אמרי שפר א' אב ה'תשע"ז

 אם אין רוח הבריות נוחה מן האדם, אזי גם רוח המקום אינה נוחה ממנו.

     אם אין שלמות בבין אדם לחברו לא יכולה להיות שלמות בעבודת ה'

     חולשתנו הגדולה ביותר היא התעסקותנו בחולשות אחרים.

     יש לומר, שכיון שחוש הדיבור צריך הוא שותף ולא נהנים ממנו לבד, א"כ חובה עלינו להיזהר על ניקיון הדיבור וטהרתו שבעתיים, כי הרי כל נזק או תקלה שתצא מן הדיבור, לא רק הדובר נתקל בו אלא גם חברו השומע.

'הנעלבים ואינם עולבים''  II (ברכי נפשי(

     הקב"ה בירך אותי, במשפחה גדולה, כותב הת"ח הירושלמי, וכידוע לכל הורה -  כישרונותיהם של הילדים אינם שווים, ויש כאלה שבניגוד לאחיהם, התופסים כל דבר במהירות, לוקח להם לפעמים זמן רב להבין את הנאמר.  בין ילדיי יש אחד שגם אם לא הייתי מגדיר אותו כקשה הבנה, אבל ברור שביחס ליתר הבנים שלי, הוא טיפוס לא כשרוני בעליל. אנחנו, כהורים, מקפידים להתייחס אליו, ואל אי ההבנה שלו, ב...הבנה, ויודעים את המינון המדויק מתי לעודד ומתי לדרבן, ומתי לעשות גם את ההיפך.  אבל האחים שלו, גם אלה הגדולים ממנו וכמובן שגם הצעירים, לא בדיוק מודעים לבעיה, ופעמים רבות יוצאים שהם לועגים לו. הם אינם עושים זאת מרוע לב, אבל לפעמים כאשר מתקיים דיון על השולחן בסעודות השבת, והוא אינו קולט את המדובר, הם מכנים אותו בצורה ספונטנית בכינויים לא הכי נחמדים, הגורמים לו בושה. גם כאשר לא מדובר בוויכוח משפחתי, ליד השולחן, אלא סתם בחילופי דברים בין האחים, ובפולמוס שגרתי המתנהל בכל בית בישראל, הוא אינו מפגין כישורי הבנה מבורכים, ואז באות התגובות הטבעיות כמו 'אתה טיפש', 'אי אפשר לדבר איתך על שום דבר', ואלה עוד התגובות הנחמדות...  למותר לציין שגם בלכתו לחיידר, סופג הילד מנה גדולה של עלבונות מחבריו,  הלועגים לו כאשר הוא אינו קולט את הנלמד בכיתה, ושואל שאלות שאינן חכמות. אם בבית, אצל האחים, המצב הוא כזה, על אחת כמה וכמה שילדי הכיתה מלעיגים עליו ומזלזלים בו.  לקח מאלף לכל הורה כדאי לציין שהילד עצמו אף פעם לא הגיב לכינוי הגנאי, אלא המשיך בשגרת חייו כאילו לא אירע דבר. ניתן היה לזהות בכך את תכונות נפשו הענוגות, בהן התברך מן שמיא, עד שגם אנחנו, כהורים, התפעלנו ממנו מאוד.

     והנה, בחודשים האחרונים - ממשיך הת"ח במכתבו - הבחנתי שכל פעם כאשר הילד הזה סופג עלבון ממאן דהוא, הוא לוחש דבר מה בפיו. ניסיתי לשמוע מה הוא אומר, אך כיון שהמלים יוצאות מפיו בלחש גמור, אינני מצליח לקלוט אף מילה. בתחילה לא שמתי לב שהוא עושה זאת דווקא כאשר פוגעים בו. אך כאשר הרגשתי בכך, הדבר גרם לי לפליאה, והחלטתי לגשת אל הבן, ולשאול אותו על כך.  והבן השיב, ומתשובתו יכולתי ללמוד באיזו דרגה רוחנית נפלאה הוא מצוי.  צריך לזכור שמדובר בילד בגיל 9 , ולכן נדהמתי להיווכח בעוצמה הרוחנית שלו,  ובעצם - יש כאן לקח מאלף לכל הורה, שיידע שאסור לזלזל באף ילד מילדי, וגם אם הוא איננו כשרוני במיוחד, הקב"ה טבע בו תכונות אחרות שבהן הוא יכול להעלות את עצמו לפסגות שיא, לא פחות מכל ילד כשרוני אחר. והדברים פשוטים.  הילד סיפר לי, בשפתו הטבעית והילדותית, שכאשר היה בבית הכנסת הזדמן לידיו הספר 'עלינו לשבח', שבו הובא דבר מופלא ממרן הגר"ח קניבסקי שליט"א , והוא, שכאשר פוגעים ביהודי, ומעליבים אותו, והוא אינו מגיב, ומכניס את עצמו על ידי כך לחבורת הקודש של 'הנעלבים ואינם עולבים' - זה הזמן הטוב ביותר לבקש ממנו ברכה.  במאמר מוסגר נציין שאכן הבאנו שם כמה סיפורים על אנשים שנושעו בצורה על טבעית, לא??ר שחיפשו אדם העונה על התואר הנ"ל, וביקשו ממנו ברכה.  הדבר הזה שהופיע בספר נכנס עמוק אל תוככי לבי, הוסיף הילד ואמר , גם מפני שמי שאמר את זה הוא אחד מגדולי הדור, וגם משום שהבנתי את עומק העניין, וידעתי - מניסיוני האישי - איזה זכויות עומדות לאדם שנעלב ואינו משיב מלחמה למעליבו. וידעתי גם ידעתי כמה זה קשה, ולכן הבנתי את כוח הברכה שיש ברגעים אלה בפיו של אותו נעלב.  ולפתע פתאום, המשיך הילד, הרגשתי את עצמי מאושר מאוד... מאושר, על כי ניתן בידי כוח עצום ורב, שאין לאנשים אחרים... שהרי אני 'זוכה' מדי יום לקיתונות של גנאי, וכל פעם כאשר אינני מגיב להעלבות הללו, ומכליל את עצמי בין אלה ה 'נעלבים ואינם עולבים', הרי יכולתי לברך את כל מי שזקוק לישועה.משהגעתי למסקנה זו, נכנסה בליבי אש קודש ורצון עז לסייע לאנשים אומללים על ידי כוח הברכה שלי. נכון שאנשים לא מגיעים אליי כדי שאברך אותם, אבל הרי יש בכוחי לעשות זאת גם בלי שהם יבואו אליי, וגם בלי שיידעו כלל שאני מברך אותם...  ואז התחלתי לאסוף את כל המודעות על שמותיהם של החולים התלויות בבתי הכנסת, ומתוך העיתונים, ואני משנן את השמות הללו בעל פה (מדהים!!! ילד בן 9 )!!! וכשפוגעים בי, וכדרכי אינני מגיב, אני מתפלל מיד להשי"ת שירחם על החולים הללו.

     אני יכול להעיד על עצמי, מסיים הת"ח את מכתבו, שכאשר שמעתי את הדברים יוצאים מפי הילד שלי, חשבתי שאני מתעלף... אם גם עד היום הערכתי אותו במאוד על המאמצים שהוא עושה להבין את החומר הנלמד בכיתה, ועל כך שהוא איננו מגיב לכינויים הפוגעניים, היום אני יודע שיש להעריכו בכפלי כפליים. לדעתי כדאי מאוד לפרסם את הדברים, ללמד לבני ישראל קשת, ולהודיע ולהיוודע שלכל יהודי יש תפקיד מיוחד בעולם, ותכונות נפש ייחודיות שאף אחד לא יוכל לקחת אותן ממנו, ואם כל אחד ינצל את כישוריו הוא, וישתדל לקדש בהם את שמו יתברך, כל העולם שלנו יהיה נראה אחרת.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"ג תמוז ה'תשע"ז

אין מקום לדאגה - "על שני דברים אין מקום לדאגה – על מה שאפשר לתקן, כי אם אפשר לתקן, למה לדאוג; ועל מה שאי-אפשר לתקן, כי מה תועיל הדאגה" (רבי יחיאל-מיכל מזלוצ'וב)

    ''אל תטעה ותחשוב כי השקט היא חולשה, אנשים חכמים לא מתכננים תוכנות גדולות בקול רם''

     אם הקב״ה עושה עצמו לפעמים כאילו אינו רואה את החטא שבישראל, על-אחת-כמה-וכמה שבשר ודם, שיכול לטעות ולדמות בנפשו שהאדם חוטא ולאמיתו של דבר אין בו חטא כלל, ודאי שעליו להתנהג בדרך של ״לא הביט אוון ביעקב״. (רבי לוי-יצחק מברדיצ׳ב)

     המעשה שהיה, פעם נסע רכב משא גדול ורם בדרך המובילה מעיר לעיר, על אם הדרך הוצרך לעבור תחת 'גשר', כידוע, על הגשר כתובים 'מספרים' האומרים כמה הוא גובהו של גשר, והנה 'חכם' זה ראה את המספר שהוא בדיוק כגובהו שלו, ואעפי״כ נכנס, ו... מצא את עצמו באין מנוס ומפלט, לפניו אינו יכול להמשיך בדרכו כי כל הגשר יתערער מחמתו, ואף לחזור אין בידו - כי תקוע הוא בין קרקע עולם לקרקע הגשר... עד שבא פיקח אחד, ואמר לו - הוצא נא מעט אוויר מתוך הגלגלים, ויתמעט גובהך הגדול, וממילא תוכל להמשיך בדרכך... כיו״ב לדידן, פעמים והאדם מרגיש כי עמד מלכת בדרכו בחיים, ואי אפשר לו לזוז לא לפניו ולא לאחוריו, עצתו - שיוציא מתוכו את האוויר המנפחו, יקטין עצמו ויכניע לבבו לפני שוכן מרומים, ואז יעבור ממילא את דרכו בחיים בשופי ובנחת. (באר הפרשה(

     ''הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב"  כג,ט - כאשר בקשו שלטונות רוסיה להחדיר רוחות השכלה בישיבת וולוז'ין, ובקשו להטיל על תלמידי הישיבה את החיוב ללמד למודים כלליים ואת שפת המדינה ראה הנציב מוולוז'ין את הסכנה הגדולה שבדבר והעדיף לסגור את הישיבה המפורסמת מאשר להיכנע לדרישות השלטונות. וכה פרש הנצי״ב פסוק זה: ״הן עם לבדד ישכן״ - אם רוצה עם ישראל לשכן לבטח ולשבת במנוחה עליו לבודד את עצמו מהגויים. אולם ״ובגויים" -אם חושב הוא שבהתקרבותו אל הגויים ולימודו ממעשיהם, יעזור לו הדבר למצוא חן בעיניהם, אזי ״לא יתחשב״ - הגוי אינו מתחשב בכך והוא ממשיך לשנוא את ישראל אף יותר כי ״בהלכה שעשו שונא ליעקב״.

      הנפש שסבלה מכולם -  רב אחד ביקר אצל  ה"חפץ חיים" זיע"א יחד עם זוגתו,  והיא התאוננה בפניו על בעלה הרב, שלמידת טובו לבריות אין גבול, ויש כאלה שמנצלים מידה זו, ולבסוף הם סובלים מכך מאד . ענה לה ה"חפץ חיים" אדם שהוא טוב ומיטיב, סובל באמת מן הבריות, מאידך אם הוא רע סובלים הבריות ממנו, כשיבואו לעולם העליון כדאי מאד שיגידו שם: "זו היא הנפש שסבלה מכולם מאשר יאמרו כי כולם סבלו ממנו"

     הרה״ק ה 'לב שמחה' זי״ע, אפילו אדם גדול כל כך - ששומע 'אמרי קל', ורואה 'מחזה אלוקים', אעפי״כ יהא נופל מכל מדרגותיו אם ח״ו יהיה גלוי עיניים - שלא ישמור על עיניו. (באר הפרשה(

    ויחבוש את אתונו. אמר לו הקב"ה, רשע!, כבר קדמך אברהם אביהם, שנאמר "וישכם אברהם בבקר, ויחבוש את חמורו" )רש"י). שואלים, למה מדמים את אברהם הצדיק לבלעם הרשע , ומפרש אחד מן הצדיקים, שאמר לו ה' בק"ו, אם אברהם הצדיק רצה לשחוט את בנו כדי לעשות רצוני, ולבסוף לא יצא מזה כלום,  כל-שכן אתה שמתכוון לקלל את בני נגד רצוני, בודאי לא ייצא מזה כלום.

האֹומץ של בַרְווזֹון קטן (פרפראות וגימטריות, עלון 248)

     סיפור מרגש ומעורר מחשבה מזה שנים רבות, מאז ילדותי המוקדמת ועד היום, שאני נוהג להגיע מדי סוף שבוע אל האגם כדי לדוג, ולמרות שיצא לי לראות לאורך השנים אנשים שונים ובעלי חיים מגוונים, היה זה דווקא ברווזון קטן ואפור הצליח להישאר בזיכרוני עד היום.

     בסיומו של אחד הביקורים שלי באגם, התיישבתי על הכיסא המתקפל שלי כדי לנוח מעט. חשבתי שאני לבדי, אבל הופתעתי על ידי ברבורה לבנה יפה שלוותה בברווזון אפור וקטן. הברווזה געגעה לעברי, וכאשר הושטתי אליה חתיכת תפוח היא זללה אותו בהנאה. כיוון שאני זוכר שבהטלה אחת בוקעים לרוב בין 5 ל-6 ברווזונים, חיפשתי אחר ברווזונים נוספים במי האגם אולם לא מצאתי ולו אחד. דייג שראה אותי מביט במים בסקרנות, סיפר לי כי הברבּורה הגיעה אל האגם יחד עם ברבור נוסף על מנת להקים קן, אולם מיד לאחר שבקעו הגוזלים עזב האב וחזר אל להקתו, ורק האם נותרה עם הברווזונים הקטנים. הטורפים הרבים שחיים סביב האגם ניצלו את המצב, והיו עטים על העופות הצעירים מדי לילה מבלי שהיא תצליח לגונן עליהם. כך חוסלו כל אחיו של הברווזון האפור, ברווזונים לבנים ובריאים שגודלם משך את הטורפים, ורק הברווזון הקטן והצנום נותר יחד עם האם. שבוע לאחר מכן, נתקלתי שוב בברווזון הצעיר במי האגם. עם זאת, הברבורה הלבנה לא נראתה באזור. הברווזון געגע בפחד ונראה בבירור שהוא מחפש אחר אמו.  בלילה הקודם, כך התברר, תקף שועל את הברבורה כשזו יצאה ממי האגם, וכעת הברווזון האפור נותר לגמרי לבדו בעולם.

     ניסיתי להתקרב אל הברווזון על מנת להאכיל אותו, אולם הוא נבהל והתרחק אל המים העמוקים בעודו ממשיך לגעגע בפחד. " אין לך מה לנסות," קראו לעברי שאר הדייגים. "סופם של כל הברווזונים באגם להיטרף על ידי השועלים." כך עברו מספר שבועות נוספים. בביקורי הבא כבר לא הצלחתי לאתר את הברווזון האפור במים. "כנראה שגם זה נטרף," אמר לי הדייג שישב לצדי על גדות האגם. "גם אלו שאינם נטרפים, מתים בסוף ברעב."  בסופו של היום, כשחזרתי אל הכיסא שלי, גיליתי ברווזון קטן ממתין לי לצדו בסבלנות. היה זה הברווזון האפור, שחיכה ממש במקום בו בעבר עמד יחד עם אימו. "איזה ברווזון מכוער!" קראה אחת הילדות שעברה במקום לצד אמה. רציתי להגן על העוף הצעיר, אבל האם כבר משכה בידה של בתה והן המשיכו ללכת. הברווזון התבונן בי בסקרנות. פשפשתי בתיק הגב שלי ומצאתי תפוח שנשכח בו. חתכתי ממנו חתיכה קטנה, והברווזון דידה לעברי בצעדים מהוססים ולעס מהתפוח בהנאה. מאותו הרגע התחלתי לראשונה לבקר באגם לא רק בסופי השבוע, ובכל פעם ווידאתי שאני לוקח עמי דבר מה עבור הברווזון האפור.  בכל ביקור המשכתי לחפש בתקווה אחר שאר הברווזונים, אולם הצער על גורלם התחלף בשמחה כאשר ראיתי את הברווזון האפור שלי, שכבר הפך לברבורון קטן, ממתין לי בדיוק באותה הנקודה על יד הכיסא. כעבור מספר חודשים חליתי, ולא ביקרתי באגם במשך מספר שבועות. כאשר חזרתי לאחר החלמתי ופניתי מיד אל המקום בו היה ממתין לי הברווזון, הופתעתי לגלות בו את הילדה הקטנה שנרתעה ממנו רק לא מזמן, יושבת על הדשא ומאכילה את הברווזון בחופן אגוזים. מתברר שבהיעדרי היה הברווזון ממתין במקום בסבלנות מדי יום ביומו, ועם הזמן הפך לאהוב על כל המבקרים והדייגים באזור, ואלה החלו להביא מאכלים במיוחד בשבילו. כששאלתי את הילדה הקטנה מדוע היא מאכילה אותו, הביטה בי ואמרה: "הוא אולי לא הברווז הכי יפה, אבל הוא ללא ספק הנאמן והאמיץ ביותר. אני אשמח מאוד שהוא ימשיך לשחות באגם שלנו''.

     פעמים רבות אנו עשויים להרגיש חסרי אונים כאשר אנו נאלצים למצוא את הדרך להתמודד עם מצבים לא מוכרים. אנחנו עלולים לחשוב שאין לנו את הכלים, היכולת או התנאים הדרושים כדי להצליח, ועקב כך מחליטים לוותר. עם זאת, בעוד שחלק מהאנשים עשויים להתבלבל ולהיכנע, אחרים ימצאו את הדרך והאמצעים להשיג את מטרתם. האמונה בהצלחה היא שצריכה להוביל אותנו הלאה, גם היא עשויה להיראות קשה ממש כמו להפוך מברווזון אפור וקטן לברבור אצילי ויפה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

נקודה שבועית פרשת השבוע "מטות" ה'תשע"ד

בנבואתם של ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל על העמים חוזרת הקריאה לעונשים שה' יעניש אותם גם לעתיד לבוא אם יגרמו רע לישראל. בפרשתנו אנו פוגשים מקרה מיוחד שכזה עוד בטרם הנבואות האלה: מסע בני ישראל לקראת הכניסה לארץ ישראל עומד לפני סיומו. משה, מנהיגם של ישראל, יודע שימיו ספורים אך בטרם תעלה נשמתו לשמים מוטלת עליו משימה חשובה: "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים אחר תיאסף אל עמיך" - לאחר שהמדיינים גרמו לעם ישראל להיצמד לבעל פעור ובעקבות כך מתו במגיפה עשרים וארבע אלף איש מבני ישראל, וידעו שהכוונה הזדונית לכל זה הייתה אצל בנות מדיין ולא מצד בנות מואב שהיו אלה שהתחילו בכך, ולכן היה עניין לנקום דווקא במדיין. מלחמה אחרונה זו של משה לא הייתה בתחום הכיבושים של גבולות ישראל אלא הייתה זו מלחמת עונשים. התורה, שהאריכה רבות במלחמות הכיבוש של ישראל, מצאה מקום להרחיב גם במבצע ארוך זה מפני שראתה בו חשיבות כפי שראתה במחיית עמלק. כשיצאו ישראל ממצרים תקף עמלק את ישראל ללא כל סיבה, כאשר עם ישראל היה "עייף וייגע" ולכן זכה לשתי פרשיות שמצוות את מחיית זכרו, וכאן, כשהמדיינים גרמו לישראל לאבדות קשות בנפש בעורמה רבה וללא כל התגרות מצד ישראל, הם חייבים לבוא על עונשם. ה' מכוון את ישראל על ידי משה שעם שכל מטרתו לגרום רע לישראל ללא עוול בכפו, עליו להיענש. לאחר העונש שישראל נותנים למדיינים עובר משה למאבק פנים חברתי - ישראלי. פונים אליו שני שבטים, ראובן וגד, ומבקשים ממנו להישאר בצד המזרחי של הירדן ולהתמקם בנחלתם שם. משה לא מקבל את בקשתם ואף כועס על כך. חשובה לו האחדות של כל העם בשעת מאבק, בשעת מלחמה: "ויאמר משה לבני גד ולבני ראובן האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה" - בשעת לחימה על כל ישראל להיות ביחד, ללא קולות של חולשה. משה פתח בפניהם נאום חריף כדי שיבינו את חשיבות העניין ומביא אותם לקבל תנאים חדשים בטרם יתיישבו בצד זה של הירדן. הם קיבלו על עצמם להוביל ולצאת בראש המערכה על כיבוש הארץ והמלחמות הבאות בדרך, ורק לאחר שתכבש כל הארץ וכל השבטים ינחלו את נחלתם ישובו אל עבר הצד המזרחי של הירדן. במהלך הדין ודברים עם מה הצטרפו אליהם חצי שבט מנשה וגם הם קיבלו את התנאים האלה. בפרשה זו, לקראת סיום חומש במדבר, מחבר משה בין הצורך להעניש עם שמרע לישראל ובין הצורך שעל ישראל להיות כאיש אחד. כאגרוף קמוץ שלא נפתח ומתפרד. משה,כמנהיג, ידע בכוחו המיוחד לאורך כל הדרך וגם עכשיו, להחליש ולהשתיק את הקולות שיכולים להביא לחולשה פנימית. דווקא בשעות קשות אלה שעם ישראל עומד מול אויב אכזר שרוצה ברעתנו בלבד, עלינו לדעת לא לתת לקולות שליליים להשפיע על לבבנו ועל יכולתנו ומטרתנו ולדבוק בקיום מסירות הנפש שלנו לחיות ולגור בארץ ישראל. תודות : לצחי מיכאלי אתר "חוויית השבוע שלי" : http://2all.co.il/web/Sites13/hy3/ ובנוסף, נישא תפילה לשמירתם וחזרתם של כל חיילי צה"ל בשלום! ולחברנו ומכרנו אשר בכל גזרות האש השונות, ליבנו איתכם ומקווים שתדעו במהרה ימים שקטים! שבת שלום ומבורך! לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם