אמרי שפר א' סיון ה'תשע"ח

אין למתן תורה תאריך מוגדר מכיוון שכל יום הוא התאריך שלו.

    אם אדם ניחן בחכמה ותבונה יעסוק בתורה ויגיע להוראה, אם יש לו ממון ויכולת ירבה בגמילות חסדים, יש לו קול נעים וערב ייהנה את הציבור מגרונו בתפילתו וזמירותיו. אל לאיש להתקנא בזולתו, על כל אחד לדעת את מקומו ולא לערב בין התפקידים. רק בכך נגשים את יעודנו, ובכך נסייע באמת לשלמות העם, עם ה'.

     אמרו חז"ל 'לא מקומו של אדם מכבדו, אלא אדם מכבד את מקומו'". 

     בכל יום האדם משתנה ומתפתח. הוא חווה חוויות חדשות המשפיעות על האופן שבו הוא תופס את עצמו ואת עולמו, לפיכך גם הבנתו ותפיסתו בתורה משתנים בהתאם. אם תפיסתו הרוחנית של האדם לא תתפתח במקביל להתפתחות אישיותו, האדם של היום יישאר תקוע עם תורה של אתמול וממילא לא יחוש שייך ומחובר אליה כראוי.

ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר צוה ה' ביד משה (ויקרא ח לו) (אור דניאל)
להגיד שבחן שלא הטו ימין ושמאל (רש"י).

     מעשה היה בשני בחורים מישיבת מיר שהוצרכו לעבור ניתוח. אמר להם רבם הגה"צ רבי ירוחם הלוי זצ"ל: סעו לעיר פלונית, ופנו שם לבית הרפואה. אם יקבעו שיש צורך בניתוח עמדו על כך שפרופסור פלוני ינתח, הוא ולא אחר. בדרככם סורו לעיירה ראדין ובקשו ברכה מצדיק הדור ה 'חפץ חיים'. אל תעזבו את המקום מבלי לקבל ממנו ברכה.
נסעו השניים, ירדו מהרכבת והמשיכו בכרכרה לראדין. כשהגיעו נמסר להם שמפאת חולשתו הרבה אין ה 'חפץ חיים' מקבל מבקרים. האחד ביקש להמשיך, אך רעהו התעקש. "הרב אמר שלא לעזוב את המקום עד לקבלת ברכה". המתינו בדריכות. מועד צאת הרכבת הבאה קרב ובא, וגם הדרך לתחנה אורכת זמן. נלחץ האחד, אך חברו לא ויתר. לפתע נפתחה הדלת. אפשר להיכנס. נכנסו השניים, ביקשו והתברכו, מיהרו ומצאו כרכרה והגיעו לתחנת הרכבת ברגע האחרון.

     נסעו לבית הרפואה ועברו סדרת בדיקות. נקבע שעליהם לעבור ניתוח. אמרו הבחורים: "אך ורק בידי פרופסור פלוני". נענו הם שאותו פרופסור נסע לוועידה רפואית ואין יודעים מתי ישוב. הניתוח דחוף, וסגנו מיומן לא פחות. בסודי סודות הוסיפו, שהפרופסור אינו צעיר עוד, וסגנו הוא הכוכב העולה, ולמעשה יש להעדיפו.

     האחד השתכנע, והשני בשלו. הרב אמר פרופסור פלוני, והוא נחוש להמתין לשובו. האחד נכנס לניתוח והשני המתין. לא שינה דעתו. גם כשנתבשר שניתוח חברו הצליח למעלה מן המשוער, חיכה עד לשוב הפרופסור ונותח על ידו. בינתיים חל סיבוך במצב חברו. הניסיונות לייצוב המצב לא הועילו, והשני שהחלים בינתיים מניתוחו השתתף בהלוויית חברו, ל"ע.

     הגיעו הדברים לאוזני רבי ירוחם, שנשאל – האומנם צפה מראש את הסיבוך? כלום רוח הקודש יש כאן? ואולי באמת הסגן נופל מרמתו של הפרופסור? נענה ואמר: "אין כאן אלא סוד אחד: זה ציית וזה לא".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר א' אב ה'תשע"ז

 אם אין רוח הבריות נוחה מן האדם, אזי גם רוח המקום אינה נוחה ממנו.

     אם אין שלמות בבין אדם לחברו לא יכולה להיות שלמות בעבודת ה'

     חולשתנו הגדולה ביותר היא התעסקותנו בחולשות אחרים.

     יש לומר, שכיון שחוש הדיבור צריך הוא שותף ולא נהנים ממנו לבד, א"כ חובה עלינו להיזהר על ניקיון הדיבור וטהרתו שבעתיים, כי הרי כל נזק או תקלה שתצא מן הדיבור, לא רק הדובר נתקל בו אלא גם חברו השומע.

'הנעלבים ואינם עולבים''  II (ברכי נפשי(

     הקב"ה בירך אותי, במשפחה גדולה, כותב הת"ח הירושלמי, וכידוע לכל הורה -  כישרונותיהם של הילדים אינם שווים, ויש כאלה שבניגוד לאחיהם, התופסים כל דבר במהירות, לוקח להם לפעמים זמן רב להבין את הנאמר.  בין ילדיי יש אחד שגם אם לא הייתי מגדיר אותו כקשה הבנה, אבל ברור שביחס ליתר הבנים שלי, הוא טיפוס לא כשרוני בעליל. אנחנו, כהורים, מקפידים להתייחס אליו, ואל אי ההבנה שלו, ב...הבנה, ויודעים את המינון המדויק מתי לעודד ומתי לדרבן, ומתי לעשות גם את ההיפך.  אבל האחים שלו, גם אלה הגדולים ממנו וכמובן שגם הצעירים, לא בדיוק מודעים לבעיה, ופעמים רבות יוצאים שהם לועגים לו. הם אינם עושים זאת מרוע לב, אבל לפעמים כאשר מתקיים דיון על השולחן בסעודות השבת, והוא אינו קולט את המדובר, הם מכנים אותו בצורה ספונטנית בכינויים לא הכי נחמדים, הגורמים לו בושה. גם כאשר לא מדובר בוויכוח משפחתי, ליד השולחן, אלא סתם בחילופי דברים בין האחים, ובפולמוס שגרתי המתנהל בכל בית בישראל, הוא אינו מפגין כישורי הבנה מבורכים, ואז באות התגובות הטבעיות כמו 'אתה טיפש', 'אי אפשר לדבר איתך על שום דבר', ואלה עוד התגובות הנחמדות...  למותר לציין שגם בלכתו לחיידר, סופג הילד מנה גדולה של עלבונות מחבריו,  הלועגים לו כאשר הוא אינו קולט את הנלמד בכיתה, ושואל שאלות שאינן חכמות. אם בבית, אצל האחים, המצב הוא כזה, על אחת כמה וכמה שילדי הכיתה מלעיגים עליו ומזלזלים בו.  לקח מאלף לכל הורה כדאי לציין שהילד עצמו אף פעם לא הגיב לכינוי הגנאי, אלא המשיך בשגרת חייו כאילו לא אירע דבר. ניתן היה לזהות בכך את תכונות נפשו הענוגות, בהן התברך מן שמיא, עד שגם אנחנו, כהורים, התפעלנו ממנו מאוד.

     והנה, בחודשים האחרונים - ממשיך הת"ח במכתבו - הבחנתי שכל פעם כאשר הילד הזה סופג עלבון ממאן דהוא, הוא לוחש דבר מה בפיו. ניסיתי לשמוע מה הוא אומר, אך כיון שהמלים יוצאות מפיו בלחש גמור, אינני מצליח לקלוט אף מילה. בתחילה לא שמתי לב שהוא עושה זאת דווקא כאשר פוגעים בו. אך כאשר הרגשתי בכך, הדבר גרם לי לפליאה, והחלטתי לגשת אל הבן, ולשאול אותו על כך.  והבן השיב, ומתשובתו יכולתי ללמוד באיזו דרגה רוחנית נפלאה הוא מצוי.  צריך לזכור שמדובר בילד בגיל 9 , ולכן נדהמתי להיווכח בעוצמה הרוחנית שלו,  ובעצם - יש כאן לקח מאלף לכל הורה, שיידע שאסור לזלזל באף ילד מילדי, וגם אם הוא איננו כשרוני במיוחד, הקב"ה טבע בו תכונות אחרות שבהן הוא יכול להעלות את עצמו לפסגות שיא, לא פחות מכל ילד כשרוני אחר. והדברים פשוטים.  הילד סיפר לי, בשפתו הטבעית והילדותית, שכאשר היה בבית הכנסת הזדמן לידיו הספר 'עלינו לשבח', שבו הובא דבר מופלא ממרן הגר"ח קניבסקי שליט"א , והוא, שכאשר פוגעים ביהודי, ומעליבים אותו, והוא אינו מגיב, ומכניס את עצמו על ידי כך לחבורת הקודש של 'הנעלבים ואינם עולבים' - זה הזמן הטוב ביותר לבקש ממנו ברכה.  במאמר מוסגר נציין שאכן הבאנו שם כמה סיפורים על אנשים שנושעו בצורה על טבעית, לא??ר שחיפשו אדם העונה על התואר הנ"ל, וביקשו ממנו ברכה.  הדבר הזה שהופיע בספר נכנס עמוק אל תוככי לבי, הוסיף הילד ואמר , גם מפני שמי שאמר את זה הוא אחד מגדולי הדור, וגם משום שהבנתי את עומק העניין, וידעתי - מניסיוני האישי - איזה זכויות עומדות לאדם שנעלב ואינו משיב מלחמה למעליבו. וידעתי גם ידעתי כמה זה קשה, ולכן הבנתי את כוח הברכה שיש ברגעים אלה בפיו של אותו נעלב.  ולפתע פתאום, המשיך הילד, הרגשתי את עצמי מאושר מאוד... מאושר, על כי ניתן בידי כוח עצום ורב, שאין לאנשים אחרים... שהרי אני 'זוכה' מדי יום לקיתונות של גנאי, וכל פעם כאשר אינני מגיב להעלבות הללו, ומכליל את עצמי בין אלה ה 'נעלבים ואינם עולבים', הרי יכולתי לברך את כל מי שזקוק לישועה.משהגעתי למסקנה זו, נכנסה בליבי אש קודש ורצון עז לסייע לאנשים אומללים על ידי כוח הברכה שלי. נכון שאנשים לא מגיעים אליי כדי שאברך אותם, אבל הרי יש בכוחי לעשות זאת גם בלי שהם יבואו אליי, וגם בלי שיידעו כלל שאני מברך אותם...  ואז התחלתי לאסוף את כל המודעות על שמותיהם של החולים התלויות בבתי הכנסת, ומתוך העיתונים, ואני משנן את השמות הללו בעל פה (מדהים!!! ילד בן 9 )!!! וכשפוגעים בי, וכדרכי אינני מגיב, אני מתפלל מיד להשי"ת שירחם על החולים הללו.

     אני יכול להעיד על עצמי, מסיים הת"ח את מכתבו, שכאשר שמעתי את הדברים יוצאים מפי הילד שלי, חשבתי שאני מתעלף... אם גם עד היום הערכתי אותו במאוד על המאמצים שהוא עושה להבין את החומר הנלמד בכיתה, ועל כך שהוא איננו מגיב לכינויים הפוגעניים, היום אני יודע שיש להעריכו בכפלי כפליים. לדעתי כדאי מאוד לפרסם את הדברים, ללמד לבני ישראל קשת, ולהודיע ולהיוודע שלכל יהודי יש תפקיד מיוחד בעולם, ותכונות נפש ייחודיות שאף אחד לא יוכל לקחת אותן ממנו, ואם כל אחד ינצל את כישוריו הוא, וישתדל לקדש בהם את שמו יתברך, כל העולם שלנו יהיה נראה אחרת.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ד' ניסן ה'תשע"ז

אדם כי יקריב. למה כתוב אדם ולא כתוב איש, כתב רש"י, לומר מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהרי הכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל

.     אל פתח אהל מועד יקריב אתו. התורה מרמזת לנו, שכאשר אדם מביא קרבן לה', יכולה לעלות לו מחשבה שכבר הגיע לשלמות ותיקן את הכל, והגיע למדרגות גבוהות מאוד,  לכן אומרת התורה אל פתח אהל מועד, שצריך לדעת שעדיין הוא עומד בפתח, בתחילת העבודה, ועדיין רחוק הוא מן השלמות.

     ״אם עולה קרבנו״ (ויקרא א,ג). קרבן העולה נזכר ראשון בין הקרבנות, כי העולה באה לכפר על הרהורי הלב, על מחשבות רעות, והמחשבה קודמת תמיד למעשה . )רבנו בחיי(

     אמר האר"י הקדוש שאפילו מי שמשכים ללמוד תורה, נשמתו אינה חוזרת עד שיאמרו ברכו! (כה"ח או"ח סי' נ"ז)   

     הכלי יקר מביא בשם המדרש, למה מתחילין התינוקות ללמוד פרשת ויקרא, מפני שחומש ויקרא מדבר מענייני הקרבנות, ומה הקרבנות טהורים, כן תינוקות של בית רבן טהורים. וזהו הרמז אל"ף קטנה, לרמז שהקטנים יתחילו כאן את לימודם.

    ''והסיר את מראתו בנוצתה והשליך'' (א, טז(  רש''י: בשביל שניזון מן הגזל.  אמרה תורה דבר זה אצל קרבנו של העני ללמדנו, שאפילו העני אל יורה היתר לעצמו לשלוח ידו אל ממון חברו. (אלשיך(

      'יבואו טהורים וילמדו טהרות' פעם כאשר הגאון רבי יעקב קמינצקי לימד בשיעור את ההלכה שהנשמה עוזבת את הגוף בשינה וחוזרת בבוקר. הוסיף ואמר: אם רוצים אתם לדעת מתי בדיוק בבוקר חוזרת הנשמה, זה קורה כשאומרים 'ברכו'. כאשר הבחין רבנו שהשומעים משתאים, אמר: 'רואה אני שאתם מביטים עלי בתמיהה, האם בעת תפילת שחרית אתם מרגישים אחרי 'ברכו' כמו לפני 'ברכו'?! אינכם מרגישים שנתווסף לכם איזה דבר? אך אין זה משנה, גם אם אתם לא מרגישים את זה, המציאות היא שהנשמה חוזרת לגמרי באמירת ברכו, כך כתוב בספרים'.   ("במחיצת רבנו")       

      יש נוהגים לומר בגמר הפרשה את הר"ת של "לאשמה בה" ל'קל א'שר ש'בת מ'כל ה'מעשים ב'יום ה'שביעי. יש מוסיפים דכמו שהקרבן מכפר גם שמירת שבת מכפר.

  ההלוויה (מעדני הפרשה)

     בית הכנסת הגדול 'זכרון משה' בירושלים עיה"ק, שוקק חיים יום ולילה לא ישבותו, עשרות בשנים, ורגילים היו המתפללים לראות בשטיבל הגדול הוא 'שטיבל השיעורים' את הרב ה"מ, יהודי חשוב, צנוע ומעלי, יושב ומשתתף בקביעות בשיעורי התורה הנמסרים שם תמידין כסדרם, ושותה בצמא את דברי מגידי השיעורים בכלל, ואת שיעוריו של רבנו המגיד רבי מרדכי דרוק זצ"ל בפרט.

     במיטב שנותיו היה הרב ה"מ כאשר נסתלק מן העולם  שנה ביום כ"ד אדר לאחר מסכת ייסורים ותלאות לפני כ 20-, בהותירו אחריו בחור יתום צעיר ללא משען ומשענה. מכיוון שבחור יתום זה לא היו לו אמצעים לארגן מנין לנסוע לציון אביו ביום היארצייט כנהוג, פנה אלי והצעה בפיו: מכיוון שכל בוקר באשמורת נוהג אני להגיע ברכבי אל שיעורו של הגר"מ דרוק ברחבת הכותל המערבי, אשר על כן נפשו בשאלתו כי אחר תפילת שחרית כותיקין עם הנץ החמה נבקש מכמה מתפללים שיצטרפו אלינו להר הזיתים חלקת הגניזה, הסמוך ונראה למקום המקדש, שם טמון אביו ז"ל, ונאמר פרקי תהילים ואחריה יאמר היתום קדיש, וכך לא יעלה לו הדבר בדמים מרובים וגם ללא טרחה רבה מצד המשתתפים שכבר בין כך נמצאים באזור.

     כך הווה, זכינו לשמח לב יתום ולעשות עילוי נשמה לנפש המנוח הדגול ז"ל. ומאז במשך מספר שנים נמשך נוהג זה. והנה ביום שישי כ"ד אדר תשס"ב, סמוך לעמוד השחר מתקשר אלי אחי ר' דוד שליט"א להודיע בצער רב כי אבי מורי ז"ל נגאל מייסוריו ושבק חיים לכל חי. אחר שנתעטפתי בצערי, וביכיתי את האבידה, אזרתי עוז לעצמי להתארגן לסדר את כל סידורי הלוויה הנדרשים ובראשם לדון  עם אמי ע"ה ואחיי היכן לטומנו וכו'. לא עברו דקות ספורות והטלפון שוב צלצל ועל הקו נשמע קולו של אותו בחור יתום , שהתקשר להזכירני כי היום כ"ד אדר היארצייט של אביו ושלא אשכח להביא את הרכב הגדול לתפילה שנוכל לאסוף מנין לעלות לציון אביו שבהר הזיתים אחר תפילת שחרית כמנהגנו מידי שנה.

     ראשי היה עלי סחרחר, טרם עיכלתי את הבשורה על התייתמותי מאבי, ואמרתי לבחור בטלפון כי זה עתה התבשרתי על הסתלקותו של אבי ואונן אני, על כן לא אגיע הבוקר לתפילת שחרית כוותיקין, וגם איני יודע אם יהיה סיפק בידי לעזור לו בשעה קשה זו, שמתו מוטל לפניו. החל הבחור לבכות ולהתחנן כי אין לו מי שיעזור לו ומה יוכל לעשות ? אמרתי לו כי אחר שאסיים לארגן את ענייני הלוויה של אבא אנסה להתרכז ולראות מה אפשר לעשות. נסעתי לבית אמי והחל דיון. מצד אחד יש עניין לקוברו בהר הזיתים סמוך לקברי אבותיו, ומאידך, היה זה בימי האינתפדה הקשים וראשי הציונים הסכימו אז לערוך 'מכירת חיסול' ואולי יותר נכון 'חלוקת חיסול' והתנהל מו"מ די רציני כי כל מזרח ירושלים יועבר במתנה לידי הפלישתים כתודה ומחווה על כל פעולות הטרור, וזה היה סיבה מספקת לקוברו בהר המנוחות, מה גם שהיה סכנה בדבר לילך להר הזיתים כי מעשים בכל יום שסקלו משפחות שבאו להר, באבנים שיש בהם כדי להמית. סיפרתי אז לאחיי, כי זכורני לפני שנים רבות כי ביקרתי עם אבי בהר הזיתים ואמר לי כי יש ענין גדול להיקבר בהר הזיתים דווקא, כי יש סיד באדמת ההר, המכלה את הגוף במהירות וזה תיקון גדול לנשמה כאשר מתקיים ואל עפר תשוב, על כן הוחלט כי אם זה היה רצונו, מצווה לקיים דברי המת, ויש לקוברו  בהר הזיתים.

     עלינו למשרדי החברה קדישא, לבדוק אם יש מקום קבר פנוי, ואכן מקום אחד נשתייר בין קבר אביו ר' גרשון אביגדור, שנהרג בשנת תרצ"ו בהיות אבי עולל בן פחות משנה לבין סבו אבי אביו ר' יעקב לייב קלצקי. ומה מתברר לי? אותו יהודי מזיכרון משה קבור באותה חלקה, ואך שורות בודדות מפרידות בין קברו לקבר שיועד לקבור שם את אבי. מיד התקשרתי אל היתום הנ"ל ואמרתי לו: תשתתף בהלוויית אבי, ובעת הקבורה יהיה לך מנין בשופי לומר קדיש על קבר אביך. ומני אז, מדי שנה בשנה עולים אנו על ציון אבינו ואותו בחור עולה איתנו ואומר קדיש על ציון אביו, כי 'אבי היתומים' דאג עבורו למניין לכל השנים ביום היארצייט עדי יקוצו וירננו שוכני עפר.      

 הסידור והדגים (דברים טובים – כי תשא)

     צדיק אחד כיתת את רגליו בין ערים וכפרים לצורך הרגשת גלות. באחד הימים הגיע לכפר של גויים ומה רבה הייתה פליאתו עת שראה על בית אחד מזוזה ישנה. שמח האיש בליבו כעת יוכל לשבות בכפר בחברת יהודי ומי יודע אולי גם אוכל כשר. הוא נקש בעדינות על הדלת ושאל בעדינות האם דיירי הבית יהודים? כן. השיב האיש שפתח את הדלת - אם כי לא ניכר על פניו ששומר תורה ומצוות הוא. בכל מקרה שמח הצדיק על האפשרות להיות במחיצת יהודי. בין הדברים שאל האורח את בעל הבית: "אמור לי בבקשה,  זהו כפר של גויים מה לך וכאן? השיב המארח: "ראה אני מאד מכבד את היהדות אבל.. לא מסתדר לי כל כך עם כל המצוות שיש בתורה... לכן עזבתי את הכפר הסמוך וכבר 16 שנה אני מתגורר כאן". לאחר כמה דקות ביקש הרב ספר ללמוד בו. המארח הסביר לו שהוא יהודי פשוט ואין לו ספר... הרב שאל: "אולי חומש?" וגם זה לא היה לפתע הבחין הרב בסידור גדול וישן הוא קם ופתח אותו וגילה חידושים יפים הכתובים בכתב יד. עד מהרה התברר שסידור זה שייך לסבא של בעל הבית אשר לא הבין איזה אוצר בלום טמון בין דפי הסידור.

     כשרצה הצדיק להיפרד חשקה נפשו בסידור היקר ופירושיו הנפלאים למרות שחסרו ממנו כמה דפים בתחילתו. הוא ביקש ממארחו להחליף את הסידור הגדול בסידור תפילה קטן שנשא עימו אך שלם הוא. צחק המארח והתריס כנגדו: "וכי חושב אתה שטיפש הנני?!.. סידור כזה קטן בעד סידור גדול שכזה"? וכי מה זה חשוב הגודל? תמה הרב. צחק האיש ואמר: "בדפי הסידור הזה אני עוטף את הדגים שאני מביא מהשוק זוהי הסיבה שחסרים בו דפים.. בסידור שלך בקושי אוכל לעטוף סרדינים.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"א סיון ה'תשע"ו

     והאספסוף אשר בקרבו" (יא, ד(  - אמר ר' אייזל חריף: ה"אספסוף" אלו בעלי אסיפות. טיפוס של עסקנים, שכל פעולותיהם וכוחם אינו אלא באסיפות. מכנסים כינוסים ומושיבים ישיבות...

     שלמה המלך אומר "אשת חייל מי ימצא", ובסוף אומר "רבות בנות עשו חיל"- תחליט- קשה למצוא או יש הרבה כאלה?! התירוץ פשוט: בנות (לפני החתונה) - יש הרבה שעוזרות ועושות המון, אבל אחרי הנישואים - האם הן באמת עושות או שהן עייפות ממה שעשו בבית אביהן ?...

     שלמות הפעולה מורה על שלמות הפועל.

     שמח בחור בילדותך ודע, כי על כל אלה יביאך ה' במשפט. (מעשה אבות)

     שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד (ו, ד). יסופר כי פעם אחת עורר לאחד שהיה קורא קריאת שמע וחוזר כמה פעמים על כל תיבה, וכשהלה התנצל על מה שנוהג כך שהרי אמרו במסכת ברכות (ט:) "כל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה מצננין לו גיהנום", העיר לו החזון איש בתוכחת חן ובחיוך, האם ברצונך להיות ב"הקפאה".

     שמעתי דבר נחמד, שכאשר שנים מתחתנים, הרי הם "ביחד" המילה ביחד מורכבת מב' וד', וח' וי' האות המפרידה בין ב' וד' היא ג' והאות המפרידה בין ח' וי' היא ט'. נמצא שכשרוצים לפרק את הביחד, נותנים גט. )הגר"ח קנייבסקי שליט"א(

     שמעתי מחסיד ישיש שהרבי ר' בונם זי"ע אמר ליישב קושית הרשב"א ז"ל, מאי טעמא לא מברכין על מצות צדקה, ואמר ז"ל, דאם נצריך לאדם לעשות ברכה על נתינת צדקה כמו על כל מצוה ומצוה, יצטרך להכנה גדולה בנקיות וטבילה, ולומר 'לשם יחוד' בכוונה גדולה, וכדומה, ובין כך, ימות העני ברעב. לזאת לא הצריכה התורה שום ברכה והכנה, כדי שלא יהיה לאדם שום תירוץ שאינו מוכן עוד לעשות ברכה. (שיח שרפי קודש ערך צדקה אות ז')

     שמעתי פעם מאת הגה"צ אב"ד פאקש זצ"ל:  הנה כשאנו קושרים קשר תפילין אנו מניחים של יד ראשונה ולאחריה של ראש ,  ואילו כשאנו חולצים את התפילין חולצים קודם את של ראש ולאחר מכן את של יד,  נמצא שאף פעם אין התפילין של ראש לבדו על האדם,  שהרי מניחים אותו לאחר השל יד וחולצים אותו קודם, וכל זה לרמז בא שהראש כשהוא בפני עצמו אינו טוב – מוח לבדו - שכל גרידא אינו טוב,  כי בשכל יכולים לפעמים להפך רע לטוב וטוב לרע,  שמוחו ודעתו נוטים אחרת,ואומרים לו שהדרך ההיא טובה יותר,  אבל השל יד המונח כנגד הלב שאני,  כי לב של יהודי מרגיש על נכונה מהו האור ומהו היפכו.

התורה מעדנת

     להלן סיפור המעובד מתוך הספר "להתעדן באהבתך", המצטט מתוך הספר 'דרך עץ החיים ' סיפור מאלף שהתרחש עימו,  הממחיש עד כמה אור התורה מחייה ומעדן את לומדה בעולם הזה, ומאידך ממחיש , כיצד נראה אדם ללא התורה הקדושה :

     היה זה בצהרי יום, כאשר הטלפון צלצל. מהעבר השני היה אחד מראשי המוסדות וכה סיפר: אחת הבנות הלומדת במוסדו,  עומדת לבוא בשעה טובה בברית אירוסין עם בן תורה ירא ה' ,  והיום בערב עתידים להיערך האירוסין. אלא מה? החתן יידע את זוגתו לעתיד, כי בעבר סבל ממחלת לב, ובמשך מספר חודשים פרפר בין מוות לחיים, לבסוף, הבריא לחלוטין וכיום אינו סובל ממאומה. בידו מסמך רפואי המאשר עובדה זו. מלכתחילה לא רצה לדבר, אך לאחר שהבין כי הרבנים, שיבואו לאירוסין , ישיחו אודות הנס שנעשה לו לפני שנים, החליט להקדים ולספר בעצמו.

     מובן שבני משפחת הכלה נלחצו מאוד . על אתר יצרו קשר עם מנהל המוסד שבו לומדת בתם, כדי להיוועץ עמו מה לעשות.  ברם, הלה, אינו יודע לקרוא מסמך הרפואי, ועל כן ביקש את עזרתי. המקרה נגע לליבי, ומיהרתי להתקשר עם אחד מעסקני הרפואה הידועים בירושלים. הלה חקר על פרטי המקרה, ונתן לי את שמו של פרופ ' מאד בכיר. פניתי להתקשר, אך לא עלה בידי להשיגו. בכל פעם נעניתי על ידי אחת משלוש מזכירותיו, כי הוא עסוק. כאשר חלפה מחצית השעה , והטלפונים לא נשאו פרי,  החלטתי לעשות מעשה. עליתי על מונית ונסעתי אל בית הרפואה בתקווה כי אצליח לאתרו ע''מ שיוכל לומר לי , מה מצב החתן.  כאשר הגעתי לשם, עבר בגווי רעד קל. מולי חלף רופא , שנראה כפרופ . ' הצצה בתג הזיהוי שעל חלוקו העלתה , כי מדובר ברופא אותו אני מחפש. ראיתי בכך את יד ההשגחה, ניגשתי אליו ביראת כבוד וסיפרתי לו, כי אני זקוק לו. הוא שאל מדוע, וסיפרתי לו על החתן והכלה העומדים לבוא הערב בברית האירוסין, כאשר החתן סיפר על בעיה רפואית ממנה סבל בעברו, והכלה ומשפחתה אינם יודעים כיצד להתייחס לכך. באותה עת צעדנו לכיוון המחלקה . המשכתי ואמרתי, כי בני משפחת הכלה מוכנים לשלם ככל שיידרש עבור חוות דעתו אלא שהעניין דחוף ביותר. " ומה אתה רוצה? " חקר, אמרתי לו, כי בכיסי מצוי המסמך הרפואי.  שלפתי מכיסי את המסמך, פתחתי את הדף המקופל, וביקשתי בעדינות, כי יואיל בטובו להעיף מבט ולחוות את דעתו. לתגובתו לא פיללתי בחלומותיי הגרועים ביותר. הלה נעמד על מקומו והתפרץ לעברי: "חצוף שכמוך! פרא אדם, חסר תרבות!" צווח כשגרונו מאדים. זעקותיו הרעידו את הפרוזדור. עוברים ושבים עצרו ממהלכם והתבוננו בנו. הפרופ ' לא נרגע: "איך אתה מעיז לפנות אליי כך, במסדרון?! אינך מתבייש?!". ניסיתי להסביר , שניסיתי לקבוע פגישה דרך אחת משלוש מזכירותיו, אך לשווא.  הלה מיאן להירגע. כאשר הבינותי, שאין סיכוי להרגיע את הפרופ ' שגאוותו נפגעה, הסתלקתי כלעומת שבאתי. כאשר עמדתי לעזוב הגיעה לאוזניי קריאתו של הפרופ' ''בוא הנה לרגע ." נעצרתי,  ולתומי סברתי, כי הוא התרכך, ועתה יואיל לענות לשאלתי.  בצעדים מאוששים חזרתי על עקבותיי וניסיתי להגיש לפניו את הדף, אך הוא, בראותו את הדף בידי, כמעט ולקה בשבץ מוחי בו במקום. הוא צווח כמטורף: "שלא תעז להראות לי את המסמך!  רציתי רק לשאול אותך שאלה ." נעמדתי במקומי, והלה המשיך: "אם הייתי בא לישיבתך, ושואל את ראש הישיבה שלך שאלה בתלמוד כשהוא הולך בפרוזדור, האם הוא היה מסתכל עליי בכלל "?! ליבי התמלא ברחמים על הפרופ ' הגאה וכך אמרתי לו: "פרופ ' נכבד , חבל שלא זכית להכיר את גדולי ישראל. הם היו קשובים לכל שאלה של ילד קטן שתפס אותם ברחוב“. דבריי לא התקבלו על ליבו הנפוח.

     יצאתי משם ומחשבות געגוע הציפו אותי. נזכרתי בימי צעירותי, כאשר למדתי בישיבת 'קול תורה', בהם הרביץ תורה הגאון 'ר שלמה זלמן אוירבך זצ“ל. פעמים רבות, הטרדנו את ראש הישיבה בשאלות נערים. מעולם לא ראינו אצלו קוצר רוח או חוסר סבלנות, תמיד במאור פנים והיה משיב על השאלות בטוב טעם ודעת. נזכרתי כיצד בימי זקנותו כאשר בחורי הישיבה המבוגרים לא הניחו לאף בחור צעיר לגשת ולהטרידו בשאלות. ידענו, הצעירים, כי הזמן היחיד בו ניתן 'לתפוס ' את ראש הישיבה ולהתבשם מגדלותו וקומת הענק שבו, הוא ברדתו במדרגות או בלכתו במסדרון...  

     כאשר שבתי לבית, יצרתי קשר עם אותו עסקן רפואי ובישרתי לו,  שלא הצלחתי להיעזר בפרופ ' הנכבד. על אתר הפנה אותי לפרופסור אחר, והורה לי להתקשר למרפאתו. בלב חשש התקשרתי, מעבר לקו נעניתי בקולה של המזכירה. התפלאתי, כאשר המזכירה העבירה אותי ללא המתנה ארוכה, היישר אל הפרופסור, ששאל לרצוני בקול אדיב במיוחד. הוא האזין בקשב לדבריי, וכאשר סיימתי אמר: "אני יוצא לביתי ברגעים אלו ממש, שלח את המסמך לביתי בפקס, וכאשר אגיע בעוד שעה - אעיין בו ואשיב לך מיד ." מיהרתי לעשות כדבריו, וכעבור שעה התקשרתי אליו. בפיו הייתה הרצאה שלימה על המחלה, פרטיה ואופני ריפוייה. בסבלנות החל להסביר לי שלב אחר שלב, את המידע שברשותו. אך אני, שידעתי עד כמה נפשם של בני משפחת הכלה יוצאת לשמוע את התשובה הסופית, לא הייתי מסוגל להאזין לכל זאת. בעדינות קטעתי אותו והסברתי לו כי זקוק אני לתשובה קצרה וחד משמעית לשאלה. האם הבחור בריא כיום, והאם יש ממה לחשוש בעתיד. הוא כעס עליי. "האינך חושב שלכלה מגיע לדעת את כל הפרטים , ?! הגם אם אענה שהחתן בריא, ואתה תלך ותאמר זאת לבני משפחתה הכלה עלולה להיכנס לדמיונות, ולקום בכל בוקר בבהלה, שמא בעלה אינו נושם ." "ובכל זאת שמא תואיל לענות בקצרה, מהי התשובה?", התחננתי. " מוכן אני בתנאי שתבטיח שלא תטרוק את השפופרת ותרוץ לספר למשפחת הכלה ." כאשר ניתנה הבטחתי, נשמעה תשובתו " : הבחור בריא לחלוטין, ואין סיבה לחשוש!". הודיתי לו ולפני שהנחתי את השפופרת, אמרתי: "אדוני הפרופ , ' אני ממש מעריץ אותך ואת היחס שלך' ! שתיקה קצרה שררה, ואחריה נשמע קולו: "אני מבין למה אתה מתכוון, ורוצה לומר לך, כי יש סיבה להתנהגותי השונה מרופאים אחרים. בצעירותי למדתי בישיבה, (*)וכאשר עזבתי לטובת לימודי רפואה, הבטחתי , כי לא יעבור עליי יום בלא לימוד דף גמרא. וזה מה ששומר עליי עד היום. היה שלום!". הנחתי את השפופרת במקומה, ליבי נפעם ונרגש ודמעת התרגשות בעיני י. (*)

     אין מטרתנו חלילה לומר שטוב עשה כשעזב את לימודי הישיבה לטובת הרפואה אלא ללמד כי התורה מעדכנת ולכן התנהגותו הייתה שונה מקרב הרופאים האחרים.

איש הדגל (הרב בנימין בירנצוייג)

     מעשה מחיי היום יום, סיפר הגה"צ רבי שלום שבדרון זצוק"ל,  המבטא מאד את הצורך של כל אחד מאיתנו, לא לאבד אף פעם גם ברגשי רוממות וקדושה, את המחשבה על הקיום של השני, על ההתחשבות בקיום של השני, שרק כך היחידים יכולים לחיות כחברה בונה ומעצימה.

     באחד מבתי הכנסת בירושלים הגיע יום אחד אדם, נעמד במקומו כשמסביבו כמה אנשים רגועים שכמוהו קמו עכשיו משנתם, אלא שהוא החליט באותו יום שהוא 'מלאך' ומשכך ההכנות והתפילה היו בהתאם.... וכך אחרי הכנות הוא לקח את הטלית עצם את עיניו והרים את הטלית מעל ראשו ובסיבוב חד וחזק סיבב את הטלית מסביב פניו כנהוג, ורק שהוא מגודל כוונותיו השתדל לעשות עיטוף זה בכל הכח,  וכך בעוד הוא עומד עטוף בטליתו, שני האנשים הרגועים שעמדו לידו יצאו בדרך לביתם עם עיניים נפוחות שאינם ניתנות לפתיחה עקב ההצלפה חסרת הרחמים שזכו מציציותיו של אותו 'צדיק'. וכך אחר שה'צדיק' נרגע מגודל מצוות עטיפת הטלית, התקדם הלאה לאמירת פסוקי דזמרה, וכך בכל ההתלהבות בקולות וברקים לא 'כמונה מעות'  אלא כמונה פגזים הוא אמר את הפסוקי דזמרה כך שאף אחד בבית כנסת כבר לא יכל לכוון מאומה, וכך הוא הגיע ל'אז ישיר' ושם כידוע כתוב שיש לאומרו בשמחה גדולה כאילו הוא עבר את הים, והוא עשה זאת ממש כאילו יוצא ממצרים רק שהוא לא שם לב שהציבור כבר בשמע ישראל אילץ אותם לעבור יחד איתו את הים! וכשהוא התחיל לומר 'נשמת' שכידוע בספרים שיש ענין לאומרו ברוב עם, וכך כשהחזן כבר מנמיך את קולו ב'גאל ישראל', ה'צדיק' ההוא מחליט לזכות אותם במצווה העצומה והנדירה של אמירת 'נשמת' ברוב עם.  וכך ממשיך ר' שולם לתאר מפעולותיו של אותו צדיק, שהנה סוף סוף הגיע הוא לתפילת הלחש והלז חיפש לו פינה בה הוא יוכל לקיים בהידור את 'כל עצמותי תאמרנה' והמקום היחיד שהוא מצא זה במעבר קרוב לכניסה לבית כנסת שם לא צפוף ואין סטנדרים שמפריעים לתפילת ה'כל עצמותי תאמרנה' שלו, וכך הוא התעצם בתפילתו ללא משים שהציבור כבר גמר התפילה וא"א לעבור, עד יעבור 'זעם'!

     אומר ר' שולם, יש לזכור תמיד גם כשאדם מגיע לדרגה גבוהה הוא צריך לזכור שאסור שזה יהיה על חשבון השני אסור לפעול עוולה על השני! לכל אחד יש את הדגל שלו את הזהות והקיום שלו! אדם תמיד חייב להרגיש את השני גם כשעוסק במצוות ובכל מצב חובה להרגיש את השני ולכבדו! ההנחה הפשוטה שיש קיום של אחרים לידי, היא הערובה לחיי אנוש תקינים וראויים

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/