אדם שמפחד הוא לא חי
בהווה, אלא הוא משליך את העבר לעתיד שלו דרך הדמיון, ולרגע הוא יתבונן הוא יקלוט שכל הפחד שלו
זה בעצם דמיון, והכול כמובן נובע מחוסר הבנה שלי את המציאות.
את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו (כ"ו, ב')
- אל בית הכנסת הגדול בוורשה, בימים שהיו עוברים בו לפני התיבה חזנים מפורסמים, אי
אפשר היה להיכנס בלי כרטיס כניסה. פעם נדחק נער אל הכניסה ואמר לגבאי שעמד בפתח:
"תן לי להיכנס רק לרגע, אני צריך רק לקחת מפתח מאבא שלי ". גער בו השומר: "אל תספר לי
סיפורים, גנב שכמוך, אתה רוצה להתפלל".
בעלי
הקבלה נוהגים לעיין בספר הזוהר הקדוש ובאמרות התנא ביום המסוגל של ל"ג בעומר,
מתוך תקווה ותפילה שיזכו להתקשר לנשמת התנא ולהעפיל בנועם מדרגות אור תורתו.
"דרור"
– מלה קטנה ומופלאה. מלה שאין לה אח ורע במקרא. משום שאין אח ורע לרגע
"יובל" שכזה. לא במקרא ולא במציאות חיי האנושות עצמה.
הרמב"ם
מנה שמונה מעלות בצדקה, זו למעלה מזו: "המעלה הגדולה שאין למעלה ממנה –
המחזיק ביד ישראל המך [=שנעשה עני]... ונותן לו מתנה או הלוואה, או עושה עמו
שותפות, או ממציא לו מלאכה, כדי לחזק ידו שלא יצטרך לבריות... ועל זה נאמר (ויקרא
כה,לה): 'והחזקת בו'". גם הקונה סחורה ומוצרים כדי לסייע למוכר בפרנסתו ושלא
יקרוס כלכלית, או הנותן עבודה לבעל מקצוע שפרנסתו דחוקה – מקיים מצווה גדולה זו.
ולא
תונו איש את עמיתו (כ"ה,י"ז) השאלה הראשונה ששואלים את האדם בעולם
האמת, היא: עסקת באמונה? האם לא עשית "עסקים" באמונה שלך?
יש אנשים המזכים את האמת לכולם
פרט לעצמם.
ד"ר אהרון אברהם, גר הצדק
ממומבאי (ציפי קולטניוק)
אהרון אברהם נולד בכפר ההודי
מדיאברדש לפני 57 שנים, בשם בגירת' פרסאד. אביו היה כוהן דת הינדי והבית שלהם היה
מלא בפסלי אלילים. ההינדים מאמינים באלים רבים ועובדים להם באמצעות פסלים אליליים.
מגיל צעיר הביט בהם אהרון אברהם והיה נראה לו מגוחך שאנשים עובדים לפסלים ומגישים
להם אוכל. הפריעה לו העובדה שרבים מהמאמינים התנהגו בצורה לא נאותה, אך הקפידו על
עבודת האלילים שלהם.
"הינדואיזם מכיל בתוכו
אלילים רבים. יש המון מקדשים ופסלים מקושטים זהב בכל קרן רחוב, המון עבודה זרה,
אבל אין חוקים ומצוות, כל פעם אומרים לך משהו אחר. ממש כילד כבר הרגשתי שזה לא
אמת. היו לאבי פסלים רבים ומשונים שהוא ייחס להם כוחות ולא הבנתי איך אבא שלי מכבד
פסל מעשה ידי אדם ולמה אימא טורחת בהכנת מאכלים לפסלים ומבקשת בהם בתמורה בריאות
ופרנסה. פעמים רבות אכלתי את המאכלים האלה בהיחבא. הרגשתי שההינדואיזם הוא בזבוז
זמן וחיפשתי מטרה ותוכן לחיים שלי".
מגיל 15 הוא הפסיק לקיים את
המנהגים ההינדיים וכאשר סיים את לימודיו בתיכון, החל להתווכח עם אביו ולשאול אותו
שאלות קשות שגרמו למתיחות ביניהם. יום אחד לקח פטיש וניפץ לאביו את כל הפסלים שהיו
בבית. אביו צעק "האלים כועסים" ואהרון ענה לו "אם הם כועסים, שיעשו
משהו, שיתקנו את עצמם". אהרון אברהם ידע שכשיגדל הוא רוצה להיות רופא ולעזור
לאנשים, בהודו הרופאים מקבלים כבוד רב ונחשבים לאליטה של החברה. הוא עזב את הכפר
ונסע ללמוד רפואה באוניברסיטה במומביי. התמחה בטיפול נמרץ ונשאר לגור שם.
בזמנו הפנוי הלך לחדר כושר
והכיר אמריקאים צעירים, הם הבינו שהוא מחפש אמונה ומשמעות ודיברו אתו על
התנ"ך. בהמשך הזמינו אותו לכנס מרתק, מבלי להגיד לו מה יהיה תוכן הכנס והוא
הסתקרן והגיע.
"מסתבר שהם היו כמרים
נוצריים שזיהו את החיפוש שלי אחר אמונה ורצו לגרום לי להתנצר. הם נתנו לי במתנה
ספר עבה ואמרו שזו הברית החדשה והברית הישנה וביקשו שאקרא רק את הברית החדשה.
לקחתי את הספר וחשבתי לעצמי, למה שלא אקרא אותו מהתחלה? התחלתי לקרוא מההתחלה
ונדהמתי כשקראתי על אברהם אבינו, הרגשתי קרבה עצומה אליו, גם אני בזתי לעבודת
אלילים ושברתי את פסלי אבי. התחלתי לקרוא בתנ"ך ללא הפסקה, הייתי מרותק
מסיפורו של יוסף, של דוד המלך, של שלמה, אבל מה שתפס אותי במיוחד היו עשרת
הדיברות. כשקראתי אותם הבנתי שקיימתי אותם תמיד, עוד לפני שידעתי על קיומם, ידעתי
שזו האמת והבסיס לחיים אנושיים טובים שחיפשתי".
דוקטור אברהם המשיך לקרוא
בתנ"ך ונפעם מסיפורו של עם ישראל, חיפש כל מידע על עם ישראל וארץ ישראל. הוא
הרגיש חיבור עמוק לעם היהודי, אבל היה בטוח שכדי להיות יהודי צריך להיוולד יהודי,
לא היה לו מושג שיש בכלל אפשרות להתגייר. הוא החליט לעברת את שמו ההינדי. כשם
משפחה בחר לעצמו את השם 'אברהם', בעקבות החיבור והערצה שחש לדמותו של אברהם אבינו
שכמוהו מאס בעבודת אלילים וגילה את האמונה בהשם אחד. כשם פרטי בחר את השם 'אהרון',
מכיוון שאהרון היה רודף שלום.
מדי לילה נהגו הוא וחברתו רות
לקרוא פרקים מהברית הישנה. הם התווכחו לא אחת, רות האמינה בנצרות ונתנה את הפרשנות
שלה לדברים שקראו ואילו אהרון האמין ביהדות ובעשרת הדיברות. לאחר זמן מה התחתנו
בטקס אזרחי ולאחר מכן גם בכנסיה, על פי בקשתה של רות.
כאשר נולד בנם הבכור הם קראו לו
'שמואל' ואהרון רצה למול אותו. הוא הלך לבית כנסת במומביי ושאל מי הכומר במקום, לא
ידע אפילו שביהדות הסמכות הרוחנית היא רב ולא כומר.
"פגשתי שם רב ואמרתי לו
שאני רוצה למול את בני כמו יהודי. הרב הביט בי ואמר "אתה צריך לחזור לשורשים
שלך, להינדו". התאכזבתי מאד, אמרתי לרב שאני כבר לא שייך להינדו, שעזבתי את
האמונה שלהם ובחרתי לי שם יהודי והם לא יקבלו אותי בחזרה ואני גם לא מעוניין.
אמרתי לו ששום רב לא יוריד אותי מהדרך שלי ואני אמשיך לקיים את עשרה הדיברות עד
יום מותי. הרב התרגש מדברי שהגיעו מעומק הלב ואמר לי 'כנראה שנשמה יהודית פועמת
בך'. הוא הכריז שברגע זה מתחיל הליך ההפיכה שלי ליהודי והסכים לי להגיע לבית הכנסת
לתפילות. הרב לימד אותי לקרוא שמע ישראל, סיפר לי על שבת ועל כשרות וגם קישר אותי
למשפחה יהודית שהזמינה אותנו לשבתות. הוא המליץ לי ללכת לספריה של הג'וינט ולקרוא
שם ספרים על יהדות. לא ידעתי אז שהדרך להפיכתי ליהודי כשר תהיה עוד ארוכה
וסבוכה".
מאותו יום החל אהרון לפקוד את
בית הכנסת האורתודוקסי במומביי, הוא למד את התפילות והחל לקיים מצוות. אשתו שהייתה
נוצרייה אדוקה, ביקשה מהכומר שלה שידבר עם בעלה, חשבה שמשהו אתו לא בסדר. דוקטור
אברהם התעקש וניהל אתה ויכוחים באמונה, עד שהסכימה אתו והצטרפה אליו למסע הארוך
והמתיש אל היהדות. דוקטור אברהם הקפיד כל כך על הגעה לבית כנסת וסיוע למתפללים עד
שלאחר כמה זמן, למרות שעוד לא עבר גיור, בחרו בו המתפללים לאחראי על בית הכנסת.
"חלמתי והתפללתי להגיע
לביקור בארץ ישראל, אבל לא היה לנו כסף. לאחר כמה זמן הגיע המנהל של הג'וינט
והודיע לי שעל אף שאינני יהודי, הם מצרפים אותי לקבוצה של צעירים שמגיעה לטיול
בארץ. נסעתי לארץ לחודש וחצי, במהלך הזמן הזה עשיתי השתלמות בבית חולים בילינסון,
אבל הכי חשוב, זכיתי לבקר במקומות הקדושים ובראשם בכותל. לא אשכח לעולם את הפעם
הראשונה שזכיתי להתפלל בכותל, ההתרגשות הייתה עצומה, הרגשתי שהשם שומע את תפילותיי
ומלווה אותי בדרכי".
אשתו שעברתה את שמה לשם היהודי
רות מלכה, רצתה מאד שיהפכו להיות "יהודים באופן רשמי". היא חיפשה מכון
גיור והגיעה למכון רפורמי. ה'רב' במקום אמר לה שהם מוזמנים לבוא לטמפל ולחתום על
כמה מסמכים ואז יקבלו אישור חתום שהם יהודים. "התרגשנו כל כך, היינו
באופוריה, הנה החלום שלנו נמצא ממש בהישג יד. לא שמנו לב שמשהו בהליך הזה קצת מהיר
מדי".
בני הזוג אברהם החלו לעבור הליך
גיור בהודו וגם ערכו טקס נישואים יהודי, אולם הרבנות בישראל לא הכירה בגיור ולא
בטקס. הרבנים במקום ניסו לעזור להם, שלחו אותם ללונדון לעבור מבחנים ודוקטור אברהם
טבל במקווה, אבל גם הגיור הזה לא הוכר.
"התנהגתי כמו יהודי, צמתי
ביום כיפור, התפללתי בבית הכנסת, שמרתי על כשרות, על שבת ועוד, אבל הרגשתי תלוש,
לא הייתי באמת שייך, עדין לא זכיתי להיות יהודי"
המפנה חל רק בשנת 2003, כאשר
נפגשו עם שליחי חב"ד שהגיעו למומביי, רבי גבי ורבקי הולצברג הי"ד.
"אני זוכר את הפעם הראשונה
שנפגשנו, הגעתי למשרד של הרב הולצברג שהיה אז בקומה עליונה של מלון כלשהו. הגעתי
עם מכנסים שחורים, חולצה לבנה וכיפה וגבי היה בטוח שאני יהודי. ביקשתי ממנו שיסייע
לי להתגייר והצעתי לו את שירותי כרופא. גבי אמר שחב"ד לא עוסקת בגיור. נוצר
בינינו קשר כשהתחלתי לטפל ולעזור לו עם שני בניו שהיו חולים במחלה קשה. התארחנו
אצלם בשבתות, שוחחנו המון על יהדות וגבי שראה את הרצינות שלי בקיום מצוות, את הסבל
שלי ואת התשוקה להתגייר, החליט בכל זאת לסייע לנו בהליכי גיור בישראל. התחלנו
ללמוד יחד והרב גבי חיפש בית דין שיגייר אותי. הוא שלח מכתבי המלצה לבית הדין
בישראל והכין אותי ואת אשתי כיצד לענות על השאלות שנשאל במהלך הגיור."
ואז התרחש הפיגוע הנורא בבית
חב"ד.
דוקטור אברהם היה אז הרחק
ממוביי, בכנס בינלאומי בנושא רפואה דחופה. הוא שמע על האירוע ולקח את הטיסה
הראשונה שיצאה למומביי. במאמצים גדולים הוא הצליח להגיע למקום ההתרחשות והתקרב
לבית נרימן, הבית שהכיר היטב. הבית בו התארח והתקבל כבן בית, הבית שבו ישב ולמד
ביחד עם הרב גבי והתכונן לגיור שלו, הבית של בני הזוג שבילדיהם החולים טיפל
במסירות.
"אני זוכר שעמדתי בחוץ ולא
האמנתי שזה אמתי, שמעתי את חילופי היריות, ראיתי את ההרס מבחוץ והרגשתי חוסר
אונים. כאשר הסתיים האירוע ונמסרה ההודעה שאף אחד מהשוהים בבית לא שרד את המתקפה
חשתי אבל כבד.
"הצגתי את עצמי כקרוב
משפחתם של הנרצחים וליוויתי אותם לחדר המתים. ישבתי שם 72 שעות וזכיתי לוודא שישמר
כבוד המת והם לא יעברו נתיחה שלאחר המוות. כשנפרדתי מהם, ביקשתי שיתפללו עלי שאזכה
להתגייר".
הפיגוע שגדע את חיי השליחים,
הרב גבי והרבנית רבקי הי"ד שבר את ליבם של בני הזוג אברהם. הם איבדו את
האנשים שהפכו למשפחה עבורם ואת התקווה להצליח להתגייר כהלכה.
"זמן מה לאחר הפיגוע, הגיע
למקום העיתונאי אהרון גרנות מעיתון 'משפחה', הוא רצה לסקר את הקהילה היהודית של
חב"ד במומביי לאחר הפיגוע וידיד שלי הפנה אותו אלי, שאתראיין לכתבה".
אהרון שמע את סיפורה של המשפחה
והחליט לסייע להם במשימת הגיור. לא סתם דוקטור אברהם מכנה אותו "המלאך".
הוא הציע לשלוח את שמואל הבכור לישראל ולאחריו תגיע כל המשפחה. שמואל עלה לארץ
ובעזרתו של העיתונאי גרנות הוא החל ללמוד במכון מאיר. כשנה לאחר הפיגוע, עלה
דוקטור אברהם עם אשתו רות ושתי הבנות, שרה ושרון לישראל. הם החליטו לגור בקרית
ארבע.
"אני מרגיש זכות לגור בעיר
האבות, ללכת להתפלל ליד מקום קבורתו של אברהם אבינו, זה ממלא אותי שמחה".
דוקטור אברהם, אשתו וילדיהם עברו הליך גיור לחומרא בבית הדין הרבני בקרית גת ובכך
סיימו את התהליך הארוך שלקח עשרים שנה והפכו ליהודים כשרים.
"כמה חיכיתי וחלמתי, כמה
ניסיתי והתאכזבתי, כל כך הרבה השקעתי על מנת להפוך ליהודי. אי אפשר להסביר את
התחושה הנפלאה של לזכות להיות יהודי. להשלים מנין, לעמוד לפני התיבה, אושר
אינסופי".
חתונתם היהודית של בני הזוג
נערכה במערת המכפלה. 25 שנה לאחר שנישאו בטקס אזרחי ונוצרי, הם זכו להינשא תחת
חופה יהודית.
דוקטור אברהם לא שוכח לרגע את
הרב גבי ואשתו רבקי ז"ל ואומר שבלעדיהם הוא לא היה זוכה להפוך ליהודי ולעלות
לארץ.
"מחר אני נוסע לעפולה לבקר
את מוישי בנם. אני כל כך אוהב את הילד הזה, כל כך שמח שהוא נשאר ומרגיש אליו אהבה
עצומה והוקרה על מה שהוריו עשו בשבילנו. אני משתדל לנסוע לבקר אותו לפחות פעם
בחודש ואם אפשר גם יותר. כשיגדל אספר לו מי היו הוריו ועד כמה הוא יכול להתגאות
בהם".
דוקטור אברהם ויתר על חיי עושר
וכבוד כראש מחלקת טיפול נמרץ בבית חולים אמריקאי בהודו והתרחק ממשפחתו שנחשבה
למשפחה מיוחסת מאד בדת ההינדו. חי חיים פשוטים בקרית ארבע, עובד כרופא בבית חולים
קפלן והוא מאושר.
"אין דבר יקר יותר מלזכות
להיות יהודי ולגור בארץ ישראל".
הצד החיובי
בתקופת
השואה, כשהצבא האמריקני נכנס למחנות הריכוז והחל לטפל בשרידים ובפליטים, שימש
הגאון רבי אליעזר סילבר זצ"ל בתור רב צבאי, נכנס לעובי הקורה לטפל בפליטים
חסרי כל. במסגרת פעילותו הוא ניסה לדבר על לב
הפליטים ולנחם אותם, וגם לארגן חיים יהודיים בקרב הפליטים. בין השאר ארגן מניינים,
אבל היה שם יהודי אחד שבשום אופן לא רצה להצטרף למניין. הוא טען בתקיפות: אינני רוצה להכיר ביהדות, לא רוצה מנין ולא
תפילה ולא שום דבר . הוא
כעס על הקב"ה ועל כל היהודים יחד. שאל אותו הרב: הרי כולם סבלו כמוך בצורה שאי אפשר לתאר
ולספר. מדוע אתה כועס יותר מכולם, עד שאפילו להיכנס ולענות "אמן" אינך
מוכן? השיב לו אותו יהודי: כשלקחו אותנו
למחנות, היה שם יהודי אחד שהצליח להגניב למחנה סידור. הוא פרסם בין היהודים שמי שרוצה להתפלל מהסידור שלו במשך חצי
שעה, צריך לתת לו בתמורה חצי ממנת הלחם היומית, ואם רוצה להתפלל שעה שלימה עליו
לשלם מנת לחם שלימה! והנה ע"י שהתחיל לעשות מסחר עם
הסידור שלו הוא קיבל הרבה לחם, והתחיל לאכול כל כך הרבה עד שנחלה ומת. נו תראה איזה רשע ומושחת הוא היה. אם כבר יש לו סידור, איך
הוא היה כזה רשע- למכור את הזכות להתפלל בסידור תמורת לחם? אי לכך, אינני רוצה יותר להכיר יהודים, לא רוצה לדעת מכלום.
אמר
לו הרב: למה אתה מסתכל דווקא על אותו יהודי מסכן, אשר מכר חצי שעה תפילה בסידור
תמורת חצי מנת לחם או שעה תמורת מנה שלימה? למה אתה לא מסתכל על כל אותם יהודים צדיקים, שהיו מוכנים לתת
את מנת לחמם הדלה תמורת תפילה בסידור? הרי כ"כ הרבה יהודים היו מוכנים לכך,
עד שאותו מסכן אכל כ"כ הרבה לחם עד שנחלה ומת. למה אתה מסתכל רק על הצד השלילי ולא על הצד החיובי?
החוויה היהודית
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה