"אך יום אחד מן
השבוע יתרחק מבני אדם ויתבודד בינו לבין קונו ויקשר מחשבתו בו, כאילו כבר עומד
לפניו ביום הדין... וידבר לאל יתברך כאשר ידבר העבד אל רבו וכן הבן אל
אביו" (הח"ח בביאור הלכה (סימן תקע"א ד"ה ת"ח(
בל"ג בעומר הזה, בואו נשתדל לא למלמל סתם 'מודה אני' בבוקר
ומיד לעבור למצב 'מגיע לי'. אלא להודות לאנשים שעושים את הדברים המאוד מיוחדים
בחיים שלנו. וחשוב יותר, לומר תודה במיוחד לאנשים שעושים את הדברים הרגילים בחיינו,
ושבזכותם החיים שלנו מלאים בכל כך הרבה טוב.
גם
כשחייך עוצרים, החיים של אלה מסביבך לא עוצרים.
החתם סופר, הרב משה סופר, אומר שהמן שירד בדרך נס במדבר, החל
לרדת בל"ג בעומר. אין ספק שביום הראשון בני ישראל קיבלו את המן בהתלהבות
והערכה רבה, אולם עם חלוף הזמן, עלתה הציפייה שהלחם השמימי ימשיך לרדת, ונהיה פשוט
יותר להתייחס אליו כאל דבר המובן מאליו, ולשכוח שבכלל צריכים להכיר עליו תודה. לכן
ל"ג בעומר הוא הזמן שבו אנחנו שמים לב ומודים על כל הברכות שמורעפות על חיינו
בשגרת היומיום, שלרוע המזל אנחנו בדרך כלל מתייחסים אליהן – כמו אל המן במדבר –
כאל דברים המובנים מאליהם.
יהודי קודם כל עושה, קודם כל
מנסה, קודם כל מפעיל את כל יכולותיו וכישוריו, ומתמסר לעשות כמיטב יכולתו! (הרה"ג אשר קובלסקי
שליט"א)
בשבת
זו, יחול שבת היארצייט של מורי ורבי, כ"ק האדמו"ר מנדבורנה זי"ע.
את הסיפור הבא סיפר בעצמו לנכדו חביבו הרה"ח רבי חיים מרדכי אשכנזי
שליט"א, ויהיו הדברים לטובת נשמתו.
מחנה
דז'ורין שבטרנסניסטריה, שנת תש"ב, עיצומה של מלחמת העולם השניה. אל המחנה
הוגלו אלפי יהודים, שנאסרו במחנה שהיה בית כלא אחד ענקי, בו חיו היהודים בתת תנאי
אנושיות. הרעב והדוחק היו קשים מנשוא , והקור המקפיא השלים את תמונת
החיים הקשה והאכזרית... היהודים
במקום עבדו עבודות פרך, ואך בקושי זכו במנת לחם זעומה ומעט מרק לחמם את עצמותיהם
היגעות. בימי החורף גברה המצוקה במחנה עד מאוד, כאשר הטמפרטורה צללה הרבה מתחת
לאפס, ובלילות היה הקור הופך למלאך המוות של ממש, ומי יודע כמה יהודים קיפדו את
חייהם בצורה אכזרית כל כך, במוות כתוצאה מקפיאה בעיצומו של לילה חורפי, בלי שניתנו
להם כל אמצעי הגנה והסקה...
בן 12
בלבד היה הרבי בהיותו במחנה, וכבר אז צערם של יהודי המחנה נגע ללבו הרחום, והוא לא
הצליח לשאת את המחשבה כי הם קופאים בלילות ואין איש שם על לב. אך עצי הסקה היו
מצרך נדיר ויקר מאוד מאוד, ולא היה בנמצא להשיגם... נאלצו היהודים להישאר נתונים
לחסדי הסופות והסערות שפקדו את המחנה, ולהשלים עם המחלות הקשות שפקדו אותם , ועם
הקור המצמית החודר לעצמות... הרבי, שהיה אז ילד צעיר, יכול היה לפטור עצמו באמירה סתמית:
'זה לא לכוחותיי', 'זה גדול מכפי גילי', 'האם ילד יכול לקחת אחריות להציל אלפי
יהודים הקופאים מקור במחנה המסוכן?' אך הרבי בחר לעשות ככל יכולתו וכמיטב כוחותיו, ומדי יום, עם שחר אחר התפילה, התעטף במעיל הדק שהיה ברשותו,
ומיהר ויצא אל הקור השורר בחוצות. כל שעות היום הסתובב תחת שלג זלעפות, ואך בקושי
הצליח להשיג כמה ענפי עצים או חתיכות עץ קטנות...
באחד
הימים, יצא הרבי כמדי יום, והוא סובב אנה ואנה ומחפש אחרי עצים מכל סוג ומין.
לפתע, ניגש אליו איכר נכרי ושאל: 'ילד, אתה מחפש עצים? יש לי עצים למכירה!' הרבי הביט בו בחוסר אמון. 'הייתכן? כאן במחנה יש לך עצי הסקה
למכירה ? הרי
הם מצרך נדיר ויקר המציאות!' שאל בתדהמה... ' אכן
כן', השיב הנוכרי, 'הם מוחבאים ביער, בוא אחריי', לחש הנוכרי, והילד המאושר החל
ללכת בעקבותיו למעבה היער. לפתע, תחושת חרדה לפתה את הרבי - 'הן אני ילד לבד,
והנוכרי הזה מי יודע מה הוא זומם... הרי כמעט לא יתכן שיש לו באמת עצי הסקה חטובים
יפה, ואם היו לו - מדוע שיציעם למכירה לילד בן 12 - '? הרהר הרבי בחרדה גוברת והולכת... אחרי הליכה ממושכת שנדמתה בעיניו כנצח, הגיעו השניים לקרחת
יער קטנה. הרבי מביט בה ואינו מאמין באוצר שנגלה לעיניו - חבילות ארוזות של עצי
הסקה מוכנים לשימוש, ובכמות נכבדה! הן העצים הללו הם אוצר יקר בתנאי החיים במחנה,
איך מביאים אותם הכי מהר אל המחנה? הנכרי
מביט בעיניו של הילד המתעגלות בהפתעה, ונוקב בסכום המבוקש בגינם. הרבי מביט בעצים,
אך נרתע למשמע הסכום... עודו מהרהר על חוסר יכולתו לגייס סכום כזה אף למען המטרה
הנעלית, ומיד חולף בו הרהור נוסף - 'הן השומרים הרשעים, גם הם מחפשים נואשות
אחרי עצי הסקה וחימום. ברגע שאתחיל להוביל את העצים לכיוון
המחנה - יחרימו הקלגסים את כל הסחורה, וכל האוצר היקר ייפול לידיהם הערלות! בשביל
זה כדאי להתאמץ?'
עוד רגע של הרהור על חוסר
התוחלת שבמהלך רכישת העצים, ומיד מחליט הרבי לנסות לעשות כמיטב יכולתו. 'תן לי
שעה', הוא אומר בפשטות, 'אני הולך לגייס את הכסף...' הנכרי מדריך אותו בחזרה אל המחנה, והילד ממהר הביתה לבשר
לאביו, האדמו"ר בעל ה 'דבר חיים'
זי"ע, על העסקה שהשיג. נרגשים מהזכות שהתגלגלה לידיהם לפעול יחדיו להצלת
היהודים מהקור הנורא, הם מתחילים לאסוף פרוטה לפרוטה כדי להגיע לסכום העתק הדרוש. אחרי שעה, הועבר הסכום במלואו לידי הנכרי, ואף סוכם כי שעת
חצות הלילה תהיה שעת העברת הסחורה לחצר ביתו של הרבי. נותר רק החשש מפני הקלגסים
השומרים, שבוודאי יזדרזו להניח ידיהם על האוצר היקר...
בשעה
תשע בערב, שבילי ומשעולי המחנה כבר ריקים מאדם. רק השומרים מסתובבים כזבובים
טורדניים בכל פינה, מחפשים מפירי חוק וסדר או גנבים מזדמנים. החושך המכסה את המחנה
אפל מכל חושך אחר, והרוחות הנושבות בעוז מניסות את אחרוני האנשים אל הבקתות
הצפופות... בדיוק בשעה הזו, הסתנן הרבי החוצה מביתו.
הוא הולך בזריזות, עוקב בדריכות כי השומרים לא שמים לב אליו ולקיומו. הוא רץ אל
ירכתי המחנה בשקט, ומחפש את המקום הסודי ביותר במחנה - את ארון החשמל המוליך את
המתח לעמודי החשמל הפזורים במחנה. לאחר חיפוש ממושך הוא מוצא מאחורי גבעת שיחים
ארון חשמל קטן... מעשה ידי אומן, הוא פותח את ארון החשמל,
ומנתר אל חלקו העליון. הוא מאמץ את מבטו היטב, מחפש את הפיוז המרכזי, האחראי על
אספקת החשמל לכל רחובות המחנה ומבואותיו. כשגילה את המתג המדובר נצצו עיניו בחשיכה... בלב רועד מחד וביד בטוחה מאידך, הרבי מניף ידו ומכה באבחה
חזקה את המתג. המתג נופל, נשבר ומתרסק, ועלטה כבידה משתררת בכל רחבי המחנה. הרבי
רק מוודא כי תיקון הנזק ייקח שעות ארוכות, וממהר להימלט...
אותו
לילה היה האפל ביותר בתולדות המחנה. כל הלילה עמלו החיילים השומרים לתקן את התקלה
הפתאומית, ורק בשעת בוקר מוקדמת הצליחו להחזיר את זרם החשמל לסדרו. בחסות העלטה
והמהומה, ועיסוקם הרב של השוטרים בתיקון התקלה ה 'פתאומית' - הצליח הרבי להוביל את
כל אוצר העצים לחצר ביתו, ומשם הפיצם לבתי היהודים האומללים המתחננים לעצי הסקה... בלילות הבאים, בתים רבים במחנה הוארו וחוממו בחום הלהבות
שהפיצו עצי ההסקה, שהשיג הרבי בעסקה עם הנוכרי ובמסירות ההובלה באישון ליל. אבל
רגע אחרי שאנו יודעים על הסוף הטוב, הבה נעשה חשבון - האם היה לכך סיכוי מתחילה? האם
הגיוני שילד בן 12 יתחיל לקושש עצים שהיו מצרך נדיר ויקר? האם סביר שלפתע יפנה
אליו איכר נכרי ויבקש לבצע עמו עסקת מכירת עצים? האם היה ניתן להניח שהעצים יגיעו
ליעדם בשלום? התשובה
לכל השאלות הללו היא לא, באל"ף רבתי. זה לא הגיוני, לא סביר, לא מתקבל על
הדעת. ועדיין, הרבי בחר לנסות, לפעול, לעשות כמידת יכולתו, בלי להביט על הסיכוי
הסביר והאפשרויות שכל המהלך לא יעלה יפה. כי יהודי קודם כל עושה, קודם כל מנסה,
קודם כל מפעיל את כל יכולותיו וכישוריו, ומתמסר לעשות כמיטב יכולתו! והקדוש ברוך הוא מסייעו
- כי מבחן התוצאה, מעיד כאלף עדים שלבסוף הקדוש ברוך הוא משלים את המלאכה, מסייע
להשגת המטרה, נותן את הכוחות להצליח במשימה. זה ממש לא חייב להיות הגיוני ומסתבר
מלכתחילה, אך זה פשוט עובד, כי הקדוש ברוך הוא
מעניק את הכוח והסיוע! כשיהודי פונה ומבקש עזרה, כשעומדת
לפתחינו אפשרות לסייע, הדבר האחרון שצריך לעשות זה את החשבון האם אני אצליח? האם
יש לי את הכישורים? האם אני האיש המתאים? יהודי עושה, מנסה, פועל כמיטב יכולתו,
והקדוש ברוך מסייעו ומובילו להצלחה היעודה!
החוויה היהודית
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה