אמרי שפר י"ד אייר ה'תשע"ז

בכל עת ובכל רגע שאדם פנוי ואינו עוסק בתורה הקדושה , ובפרט בעת שהוא שוכב על מיטתו ואינו יכול להירדם או שהוא סתם יושב בטל לבדו בחדרו - יהרהר במצוות עשה "ונקדשתי בתוך בני ישראל". ידמה בנפשו ויצייר במחשבתו כאילו אש גדולה ונוראה בוערת לפניו ולהבותיה עולות עד לב השמים והוא לשם קדושת שמו יתברך שובר את טבעו ומפיל עצמו לתוך האש על קידוש השם. ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה.  נמצא שאינו שוכב או יושב בטל, אלא מקיים מצוות עשה דאורייתא, שהיא יסוד האמונה והעמוד הגדול שכל בית ישראל נשען עליו. (הרבי רבי אלימלך מליז'ענסק זי"ע)

     הגה"ח רבי חיים ברים זצוק"ל היה אומר שהוא הכיר יהודי בעיה"ק ירושלים שהיה מתפלל ומתחנן אל ה', רבש"ע נתת לי חלות ללחם משנה, יין לקידוש והבדלה, ושאר צרכי שבת, אנא ה', הב לי 'שבת' ליום השבת, כלומר שלא אסתפק באכילת חלות ושתיית יין, אלא ארגיש את עצם נעימות וקדושת יום השבת.

    ''ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל" )כב, לב( אל תחללו את השם בתירוץ של "ונקדשתי בתוך בני ישראל", שכביכול אתם מקדשים במעשיכם את השם. )מאוצרנו הישן(

     חסידים מספרים על החסיד החב"די הנודע רבי הלל מפאריטש זי"ע, שהסב פעם עם בני החבריא לסעודת 'פסח שני'.  כטוב לבם ביינה של תורה, בדברי חסידות ליקרת היום, נכנס להיכלם 'מתנגד'. כשהבין לפשר הסעודה הצטחק ואמר: "לכם ראוי לחגוג, זהו הרי חגם של האנשים הטמאים" ... רבי הלל נעץ בו עיניים והשיב: "לא כי, זהו יום חגם של אלו שהיו טמאים בעבר ועכשיו הם טהורים. אכן אין זה חג שלך...

ההודאה שהביאה עמה ישועות!  (להתעדן באהבתך, עלון 150)  

     הגר"ש קוק סיפר: אברך אחד ישב בדרשה בעת שציטטתי את דברי רבנו בחיי, להודות לפני שמבקש, ולא עבר זמן קצר והוא נקלע למקרה שבו היה צריך לממש את הדברים.

     עינו של האברך הזה כהתה לפתע, ובהתייעצות דחופה שנעשתה אצל הרב פירר התברר שמדובר במקרה נדיר ומסובך מאוד, שאף אחד אינו מטפל   אולי יוכל להציל את העין, וצריך לעשות זאת בדחיפות.–בו, ויש רק רופא אחד בארצות הברית שאולי בלית ברירה ארז האברך את חבילותיו, ויצא עם רעייתו אל הרופא בארצות הברית. לאחר שעשו את כל ההכנות הנדרשות, נכנס לבדיקה, והנה גם רופא זה הרים ידיו ואמר שאין כל תרופה למכת עינו של חולה זה, ואין לו כל אפשרות לנתח את העין... המשפחה ניסתה לשכנע את הרופא, שאולי בכל זאת לאחר שבאו במיוחד מארץ ישראל, ישקיע מאמץ נוסף, אבל הרופא נותר בדעתו, ואמר שאין כל אפשרות כזו, והוא לא יוכל לעזור. במר ליבם התכוננו כבר בני המשפחה לשוב לארץ ישראל. ואז... נזכר האברך בדבריו של רבנו בחיי. השעה הייתה לאחר חצות לילה, כשהטיסה נקבעה לסוף הלילה הבא. התלמיד חכם חיפש בית מדרש שאין בו אנשים, ומצא. הוא נכנס ופתח את ארון הקודש, ופתח ב... הודאה על כל מה שעשה איתו הקב"ה עד היום הזה. הוא שיחרר את כל ניצרת-הדמעות שלו, ובמשך כשעתיים התייפח והתייפח, ולא הזכיר כלל את הבעיה החמורה שהתעוררה בעינו. 'אני מרגיש, ה' יתברך, שלא הודיתי לך מספיק על כל מה שעשית למעני עד היום, ולשם כך באתי עתה, להודות ולהלל', אמר, ובכה כמו ילד קטן. רק לקראת סיום, הוסיף ואמר 'הטוב כי לא כלו רחמיך, והמרחם כי לא תמו חסדיך', ולכן אבקש ממך, אבי שבשמים, שכשם שעזרתני ועמדת לצידי עד היום, כן תמשיך ותעשה עימי חסד, ותרפא את עיני החולה'.

     כשהאיר היום, החליט החולה לגשת שוב אל הרופא, ולנסות לשכנעו לבדוק שוב את העין. הוא לא תלה זאת כמובן בכך שמילא אחר הוראתו של רבנו בחיי, אבל אמר לרופא שלפני שהוא חוזר לארץ ישראל, הוא רוצה להיות בטוח שהדיאגנוזה שלו נכונה. למרבה הפלא הסכים הרופא לבדיקה חוזרת. מה שקרה שם, היה בבחינת הבלתי ייאמן, סיפר הגר"ש קוק. הרופא לא האמין שמדובר באותו בן אדם שהיה אצלו אך אתמול. 'מה עשית שהעין שלך שינתה מצב בצורה דרסטית כל כך, עד שאפשר עכשיו לנתח אותה בקלות, ולהחזיר לך את הראיה   שאל הרופא. –באופן מושלם'?  הסוף הטוב היה שכעבור 48 שעות נוספות חזר האברך ארצה, בסייעתא דשמיא, עם שתי עיניים בריאות לחלוטין!– וזה עדיין לא סוף הסיפור. הגר"ש קוק סיפר את המעשה הנ"ל בדרשתו בליל שבת, שבה ישב אברך נוסף, שבביתו היו שתי בנות מבוגרות מאוד,  .30 - שעברו מזמן את גיל ה האברך הגיע לביתו, סיפר ברגש רב את הדברים ששמע זה עתה, ואמר לבני הבית 'בואו ??נקיים את מה שכותב רבינו בחיי, ונודה לה' יתברך בצוותא על כל מה שעשה עימנו עד היום הזה'. ובמשך שעה ארוכה ישבו ומילאו פיהם בדברי הלל והודאה.  שלושה ימים לאחר – הגר"ש קוק סיפר שכבר בתחילת השבוע שלאחר מכן הגיעה ההצעה לבת הראשונה, שהתארסה כעבור שבוע, ולא עברו שבועיים מכן והבת השנייה התארסה, וממש באלה הימים נערכה החתונה השנייה. לא ייאמן.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ד' ניסן ה'תשע"ז

אדם כי יקריב. למה כתוב אדם ולא כתוב איש, כתב רש"י, לומר מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהרי הכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל

.     אל פתח אהל מועד יקריב אתו. התורה מרמזת לנו, שכאשר אדם מביא קרבן לה', יכולה לעלות לו מחשבה שכבר הגיע לשלמות ותיקן את הכל, והגיע למדרגות גבוהות מאוד,  לכן אומרת התורה אל פתח אהל מועד, שצריך לדעת שעדיין הוא עומד בפתח, בתחילת העבודה, ועדיין רחוק הוא מן השלמות.

     ״אם עולה קרבנו״ (ויקרא א,ג). קרבן העולה נזכר ראשון בין הקרבנות, כי העולה באה לכפר על הרהורי הלב, על מחשבות רעות, והמחשבה קודמת תמיד למעשה . )רבנו בחיי(

     אמר האר"י הקדוש שאפילו מי שמשכים ללמוד תורה, נשמתו אינה חוזרת עד שיאמרו ברכו! (כה"ח או"ח סי' נ"ז)   

     הכלי יקר מביא בשם המדרש, למה מתחילין התינוקות ללמוד פרשת ויקרא, מפני שחומש ויקרא מדבר מענייני הקרבנות, ומה הקרבנות טהורים, כן תינוקות של בית רבן טהורים. וזהו הרמז אל"ף קטנה, לרמז שהקטנים יתחילו כאן את לימודם.

    ''והסיר את מראתו בנוצתה והשליך'' (א, טז(  רש''י: בשביל שניזון מן הגזל.  אמרה תורה דבר זה אצל קרבנו של העני ללמדנו, שאפילו העני אל יורה היתר לעצמו לשלוח ידו אל ממון חברו. (אלשיך(

      'יבואו טהורים וילמדו טהרות' פעם כאשר הגאון רבי יעקב קמינצקי לימד בשיעור את ההלכה שהנשמה עוזבת את הגוף בשינה וחוזרת בבוקר. הוסיף ואמר: אם רוצים אתם לדעת מתי בדיוק בבוקר חוזרת הנשמה, זה קורה כשאומרים 'ברכו'. כאשר הבחין רבנו שהשומעים משתאים, אמר: 'רואה אני שאתם מביטים עלי בתמיהה, האם בעת תפילת שחרית אתם מרגישים אחרי 'ברכו' כמו לפני 'ברכו'?! אינכם מרגישים שנתווסף לכם איזה דבר? אך אין זה משנה, גם אם אתם לא מרגישים את זה, המציאות היא שהנשמה חוזרת לגמרי באמירת ברכו, כך כתוב בספרים'.   ("במחיצת רבנו")       

      יש נוהגים לומר בגמר הפרשה את הר"ת של "לאשמה בה" ל'קל א'שר ש'בת מ'כל ה'מעשים ב'יום ה'שביעי. יש מוסיפים דכמו שהקרבן מכפר גם שמירת שבת מכפר.

  ההלוויה (מעדני הפרשה)

     בית הכנסת הגדול 'זכרון משה' בירושלים עיה"ק, שוקק חיים יום ולילה לא ישבותו, עשרות בשנים, ורגילים היו המתפללים לראות בשטיבל הגדול הוא 'שטיבל השיעורים' את הרב ה"מ, יהודי חשוב, צנוע ומעלי, יושב ומשתתף בקביעות בשיעורי התורה הנמסרים שם תמידין כסדרם, ושותה בצמא את דברי מגידי השיעורים בכלל, ואת שיעוריו של רבנו המגיד רבי מרדכי דרוק זצ"ל בפרט.

     במיטב שנותיו היה הרב ה"מ כאשר נסתלק מן העולם  שנה ביום כ"ד אדר לאחר מסכת ייסורים ותלאות לפני כ 20-, בהותירו אחריו בחור יתום צעיר ללא משען ומשענה. מכיוון שבחור יתום זה לא היו לו אמצעים לארגן מנין לנסוע לציון אביו ביום היארצייט כנהוג, פנה אלי והצעה בפיו: מכיוון שכל בוקר באשמורת נוהג אני להגיע ברכבי אל שיעורו של הגר"מ דרוק ברחבת הכותל המערבי, אשר על כן נפשו בשאלתו כי אחר תפילת שחרית כותיקין עם הנץ החמה נבקש מכמה מתפללים שיצטרפו אלינו להר הזיתים חלקת הגניזה, הסמוך ונראה למקום המקדש, שם טמון אביו ז"ל, ונאמר פרקי תהילים ואחריה יאמר היתום קדיש, וכך לא יעלה לו הדבר בדמים מרובים וגם ללא טרחה רבה מצד המשתתפים שכבר בין כך נמצאים באזור.

     כך הווה, זכינו לשמח לב יתום ולעשות עילוי נשמה לנפש המנוח הדגול ז"ל. ומאז במשך מספר שנים נמשך נוהג זה. והנה ביום שישי כ"ד אדר תשס"ב, סמוך לעמוד השחר מתקשר אלי אחי ר' דוד שליט"א להודיע בצער רב כי אבי מורי ז"ל נגאל מייסוריו ושבק חיים לכל חי. אחר שנתעטפתי בצערי, וביכיתי את האבידה, אזרתי עוז לעצמי להתארגן לסדר את כל סידורי הלוויה הנדרשים ובראשם לדון  עם אמי ע"ה ואחיי היכן לטומנו וכו'. לא עברו דקות ספורות והטלפון שוב צלצל ועל הקו נשמע קולו של אותו בחור יתום , שהתקשר להזכירני כי היום כ"ד אדר היארצייט של אביו ושלא אשכח להביא את הרכב הגדול לתפילה שנוכל לאסוף מנין לעלות לציון אביו שבהר הזיתים אחר תפילת שחרית כמנהגנו מידי שנה.

     ראשי היה עלי סחרחר, טרם עיכלתי את הבשורה על התייתמותי מאבי, ואמרתי לבחור בטלפון כי זה עתה התבשרתי על הסתלקותו של אבי ואונן אני, על כן לא אגיע הבוקר לתפילת שחרית כוותיקין, וגם איני יודע אם יהיה סיפק בידי לעזור לו בשעה קשה זו, שמתו מוטל לפניו. החל הבחור לבכות ולהתחנן כי אין לו מי שיעזור לו ומה יוכל לעשות ? אמרתי לו כי אחר שאסיים לארגן את ענייני הלוויה של אבא אנסה להתרכז ולראות מה אפשר לעשות. נסעתי לבית אמי והחל דיון. מצד אחד יש עניין לקוברו בהר הזיתים סמוך לקברי אבותיו, ומאידך, היה זה בימי האינתפדה הקשים וראשי הציונים הסכימו אז לערוך 'מכירת חיסול' ואולי יותר נכון 'חלוקת חיסול' והתנהל מו"מ די רציני כי כל מזרח ירושלים יועבר במתנה לידי הפלישתים כתודה ומחווה על כל פעולות הטרור, וזה היה סיבה מספקת לקוברו בהר המנוחות, מה גם שהיה סכנה בדבר לילך להר הזיתים כי מעשים בכל יום שסקלו משפחות שבאו להר, באבנים שיש בהם כדי להמית. סיפרתי אז לאחיי, כי זכורני לפני שנים רבות כי ביקרתי עם אבי בהר הזיתים ואמר לי כי יש ענין גדול להיקבר בהר הזיתים דווקא, כי יש סיד באדמת ההר, המכלה את הגוף במהירות וזה תיקון גדול לנשמה כאשר מתקיים ואל עפר תשוב, על כן הוחלט כי אם זה היה רצונו, מצווה לקיים דברי המת, ויש לקוברו  בהר הזיתים.

     עלינו למשרדי החברה קדישא, לבדוק אם יש מקום קבר פנוי, ואכן מקום אחד נשתייר בין קבר אביו ר' גרשון אביגדור, שנהרג בשנת תרצ"ו בהיות אבי עולל בן פחות משנה לבין סבו אבי אביו ר' יעקב לייב קלצקי. ומה מתברר לי? אותו יהודי מזיכרון משה קבור באותה חלקה, ואך שורות בודדות מפרידות בין קברו לקבר שיועד לקבור שם את אבי. מיד התקשרתי אל היתום הנ"ל ואמרתי לו: תשתתף בהלוויית אבי, ובעת הקבורה יהיה לך מנין בשופי לומר קדיש על קבר אביך. ומני אז, מדי שנה בשנה עולים אנו על ציון אבינו ואותו בחור עולה איתנו ואומר קדיש על ציון אביו, כי 'אבי היתומים' דאג עבורו למניין לכל השנים ביום היארצייט עדי יקוצו וירננו שוכני עפר.      

 הסידור והדגים (דברים טובים – כי תשא)

     צדיק אחד כיתת את רגליו בין ערים וכפרים לצורך הרגשת גלות. באחד הימים הגיע לכפר של גויים ומה רבה הייתה פליאתו עת שראה על בית אחד מזוזה ישנה. שמח האיש בליבו כעת יוכל לשבות בכפר בחברת יהודי ומי יודע אולי גם אוכל כשר. הוא נקש בעדינות על הדלת ושאל בעדינות האם דיירי הבית יהודים? כן. השיב האיש שפתח את הדלת - אם כי לא ניכר על פניו ששומר תורה ומצוות הוא. בכל מקרה שמח הצדיק על האפשרות להיות במחיצת יהודי. בין הדברים שאל האורח את בעל הבית: "אמור לי בבקשה,  זהו כפר של גויים מה לך וכאן? השיב המארח: "ראה אני מאד מכבד את היהדות אבל.. לא מסתדר לי כל כך עם כל המצוות שיש בתורה... לכן עזבתי את הכפר הסמוך וכבר 16 שנה אני מתגורר כאן". לאחר כמה דקות ביקש הרב ספר ללמוד בו. המארח הסביר לו שהוא יהודי פשוט ואין לו ספר... הרב שאל: "אולי חומש?" וגם זה לא היה לפתע הבחין הרב בסידור גדול וישן הוא קם ופתח אותו וגילה חידושים יפים הכתובים בכתב יד. עד מהרה התברר שסידור זה שייך לסבא של בעל הבית אשר לא הבין איזה אוצר בלום טמון בין דפי הסידור.

     כשרצה הצדיק להיפרד חשקה נפשו בסידור היקר ופירושיו הנפלאים למרות שחסרו ממנו כמה דפים בתחילתו. הוא ביקש ממארחו להחליף את הסידור הגדול בסידור תפילה קטן שנשא עימו אך שלם הוא. צחק המארח והתריס כנגדו: "וכי חושב אתה שטיפש הנני?!.. סידור כזה קטן בעד סידור גדול שכזה"? וכי מה זה חשוב הגודל? תמה הרב. צחק האיש ואמר: "בדפי הסידור הזה אני עוטף את הדגים שאני מביא מהשוק זוהי הסיבה שחסרים בו דפים.. בסידור שלך בקושי אוכל לעטוף סרדינים.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ב' תמוז ה'תשע"ו

     המעשה הטוב שאתה עושה היום, עשוי להועיל או לך למישהו שאתה אוהב בזמן הכי פחות צפוי.

     המציאות היא יותר טובה מהדיווח.

     ''ויקחו אליך פרה אדומה" (יט, ב(  - נסמכה פרשת "פרה אדומה" לפרשת "קרח", ללמדנו על הצד השווה שביניהן: מה פרה זו מטהרת טמאים ומטמאה טהורים,  אף מחלוקת משדדת מערכות חיים, הופכת סדרי עולם, מעלה תחתונים, מורידה עליונים ומכניסה בעולם ערבוביה ואנדרלמוסיה . )על התורה(

     ומצינו במדרש (כלה רבתי ג') "כל הרודף שלום אין תפילתו חוזרת ריקם. ומי שהוא אוהב שלום ורודף שלום,  הקב"ה מורישו לחיי העולם הזה והעולם הבא (פרקי השלום סוף דרך ארץ זוטא(.

     זה לא בחירה לחיות , זו זכות להיות חיים.

     תורה - דורשת התמסרות לדבר שמבינים. תפילה - דורשת התמסרות אל מעל השכל וההבנה. הלומד תורה מרגיש כתלמיד בפני רבו. העומד בתפילה מרגיש כבן אצל אביו. )היום יום(

"דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת" [טו, לח]. ציצית במסירות נפש.  (נצוצות (

     מתוך תלמידיו הרבים של הגאון רבי אליהו מוילנא, בלטו שניים: היו אלו האחים רבי משה ורבי יצחק אשכנזי.  שניהם נודעו כבחירי תלמידיו של ה'גאון', ור' משה אף התפרנס בזכות הספר אותו חיבר, 'ברית עולם', שנודע כספר עמוק בחכמת הקבלה.

     ביום מן הימים, החליט ר' משה כי יקבל עליו הלכה כלשהי, אותה יקפיד לקיים בכל עת ובכל מצב, לכל פרטיה ודקדוקיה, ואפילו אם המחיר לכך יהא כרוך במסירות נפש. לאחר מחשבה, גמר בדעתו כי ההלכה שהוא מקבל על עצמו שלא ללכת ד' אמות בלא ציצית, וכפי המוזכר בגמ' 'אמר ליה רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה: אבוך במאי זהיר טפי? אמר ליה בציצית. יומא חד הוה קא סליק בדרגא, איפסיק ליה חוטא ולא נחית '... מאז, הקפיד שלא להתהלך רגע אחד ללא ציצית, והציצית – מהודרת תהיה בתכלית ההידור. ממון רב שהשקיע במצווה זו, ואף כאשר נדרשו לכך מאמצים רבים – לא הביט כלל על הקושי שבדבר. הדברים הגיעו לשיא, כאשר נאלץ למסור לשם כך את כל כספו, והוא עשה זאת בשמחה וללא כל פקפוק. וכך היה המעשה:

     היה זה כאשר ר' משה עשה את דרכו לביתו, לאחר ששב מן הכפר שבו שימש כמלמד. הפעם האחרונה שבה עשה את הדרך הלזו, היתה לפני חצי שנה. אז היו פניו מועדות לכפר, ומאז ועד עתה במשך כל התקופה לא פקד את ביתו ואת בני משפחתו. השמש עמדה ברום השמים, זמן 'מנחה גדולה' הגיע. הורה אפוא לעגלון כי יעצור את הסוסים ממרוצם, והוא נעמד בצידי הדרך לתפילת מנחה. עודו עומד בתפילה, גופו מתנועע בלהט, והנה נתפסו ציציותיו בענפי אילן. הניסיון לחלץ את חוטי הציצית המסובכים מן העץ לא עלה יפה. אחד החוטים נותר מסובך בין הענפים ונתלש מחבריו. ר' משה החניק זעקה שעמדה להיפלט מפיו. מחשבות רבות חלפו במוחו, אך הוא ידע: ללא ציצית כשרה – אין הוא זז מכאן ולו כדי צעד. אמת, המקום בו הוא עומד נחשב כמקום סכנה, ואף בלא ציצית הוא רשאי להסתלק משם – אך הוא לא יקל ראש לרגע במצווה שקיבל על עצמו, ואשר לקיומה מוכן הוא למסור את כל מאודו ואף את נפשו.  לכן פנה אל העגלון, הנפש החיה היחידה מלבדו בכל האזור: "ראה, ציצית טליתי נפסקה, ועתה איני יכול לזוז מן המקום. אולי תואיל להיכנס לעיירה הקרובה, והבא לי משם 'טלית קטן' שציציותיה כשרות ?" העגלון מילא את פיו בצחוק: 'ירדת מדעתך?' שאל בלעג 'לחזור מרחק של שעתיים והכל בכדי להביא טלית בד?  עלה על העגלה וסע לביתך, שם תוכל להתעטף בטליתות רבות ככל שתאווה נפשך...'  חילופי הדברים נמשכו עוד זמן רב, עדי פקעה סבלנותו של העגלון והוא איים להמשיך בדרכו בגפו. סוף דבר, לאחר התמקחויות ושידולים, מסר ר' משה לעגלון את צרור כספו, וזאת כדי שהלה יאות להביא עמו מהעיירה הקרובה טלית חדשה. הצרור, אגב, הכיל את כל כספו של ר' משה. המשכורת אותה קיבל בעד עבודתו משך כל מחצית השנה האחרונה, ואשר בה התכוון להאכיל את ילדיו ובני ביתו בכל התקופה הבאה... העגלון, מופתע מהסכום העצום המונח בחיקו, ואשר אותו לא ישתכר גם במאמץ של חודשי עבודה רצופים, לא ידע את נפשו משמחה: סכום כה גדול, והכל בשל חומרה טיפשית ובלתי מוסברת. מימיו לא נתקל בחסר דעה שכזה,  שימסור לו את כל כספו תמורת שליחות קלה שכזו... מסתבר שהסוסים בהם נהג, טובים היו ממנו. שכן לאחר מחשבה נמלך העגלון בלבו והחליט לוותר על כל הטירחה. מוטב יעשה דרכו לביתו, והיהודי ישאר במקום לבדו, אלא אם כן יחליט בסופו של דבר ללכת גם בלא טלית כשרה.  וכך נותר ר' משה במקום עד הערב, את הלילה עשה במקומו תחת האילן שבצד הדרך, אך הוא לא חשב לרגע ליסוג מהחלטתו: זו ההלכה שקיבל על עצמו, ולמענה הוא מוכן אף למסור את נפשו.

     יום חלף וגם יומיים, האוכל המועט שבצקלונו תם, וכמעט שכלתה נשמתו. ביום השלישי חלפו לידו עגלה ובה יהודים הנוסעים לוילנא, בשארית כוחותיו קרא להם ר' משה לעצור, והם עצרו תחתם בבהלה . חיוור כמת עומד ר' משה במקומו, ללא ניע. נוסעים חששו שמא אירע לו דבר מה. ירדו מן העגלה, הביטו בו אולי נחבל או קפא, אך לא: 'טלית כשרה', זו היתה בקשתו היחידה של האיש.  אחד הנוסעים פתח את קישורי תרמילו, שלף מתוכה ציצית כשרה שהניחה את דעתו של ההלך. ר' משה לבש את הטלית לגופו, וניאות לעלות על העגלה הנוסעת לעירו.  לאשתו, שציפתה בכליון עיניים למשכורתו של בעלה אחר ששה חודשי היעדרות, לא גילה ר' משה דבר מכל שאירע. ' נגנב' הסכים לומר, ולא יסף. וזו היתה אכן האמת לאמיתה...

     שנים אחדות חלפו, ולר' משה הגיעה הידיעה המעציבה: אחיו, ר' יצחק, חולה אנוש והוא עושה את שעותיו האחרונות בעולם הזה. מיד אץ ר' משה לאתר עגלה, שתביאהו חיש מהר לביתו של אחיו. בהגיעו, כבר שהו אנשי 'החברא קדישא' לצד מיטת החולה, שנראה כבר מינן לכל עניין. פרט לנשימותיו החלושות , לא נראה כל קשר בינו לבין החיים. ר' משה עמד למראשותיו רגע ושניים, לאחר מכן פנה לסובבים בבקשה כי יצאו מן החדר. הבקשה, המוזרה אמנם, התקבלה. אנשי החברא קדישא, התלמידים ובני המשפחה יצאו מן החדר,  תמהים מה מבקש האח לומר לחולה ברגעיו האחרונים.  אולם, הם טעו בהערכתם. ר' משה לא פנה כלל לאחיו החולה, כי אם פנה לקרן זווית והתייפח בתפילה: "ריבונו של עולם", זעק במר, "הורית בתורתך על מצוות ציצית, ואני קיימתיה כהלכתה בכל מאודי ובכל נפשי: מסרתי את כל כספי כדי לקיימה, אף שידעתי כי בכך גוזר אני עלי ועל משפחתי חיי רעב. כמעט ומסרתי עליה את נפשי, כאשר כפסע היה ביני ובין מיתה ברעב ובצמא על אם הדרך" . ר' משה השתהה רגע, אחר המשיך: "מצווה נוספת יש בתורתך, 'מבשרך אל תתעלם'. הריני מוסר אפוא את שכר המצווה לאחי, תעמוד מצווה זו שקיימתיה במסירות נפש, לזכותו, ותשלח לו רפואה שלמה מן השמיים" . בסיימו לא השתהה רגע נוסף בחדר. הדלת נפתחה, ר' משה חש החוצה ולבני המשפחה שנכנסו התגלתה עובדה מפליאה: פניו של החולה העלו סומק, אגלי זיעה השתקפו על מצחו הקודח ועיניו נפקחו לרווחה. " מים" זעקו אלו, "הביאו את הרופא", זעקו אחרים. בחסות ההמולה חמק ר' משה מן הבית, כשאיש לא שואלו מה חולל ברגעים הספורים בהם שהה בחדר...

     כעבור ימים אחדים קם ר' יצחק ממיטת חוליו, בריא ושלם ללא זכר ממחלתו. מאז חי חמש עשרה שנים נוספות,  בהן לא נזקק לפקוד את חדרו של הרופא ולוא פעם אחת. בזכות מצוות ציצית שאחיו הקדוש מסר את נפשו עליה... 

ברוך שומר הבטחתו (פניני בית לוי, גליון 334)

     אומרים בשם המהרי“ל דיסקין זצ“ל, שבא הכתוב לספר בשבחו של משה רבינו: מתוך שהיה צריך להכריע ולפסוק במחלוקות ולזכות את הזכאי ולחייב את החייב, ולהוכיח את מי שחייבים להוכיחו, הרי לא כולם היו שבעי רצון ממנו ולכן לא ביכו אותו כל בית ישראל אלא ”בני ישראל“ בלבד.  זוהי גדלותו של מנהיג ומוכיח, שאין הכל מרוצים ממנו מתוך שהוא עומד על דעתו ומנהיג את הכלל לפי דעתה של תורה,  מבלי להירתע מאלו המתריסים נגדו שהוא ”בעל מחלוקת “!ונמצא, ששבח הוא למשה רבינו שהטיל את מרותו בכוח מבלי לשים לב לרכישת אהדה בכל הציבור. ולפיכך משבחתו תורה – ”ויבכו אותו בני ישראל“ ולא כל בית ישראל!  אגב לא כל אחד זוכה שרבים יבכו את מותו או ילוו אותו בהלוויה אך יש כאלה שיש להם זכות מיוחדת.

     הרי לפנינו מעשה נפלא המעיד על כך: שעת לילה בהיכל התורה הגדול. בית-המדרש של ישיבת ”חברון“ בשכונת גאולה בירושלים החליף פנים באותו לילה. מאות תלמידי הישיבה נסעו לעיר אחרת לכלולות אחד הבחורים המופלגים בישיבה.  רק שלושה בחורים נשארו בבחינת ”נר התמיד“, שאורו לא יכבה לעולם ועד. את דממת הלילה פילח צלצול צורמני של הטלפון.  הצלצולים הרמים לא אבו להיפסק והתריעו בקול אזעקה על משהו שהתרחש. אחד הבחורים רץ אל הטלפון. ” ישיבת חברון?“ - שאל הקול בקוצר רוח. ” כן“ – השיב הבחור.  האישה מעברו השני של הקו נשמה בהקלה. ”כאן מדברים מבית- הרפואה ”שערי צדק“. אנו מצטערים להודיע שהגברת מרת מינה נפטרה לפני שעה אצלנו. אנו מבקשים לטפל בדחיפות בסידורי הלוויה והקבורה.“  מרת מינה הייתה המבשלת של ישיבת חברון. אישה ערירית וגלמודה שאין לה נפש בעולמה. את כל נשמתה הכניסה באותם תבשילים שהייתה מכינה לבחורי הישיבה, אשר רבים היו לה כבנים. מדי פעם הייתה מרת מינה מוחה את עיניה הלחות מצער הערירות.  והנה, בבת-אחת התקלקל הכל. לא מצאה המבשלת הגלמודה עיתוי אחר למות בו אלא באחד הלילות הנדירים בהם ישיבת ”חברון“ כולה נמצאת מחוץ לעיר. ” אין לה מזל!“ – לחשו הבחורים בצער כאשר סיפר להם החבר את הבשורה הרעה.

     השעה תשע בערב ועד שהבחורים יחזרו מהחתונה יחלפו עוד שלוש ואולי ארבע שעות. אין מלינים את המת בירושלים, אי אפשר לעכב את קבורתה של האישה, ובמקום הלווית ענק תהיה הלוויה של מת מצווה עם מנין מצומצם ורק שלושה מהם תלמידי ישיבת ”חברון“...  אחד הבחורים נזעק: ”אי אפשר להרשות דבר כזה! ראש הישיבה הבטיח לה, ההבטחה הזו הייתה כל עולמה של המבשלת. הבה נלך מיד אל הרב ונציע בפניו את שאלתנו.“  אחד הבחורים פתח וסיפר לרב על מה שאירע וסיים: ”באנו לשאול אם יש מקום להיתר במקרה כזה להלין את המת עד למחרת כדי שנוכל לקיים את הבטחת רבינו ולגמול עם המבשלת חסד של אמת, כאשר נלווה אותה לבית עולמה במלוא הכבוד או שמא אין שום היתר ועלינו לקיים את הלוויה עוד הלילה.“  הגרצ“פ פרנק נענע את ראשו מצד אל צד בתקיפות ואמר נחרצות: ”לא ולא! חס וחלילה!“ הבחורים עמדו נדהמים ולא פצו פה. ”עליהם לדאוג שהלוויה תתקיים תיכף ומיד בזריזות הגדולה ביותר!“ – ציווה עליהם הרב והוסיף – ”ההבטחה דבר גדול הוא לכשעצמו, אולם אם איתרע מזלה של המבשלת למות בדיוק בלילה הזה כאשר כל הבחורים אינם בעיר, אין שום היתר לדחות את הלוויה למחר. לו ידעתם כמה צער נגרם לנשמתו של אדם כאשר הגוף אינו מובא עדיין לקבורה, הייתם מזרזים ביותר ולא מעלים על הדעת לעכב את הלוויה אפילו ברגע אחד!  ואילו יודע היה אדם איזה צער ועינוי נפש נגרמים לנשמתו בין ברוך שומר הבטחתו המיתה לקבורה, היה לוקח כסא, הולך לבית הקברות ויושב ליד בור קברו, כדי שבהגיע השעה, יתגלגל לקברו תיכף ומיד ולא תתעכב קבורתו אפילו לרגע אחד! כאן ישנה מימרה של יקירי ירושלים: מוטב לו לגוף לנוח אלף שנים מתחת לאדמה לאחר המיתה מאשר לשהות שעה אחת מעל האדמה בלא קבורה!“

     שלושת הבחורים יצאו מביתו של הרב מצוידים בהוראה ברורה: ” הלוויה במניין מצומצם עוד הלילה.“ ” אנו צריכים לטפל בכל הסידורים במהירות.“ – תפס אחד הבחורים פיקוד – ”עלינו לגשת לחברה קדישא, לארגן חלקת קבר, לדאוג לטהרה, להלוויה. אנו צריכים מיד לרוץ לבית-החולים.“  אך בטרם ניגשו לכל הסידורים חזרו לישיבה לכבות את האורות ולנעול את הדלתות. עוד ממרחק שמעו את טירטורו של הטלפון במשרד. עיניהם נפגשו במבט שואל: מה קרה שוב ?ימיה האחרונים של המבשלת מרת מינה היו רוויים בייסורים,  מחלתה הכריעה את גופה החלש והיא הלכה ודעכה כנר. בשארית כוחותיה כתבה על פיסת נייר את מספר הטלפון של הישיבה ולחשה לעבר האחיות: ”רחמו עלי, כשאמות אנא הודיעו להנהלת הישיבה כדי שהבנים החביבים שלי, תלמידי הישיבה , יוכלו להשתתף בהלוויתי!“  האחיות לא ידעו על מה בדיוק היא מדברת, אך את מבטה הנוצץ בכל פעם שהזכירה את ”הבנים החביבים שלי“ לא יכלו להחמיץ,  הן הבינוה לליבה הכאוב והבטיחוה נאמנה. והנה הגיעו הרגעים האחרונים. עם רדת הלילה הלך והידרדר מצבה של מרת מינה. הרופאים הוזעקו למיטתה ויצאו בפנים חמורות: היא גוססת.“ קבעו. עוד כמה רגעים עברו והכל נפסק.  הרופאים קבעו את מותה.

     האחיות לא שכחו את תחנוניה בעודה על ערש דווי. אחת מהן ניגשה למשרד בית-הרפואה, מסרה את ההודעה לישיבה וידעה כי מילאה את חלקה, עוד שעה קלה תעבור הגופה לחדר המתים ולכל היתר תדאג הישיבה...  הצרחות ההיסטריות זעזעו את כל הבניין הישן של בית-הרפואה ”שערי צדק“: ”היא לא מתה! היא חיה! היא נושמת! היא זזה! היא פותחת עיניים!.  כמה אחיות ראו פתאום תנועה משונה מתחת לסדין הצחור המכסה את הגופה. התקרבו וראו לתדהמתן הרבה את ידיה של הנפטרת זזות ומושכות את הסדין למטה, מגלות עניים פקוחות לרווחה... בית הרפואה היה כמרקחה. הרופאים הוזעקו שוב למיטתה של המבשלת ולפליאתם לא היה גבול. ” הרי היא כבר הייתה מתה!“ לחשו בפלצות – ”זה לא יכול להיות!“  האחיות התרוצצו לכל עבר כשהן צועקות: ”נס תחיית המתים!“  ואכן, זה היה נראה נס ברור של תחיית המתים. מותה של האישה כבר נקבע באופן ברור ביותר. לא היו נשימה ודופק, לחץ דם עמד על אפס ולפתע מהפך שכזה...  ואז נזעקה האחות המטלפנת: ”ריבונו-של עולם! הרי כבר הודעתי לישיבה!“ והיא אצה מיד אל המשרד. ”כאן מדברים שוב מבית-הרפואה ”שערי צדק“. דיברנו איתכם לפני זמן קצר,“ שמע הבחור קול נרגש ומתנשף – ”רצינו להודיע כי חלה טעות, כלומר, מרת מינה לא מתה, זאת אומרת, היא מתה אבל קמה לתחייה או שהייתה לנו טעות...“ ” מה קורה איתה עכשיו?“ – שאל הבחור בתדהמה ”הייתי אומרת שהיא גוססת אבל בשום פנים לא מתה, ”חברים!“ – הכריז הבחור חגיגית – ”כל התכניות מבוטלות המבשלת עדיין לא מתה!“ והוא סיפר לחבריו המופתעים את אשר התרחש...  קול התורה של שלושת הבחורים התחדש במשנה תוקף לכל חי.

     בצהרי היום צעדו מאות בני הישיבה אחר ארונה של המבשלת הערירית, חולקים לה את כבודה האחרון.  מן השמים עיכבו את מותה שעות ארוכות, שמרו את הבטחתו הברורה של ראש הישיבה הגאון רבי יחזקאל סרנא: ”בבוא יומך האחרון, תזכי למה שלא הרבה אנשים זוכים, מאות לומדי תורה ילכו אחר מיטתך וילוו אותך למנוחות.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/