גם להרוויח בה מעט...– עזוב נא היום את הטלית
והתפילין, תוותר עליהם ליום אחד, ותמורת
זאת אשלם לך חמישים דולר! (50 $).האברך נדהם, ולא
האמין למשמע אוזניו, ר' אלי'ה! קרא בהתרגשות,
מה קורה עמכם, וכיצד עלתה על דעתך, שלא אניח
היום תפילין! אך ר' אלי'ה ממשיך בשלו: אתן
לך מאה דולר )100 $(, ואפילו חמש מאות )50( $)
ויותר, ובלבד שתסכים לוותר היום על הנחת
הטלית ותפילין שלך!
ראה האברך שאין דבריו ברורים ונחרצים דיים, הוא הרים
אפוא את קולו, וזעק: ר' אלי'ה! איני
יודע מה רצונכם ממני היום, גם אם תניחו
לי כאן ועכשיו על השולחן מיליון דולר! )1,000,000 $( ואף
הרבה מיליונים רבים, מבטיח אני לך בהן צדקי
שלא אוותר על הנחת טלית ותפילין, ואין הדבר בא
בחשבון כלל וכלל!!!
כששמע זאת רבי אלי'ה פשטה נהרה על פניו, ואמר: עתה
אסביר לך כוונתי ומה רציתי ממך. –
הנה מצהיר אתה בפה מלא שהנך מוכן בחפץ לב
לוותר על שני מיליון דולר בשביל הנחת הטלית
ותפילין! אם כן תמה אני מדוע אין רואים
עליך כשהנך ניגש כעת להניח הטלית והתפילין שמחה
גדולה לכל הפחות כאותה שמחה שהיית שמח לו
הרווחת כעת כמה מיליון דולר! אתמהה... – סיים
רבי אלי'ה את הלימוד מוסר המאלף!
פחד
אלוקים ( ."אבקת רוכלים)
הרב הקדוש רבי ישראל מרוז'ין זצוק"ל
היה נוהג להתפלל בחדר מיוחד בסמוך לבית מדרשו,
וכשסיים את תפילתו היה נותן סימן שידע השליח
ציבור שכבר סיים. פעם, בעת תפילת נעילה ביום
הקדוש, נתארכה השעה והרבי טרם סיים את תפילתו.
המתין כל הקהל הקדוש שעה ושעתיים בצום
ובחרדה, ולא ידעו פשר הדבר. הרהיב בנו בכורו,
רבי שלום יוסף, עוז בנפשו ונכנס לחדרו. הוא פנה
אל עמוד התפילה והפך את הדף במחזורו של
אביו. רגעים אחדים לאחר מכן סיים הרבי את תפילתו.
הלכו ושאלו לרבי יוסף מה פשר המעשה, ואמר“
: הכרתי בו באבא שהוא עומד לפני ה' בפחד כה
גדול, עד שאינו מעיז להרים את ידו כדי להפוך
את הדף במחזורו. ומכיוון שלא רצה להתפלל בעל
פה, עמד ורתת ולא המשיך התפילה. עד שהפכתי
את הדף ואז סיים את תפילתו.
מה בא לפני התפילה (באר הפרשה, מסעי)
סיפר הגה"צ רבי דניאל פריש זצוק"ל מחשובי
צדיקי וקדושי ירושלים של מעלה, בעמח"ס 'מתוק
מדבש' על סדר הזוה"ק, שהיה פעם באנטווערפן
בהיכלו של הרה"ק רבי איציק'ל זי"ע, ושם ראה את
חתנו הרה"ק רבי יענקל'ע זי"ע
אשר כידוע היה מתנהג בפשטות גדולה עד מאד, וזאת אף בשנות
אדמו"רותו, ובפרט בשנים שקדמו לכך,
והיה מתהלך עוד קודם התפילה וניגש אל כל אחד ואחד
מהאורחים ושואלו במה אוכל לעוזרך בכוס קאווע
או בסידור חפציך, רבי דניאל שלא היה רגיל בכגון
דא היצר לו מדוע יעשה כך 'קודם התפילה'
והמתין שייגש אליו רבי יענקל'ע ואז ישטח את תמיהתו
בפניו. כך הוה וענה לו רבי יענקל'ע
"יונגערמאן, האם לדעתך מה שהביאו הפוסקים משם האריז"ל
לומר קודם התפילה 'הריני מקבל עלי מצוות
ואהבת לרעך כמוך' אינו אלא לחש בעלמא, הרי הוא
כפשוטו ממש",
והעיד רבי דניאל איש חמודות כחלוף כמה שנים , שדברים
אלו השפיעו עליו ושינו לו את כל מבטו
על חייו, לראות כי הדבר הראשון הוא הדאגה
לשלום הזולת.
צדקה
לפני התפילה (הרבי מליובאוויטש, 'אגרות קודש' חלק כד
ט'צב)
ה'צמח צדק' היה רגיל לראות את זקנו אדמו"ר
הזקן בעל התניא אחרי הסתלקותו, בהקיץ או
בחזיון לילה, והיה פותר לו את כל ספיקותיו
בנגלה ובנסתר .בזמן ידוע, ורבינו הצמח צדק יושב סגור
בחדרו ושוקד בלימודו, נתקבצו אצלו כמה שאלות
שלא ידע להכריע בהן והשתוקק במאוד לראות את
הוד כ"ק זקנו רבינו הזקן כרגילותו,
אבל לא עלה בידו, והיה בצער גדול מזה .פעם בהשכמה הלך
הרה"ק צמח צדק להתפלל לבהכנ"ס
של הוד כ"ק חותנו אדמו"ר האמצעי, ובעברו דרך השוק פגע
באחד מאנשי השוק, ר' מרדכי אליהו שמו, איש
פשוט וירא שמים, נהנה מיגיע כפו במסחר השוק,
והיום היה יום השוק, ויבקש האיש מאת הרה"ק
צמח צדק להלוות לו גמ"ח איזה רובל כסף עד הערב
או מחרת בקר, כי ביום הזה הוא יכול להרוויח
בשוק, ויענהו הרה"ק צמח צדק כי אחרי התפלה
כשיחזור לביתו יכנס אליו וייתן לו את הגמ"ח
.כשנכנס הרה"ק צמח צדק לבית הכנסת נפל ברעיונו
הקדוש המאמר “ר' אלעזר יהיב פרוטה לעני
והדר מצלי" )ב"ב י ע"א(, וגם המאמר “גדול גמ"ח
מצדקה ,"ויתבונן הרה"ק צמח צדק
אשר לא טוב עשה שלא נתן תיכף לר' מרדכי אליהו את הגמ"ח
שביקש, ויחזור הרה"ק צמח צדק לביתו
ויקח את הסכום וילך אל השוק לחפש את ר' מרדכי אליהו,
וביני לביני כבר נתקבצו אנשי הכפר עם עגלותיהם
וסחורותיהם אל השוק ועלה לו בטורח רב למצוא
את ר' מרדכי אליהו ביניהם, וכשמצאו נתן
לו את הגמ"ח ויחזור לבהכנ"ס להתפלל .
כשנתעטף הוד כ"ק הרה"ק צמח צדק
בטלית ותפילין ראה פתאום את הוד כ"ק רבינו הזקן בפנים
שמחות ויאמר לו: הנותן גמ"ח לאיש ישראל
בלבב שלם בלי שום פניה, והעושה טובה לישראל
באהבה כצווי ואהבת לרעך כמוך, שערי היכלי
מעלה פתוחים לפניו.
להתחיל
להתפלל (מגדל עוז)
פעם ביקר הרה"ק רבי לוי-יצחק מברדיצ'וב
בעיר צ'רנוביץ'. בשבת-קודש, כשחזר הרה"ק רבי
חיים זצ"ל ,מחבר הספר “באר מים חיים"
מתפילתו בבית הכנסת הגדול, עבר דרך בית-מדרשם של
החסידים כדי להאזין לתפילתו של הצדיק. כשחזר
הרב לביתו, והשולחן כבר היה ערוך ביין ובסעודה
לכבוד שבת-קודש, התיישב כשהוא שקוע בשרעפיו.
שאלה אותו הרבנית: “מדוע אינך מקדש על
היין?" ענה לה הרב: “עדיין לא התפללתי
."שאלה אותו הרבנית: “ומדוע לא התפללת היום? והיכן
היית עד עתה?" ענה לה הרב: “לאחר ששמעתי
את תפילתו של הצדיק, התברר לי שלא
התפללתי "...
תפילה
רּבֹונֹו של עֹולם!
תן לי סבלנות לבני אדם. בעיקר לאלה שמרבים לדבר ומאריכים
בלי סוף את שיחתם, לכאלה
שהם קצת נודניקים. תעזור לי לא לפגוע ברגשות
של אף אדם ולהשתדל להיות סבלני ולהאריך אף
גם אם אני על קוצים כי יש לי עוד כל כך
הרבה מה לעשות וממש חבל לי על הזמן. תעזור לי להבין
שגם אם לי זה נראה בזבוז זמן, בשבילם אלה
הרגעים היחידים בשבוע שמישהו בכלל שומע אותם,
אז איך אני יכול לקחת להם את זה? תעזור
לי אבא לרחם על האומללים האלה שכל החיות שלהם זה
כמה דקות ביום שמישהו מוכן להקשיב להם.
רּבֹונֹו של עֹולם!
תעזור לי למסור נפש על השני. שיהיה לי כל כך איכפת
ממנו עד שאני אהיה מוכן לוותר על שלי
בשביל שיהיה לו. תעזור לי אבא לעשות מסירות
נפש גם עבור מי שאני בכלל לא מכיר אותו כי
כשמבקשים את עזרתי אנשים שאני מכיר או שהם
מכירים אותי, אז יותר קל לי ואני גם מקבל איזה
טובה הנאה כי בד"כ אומרים מילים טובות
וכו', אך מה עם אלה שהם בצרה והם בכלל לא פונים אלי,
אלא שאני רואה את מצוקתם, למה פה אני לא
מתנדב לעזור? למה פה אני אומר שבטח יהיו אחרים
שיעזרו? שאני בעצם לא חייב? ועוד כל מיני
דיבורים פנימיים להרגיע את המצפון שלי. כשאני שומע
הנהגות של צדיקים שמסרו את הכל לשני גם
אם לא נשאר להם כלום, אני קצת מתבייש אבא. תעזור
לי שגם אני אזכה.
רּבֹונֹו של עֹולם!
תעזור לי להגיע למדרגה של צדיקים, שמרגישים באמת
ששום דבר הם לא עושים, שהכל אתה
עושה. אפילו בדברים הכי קטנים של היום יום,
כמו כשהם מוזגים לעצמם כוס מים והם מבקשים את
המים ממך אבא, הם בטוחים שאפילו שהם מוזגים,
זה הכל אתה עושה, אתה מפעיל להם את
הידיים, אתה עושה הכל. כשאני מתפלל הרבה
זמן ומבקש ממך ישועה וגם זוכה לקבל אותה, אז קל
לי לזכור שאתה אבא עושה הכל ואני גם מודה
לך אז עם כל הלב, אך מה עם כל שאר העניינים. מתי
אני אהיה כמותם, שהם ממש הרגישו איך שכל
נשימה שהם נושמים אתה אבא מנשים אותם, וכל
צעד אתה מצעיד אותם, הם לא רק ידעו את זה
במוח, הם הרגישו את זה בנשמה. מתי אני אזכה
לזכור, להאמין, לדעת שכל ההצלחות שלי זה
ממך, וכל הכישלונות זה גם ממך, שהכול זה אתה. זכה
אותי אבא!
על כן
יאמרו המושלים (משלי החפץ חיים)
אחד בא פעם לפני ה"חפץ חיים" זצ"ל,
וכך שאל: מה טעם לכל הנוסחאות והמנהגים בתפילה,
ומהצורך בהם? חסידים מתפללים כך, ואילו
המתנגדים מתפללים אחרת, ואך החסידים עצמם
מנהגים שונים להם, אלה בהתלהבות, בנגינה
ובריקודים, ואלה בשקט, בשלוה ובניחותא וכיוצא בזה.
כלום לא מוטב היה אילו התפללו כל ישראל
בנוסח אחד?
השיב לו ה"חפץ חיים": באמת, יכולת לבוא
ולשאול שאלה זו עצמה מאת הקיסר הרוסי: לשם מה
לך, אדוני הקיסר, צבאות וחילות רבים ומשונים
כל כך? חיל רגלים וחיל פרשים, יורים בתותחים ויורדי
ים, שומרי גבולות וז'אנדרמים וכו' וכו'
– כלום לא היית מיטיב לעשות אילו איחדת כולם בחיל אחד,
מזוינים באותם כלי זין, ושר צבא אחד ממונה
עליהם, הרי בכך פוטר היית דאגות רבות ושונות.
ברם כל בר דעת מבין, כי לכל סוג וסוג של צבא מטרה
מיוחדת ותכלית נפרדת לו עצמו, ותפקידו
המיוחד אך לו בלבד. כי הלא המטרה העיקרית
והכוללת של הצבא כולו היא לנצח את האויב,
ולתכלית זו מחפשים דרכים ואמצעים שונים.
בדקו ומצאו, כי מה שיש בכוחו של חייל מחיל הרגלים
לעשות, אין בידיו של פרש לעשות, ואילו מה
שיש בכוחו של זה אין בכוחו של זה. חיל הרגלים יכול
להלחם בקרב פנים אל פנים עם האויב, ברם
חיל הפרשים תנועתו קלה יותר, והוא יכול להימלט
ביתר מהירות, או לדלוק אחרי השונא. מעלה
יתרה יש לתותחים, שכן הם יכולים לפגוע באויב גם
ממרחקים, מה שאין כל שאר החיילים יכולים
לעשות. ואפילו התוקעים בחצוצרות, שאין כוחם יפה
לעשות מלחמה, תועלתם מרובה, שכן בניגונים
שהם משמיעים הם מפיחים רוח של גבורה בקרב
החיילים.
הרי כל פעולתנו אינה אלא מלחמה מתמדת עם הס"מ,
רחמנא ליצלן, הוא השטן, הוא המסית,
הוא המדיח, ואנו מבקשים ומחפשים תחבולות
שונות כיצד לנצחו ולהתגבר עליו. לשם כך ולתכלית זו
מצויים לנו בחילותינו סוגי צבא שונים: רגלים
ופרשים ויורים בתותחים. כל סוג וסוג חשיבותו גדולה
ותועלתו מיוחדת, כי כל אחד ואחד נלחם באויב
על פי דרכו ובכלי הזין המיוחדים לו, וכל אחד ואחד
מסייע לניצחון על פי דרכו, והוא עושה דבר
שאין בכוח חברו לעשות. כת זו מנצחת בכוח התורה, וכת
זו מנצחת בכוח התפילה, ואילו כת שלישית
מנצחת בכוח ניגוניה וכיוצא בזה. העיקר אינו אלא זה,
שתדענה כל הכיתות וכל סוגי הצבא, שהמטרה
היחידה היא המלחמה ביצר הרע והניצחון עליו.
תפילה
בציבור (טיב השמחה)
סיפר לי איש יהודי חכם ונבון, שלמרבה הפלא הוא 'בעל
הבית' פשוט, המתגורר באחד מפרברי
העיר ניו יורק הגדולה שבארצות הברית. לצורך
נסיעותיו המרובות יש לו רכב פרטי, שבו נוסע הוא
רבות בנסיעות עסקים.
והנה לאחרונה נסע ברכבו כדרכו מדי יום בשעת בין הערביים,
לפתע הגיח למולו רכב נהוג בידי
גוי שתוי... שדהר לעברו במהירות מופרזת,
והתנגש בו בעצמה רבה! בדרך נס ממש הוא ניצל ממוות
בטוח ברגע אחרון, אבל הרכב היוקרתי התרסק
ונשרף לגמרי, ולא נותר ממנו כי אם גרוטאת פח
בלבד...
בינתיים מטבע הדברים התחוללה במקום מהומה קטנה, לוחמי
האש מיהרו לכבות את השריפה
שפרצה במקום, אמבולנסים שעטו מכל עבר, גם
קהל סקרנים רבים התאסף מסביב... ובתוך זמן קצר
הגיחו גם כמה ניידות מתחנת המשטרה המקומית,
שלאחר שפיזרו את הקהל, החלו מיד בסדרת
חקירה ראשונית של האירוע, לבירור נסיבות
התאונה.
בכדי להסדיר עבור היהודי הנפגע את תשלומי ביטוח הרכב
במלואן, שהגיעו לסכומים גדולים,
דרשו ממנו החוקרים להתיישב עימהם בניחותא
בתוך הרכב המשטרתי, ולמסור את גרסתו במדויק
בכל סדר השתלשלות הדברים. – אולם כשהציץ
האיש בשעונו, ראה שאם יאריך עתה עם השוטרים
בחקירותיהם המפותלות עלול הוא להפסיד תפילת
מנחה בציבור!
הוא התמלא פחד ורעדה מהפסד תפילת מנחה בציבור, שמעולם
לא הפסיד!לפיכך ניגש אל צוות
החוקרים שעמדו על הכביש, וביקש מהם אם יכולים
הם להמתין עליו כאן ולשמור על הרכב... עד
שיחזור מתפילת מנחה בציבור. השוטרים הגויים
נדהמו מעצם העזות שבבקשה! מעולם לא הגיעה
אליהם בקשה שכזו... והפנו אותו היישר אל
הקצין העליון מפקד הפלוגה, שפקד על כל האירוע.
היהודי ניגש לפניו בתחנונים שיואיל בטובו להמתין
עליו, בהיות שהוא מוכרח עתה להתייצב
לתפילה, בפרט לאחר שניצלו חייו בנס גדול
מן השמים, להודות להשם יתברך ולבקש על העתיד. אך
הקצין סירב, מה זה בוער עכשיו בדיוק? שאל
בבורותו, ראשית צריך אתה לסגור כאן את האירוע,
ולחתום על הדו"ח, אחר כך הנך מוכרח
לנוח מעט מן הטראומה שעברת! ומחר או מחרתיים תיגש
להתפלל!...
הקצין הקשוח הסביר לו, שעלול הוא להפסיד את כל תשלום
הביטוח שאמור לכסות את עלות
הרכב היקר. שכן אם ילך מכאן, הרי גם הוא
וכל פלוגת השוטרים מפנים את הזירה, ולא רושמים שום
דו"ח כשומעו זאת ניסה היהודי דנן לשבר
את אוזנם, שיבינו מעט ערכה של תפילה, וכמה חשובה
היא לו. הוא פנה אל הקצין ושאל: תאמר נא,
אילו הייתה לך עתה 'פגישה חשובה' עם מיניסטר גדול,
שר בממשלה, או אפילו עם הפרזידנט עצמו...
האם היית יכול לוותר על כך?
אך המפקד המשיך להתעקש, וטען שלא שמענו מעולם להשאיר
כך פלוגת שוטרים עם כל ציודם
ומפקדיהם באמצע הרחוב בתוך זירת תאונה קשה,
בשביל יהודי שרוצה להתפלל מנחה בבית
כנסת... הוא היה נחרץ מאוד, ופסק בצורה
שאינה משתמעת לשני פנים: או שאנו מתיישבים עתה
תיכף ומיד לעריכת הדו"ח, או שאנו מסתלקים
מכאן! ואז בוודאי גם הגוי הדורס יסתלק ויברח, ולא
נוכל לתובעו כלום... כאשר אין לנו שום אפשרות
חוקית לעוצרו, ללא רשימת דו"ח והגשת תביעה
רשמית מצידך! אולם היהודי מתעקש על המנחה
שלו בכל עוז! עד שהצהיר בפני המפקד, שהוא מוכן
עתה לחתום על וויתור התביעה כולה! בשביל
שלא להפסיד תפילת מנחה אחת בציבור!!!
הקצין ופקודיו נדהמו למשמע אוזנם, הם לא האמינו עד
היכן מגעת אמונתו היוקדת של איש
ישראל! – ועד כדי כך פעלו הדברים, שפתאום
שינה הקצין את עמדתו, וציוה על האיש להזדרז לבית
מדרשו לתפילת מנחה! וכך עמדו כולם, מכוניות
המשטרה ושוטריהם, עם הנהג הגוי והרכבים
הפגועים שעל הכביש... כולם עמדו והמתינו
באמצע הדרך, עד שחזר האיש מתפילתו!!!
מן הראוי לנו ללמוד מטיב עובדא נפלאה זו, כמה צריך
האדם להחשיב ולהעריך התפילה בציבור,
וכן כל מצווה ותורה שעושה, שיהיו יקרים
מאוד בעיניו! – הרי רוב אנשים במצב שכזה, היו פורשים
לכמה דקות הצידה וחוטפים תפילת מנחה בחיפזון...
שכן שעת הדחק גדולה היא והפסד מרובה וכו'.
– אבל כשהמצווה יקרה וחשובה בעיני האדם
מאוד, כל הון דעלמא לא יבטלה ממנו! כמ"ש (משלי ג,
ט"ו) "יקרה היא מפנינים, וכל
חפציך לא ישוו בה". – וכמובן שצריך לזה אמונה טהורה תמימה ושלמה
באמיתת תורתנו הקדושה, ואמיתת מציאות הבורא,
ואמיתת ישראל עמו, בעומק לב ונפש.תפילה עם
טייסים מצאנו בגמרא שחסידים הראשונים היו שוהים לפני התפילה והמצווה ומכינים
את עצמם
(ברכות ל"ב ע"ב), וזו בעצם מצווה בפני עצמה שנקראת "הּכֹון ל
קַראת אֹלקיָך יִּשָראל" (עמוס ד' י"ב).
זה לא פלא שהם הגיעו לרמות כל כך נשגבות עד כדי כך שנאמר עליהם המשפט המדהים
הבא?!
''כך היו עושים חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים ומכוונים בתפלתם עד שהיו מגיעים
להתפשטות הגשמות ולהתגברות כוח השכל, עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה'' (שו"ע
או"ח
צ"ח א'). והיום בדורנו... איך נראית התפילה?
למרבה הצער הבושה היגון והעלבון, נתברך
דורנו בחזנים "טייסים מקצועיים" שמהירותם יכולה
להתחרות עם החללית המתקדמת ביותר. כל תפילה
הופכת אצלם "למבצע חילוץ" אשר יש לסיימו
בזריזות מבלי להשאיר עקבות, בשיטה המפורסמת
של "כבולעו כך פולטו", והם לא מתביישים בכך.
לצערי נזדמן לי פעם להתפלל בכזה מניין שהחזן הטיס
את התפילה בצורה מזעזעת, ובמקום
שיתבייש בכך, לאחר התפילה הוא פנה לחבר
שלו עם חיוך של מיליון דולר ושאל אותו את השאלה
הבאה - והוא השתמש באלו המילים: איך הייתה
ההטסה? והבדיחה הגדולה ביותר היא שכאשר
אותם טייסים, סליחה! כאשר אותם חזנים מעוניינים
להתבטאות בציבור - כמו בזמן ניגון הקדיש
בתפילת ערבית של שבת או בקדיש שאחרי ישתבח
בתפילת שחרית, או אז יש זמן לְפָיֶט ולנגן
ולהפגין ביצועים סטריאופוניים מרשימים עם
אוקטאבות גבוהות ואיזון דציבלים נדיר, פתאום מתברר
שהם יכולים לנגן קדיש וקדושה באיטיות נפלאה
ואף לעצור את הנשימה ולסחוב את הניגון דקות
ארוכות... אך את שאר התפילה הם בועטים לשער
השמים ומטיסים במהירות האור, כאילו שיש
מאחוריהם איזה פקח שמאיים עליהם בדו"ח
אם לא יסיימו להתפלל מהר.
אין ספק שאותם חזנים ִּצנזרו מתוך תורתם את סימן
צ"ח בשולחן ערוך (או"ח הלכות תפילה), וגם
על תפילתם אמר הנביא ישעיה את המילים הנ"ל:
כי תבֹאּו לָראֹות פנָי - מי בקש זֹאת מיֶדכם רמֹס
ח צָרי?... גם כיתּבּו תפלה - אינֶנִּי
שֵֹמע.
חבל שאותם חזנים טייסים לא ְמ ַפנִּים את הבמה לבן
אדם אחר היודע לפני מי הוא עומד ומהי
עוצמת התפילה, חזן שיודע לייקר את הסגולה
הנפלאה שהוזכרה בגמרא "שכל המאריך בתפילתו -
אין תפילתו שבה ריקם" (ברכות ל"ב
ע"ב), סגולה שגם הוזכרה בראשונים והומלצה "הלכה למעשה"
(מאירי שם).
הבעיה היא שיש עזי פנים שיודעים את כל זה ואף דיברו
איתם על כך בצורה סמויה וגלויה,
הסבירו להם שתפילתם המהירה נוגדת את השולחן
ערוך (או"ח צ"ח) ומשום כך הם אינם רצויים
בתור חזנים, אלא שמחמת עזות שבהם ורצון
גדלות וצורך להתבטא בציבור - הם ממשיכים בדרכם
הקלוקלת והמסואבת וניגשים לעמוד התפילה
ומשמשים כחזן לציבור וממשיכים להתפלל בדהרה -
כאילו שהתפילה היא פגע רע שיש לסיימו במהרה.
נ.ב. הדברים נכתבו בכוונה בהבלטה והדגשה והרחבה ובלי
כפפות מלטפות, כדי להדגיש את
דעת התורה בעניין ולשמש לפה לכל החפצים
להעיר - אך הם נמנעים מחמת כל מיני סיבות
השמורות עימם (לא נעים לי מהחזן / הערתי
לו פעם והוא לא שמע לי / הוא יחשוב שאני מחפש
להתנשא מעליו וכו')... וכל בית כנסת שיראתו
קודמת לחכמתו אמור לבחון את עצמו ולראות כיצד
הוא מתמודד עם הנושא הזה.ואם קיים בקרבו
הפגע הרע הזה - עליו להוקיע את התופעה ולמחות
על כבוד שמים המתבזה, ולהציע לאותו חזן
סורר את ההצעה הקוסמת הבאה:
בא לך להטיס את התפילה ולקומפרס ולדחוס אותה לרבע
מהזמן? אין בעיה חמודי. בבקשה ממך
תישאר בבית, ושם תתפלל איך שבא לך. במהירות,
עם צנזורים וחיתוכים והבלעת מילים, אתה יכול
יום כן להתפלל ויום לא להתפלל, אך כאן בבית
הכנסת עליך לכבד את ההלכות המופיעות בשולחן
ערוך, ואת הציבור שהנך מייצג.
תפילה
בנוסח פופקורן (הוד השבת 276)
* מכינים את השטח ומעמידים סיר על הגז עם
שמן וגרגרי תירס...
* באים לבית כנסת ולובשים טלית ותפילין
ומתיישבים מול הסידור .
* הגרגרים מתחילים להתבשל ולפתע בוקע מהסיר
סדרת פיצוצים - ובאותו זמן בתוך הסיר הגרגרים
עפים וטסים ללא סדר וקשר...
* מתחילים להתפלל ויורים במהירות את המילים
בלי חשבון ובחיפזון והבלעה ללא רגש, ומהצד
התפילה נשמעת כמו סידרת פיצוצים מהירה ולא
מובנת, עד כדי כך שאפילו אותו מתפלל לא זוכר מה
הוא אמר לפני רגע והיכן בדיוק הוא אוחז
.
* בסוף הבישול לכל גרגר פופקורן יש צורה
אחרת...
* בסוף התפילה מתברר שאותו מתפלל עבר על
כל חוקי הדקדוק ובעצם כל המילים שלו מעוותות,
ואפילו "אותה מילה" שהוא אמר
בכמה מקומות בתפילה, בכל מקום יצאה מפיו בצורה אחרת .
* את הפופקורן אסור להשאיר על האש אפילו
רגע אחד יותר...
* גם אותו מתפלל משתדל להזדרז עם התפילה
והוא מקפיד לצאת מבית הכנסת במהירות .
* אם הפופקורן נשאר על האש עוד קצת הוא
נשרף!...
* אם יש תחנון ארוך או שמוציאים ספר תורה
וצריך להישאר בבית הכנסת עוד כמה דקות, אותו
מתפלל נמצא על קוצים, ושלוות נפשו נשחקת
ונשרפת כל רגע...
הנסתרות
לה' אלוקינו ('החפץ חיים בנתיבות התפילה' עמ' קכ).
אודות בקשתו של שלמה המלך מהקב"ה שישמע לכל
התפילות שיתפללו לפניו בבית המקדש.
ומפורשים הדברים בדברי חז"ל במדרש
(תנחומא, תרומה ט)שלגבי תפילות הגויים ביקש (מלכים א'
ח מג): "ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי",
ואילו לגבי תפילות היהודים ביקש (שם פס' לט): "ונתת
לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו, כי אתה
ידעת לבדך את לבב כל בני האדם".
וביארו חז"ל שם שאם יהודי מבקש מהקב"ה
שיזכהו בבנים, אולם הקב"ה יודע שבנים אלו
עתידים למרוד במלכות שמים, הרי ראוי שלא
תתמלא בקשתו. וכן אם מבקש נכסים, אך הקב"ה יודע
שעתיד הוא לבעוט בו מחמתם, מוטב שבקשתו
תידחה. דברים אלו אינם אמורים אלא לגבי היהודים
אשר הקב"ה חפץ בטובתם הנצחית, אולם
לגבי הנכרים האוכלים את פרי מעשיהם בעולם הזה, אין
כל מניעה לקיים את הבקשה שמבקשים, אף אם
תכליתה אינה טובה עבורם.
סיפר מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל משל נפלא שיש בו
כדי להמחיש יסוד זה: בעיר אחת דרו שני שכנים,
לאחד מהם היה חנות למיני מתיקה ולשני ילד
קטן ומפונק. פעם ניגש אבי הילד לבעל החנות, וביקשו
שבכל פעם שייכנס אליו הילד לבקש ממתק ייתן
לו ממתק קטן, והוא ישלם על כך. אך המוכר לא נהג
בחכמה וביושר, וכאשר הילד הפציר בו רבות,
החליט על דעת עצמו למלאות כיסיו בסוכריות, מה
שגרם עד מהרה להידרדרות בבריאותו, ולבסוף
לנפילתו למשכב.
מספר ימים חלפו וכשארשת תמימה על פניו התדפק המוכר
על דלת שכנו, אבי הילד, ודרש ממנו
לשלם לו את חובו... בתגובה התפרץ כנגדו
אבי הילד ואמר לו: וכי לא די בכך שגרמת לבני לחלות,
עוד אתה מעז לתבוע ממני תשלום על כך?! בגבור
הוויכוח הלכו השניים לרב, שאחר שמיעת
טענותיהם זיכה את אבי הילד, והטעים, כי
בתור בן דעת היה על המוכר להבין את הסכנה העלולה
להיגרם לילד מאכילה כה מרובה של מיני מתיקה.
כך הם הדברים גם בזה העולם, אמר ה'חפץ חיים', האדם
בדמיונו חושב שאושרו תלוי בקיומן של
אי אלו משאלות העולות בלבו חדשים לבקרים,
ואם אינו מצליח להשיג את חפצו מיד, הרי הוא מתלונן
ומתרעם על הקב"ה שמונע ממנו את הטובה.
אולם כאשר הוא יבוא לעולם האמת, ויראה כי דווקא
מכוח אותם דברים שביקש נגרם לו נזק חלילה,
הרי אז יבוא לטעון: רבש"ע מדוע מלאת את חפצי,
הלא ידעת כין אין זה טוב עבורי...
טוב
יותר ('חפץ חיים עה"ת' האזינו).
מעין זה מסופר על ה'חפץ חיים' עצמו שפעם שמע אדם
השואל את חברו: 'מה נשמע אצלכם?'
והלה ענה כדרך העולם: 'ברוך ה', ברוך ה'
טוב, אך לא היה מזיק אם היה טוב יותר...'. התערב
'החפץ חיים' ופנה אל הדובר בשאלה: 'וכי
מנין לך שטוב יותר לא היה מזיק לך?! הלא הקב"ה הוא
רחום וחנון, ואילו היה חושב שמגיע לך יותר,
בודאי היה נותן לך! ואם בכל זאת בחר שלא לתת לך,
אין זה אלא משום שהוא יודע שזהו הטוב ביותר
עבורך'
תפילה
ואריכות ימים (רבי גרשון אדלשטיין)
מצינו בגמרא שכל המאריך בתפילתו מאריכים לו ימיו
ושנותיו, ושמעתי בשם החתם סופר שביאר
כי אדם שמאריך בתפילתו הרי באותו הזמן הוא
מתבטל מדברי תורה, ולכן מאריכים לו ימיו ושנותיו
כדי שיוכל להשלים את כל מה שחיסר מלימודו
בשעת התפילה.
וידוע ממרן הגרא''מ שך זצ''ל שסיפר על אישה אחת ממינסק,
שהשאגת אריה בירך אותה
שתזכה להקים שני בתי כנסת בירושלים, וחשבה
לנסוע לירושלים ולהשתדל בזה, ובדרכה עברה
ונכנסה אצל הגר''ח מוואלוז'ין זצ''ל וסיפרה
לו על הברכה שקיבלה, ואמר לה הגר''ח, מדוע את
ממהרת, הרי יכולה את להישאר במקומך, ותזכי
לאריכות ימים, שיש לך ברכה מהשאגת אריה לזכות
בחייך להקים את בתי הכנסת, ושמעה לדבריו,
וחזרה לביתה, ורק לעת זקנתה עלתה לירושלים,
ובנתה את בתי הכנסת שנקראו על שמה (בלומקעס
קלויז) ומיד אחר כך נפטרה.
דברי
חיזוק בתפילה (פרפראות לפרשת השבוע)
כתוב בהלכה שצריכים להתפלל כמונה מעות, אבל לכאורה
אנו רואים שהקופאי בבנק סופר את
הכסף במהירות, וכהיום יש מכונה שסופרת המעות
במהירות רבה, והאיך אפשר לדמות את התפילה
למונה מעות, אלא זה שאפשר לספור במהירות
זה רק כשהשטרות הם מסוג אחד, אבל אם צריך
לספור סוגי כסף שונים, כמו שקלים דולרים
ושטרלינג, ויש לו שטרות של מאה ושטרות של חמישים
ושל עשרים, אז אי אפשר למנות במהירות, וזה
הכוונה שבתפילה כל מלה הוא ענין בפני עצמו, ואנשי
כנסת הגדולה כיוונו בה כל מיני כוונות,
וזה הפירוש כמונה מעות.
דיבור
בתפילה: (מידי שבת, עלון 76)
האדמו"ר בעל 'האמרי אש' זצוק"ל,
כינה את אחד מתלמידיו ׳גדול׳, כששאלו מדוע, והלא אין הוא
נעלה מאחרים, אמר הרבי בתוכחה: "הוא
מדבר בתפילה, ועל זה כתוב ש'גדול' עוונו מנשוא"...
התפילה
שחוללה את השינוי ('שערים בתפילה' עמ' עא)
את הסיפור המופלא שלפנינו, סיפר רבה הבלתי נשכח של
אופקים, הגאון רבי שמשון דוד פינקוס
זצ"ל, באחת מן השיחות הרבות שמסר בענייני
תפילה: מעשה בבני זוג בגיל העמידה אשר מעולם לא
השתייכו למחנה שומרי המצוות, עד שבעקבות
'סמינר' אליו נשלחו על ידי מכרים, שבו בתשובה
שלימה. ברבות הימים הלך ביתם והתחזק, הילדים
נשלחו לחינוך חרדי מובהק והפכו לבני ישיבות מן
המניין, גם ביתם וחתנם לדרך, שנישאו עוד
קודם לחזרתם בתשובה, החליטו להצטרף והבית כולו
הפך לחרדי לכל דבר.
חלפו עוד מספר שנים, והנה, מבחין הרב פינקוס שאב
המשפחה החל להופיע יותר ויותר בבית
הכנסת, אף בימות החול ובשעות שעד אז היו
קודש לעבודתו. מיום ליום התרחבו השעות, עד שתוך
זמן לא רב קבע האיש את מקומו בין כתלי בית
הכנסת משך כל היום כולו, כאשר הוא נוטש את
עבודתו לחלוטין לטובת לימוד בהתמדה ובחשק
רב. הדברים נפלאו ביותר בעיני, מספר הרב פינקוס,
הכרתי הרבה צעירים שעזבו הכול והתחילו ללמוד,
אך יהודי שבגיל חמישים ומעלה עוזב משרה
מכובדת ומכניסה ומתחיל ללמוד במשך יום שלם
כאברך צעיר, מעולם לא ראיתי
ניגשתי לאחד מבני המשפחה ושאלתיו לפשר העניין,
וההסבר שהוא נתן לי המם אותי בפשטותו
ובתמימותו: אשתו של אותו אדם, אף היא חוזרת
בתשובה, סיפר לי האיש, התחזקה עוד יותר בשנה
האחרונה. היא קראה בספרים ושמעה מרבנים
על גודל ערך לימוד התורה, במיוחד מצא חן בעיניה
הסיפור על רחל אשת רבי עקיבא, והיא החליטה
- גם אני רוצה להיות אשת חבר! ממש כמו רבי
עקיבא בשעתו...
בעלי הולך עכשיו להתחיל ללמוד בכולל, כל היום כולו,
בעלה ששמע על כך חייך והסביר לה כי
הדבר רחוק ביותר מן המציאות, בלתי מתקבל
על הדעת שבגיל כה מבוגר יעזוב הוא את משרתו
הרמה ויתחיל בדרך חדשה ובכלל, כיצד יהא
הוא מסוגל להתרגל פתאום לשפת הגמרא הקשה עליו
בלאו הכי. ובלתי מוכרת, גם נושא הלימוד
עצמו עדיין לא עמד בראש מעייניו.
לאחר הפצרות מרובות היא הבינה שמוטב שלא תדבר אתו
על כך, שכן הוא לא היה מסוגל לקבל
את הרעיון כלל. היא חדלה מלדבר על כך, אך
מאידך החלה להתפלל, בעקשנות וללא הרף, בכל ערב
שבת בהדלקת הנרות היו עיניה זולגות דמעות
בבקשה על בעלה, כך גם בכל תפילה ותפילה
הקפידה להזכיר זאת, ובנוסף הייתה משתדלת
לסיים את ספר התהילים מפעם לפעם.
אט אט החל השינוי לקרום עור וגידים. בתחילה החליט
הבעל מיוזמתו לקבוע חברותא למשך
מחצית השעה בכל יום, ללימוד הלכה ומעט מוסר.
לאחר מכן התרחבה החברותא למחצית שעה
נוספת, וכך מזמן לזמן נוספו עוד חברותות,
ושעות נוספות 'נגזלו' מהעבודה לטובת לימוד התורה.
חלפו אך שנים מעטות, עד שכאמור, הפך האיש
להיות אברך מן המניין, השוחה בים התלמוד כבקי
ורגיל, מבלי לפסוח על ספרי הראשונים, האחרונים
והפוסקים, בהתמדה שקשה למצוא דוגמתה,
שעות ארוכות ללא הפסקה שלרגע.
בהיותי עד למעשה זה, אמר הרב פינקוס, נפתח בפני שער
חדש בתפילה, וכפי שמכונה הדבר
בשפת האידיש 'אויסבעטען', היינו להרבות
בתפילה ללא הפסק עד להשגת המטרה. דבר זה נוגע
למעשה לכל אדם שמבקש איזה דבר, כמו לראות
בהצלחתו או בהצלחת ילדיו בתורה וביראת שמים,
או לזכות לבנים ולפרנסה. העצה לכך היא פשוט
להיכנס במלחמתה של תפילה, יומם ולילה, לא
לעזוב ולא להרפות, עד שירחמו עליו מן השמים
וישיג את מבוקשו.
זה האשה
אשר תקריבו לה' כבשים בני שנה שניים ליום (הצדיק רבי יצחק דראביטשער)
דרך העולם הוא כאשר אחד כועס על חברו שעשה לו איזה
עוולה, המנהג הוא לעכב הכעס עד
ערב יו"כ ואז מתפייסים ביניהם, אך
זו אינה דרך נכונה, כי האדם צריך למחול לחברו קודם השינה
באותו יום שעשו לו דבר שאינו הגון, ואם
חטא נגדו במשך הלילה צריך למחול לו קודם שנעשה אור
יום, וזה הפירוש "זה האשה אשר תקריבו
לה'" איך תעשה נחת רוח להשי"ת "כבשים בני שנה"
לכבוש כעסכם בלבכם עד שנה שהוא יום כיפור,
לא תעשו כן, אלא "שניים ליום" פעמיים ביממה, "את
הכבש האחד תעשה בבוקר" מה שחטא נגדך
בלילה תמחלו לו בבוקר, ומה שחטא ביום תמחלו לו בין
הערבים כשהולך לישון אחרי מעריב, וזהו שנאמר
"ואת הכבש השני תעשה בין הערבים".
טעם
שצדיקים מאחרים להתפלל (חורש"י ויקרא תשכ"ה, שנה טו
גליון כג)
אומרים בשם הרה״ק מרוזין זי״ע שנשאל פעם על סיבת
הדבר שהוא מאחר להתפלל אחרי זמן
תפלה, ויישא משלו ויאמר, אצל מלך בשר ודם
יש שעות קבועות בהם הוא מקבל קהל אנשי מדינתו
הבאים להתייעץ עמו בענייניי עסקיהם וכיוצא
בו. אמנם כשבא לו איזה אדם ואף הפשוט ביותר
להודיע למלך באיזה דבר נחוץ הנוגע לכבוד
מלכותו, למשל שהגיעה אליו ידיעה שאנשי בלייעל
עומדים לפוצץ את ארמון המלך, בודאי שלא
יאמרו לו שומרי בית המלכות מדוע איחרת לבוא אחרי
הזמן המיועד, אלא בהיות והדבר נוגע לשלום
המלך יכניסוהו מיד ללא כל עיכוב.
והנמשל כי אדם העומד ומתפלל על צורכי עצמו, יש קבע
לתפלתו וזמן מיוחד עד מתי התפלה
מתקבלת בשמים, אבל אני הלא אינני מתפלל
כלל עבור עצמי, וכל כולי איני בא אלא למען כבוד
שמים, וממילא מוכרחים להכניס אותי ואת תפילתי
בכל עת ובכל זמן.
סיפור
על אמן ותפילה (נוטרי אמן)
כמה יקר הוא ערכו של כל 'אמן'!
תארו לכם יהודי היושב בביתו ומתאווה לומר 'אמן' בציבור,
אך אינו יכול לעשות זאת, כי אין
בסביבה מניין...
ומה יקרה כאשר באחד הימים , הוא יכול לומר 'אמן'
כאוות נפשו? הבה ונקרא את הסיפור
שלפנינו:
עשרת הצלצולים הכבדים של השעון החרידו את דממת הבית
הקטן והעירו את תשומת לבה של
בעלת הבית, הגברת ברוד. היא נדרכה, מקמטת
את מצחה ומביטה מבט נוסף בשעון הגדול: האם
אין כאן טעות? השעון הראה את השעה המדויקת,
עשר בבוקר!
בשש וחצי, כאשר הרחובות עדיין היו רחוצים בטל של
שחרית והשמש נחבאה אי שם במזרח, יצא
בעלה ר' חיים בנימין אל בית הכנסת, ומני
אז לא נראה!
'אחכה עוד קצת', החליטה האישה ופנתה לעסוק בענייני
הבית.
המחוגים המשיכו להתקדם, ולאחר שישים דקות בדיוק הכריז
השעון בצלצולים רמים על השעה
אחת-עשרה.
ארוחת הבוקר המתינה מבוישת על השולחן, ובעל הבית...
איננו!
מי יודע מה קרה?
זיכרונות קודרים עלו במוחה, תמונות מתקופה ארוכה
של חיים תחת השלטון הקומוניסטי בברית
המועצות; במז'יבוז', באומן, ולבסוף בעיר
טשקנט... בכל מקום היו עיניהם הבולשות של המלשינים,
ששרצו בכל פינה. פחד מתמיד מפני מאסר והגליה
לסיביר אפף אותם, וצורך להסתיר כל מעשה
שריח יהודי נודף ממנו.
אבל ר' חיים בנימין, שהיה חסיד ברסלב בכל נימי נפשו,
לא ויתר אף על קוצו של יו''ד. הוא
התמסר לחינוך ילדיו, מחדיר בהם את ההכרה
הברורה כי אין ערך לשום דבר מלבד התורה ומצוותיה
ויש למסור את הנפש עליהן. בתחכום רב אף
הצליח למנוע מהם לבקר בבית הספר הממשלתי.
לעתים היה נעלם לכמה ימים ושב כשנהרה על פניו, לאחר
שהצליח להשתטח על קבר רבו שבאומן.
היטב זכרה כיצד פעם אחד נעצר במוסקבה והובל אל תחנת
המשטרה. לאחר חקירה ארוכה
החליטו לשחרר אותו, אולם אותו היום שבת
היה, וכדי להשתחרר היה עליו לחתום על מסמך שחרור.
''שבת היום, לא אוכל לחתום!'' הוא ענה לחוקרים והעדיף
להישאר במעצר עד צאת השבת,
כשהוא רוקד משמחה על שעמד בניסיון.
'ומה עתה?' תהתה הרעיה המסורה, 'הרי נמצאים אנו סוף
סוף בארץ הקודש! כאן יכול יהודי
לצאת לתפילה בלי חשש מפני הלשנה או מעצר.
וכמה זמן נמשכת תפילת שחרית ביום חול? שעה?
שעה וחצי?'
היא הציצה מן החלון. הרחוב הבני ברקי התחמם
בשמש נעימה, שני אנשים צעירים נראו
משוחחים, בחור מיהר לבית המדרש, אולם לכל
אורך הרחוב לא נראתה דמותו של ר' חיים בנימין.
בין כך ובין נשמעו דפיקות על הדלת, ובפתח עמדה הבת,
הרבנית גלינסקי, שהתגוררה בקרבת
מקום וביקשה לדרוש בשלום הוריה, שזכו סף
סוף לצאת מברית המועצות.
''אבא עדיין לא חזר מהתפילה!'' אמרה האם כשהדאגה
ניכרת היטב בקולה.
''אם כן, נצא לחפש אותו!'' אמרה הבת ופנתה לבקש מבעלה,
הגאון רבי יעקב גלינסקי זצ''ל,
לסייע בכך.
''הוא הלך בבוקר לבית הכנסת?'' שאל הרב גלינסקי,
''אם כן, נתחיל את החיפוש שם!''
בבית הכנסת השכונתי הסתיים זה עתה המניין האחרון.
אחרוני המתפללים יצאו ממנו, כשתיק
הטלית והתפילין בידם.
הרב גלינסקי נכנס פנימה, סורק במבטו את ההיכל, והנה,
בפינה, ליד ארון הספרים הגדוש, גילה
דמות מוכרת: חמיו, בפנים נוהרות משמחה,
מגלגל לאטו את תפילו, ושפתיו ממלמלות. הוא קרב
אליו.
''אבא'', פנה להאיר את תשומת לבו, ''כבר מאוחר...
אימא דואגת...''
ר' חיים בנימין הביט בו, וניכר כי רוחו עדיין מרחפת
בעולמות עליונים.
''איזה עונג! איזו זכות!'' ניסה להסביר לחתנו, שהתלווה
אליו בדרכו הביתה, ''שנים רבות כל כך
היינו בברית המועצות. תפילות רבות כל כך
לא זכינו להתפלל במניין! הפסדנו 'ברכו' ו'קדושה' ו'קדיש'
ו...'אמן'! אמנין רבים כל כך שיכלו להיאמר
ולא נאמרו! והנה כאן, בארץ הקודש, משש וחצי בבוקר,
מניין אחר מניין, יהודים מברכים ואני יכול
לענות ''אמן'' ועוד אחד... כלום תוכל להבין את הנפש
המשתוקקת כעת למלא את החסר, לחטוף עוד ועוד
אמנים שניתנים כאן לכל דורש?!''
דמעות של התרגשות נקוו בעיניו של הרב גלינסקי, הוא
חש היטב כי חמיו, ר' חיים בנימין, יודע
ומכיר את ערכו של כל 'אמן', וכמי שרואה
מול עיניו מצבור יהלומים לא היה יכול היה להניח להם
להתגלגל סתם כך, על כן נשאר בבית הכנסת,
לחטוף מהם עוד ועוד...
"ונקדשתי
בתוך בני ישראל"
כתב בספר בחינוך: יש מצווה לקדש את השם, כלומר שנמסור
עצמנו למות על קיום מצוות הדת.
ושורש מצווה זו ידוע, כי האדם נברא רק כדי
לעבוד את בוראו, ומי שאינו מוסר גופו על עבודת אדוניו,
איננו עבד טוב, קל וחומר מי שלא מוסר עצמו
על מצוות מלך מלכי המלכים. והנה מצווה יקרה זו לא
מתאפשרת בכל זמן ובכל עת, מפני שלא תמיד
מותר למות על קידוש השם, אולם יש אפשרות לכל
אחד מאיתנו לקיים מצווה עצומה זו גם בלי
למות, וזאת על ידי שיאמר קדיש וקדושה בכוונה גדולה,
כמו שנאמר בזוהר הקדוש: כשאומרים קדיש וקדושה
מקיימים מצוות עשה של "נקדשתי בתוך בני
ישראל".
אמרו רבותינו ז"ל: כל העונה "אמן יהא שמיה
רבא" בכל כוחו, קורעין לו גזר דינו ופותחים לו שערי
גן עדן! ומסביר המהר"ל שהקדיש מבטל
לא רק גזרה רעה שבאה על האדם מחמת חטאיו, אלא ניתן
גם לשנות גזרות שנגזרו עליו מיום היולדו,
כגון שנגזר עליו להיות עני כל חייו – גם את זה אפשר
לשנות לטובה. רואים אנו כי בידנו נמצא המפתח
לפתוח את כל שערי שמיים כדי שיתקבלו תפילתנו,
ואין צורך לפנות ל'פועלי ישועות' למיניהם
, אלא להתחזק באמירת 'יהא שמיה רבא' בכוונה, ועל ידי
זה תצמח הישועה.
ואמר על כך החפץ חיים משל: מעשה בכפרי שהוצרך להגיע
אל העיר הגדולה באופן דחוף. יעצה
לו אשתו עצה נבונה, שיסע ברכבת ויגיע ליעדו
במהירות המרבית. יצא הכפרי עם שחר לעבר הרציף
וכולו נרגש, הן עבורו זו הפעם הראשונה שהוא
נוסע ברכבת... היש מאושר ממנו? בלב פועם, ניגש
הכפרי לקופאי ומרוב התרגשות לא הבין את
משמעות השאלה שנשאל – לאיזו מחלקה אתה מעוניין
להצטרף? אולם לבסוף קנה את הכרטיס היקר
ביותר, והקופאי הגיש לו כרטיס מכובד המזכה אותו
למחלקה ראשונה, הטובה ביותר. שמח וטוב לב
עלה הכפרי לרכבת כשהוא תר אחר מקום ישיבה
פנוי, ובמקום לשבת במחלקה ראשונה, מצא מקום
במחלקה שלישית, והתיישב. והנה רואה הוא את
שכנו היושב לצדו מחזיק כרטיס שונה מהכרטיס
שבידו. השכן, אשר גם הוא לא היה בקי בענייני
הרכבת, העיר לכפרי שמוטב לו ללכת מכאן,
בטרם יבוא הכרטיסן ויסלק אותו, מפני שהכרטיס שלו
מזויף...
נבהל הכפרי ומיד התכופף ונכנס מתחת לכסא, כדי להתחבא,
והנה הכרטיסן נתקל בכפרי ומשך
אותו בזעם... "היכן כרטיסך?!"
שאל בכעס, והכפרי הוציא את כרטיסו. כשראה זאת הכרטיסן אמר לו:
שוטה שבעולם, בידך כרטיס למחלקה ראשונה,
ובמקום זה אתה מצטופף למרמס רגליהם של אנשי
המחלקה השלישית... גם לנו יש כרטיס למחלקה
הראשונה, שעל ידו נפתחים שערי ג"ע!
אני
עולם שלם
(הובא ע"י קובי לוי)
שלום, שמי אלון פז. כיום אני בן 77, נולדתי והתגוררתי
בעיר הוד השרון. נולדתי כתינוק עם נכות
ברגליים ותפקדתי כעצמאי, הולך כמה צעדים,
נוהג, כותב אוכל, באופן מצוין. לפני כחמש שנים,
כנכה, נהגתי במכונית תואמת את מוגבלותי
ועברתי תאונת דרכים קשה. כתוצאה מהתאונה
השתתקתי לחלוטין)!( בכל חלקי גופי. הסרעפת
שלי נפגעה ולכן בנוסף אני מחובר גם למכונת
הנשמה. אין ידיים, אין רגליים, והנשימה
בחסדי השי"ת והמכונה שליחתו הנאמנה. כיום אני מאושפז
בבית החולים הסיעודי "בית רבקה"
פ"ת.
בעקבות התאונה שעברתי, אמונתי בבורא עולם התחזקה
עוד יותר. כיום אני מעביר את זמני
בלימוד תורה בעזרת רבנים ואנשים טובים שמגיעים
אליי, וגם עם חברים שבאים לבקר ולארח לי
לחברה, חלקם עושים זאת באופן קבוע. אני
שוכב בחדר פרטי וכמעט לא יוצא ממנו ואני מעסיק את
עצמי בתפילות ולימוד רוב הזמן.
ברשותכם, אשתף אתכם בדרך שבה אני מתמודד עם מצבי,
הכוחות שאני שואב מהאמונה
שמחזיקה אותי ונותנת לי את הרצון לחיות
ולהמשיך הלאה. אני מקווה שתתחזקו מדבריי ותחזקו גם
את האחרים.
אדם ממוצע כשקורה לו משהו הכי קטן, מיד הוא אומר
או זועק: "למה בורא עולם, למה דווקא
אני, למה זה מגיע לי, מה עשיתי?" אני
לא זוכר שאמרתי מאז התאונה ועד היום – "למה?" יש רק
מילה אחת שאמרתי ואני אומר גם היום
"תודה! תודה בורא עולם! אם זה מה שבחרת בשבילי, מי אני
שאבוא ואתלונן ואבכה ואכעס עליך? רק אתה
יודע מה הכי טוב בשבילי נסתרים דרכך ונפלאים
מעשיך! אין עוד מלבדך אבא שבשמים, הקדוש
ברוך הוא! הכול טובה".
אדם צריך להבין שיש בורא לעולם ואין דברים שמתרחשים
סתם. יש חשבונות שמים וצריך לקבל
את הכול בהבנה, באהבה ובשמחה כי אם אתה
מאמין בבורא עולם, אז תסמוך רק עליו ותבטח רק
בו. כמה שאתה יודע להגיד לו תודה כשטוב
לך, אתה צריך לדעת להגיד תודה גם כשלא טוב לך.
עדיף לסבול, לכאוב ולהיות בצער, להתנקות,
לתקן, להזדכך ולכפר על עוונות בעולם הזה ולא בעולם
הבא, ולהגיע ישר למקום טוב למעלה.
היום אני שוכב בחדר קטן "כמו קופסת גפרורים",
מרותק למיטה ומחובר למכונת הנשמה. לא
רואה אדמה ולא שמים, רק אני וארבע קירות,
ואני יודע שאני לא מפסיד שום דבר בחוץ. העיר גדולה,
המדינה גדולה, העולם גדול, אבל אני יודע
שבחוץ הכול גשמיות, תאווה הבל הבלים, ואני שוכב לי
בחדר ומתבודד עם בורא עולם, מדבר אליו,
מבקש ומתפלל עליי, על כל בני משפחתי ועל כל עם
ישראל. אני יודע שכשיגיע יומי, עד מאה ועשרים,
אני אקבל פי אלף, פי מליון ממה שקיבלתי כאן
בעולם הזה. אני לא מפסיד שום דבר!!! נהפוך
הוא, זה שאני נמצא במצב הזה זו לא מסכנות, זו
זכות!!! לכפר על עוונות עם ישראל, מה טוב
יותר מזה!?
היום אני מבין משהו שבן אדם בריא קשה לו להבין, שהגוף
זה דבר משני. כל עוד הלב פועם,
הראש עובד, העיניים רואות, האוזניים שומעות,
הפה מדבר ואוכל והנשמה מרוממת – מה אני צריך
יותר מזה? אני לא צריך שום דבר. כי כל עוד
אני יודע שהעולם הזה זמני, החיים זמניים, הגוף הוא
זמני, אז ממה יש לי לדאוג? ממה יש לי לחשוש?
ממה יש לי לפחד? אבא שבשמים הקדוש ברוך הוא
שומר ומשגיח ודואג לכל מחסורי, וכמו שכתוב
בתהילים )מזמור כ"ג(: "מזמור לדוד, ד' רועי לא
אחסר". יש את האמרה "איזהו עשיר?
השמח בחלקו" )מסכת אבות ד', א( אני שמח בחלקי!!!
ראשי התיבות של המילה "עשיר", הם: עיניים
שיניים, ידיים, רגליים. אצלי מתוך העשי"ר הזה, יש
רק את ה-ע"ש (עיניים שיניים), אך למילה
ע"ש יש עוד פירוש 'עולם שלם' אני עולם שלם אני לא צריך
ידיים ורגליים בשביל להיות עולם שלם. אמנם
אין לי ידיים ורגליים מתפקדות, אבל ל-י' ול-ר' במילה
עשיר, יש עוד פירוש "יצר רע"
- שכמעט אין לי היום ברוך ד'. ברוך ד' טוב לי עם מי שאני, מה שאני
ואיך שאני! אין לי תלונות לבורא עולם -
רק תודה! אני מאושר מאוד.
האם אי פעם הערכת את גופך? את האצבע הקטנה בידך?
כשמגרד לך האף, האוזן או במקום
אחר אתה מרים אותה ומגרד מיד, בלי בעיה.
אם אשאל אחרי כמה שניות: "מה עשית הרגע?" לא
תבין או תזכור מה עשית, כי הכול מובן מאליו
בשבילך. כאשר לי מגרד האף, האוזן או במקום אחר
אני נאלץ לסבול את זה דקות ארוכות במקרה
הטוב. אין מובן מאליו! ברגע שנפגע לך איבר בגוף, אז
אתה מבין כמה אותו איבר היה חשוב לך. בעזרת
האצבע הקטנה הזאת אתה מגרד את האף, אתה
לוחץ על הכפתור של המעלית, אתה מחזיק כלי
כתיבה, אתה מחזיק סכו"ם. מתי לאחרונה הערכת
את כף היד? את היד שלך? כשאתה צמא, עם אותה
יד אתה לוקח כוס, ממלא אותה מים והכוס
נהיית כבדה יותר, ואז אתה מגיש אותה לפה
ושותה. פעם חשבת והערכת את השרירים, את הגידים,
את העצמות שבאמצעותם אתה מזיז את היד? יד
בגימטרייה זה 14 ועוד יד זה עוד 14 . ביחד
זה
יוצא 28 , ובגימטרייה 28 זה כח. עם הידיים
אתה יכול לבנות ולהרוס, פעם חשבת על זה? הערכת
את זה? אני לא יכול להזיז אצבע. אני צריך
לבקש את עזרת הזולת בשביל שישקו אותי, יאכילו אותי
או יגרדו לי את הגב. אני לא יכול לעשות
דבר. אז תגיד לבורא עולם: 'בורא עולם תודה על הידיים,
תודה על שאני יכול לעשות מה שאני רוצה,
איך שאני רוצה, כשאני רוצה, כמה שאני רוצה. תודה
בורא עולם!.
פעם הערכת את הרגליים שלך? זוג רגלים שמחזיקות עליהן
עשרות רבות של קילו. אתה עומד
מול מדרגות, צריך לעלות כמה קומות ואתה
אומר לעצמך: "אוף, כמה יש לי לעלות". אתה מתעצל.
תגיד לבורא עולם תודה על שיש לך רגליים
בריאות, שאתה יכול ללכת, לעלות מדרגות. יש אנשים
מוגבלים, קשישים, שעד שהם עולים מדרגה ועוד
מדרגה בקושי רב לוקח הרבה זמן, ואתה יכול
בדילוגים לעלות ללא בעיה. כשאתה מגיע למעלה,
תגיד לבורא עולם, תודה בורא עולם, תודה על
הרגלים הבריאות, תודה שזיכית אותי לעלות
למעלה. אין מובן מאליו! תודה על שאתה מזכה אותי
ללכת לאן שאני רוצה, כשאני רוצה, כמה שאני
רוצה, ואני לא זקוק לעזרה של אף אחד. זה לא מובן
מאליו בורא עולם ברא אותנו מושלמים.
כל איבר ואיבר, כל עצם ועצם, כל וריד, כל עורק, כל
כדורית דם מחושבת ומושלמת בגוף, לא
יותר ולא פחות. אין סתם בעולם. נפלאים מעשיו
של בורא עולם. אז תעריך את הגוף שלך, תגיד
תודה, תודה בורא עולם על שאני בריא, זה
לא מובן מאליו!
אתה נכנס למקלחת, אתה עומד מתחת לדוש, המים זורמים
על כל הגוף שלך, איזה כיף, אתה
נהנה. אני, אחד החלומות שלי, זה להיכנס
למקלחת מתחת לדוש, שיזרמו עלי מים ואני לא יכול.
אסור לי כי אני מונשם, אבל אתה יוצא מהמקלחת,
אתה מתלבש, עומד מול המראה, תגיד לבורא
עולם: 'תודה בורא עולם! תודה על שזיכית
אותי להתקלח, להיות נקי, להתלבש', יש אנשים שלא
מסוגלים לעשות את זה, מקלחים אותם על המיטה,
כמוני.
אני שוכב על המיטה, מונשם, בתוך חדר קטן, כמעט ולא
יוצא ממנו. לא רואה כלום בחוץ. אתה
ידידי, תעמוד מול החלון, תביט החוצה, תיקח
שאיפת אוויר, תגיד לבורא עולם: "תודה בורא עולם!
תודה על שאני יכול לנשום בכוחות עצמי, לראות
שמים, לראות שמש, לראות ירח וכוכבים, לראות
עננים, לראות ציפורים, לראות אדמה, לראות
עצים לראות פרחים, דשא, לראות את נפלאות
הבריאה. זה לא מובן מאליו!!!
תעריך את מה שבורא עולם נתן לך, אתה צריך להרגיש
אדם מאושר, שהחיים יפים, שבורא עולם
אוהב אותך, שהוא זיכה אותך בגוף בריא ובנפש
בריאה.
לפני כחודשיים הוזמן אלון פז לשאת דבריו בפני מאות
מתנדבים של "עזר מציון", בכנס אדיר
בעיר צפת שנועד לעודד ולפרגן לאותם מתנדבים
מוסרי נפש. שימו לב לדבריו שנאמרו לאוזניים
כמהות ותמהות. "אתם מביטים עלי. נכה,
לא ידיים, לא רגליים, אל תרחמו עלי. אני מאושר, אני
מושלם. ויותר מזה אם הקב"ה ישלח אלי
איש עשיר, חסון וגבה - קומה, עם ידיים חזקות ורגלים
איתנות, ויאמר לי: "אלון, האיש הזה
מוכן להתחלף איתך, הוא ישכב במקומך משותק במיטה ב"בית
רבקה" ויקבל את גופך, ואתה תקבל את
גופו וממונו, ותוכל לחיות כאחד האדם. עשיר, בריא, תוכל
להגיע לכל מקום וליהנות מן החיים. מה שתחליט
אסכים לרצונך". אז אשיב לקב"ה, "לא, אינני
מסכים, ומדוע? כי אתה ריבונו של עולם יודע
מה הכי טוב בשבילי. ואם הכי טוב בשבילי זה להיות
מרותק למיטה ומשותק, אז אני מעדיף להמשיך
לחיות כך. ותודה על הכול".
אתם מבינים??
אפשר לשוחח עם אלון. נייד 506-2556825.
תפילתו
של הרב מבריסק (פניני רבינו הגרי''ז)
העוברים ושבים בשדה התעופה הלאומי של איטליה שישפשפו
עיניהם בתימהון. מחזה בלתי
שגרתי בעליל נגלה אל מול עיניהם המשתאות.
מנין יהודים עבדקנים עומדים כאחת הפינות
ומתפללים תפילת מנחה. מספר דקות קודם נחת
המטוס שהביא אותם משוויץ – בואכה ארץ ישראל
– לחניית ביניים באותו שדה תעופה. טרם הנחיתה
הכריז הקברניט בסמכותיות: ''העצירה הינה לזמן
קצר, לא נמתין למאחרים!''.
הזמן הקצר דחק במיוחד במספר יהודים מבין הנוסעים,
אשר כבר קודם לכן נמנו וגמרו להתארגן
יחדיו לתפילת מנחה במניין. אך נפתחו דלתות
המטוס החישו הללו את פעמיהם לאחת מפינות בית
הנתיבות, אחד מביניהם ניגש ל'עמוד' המאולתר
ופתח באמירת 'אשרי' ו'קדיש', לאחר מכן נעמדו
כולם לתפילת 'שמונה עשרה' חפוזה, חלקם,
יש להודות, לא עשו זאת מתוך כוונה יתירה. לנגד
עיניהם עמדו מילותיו הברורות של הקברניט
השוויצרי, והם ממש לא חפצו להחמיץ את המשך
הנסיעה, מה שהיה גורם להם לבטח להישאר
'תקועים' במקום בלתי מוכר, ללא שום מכר וקרוב
ולמשך זמן בלתי ידוע, שלא לדבר על ההוצאות
הכספיות הרבות שידרשו מהם – אם יפסידו את
הטיסה הנוכחית – כדי לעלות על טיסה אחרת,
המגיע לארץ ישראל.
אך הסתיימה לה התפילה, והכל עצו-רצו לעלות אל המטוס,
שכבר עשה את הכנותיו להמראה.
ליתר דיוק – כמעט כולם רצו, למעט איש אחד
שעדיין עמד בדביקות באמצע תפילתו...
היה זה הרב מבריסק, רבי יצחק זאב סולובייצ'יק שעמד
בתפילה, כאילו כל זמנו לפניו. בניו
הגדולים שהיו עמו ומיהרו ככל האחרים, לא
ידעו מה לעשות. גם הם הבינו כי דקות גורליות אלו הם
שיכריעו אם הם נשארים, שלשתם, בארץ ניכר
בלתי מוכרת, מבלי יכולת לחזור לארץ בימים
הקרובים, אולם הם ידעו עד כמה מקפיד אביהם
לבל יפרעוהו בתפילתו שלא לצורך. דקות יקרות
חלפו, ולבסוף הם ניגשו אליו בחשש וניסו
ללחוש באוזניו שימהר, אולי ימשיך את התפילה במטוס...
אולם הרבי מבריסק כמו לא שומע דבר וחצי דבר, ממשיך
בניחותא בתפילתו בדביקות ובכוונה,
כמו עומד הוא בבית הכנסת בעיצומו של יום
הכיפורים. רעם מנועי המטוס המתחממים נשמע בגאון,
יושביו הידקו את החגורות והיטיבו ישיבתם,
ובחוץ, שני הבנים מביטים בייאוש במטוס ובמדחפים
ההולכים וצוברים תאוצה, הנה תיכף הוא ממריא
– חשבו לעצמם וכבר ניסו לחשוב כיצד יסתדרו
בארץ נכרייה...
דקה נוספת חלפה, אבל... לא! המטוס לא ממריא!
מה קרה?! מסתבר כי אחד הנוסעים במטוס, כומר
נכבד, הביט בחלון, ראה מה שראה והבין,
התפעלות אחזה בו למראה הרב היהודי המתפלל
בכוונה ובדביקות, כביכול משוחח הוא עם א-לוקיו
פנים אל פנים. המראה המס את לבו ולא נתן
לו לחשות, תוך ניצול מעמדו הנכבד הוא מיהר מיד אל
צוות המטוס ודרש מהם להמתין לרב המתפלל,
מוכרחים – הוא אמר, אין ברירה...
בניגוד לכל ההוראות, אנשי צוות המטוס נאלמו דום.
פסקו מהכנותיהם לטיסה, והמתינו בדריכות.
וביתיים בחוץ, רבי יצחק זאב אינו יודע מכל המהומה
שסביבו, מוחו ולבו דבוקים בא-לוקיו כמקשה
אחת. דקות מספר חלפו והוא סיים את תפילת
שמונה עשרה. הוא פסע לאחוריו מדודות וסיים
בניחותא 'עושה שלום במרומיו... ואמרו אמן',
אחר נעמד לאמירת 'עלינו לשבח' במתינות כדרכו, ואז
עלה אל המטוס. כעת בוודאי יכול היה המטוס
להמריא בבטחה ליעדו...
למהר
בתפילה - שלא להפסיד ממון (היזהרו בממון חבריכם )רמ״ז( אם לא עכשיו, אימתי.)
פעם נזדמן רבי ישראל מסלנט זצ״ל לוורשה וביקר אצל
האדמו״ר בעל החידושי הרי״ם מגור
זצ״ל. הרבי כיבדו עד מאד, וכשנפרדו ליווהו
לרחוב. חיש מהר עברה השמועה בין החסידים כי גברא
רבה בא לעיר, עד כדי כך שהרבי חלק לו כבוד
רב, ותיכף ומיד התמלא ביתו קהל גדול של חסידים
שבאו להקביל את פניו. בתוך כדי כך, הוא
עמד להתפלל מנחה, ולהשתוממות ההמון הרב, קיצר
׳הצדיק הליטאי׳ בתפילתו, וסיימה מהר מאד,
מן הראשונים ממש!״ כשראה אותם תמהים על כך ענה
להם:
- ראיתי כי אנשים רבים בטלים ממלאכתם עבורי. הסנדלר
עזב את מרצעו, החייט הניח את
מחטו, הנפח נטש את מפוחו, והסוחר סגר את
חנותו. אם אאריך בתפילתי, הריני מפסיד ממונם של
ישראל.
תרגיל
מיוחד לשמירה על הקול )יתד נאמן, יום שלישי כ''ח בטבת(
אני עוסק בהוראה כבר יותר מ-18 שנה, וכידוע כלי העבודה
השימושי ביותר בחינוך הוא הקול.
למסור שיעור מצריך מעבר להכנת ומסירת השיעור
גם הרבה כוחות ומחשבה על משמעת ובעיקר
לעניין את התלמידים, להכניס ''גישמעק''
ו''ברען'' בלימוד הגמרא, רש''י ותוס'. חוץ מהעובדה שזה
מתיש גופנית, זה מתיש מאוד את מיתרי הקול.
במשך השנים הייתי רגיש מאוד לשמור על טונים נכונים,
והכול זאת הצטרדתי רבות לתקופות
קצרות שבהן נזהרתי מאוד עד שחזרתי לעצמי,
וחוזר חלילה.
בקיץ תשע''ב ''נתפס'' לי הקול, באין תקנה. כל תרופות
וטיפות הפלא, טבעיות, כימיות ותרופות
סבתא לא הועילו, הקול חנוק, אני לא מסוגל
להרים את הקול כלל, השיעורים נמסרים בקול שקט
וצרוד, מלווים בכאבי גרון, וזה כמובן מגביל
מאוד גם בשאר תחומי החיים כגון: תפילה בקול, זמירות
שבת, דרשות, חזנות ועוד.
מספר ימים לפני ראש השנה תשע''ג פניתי לרופא מומחה
בתחום שיבדוק ביסודיות מה הבעיה.
לאחר בדיקה פולשנית לגרון עם מכשור משוכלל,
מראה לי הרופא סרט על המסך ובו תגובת מיתרי
הקול בשעת דיבור, ו... שתי יבלות ענקיות
שחוסמות את הקול. הרופא קבע שהפתרון היחיד הוא
ניתוח, וגם אין הבטחה שהקול יחזור לאיתנו...
בכל מקרה המליץ לעסות תרגילי דיבור/פיתוח קול.
לדבריו אין כמעט סיכויים שזה יעזור אבל
כדאי לנסות. לשאלתי, מה הכוונה תרגילי דיבור? ענה לי:
''אתה צריך ללמוד איך לדבר נכון'' ותצטרך
את זה גם לאחריי הניתוח, כדי לשמור על הקיים.
כמובן שבתקופת החגים לא התחלתי עם התרגילים, אבל
כן ראיתי עלון נפלא של ''מורא מקדש''
ובו גודל חומרת דיבור בשעת התפילה ובנוסף
שמעתי את כ''ק האדמו''ר מבעלזא שליט''א
ב''שטיינדיגע תורה'' מוצאי שמחת תורה אומר,
זה ברור שלהלכה מ''ברוך שאמר'' ועד אחרי תפילת
י''ח, אסור לדבר, אבל כל אחד צריך לקבל
על עצמו לא לדבר בבית כנסת כלל, או לפחות מ''אדון
עולם'' ועד אחרי ''עלינו לשבח'' לא לדבר
כלל.
אמרתי לעצמי, הרופא אמר לי: ''אתה צריך ללמוד איך
לדבר נכון'', אכן, אני צריך ללמוד איך
לדבר, מתי כן ומתי לא! אמנם אף פעם לא הייתי
פטפטן בתפילה, אבל עד שהתחלתי את התפילה,
לפעמים צריכים להגיד מילה או שאלה קטנה
וכדו'. קיבלתי על עצמי שמיד שהחזן מתחיל את
התפילה, גם אם אני עוד לא התחלתי, אני לא
אדבר כלל, וזה יהיה לרפואת הקול שלי.
את התוצאות מיותר לציין. כשבועיים אחרי החגים לאחר
שהרגשתי הטבה משמעותית בקול,
פניתי שוב לרופא המומחה, ובבדיקה נוספת,
שואל אותי הרופא האם עשיתי תרגילי דיבור, עניתי לו:
ברור שעשיתי וזה עזר לי מאוד. בהתפעלות
ובהתרגשות הראה לי הרופא על המסך איך ששתי
היבלות הוקטנו למינימום. לדברי הרופא הוא
עדיין לא ראה טיפול בדיבור כ''כ מוצלח, והמליץ
להמשיך בעקביות ובע''ה לא אצטרך ניתוח.
לאחר כשבועיים נוספים פניתי שוב לבדיקה, וכלשון המכתב:
''הפתעה נעימה! שני מיתרי הקול
נעים היטב, אין לראות יבלות/קישוריות על
המיתרים... אין צורך בניתוח''.
וברוך ה' כבר יותר משנה שאני לא יודע מה זה צרידות.
וגם כשאני עולה לטונים גבוהים במיוחד.
ובנעימה אישית אומר שגם אני, כותב הליקוט הזה סבלתי
פתאום מחוסר יכולת לשיר, או
להתפלל לפני העמוד בלי להשתעל. תשובת הרופא
הייתה, שהבעיה היא השמנת יתר שגרמה גם
למיתרי הקול להשמין ולכן איני יכול להשמיע
קולות גבוהים בלי להשתעל. הפתרון היה לרדת במשקל
ואכן אחרי שהשלתי עשרים קילו ממשקלי, חזרו
מיתרי הקול לתפקד כראוי.
וטהר
לבנו לעבדך באמת
(הגה"צ ר' אליהו לאפיאן זצוק"ל)
הוא סיפר שבהיותו בחור צעיר כשהוא למד ב"תלמוד
תורה" בקלם, הוא "ניגש" פעם לפני העמוד
בתפילת מנחה של שבת. בחזרת הש"ץ הוא
סלסל במלים – וטהר לבנו לעבדך באמת – בניגון הידוע.
לאחר התפילה א"ל הסבא מקלם זצ"ל:
"ר' אלי', כולנו התרגשנו בהדגשה ובסלסול של 'וטהר לבנו',
אלא שמן הראוי להדגיש יותר את המילה 'באמת'".
ה"באמת" הזה חסר לנו.
מקום
התפילה
(מפי ספרים וסופרים)
העולם טועים וחושבים שתפלה אינה אלא בבית המדרש כשהאדם
עטור בטלית ותפילין והתבודד
לפניה זמן מה, ורק כך ראוי להתפלל, אך האמת
מובא בספר 'בית יעקב' להגה"ח רבי יעקב אהרן
אב"ד אלכסנדר זצ"ל (פרשת ויצא)
בשם הרה"ק רבי שמחה בונם מפרשיסחא זי"ע, שאמר עצה לכל
בר ישראל שיהיה דבוק בהקב"ה תמיד וכמו"כ
לא יחסר לו מאומה מעניינים גשמיים, והוא על ידי
שירגיל עצמו תמיד להתפלל ולבקש ממנו יתברך
על כל דבר קטן כגדול, ואל יחשוב שלתפילות אלו
צריך התבודדות בטלית ותפילין, רק בכל מקום
שעומד אפילו בשוק יגביה עיניו כלפי מעלה וישעבד
את לבו אל ה' ויבקש ממנו שימלא את מבוקשו,
ובודאי ימלא שאלתו כי הוא שומע תפילת כל פה עמו
ישראל ברחמים. וכאשר יעשה כן לא יחסר לו
מזונו לעולם כי הקב"ה ימלא משאלותיו, שהרי מתפלל
לפניו וכמו"כ יהיה דבוק בהקב"ה
תמיד (ועעו"ז מה שהאריך בזה).
תיקון
למחשבות זרות שבתפילה (''אור חדש'')
שמעתי שאחד שאל מהגר''א תיקון למחשבות זרות שבתפילה.
והשיב לו על דרך הרמז ''ובבואה
לפני המלך עם הספר ישוב מחשבתו הרעה''
– כלומר להתפלל מתוך סידור.
המלך הוא הקב''ה וכנסת ישראל היא אסתר, רמז לנו הכתוב
שכאשר נבוא להתפלל לפני המלך,
על ידי שיתפלל מתוך הספר תשוב מחשבתו הרעה,
תפילה
במניין ב מסירת נֶפש (פניני עין חמד)
אין בכוחנו להבין, מהו השכר העצום של אדם המקפיד
על תפילה במניין ועל אחת כמה וכמה
כאשר תפילה זו נעשית במסירות נפש ולעיתים
ניתן לגלות כי בזכות אותה מסירות נפש חייו ניצלו
כפשוטו.
"רציתי לספר לכם על נס ההצלה שלי, הנס שבו הרגשתי
וראיתי בחוש , כיצד הקב"ה שומר עליי
ומציל אותי מאסון קשה. אני מתגורר באחת
הערים בדרום הארץ, ולפרנסתי אני עובד כסופר סת"ם.
שעות עבודתי הן בעיקר בשעות הלילה המאוחרות.
לאחר השיעור הקבוע של הרב, ותפילת ערבית
בבית המדרש השכונתי, אז אני הולך למבנה
מסוים הקרוב מאוד לביתי, וכותב שם ס"ת ומזוזות, עד
לשעות הקטנות של הלילה". השעות הללו
הינן מועדפות בשל העובדה, שאין מי שיפריע לך, ולכן
ההספק עצום. לפני תקופה מסוימת לאחר השיעור
של הרב התעכבתי, ובשל כך איחרתי את מועד
תפילת ערבית הקבועה שלי. ולא רציתי להיכנס
למניין שכבר התחילו להתפלל, ובכך להפסיד 'ברכו,
'קריאת שמע' בציבור וכו'. ולכן החלטתי ללכת
למקום בו אני כותב, וחשבתי לעצמי, שאלך למניין
מאוחר יותר המתקיים בשעה עשר וחצי בלילה"
.
"השעות חלפו ולפתע אני נזכר שעדיין לא התפללתי
את תפילת הערבית. הצצה קלה לעבר
השעות ואני מגלה את השעה 'אחת לפנות בוקר!'.
שכחתי לגמרי מהתפילה במניין של עשר וחצי
בלילה, ומה עושים כעת ?! בעיר שלנו אין
סיכוי לתפילת ערבית בשעה כזאת, והמקום הקרוב ביותר
להתפלל במניין הוא רק בני-ברק ".
"רק לסבר את האוזן, מדובר במרחק נסיעה של כשעה
ממקום מגוריי ועד לבני-ברק! למען האמת,
לא עלה בדעתי אפילו לשנייה אחת לוותר על
מנין ולהתפלל ביחידות, להיפך, שמחתי, שהקב"ה נתן
לי את ההזדמנות להוכיח במעשיי, שאני מוכן
לעשות הכול בשביל להתפלל במניין אף במסירות נפש.
מדובר למעשה בהקרבת שעות יקרות של כתיבה
)מקור פרנסתי(, וכן נסיעה הלוך וחזור, עלות דלק
של נסיעה הלוך וחזור, ויתור על שעות שינה
ועליי יהיה להקדים קום לתפילת שחרית במניין וכו' אולם
כל אלו לא מנעו ממני לבצע את רצוני. וממחשבה
למעשה, קמתי, יצאתי 'ממקום עבודתי', נכנסתי
לרכבי ונסעתי ללא עצלות והגעתי לבני-ברק
וזכיתי להתפלל במניין.
בשל השעה המאוחרת בה נסעתי, לא מצאתי לנכון להתקשר
לביתי ולהודיע, שאני נוסע להתפלל
בבני-ברק". "בדרך חזרה מתקבלת
שיחת טלפון בנייד! לא ידעתי מה לחשוב בשל השעה המאוחרת
ובשל העובדה כי המאורע התרחש כשברקע מלחמה
מתמשכת ברצועת עזה. עם חששות אני עונה
לשיחת הטלפון ואני שומע מהצד השני קול בכי
חנוק מבני משפחתי. "מה אתה חי? נושם? מדבר?
מ.. היכן אתה? כולם מחפשים אחריך!''.
"מי הם המחפשים אחריי, למה מחפשים אחריי, מה עשיתי?
מה קרה? מה העניין? ", שאלתי בתימהון
בסדרת שאלות ספונטניות. ובתגובה לשאלותיי אמרו לי:
"דע לך, מהחדר במבנה בו אתה כותב ועובד
- לא נשאר כלום, הכול נהרס לחלוטין!". "לשאלתי, כיצד
אירע הדבר סופר לי כי אחד מהטילים הקטלניים
ביותר )מדובר בטיל מסוג גראד שרבים ממנו נורו
באותה תקופה ל"ע מרצועת עזה לעברנו
בטווח העלול להגיע עד 81 קילומטרים ומצוידת בראשי קרב
נגד אדם הכוללות רסס בצורת אלפי גולות מתכת
במטרה לגרום למספר נפגעים מקסימאלי ולהגביר
את הנזק בקרב בני-האדם הנמצאים באזור הפיצוץ
של הרקטה ובחסדי שמים מרובים הבורא שמר
עלינו מכל משמר( ". "ו'כיפת ברזל',
שהייתה אמורה לנטרל את הטיל ולפגוע בו בעודו באוויר לא
הצליחה לבצע את המשימה והטיל פגע פגיעה
ישירה ונחת בתוך החדר, שבו אתה כותב, ובו אתה
נמצא באופן קבוע בכל לילה בשעה הזאת. החדר
נהרס כליל עד הייסוד. למשמע הרעש העצום יצאנו
ובראותנו מה אירע לחדר - חששנו מאוד לגורלך,
שכן לא ידענו מה מצבך, חיפשנו אותך בכל מקום,
אבל לא מצאנו אותך! וחששנו, כי קרה הדבר
'הנורא מכולם' . "סיפרתי להם , שנסעתי להתפלל
ערבית במניין בבני- ברק, וזה מה שהציל את
חיי. הגעתי למקום בתוך כמחצית השעה, מחוץ למבנה
התגודדו שכנים, חברים, שוטרים, וכבאים ומי
לא. ברגע שיצאתי מהרכב לכיוון המבנה שפעם היה
קיים, כל הסובבים היו נרעשים, ונרגשים לראות
אותי, חי וקיים ללא פגע, ממש תחיית המתים! היו
כאלו שכבר הספידו אותי, לאחר שלא מצאו אותי
במבנה והסיקו את מסקנותיהם.
אכן, תפילה בציבור , שהצילה אותי ממוות לחיים!
"
תפילתו
של ה'חקל יצחק' ויגיעתו בתורה
('מרביצי תורה מעולם החסידות' ח"ו
עמ' רי"ב)
יגיעתו בתורה של רבי יצחק מספינקא זצ"ל,
ה'חקל יצחק', הייתה לשם דבר בעולם היהודי. הוא
היה כמעיין המתגבר בנגלה ובנסתר, כתב ספרים
נפלאים בכל מקצועות התורה, ורזי תורה נתגלו לו
בחלום כמו בהקיץ...
לאמתו של דבר, גדלותו זו נעוצה הייתה ביגיעתו בתפילה.
יגיעת התורה שלו התחילה בעצם
באנחה מסמרת - השיער שבקעה מפיו לפני שפתח
בתחנונים והפצרות ממיסי לב: "והאר עינינו
בתורתך!".
ר' יהודה רזמביש ע"ה, מרואי פניו בילדותו, מתאר
בהתרגשות כיצד היה חוזר ה'חקל יצחק'
עשרות פעמים על תפילת 'והאר עינינו בתורתך',
בתחנונים, בדמעות ובהשתפכות הנפש, כאלו
שזעזעו אפילו לב של אבן."בכל אמירה
ואמירה נעשה קולו תקיף וחזק יותר, עד שבסוף הייתה
לשאגה אדירה שהדהדה כקול רעם" - מספר
ר' יהודה, ומוסיף מהתרשמותו כי "מי ששמע ולו פעם
בימי חייו את השאגה ההיא - לא רק שנתמלא
רוח טהרה ויראת שמים, אלא שהבין גם את סיבת
גדלותו הנדירה של הצדיק בתורה, גדלות שהפליאה
את כל רואיו".
מיגיעתו בתפילה הגיע ובא ה'חקל יצחק' ליגיעתו בתורה.
אחד מאלה שזכו לעמוד קרוב למחיצתו
אומר: "לחנם אספר לאותם שלא ראו ולא
שמעו כיצד למד הוא תורה בקולות וברקים, כנתינתה
מסיני, וכיצד זעו אמות הסיפים בדברו דברי
אלוקים חיים, זאת אי אפשר למסור - מוכרחים לראות!".
"באחד מלילות החורף, ואני הולך בחוצות סעליש"
- ממשיך האיש ומספר, "השעה הייתה
מאוחרת, אבל בצ'כוסלובקיה דאז לא פחדו לצאת
בלילה אל הרחוב. פתאום שומע אני קול מנסר
ובוקע בדמי הליל, והקול - קולו הטהור של
רבינו; והנעימה - הניגון הזידיטשובי המובהק, היורד חדרי
לב ומחריד את האדם ממנוחתו; והניגון מידרדר
ומתגלגל מתחנן ומפלל - אוי, אוי! אמר רבי חייא,
התנא הקדוש רבי חייא זכותו יגן עלינו מסר
לנו את דברי משה מסיני. ושוב שתיקה ממושכת, ושוב
רעש פולח רקיעים...
את פניו המאירים עדיין לא ראיתי כי רחוק הייתי מביתו
מרחק מה, אך זעקתו ירדה חדרי לב,
ובחזוני ראיתי כבר את פניו הלוהטים המשתנים
לכמה גוונים בכל אות ואות, ואת פרכוסי הגוף והרעד
עם קריאת השם של כל תנא ותנא. קולו היה
חוצב להבות, רעשו כהר געש, ובתוך הרעש זעקת כל
הדורות אשר שפכו נפשם בדפי הגמרא הקדושים,
נפשו יצאה בדברו ממש...".
"היה בלימודו המתואר למעלה משום פירוש
נכון לתפילתו ולדמעותיו הקודחות ב'והאר עינינו'" -
כותב ר' יהודה לסיכום תיאורו, "יהודי
המתגעגע כל כך להארה בתורה, המתייגע כל כך בתורה, האם
פלא שנפתחו בפניו מעיינות החכמה, והיה שר
התורה במלוא מובן המילה?!".
תפילה
מאוחרת
החסידים בדורות שעברו היו מתפללים בשעה מאוחרת מאוד,
משום שההכנה לתפילה ארך
אצלם זמן ארוך עד שעבר זמן תפילה . פעם
אמר על זה אחד מגדולי אשכנז, שיש ראיה שדבר זה
אינו עבירה, שהרי אנו רואים שאנשים אלו
אחר גמרם את תפילתם, מיד מתיישבים ללמוד בהתמדה
ולעבוד את ה' בכל כוחם, א''כ מוכרח שאינו
עבירה, שהרי אמרו עבירה גוררת עבירה, ואם דבר זה
מביא לידי מצווה בודאי שתפילה זו הוא ג"כ
מצווה.
תשובה
היכי דמי
בימים נשגבים אלו של ימי הרחמים והרצון, שכל אחד
מתעורר במידת מה לתקן ולפשפש
במעשיו, ראוי לציין את דברי הרה"ק
הרבי ר' אלימלך מליזנסק זצ"ל, דצריך לעשות תשובה בכל ימות
השנה, ומי ששב בתשובה רק בחודש אלול הוי
בבחי' בהמה, וזהו הביאור במשנה )ריש מסכת ר"ה(
"באחד באלול ר"ה למעשר בהמה".
ומביאה המשנה שיטה נוספת "וי"א באחד בתשרי ר"ה למעשר
בהמה" דהיינו עכ"פ מי ששב באלול
בתשובה הוא עוד בבחי' אדם, אבל מי ששב רק בר"ה הוי בבחי'
בהמה עכ"ד.
הרה"ק רבי משה מקאזניץ זצ"ל )בן המגיד
מקאזניץ זצ"ל( מוסיף בספרו באר משה )פר' עקב(
דבזמננו - כהיום הזה בדורנו אנו, דור עני
ושפל אפי' אלו שחוזרים בתשובה רק בר"ה גופיה ג"כ הוי
בבחי' אדם.
עוד יש להמליץ על המאחרים לשוב בתשובה שלא יפלו ברוחם,
על כך שנקראים בבחינת 'בהמה'.
עפ"י המסופר שפעם אחת בא אל הגאון
הראגאטשאווער זצ"ל, יהודי "בעל הבית", מלווה בבחור בן
תורה, ואמר לגאון שהוא מחפש חתן לבתו, ובכדי
לדעת מה טיבו של הבחור, הוא מבקש מהגאון
שידבר עמו בלימוד. דיבר הגאון עם הבחור
רבות בלימוד, וכדרכו העיר לו מדי פעם בתוך דבריו על
חידוש או פשט שלא הסכים לו, ואגב חורפיה
אף גער בו כמה פעמים בלשון: "דו בהמה" )בהמה
שכמותך(. אותו בעל הבית שנוכח בכל מהלך
השיחה, הבין כי אין דעת הגאון נוחה מידיעותיו של
הבחור בתורה, ולכן עם סיום השיחה פנה היהודי
אל הגאון, באמרו: "אם כן, לא אקח את הבחור הזה
לחתן לבתי". שאל אותו הגאון:
"מדוע מה פגם מצאת בבחור הזה"? השיב היהודי: "הרי שמעתי
שהגאון התבטא כלפיו כמה פעמים שהינו 'בהמה',
והנני מסיק מכך שהוא 'עם הארץ', ובאחד שכזה
איננו חפץ". השיב לו הגאון:
"תנוח דעתך, מיינע בהמות זענען בעסער ווי דיינע מענטשן!" (אותם
שמכונים אצלי "בהמה", הם עדיפים
ומעולים יותר, מאותם המכונים בעיניך "אנשים"), ונתן לו את
ברכתו לקחתו לחתן לבתו. (מפי הגרי"ש
אונגר - רשומים בשמך עמ' תנג).
ובעצם עשיית תשובה, מצאנו בספה"ק המזהירים שבל
יעלה על לב האדם 'לתפוס מלאכים'
ולהיות צדיק בפעם אחת בלבד, אלא ילך מעט
מעט עד שיגיע לדרך המלך. ודברים נוראים אומר
האוהב ישראל (מליקוטים חדשים פר' ויקרא)
"ובעינינו ראינו רבים מן החסידים שנעשו
משוגעים ח"ו או בעלי מרה שחורה"
שרצו לתפוס את המרובה בפעם אחת. אלא הדרך היא כמו ששח
פעם דרשן אחד, שלמשל; האדם המקבל על עצמו
שלא לדבר לשון הרע, לא יקבל על עצמו שלא
לדבר מהיום והלאה כלל לשון הרע, דתוך יום
או יומיים ישבר ויתייאש, ללא שיישאר שריד ופליט
מ'הקבלה'. אלא יקבל על עצמו שלכל הפחות
יפחת מלדבר לשון הרע אחת ביום וכדו' או שעה
מסוימת ביום.
נקודה נוספת וחשובה צריך לדעת, שכל יום שהצליח לבצע
את 'הקבלה שקיבל', הוא הצלחה
בפני עצמו. וזה יגרום לו שלא להתייאש ולהישבר.
כה ייתן ה' וכה יוסיף שנזכה להתעורר ולשוב
בתשובה שלימה ולהתכונן כראוי ליום הדין.
תפילה
של הנודע ביהודה
אחד מגדולי החסידים אמר פעם בדברו מהתנגדותו
של "הנודע ביהודה" לחסידות "הלוואי ואזכה
להתפלל תפילת "כל נדרי" לשם שמיים
במדריגה כזו של "הנודע ביהודה" מתנגד לשם שמיים"
תפילה
לרפואה (הגרש"י פישביין)
הייתה פעם שאלת פלא שהגיע אל איזה רב, שבאו לפניו
אב אלמן שהיה חולה יחד עם בתו שהייתה
כלה כששה שבועות לפני נישואיה והבת הכלה
טיפלה במסירות באביה החולה והגלמוד, וביקש האב
מבתו שתעכב את הנישואין בעוד שנה כיון שהיה
דואג עבור מי שיטפל עמו אחר נישואיה, שהיא
תהיה עסוקה עם בעלה ולא יהיה לה זמן לדאוג
גם עבורו, ועל כן באו האב עם הבת לשאול את הרב
הצדק עם מי, אם היא צריכה לעכב הנישואין
כפי בקשת האב שהרי היא אינה מצווה על פריה ורביה
ומאידך מצווה על כיבוד אב, או דיש לחשוש
שאם לא תינשא עכשיו והיא כבר בוגרת ולא תמצא אח"כ
שידוך, ואמר הרב שיתייעץ על כך עם רב אחר,
ואמר לו הרב השני שיאמר להאב מדברי הגמרא
במס' מכות דאמם של כוהנים גדולים מספקת
מים ומזון לדיירי ערי המקלט שלא יתפללו על בניהם
שיסתלקו מן העולם, וא"כ אם יעכב הנישואין
ח"ו ימתינו כבר שיסתלק מן העולם ויוכלו להינשא.
אך היה קשה לחזור על סברא כזו בפני האב החולה, וע"כ
אמרו להם סברא אחרת דהנה עד עתה
יש לו בת אחת שיתפלל על בריאותו, ואם יסכים
שיהיה החתונה כבר יהיה לו שתים שיתפללו שגם
החתן יתפלל על בריאותו...
תפילה
של צדיק (עונג השבת )
שנת תש"ח, ירושלים נצורה, סגורה ומסוגרת אין
יוצא ואין בא, מאגרי האוכל והשתייה בתוך העיר
הולכים וכלים. פה ושם מצליחה שירה מהשפלה
לעשות דרכה בשלום אל העיר. או אז, מתמלאים
קמעה המאגרים אולם לא לזמן רב והשירה הבאה
בוששת לבוא. עוד קודם למלחמה הורגש המחסור
בכל פנה, וכל מצרך מזון בסיסי נחשב היה
להישג של ממש, אולם עתה היה המצב קשה שבעתיים
בחוץ שורקים הפגזים ובדירות הנמוכות ספונים
התושבים נפחדים וגם רעבים.
המחסור פקד גם את ביתו של מרן הגאון רבי יוסף שלום
אלישיב, אחת מבנותיו הקטנות, לימים
הרבנית זילברשטיין ע"ה סבלה קשות מתת
תזונה, מצבה הרפואי הדרדר ואף הסתבך והרופא דרש
לאשפז אותה בביה"ח. תחת אימי הפגזים
הלכה אחותה לביה"ח לבקר את אחותה המוטלת על
מיטת חוליה אין אונים. "המצב הדרדר
מאד" שמעה האחות המסורה את בשורת הרופא, "אחותך" -
הוסיף הרופא -"במצב קריטי בסכנת חיים"!
בסערת נפש שבה האחות הביתה, היא פנתה אל אביה ומסרה
לו את הדברים אשר שמעו
אוזניה, מיד נעמד מרן הגרי"ש בתפילה
ובתחנונים. שופך ליבו לפני ה' שיביא מזור לבתו החולה
הנתונה במצב כה אנוש. צדיק גוזר והקב"ה
מקיים, אט אט הוטב לה, עד אשר באחד הימים שבה
לאיתנה כבימי קדם. "תפילה זו"
- הוסיפה אחותה הרבנית בת שבע קנייבסקי ע"ה - הוסיפה לה 10
שנות חיים.
"תפילות
אבות תקנום"
הגאון רבי יוסף דב סולוביציק ראש ישיבת
וולוז'ין ורבה של בריסק דליטא, היה מן הפעילים הנמרצים
בענייני הציבור היהודי ברוסיה (בין השאר,
תמך בתנועת חובבי ציון, ואף ייסד אגודה ליישוב ארץ
ישראל).
פעם סיפרו לו לרבי יוסף דב, שהולכים ורבים
האנשים שאינם פוקדים את בתי הכנסת לתפילות
היום. ויש מהם שרגלם אינה דורכת על מפתן
בית הכנסת אפילו בימי שבת ומועד, ורואים אותם רק
בימים שחלים אצלם "ימי זיכרון"
לנפטרים. הניע ר' יוסף דב ראשו בעצב ואמר: לצערנו, יש לתת בזמן
הזה פירוש חדש לדברי חז"ל: "תפילות
אבות תקנום" )ברכות כ"ו ע"ב( כיום נקבעות ומתקיימות
תפילות רבות בציבור בזכותם של האבות, שהלכו
לעולמם. שכן רבים מאחינו בני ישראל באים לבית
הכנסת רק כשהם חייבים לומר "קדיש"
על מות אב או האם. ואילולא כן, אפשר שלא היו רואים כל ימי
חייהם כיצד נראה בית הכנסת מבפנים...
תפילותיה
של הסבתא נענו - ונעשיתי תלמיד חכם (כיבוד אב ואם)
הגאון החזון איש כותב באיגרותיו, כי התפילה היא מטה
עוז ביד כל אדם. אין תפילה ששבה
ריקם, אין מילה של תחינה וריצוי שמוציא
יהודי מפיו שלא תפעל את פעולתה, אם היום אם למחר,
אם בשנה זו אם לאחר שנים רבות, אם אצל המתפלל
אם לזרעו אחריו. דבר זה צריך להיות חדור
בתודעתו של כל יהודי.
בירושלים חי יהודי תלמיד חכם שחזר בתשובה לפני שנים
רבות, ומקורביו יודעים לספר על יראת
השמים המופלגת שלו, על הצלחותיו בכל תחום,
ועל כך שבכל מה שהוא עושה ה' מצליח בידו. כל
מפעל שהוא מייסד, עולה למעלה ראש, לכל שיעור
שהוא מקים נמשכים על אתר לומדים רבים, וכן
הלאה. האיש הרב ברוך היימן, סיפר לאחרונה
על הגורם להצלחותיו, וכדאי לחרוט את הדברים על
לוח הלב, למען נלמד ונשכיל מכך על כוחה
הגדול של כל תפילה.
הדור הצעיר אולי כבר לא יכיר את השם שיוזכר להלן,
אבל כיוון שהוא 'גיבור' הסיפור, צריך
להזכירו. שמו היה זלמן ארן, מי שהיה שר
החינוך בממשלתו של בן גוריון ואחד ממקורביו ו'מעריציו'
הנלהבים של אותו ראש ממשלה. הוא עצמו לא
היה שומר מצוות, אך אשתו שמרה מעט על כמה
סממנים של מסורת יהודית. היא הדליקה נרות
שבת, ומכיוון שידעה גם על כוחה של תפילה,
התפללה על ילדיה שהיו כמו.. בן גוריון,
שהרי בעלה תמיד סיפר בבית על 'כוחו' ו'גדולתו' של האיש
שעמד בראשות הממשלה.
לימים נפגש כידוע בן גוריון עם הגאון החזון איש זצוק"ל
בביתו שבבני ברק. קודם שהחלה
הפגישה הוריד החזון איש את משקפיו, כדי
שלא להתבונן בפרצופו של מי שהיה אחראי להעברתם
על הדת של רבבות רבבות אחינו בני ישראל,
אבל לא נעל את הדלת בפניו. לאחר הפגישה, כשחזר
בן גוריון ללשכתו ומקורביו, סיפר לזלמן
ארן על גדולתו הענקית והיוצאת מן הכלל של החזון איש, ואף
התבטא שראה בו דמות של מלאך. ארן לא שמר
את הדברים בלבו, ותיאר גם הוא בפני אשתו את
ההתפעלות של ה'בוס' מדמותו של אחד מגדולי
ישראל. האישה האזינה לדברי בעלה בקשב רב, עד
שהחליטה בו במקום שמעתה ואילך תתפלל על
ילדיה שיגדלו ויתחנכו כמו ה.. חזון איש, שהרי אם
האדם המוערץ על ידי בעלה מעריץ אף הוא את
החזון איש ומתארו כמלאך אלוקים, צריך ללכת אל
המקור.. "אני, נכדו של זלמן ארן, ותפילתה
של אותה סבתא אף שלא הייתה מל"ו צדקניות שבדור –
פעלו את פעולתם גם לאחר שנים רבות וקירבוני
לתורה ולמצוות, ואף נתנו בידי את כוח ההצלחה"..
סיפר הרב ברוך היימן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה