אמרי שפר כ"ג תמוז ה'תשע"ח

 אדם צריך לדעת איך לשים את עצמו במקום שרוח הבריות תהיה נוחה הימנו, כי מה שקורה פה קורה גם אצל הקב"ה, אם אדם מקבל טובת הנאה ואין הוא חש אליה הכרת הטוב או להיפך הוא מזלזל בה, הוא צריך לדעת שאין רוח המקום נוחה הימנו משום שאין רוח הבריות נוחה הימנו.

     אנו למדים עד כמה חשוב שההורים יקפידו בנתינת שם ליוצאי חלציהם בישוב הדעת ובכובד ראש מתוך חשיבות הדבר לעתיד בניהם ולהצלחתם ולא כמו אלה שלוקחים ספרי שמות שחיברו אנשים שאין להם מושגי התורה וממציאים שמות של פצצות ושל דברים מוזרים העיקר שיהיה איזה דבר חדש כאיליו מגלים איזו תעלומה ולא מבינים שבזה מאבדים את הנשמה, ואף גם זאת קוראים לבנים בשמות של בנות ולבנות שמות של בנים ועליהן נאמר בחז"ל אוי לו מי שבניו נקבות שאפילו שהם בנים אבל כנקבות ותן לחכם ויוסיף לקח להיזהר ולהזהיר אחרים ובזה נזכה שיוצאי חלצינו יהיו מבורכים ומוצלחים.

          בבראשית (לב, כט) "וַיֹאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שַמְךָ כַי אַם־יַשְרָאֵל כַי־שָרַיתָ עַם־אֱלֹהַים וְעַם־אֲנָשַים וַתוכָל", מכאן למידים עד כמה משמעות השם משפיעה על האדם, ולכן שינה את שמו בכדי שיהיה בו את המשמעות של שררה מאשר יעקב, שמשמעותו על אחיזת עקב עשיו

     'גמר חתימה טובה' – טוב – ה דברי חיים, "איחל לאחד מחסידיו ברכה בלשון זו. שאלו החסיד מה משמעות תוספת ברכה זו, הרי אמרתם כבר 'גמר חתימה טובה'? השיבו הרבי: "כל מה שהקב"ה חותם לנו הוא טוב, ברם רוצה אני שיהיה כל כך טוב עד כי גם אנו נבין שזה טוב "!

     גמרתנו מכנה את המצעים אשר האדם מניח למראשותיו, "סדיא ". הגר"י עמדין זצ"ל בהגהותיו בסוגייתנו מבאר, כי הם מכונים בשם זה משום שהם סועדים את ראש האדם, ולפיכך כינום "סדיא".

     גמרתנו מספרת על מונבז המלך אשר הוציא ובזבז את ממון המלכות בשנות הבצורת כדי להאכיל את העם. ה "בן יהוידע" כותב, כי לא לחינם נתכנה "מונבז" בשמו,  שבא לרמז על צדקותו בכך שפיזר את ממונו לצדקה.  אמור מעתה "מון"-ממון "בז" - בזבז

     גם שב ועל תעשה היא עשייה (שמואל אייזיקוביץ)

     ''גם תשובה היא מצות עשה מן התורה ככל המצות, יש אפוא לעשות תשובה בשמחה'' (רבי שלמה מראדומסק)

אומץ שמירת השבת (מתוך בנאות דשא עמ' קצב(

     היה זה בעת מלחמת העולם השנייה, כשהנאצים ימ"ש פלשו לצרפת ושליטתם הייתה מלאה, וכל איש או אישה יהודים אשר נמצאו ברחובות צרפת שלא במסגרת עבודה מורשית ע"י הנאצים היה אחת דינו להישלח ברכבות המוות לאחת ממחנות ההשמדה . אחת המתפרות הגדולות בפריז קבלה את אישורה של הממשלה להעסיק במסגרתה נשים יהודיות, וכך נשים רבות מצאו מקלט מפני הנוגשים הגרמנים. אחת מבין אותן הנשים הייתה הרבנית שטיינמן ע"ה בצעירותה בטרם נישאה לרבנו זצ"ל.

     והנה קרה דבר. הוכרז ע"י המנהל הראשי כי העבודה תימשך בכל ימות השבוע, כולל שבת. מנהל העבודה שם לב כי ישנה איזושהי תסיסה בין הנשים היהודיות, ולאחר בירור קצר העלה כי הנשים מסרבות לעבוד בשבת. מיד קם והכריז בקול תקיף: אישה שאינה מעוניינת לעבוד בשבת, שתקום עתה עם מזוודתה בידה, ותצא מהמפעל כמפוטרת מהעבודה!  הנשים היהודיות שידעו היטב משמעותה של עזיבת העבודה, כמעשה התאבדות, טבעי הדבר שהעדיפו לשתוק ולשוב לעבודה, אך להפתעת כולן, נערה אחת לא שבה לעבודתה, אלא החזיקה בידה מזוודה וצעדה בביטחון לכוון פתח היציאה. לשאלת המנהל: לאן פניך מועדות, ומדוע? –  השיבה: אינני רוצה לחלל את השבת, ועל כן עוזבת אני את מקום העבודה הזה.  המנהל הנכרי, שהתרגש מאומץ ליבה של הנערה, לא יכול היה להסתיר את רגשותיו, ופנה לעבר הפועלות: "אתן כולכן תמשכנה לעבוד בשבת, מלבד נערה זו, שהוכיחה את דביקותה לדתה באומץ בלתי יאומן – משחרר אני אותה מכל עבודה בשבת.

"כל יוצא צבא בישראל" [א, ג]. (והערב נא)

     שאלה חמורה ביותר, העוסקת בפיקוח נפש, התעוררה במהלך אחת המלחמות אצל קצין רפואה ראשי, ושלח לשטוח את ספיקו למו"ר יצחק זילברשטיין שליט"א : לכבוד הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א,  קבוצת חיילים יצאה לפעולה נועזת מאחורי קווי האויב. את הקבוצה ליוויתי אני, הרופא, וגם חובש. במהלך הפעולה, נורה אחד החיילים באזור בית החזה. נאלצתי לנתח אותו תחת אש כבדה, ולהוציא את הקליע שחדר לגופו. לאחר הניתוח, נוצר צורך דחוף להטיס את הפצוע לבית חולים, תוך כדי טיפול והנשמה כל העת. ברור היה שאם אני אלווה את הפצוע ואנשים אותו בדרך, יגדלו סיכוייו לחיות, יותר מאשר אם ילווהו החובש (שהרי הרופא יותר מיומן ומנוסה מאשר החובש) . אולם, כאן נתעוררה שאלה כבדת משקל: האם עלי להתלוות אל הפצוע, באופן שאשאיר את הכח הלוחם ללא רופא, או שמא יתלווה החובש אל הפצוע, ואני אשאר עם הלוחמים, כדי להחיש להם את העזרה הרפואית בעת הצורך, וכדי לחזקם ולעודד את רוחם ביודעם שיש עמם רופא? בברכה, ד"ר ... קצין רפואה.

     להלן תמצית תשובתו של מו"ר שליט"א: לכאורה היה נראה שעל הרופא ללוות את הפצוע הקשה העומד לפניו , ואינו רשאי להימנע מהצלתו ולחשב חשבונות על סמך העתיד שאינו קיים עדיין, כי אולי לא יפצעו חיילים נוספים ולא יזדקקו לו. וכבר חקק לנו הנודע ביהודה את פסקו המפורסם, שאין רשות לנוול מת על מנת ללמוד ממנו חכמת רפואה, עבור חולים שעדיין לא נמצאים לפנינו, מאחר ואיסורי תורה נדחים רק בפני חולה שלפנינו. וגם בענייננו נאמר כך: את החולה שהוא לפנינו הוזהרנו להציל, ולא את החיילים הבריאים, שהלוואי ולא יפצעו.  ברם, כאשר הצעתי את הדברים לפני מורי חמי, מרן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל, חיווה דעתו כי על הרופא להישאר עם החיילים הנלחמים, וזאת משום שגם שאר החיילים הנלחמים תחת אש כבדה של האויב, מוגדרים כחולה לפנינו, ואף על פי שעדיין כולם בריאים, בכל זאת מאחר וידוע לנו ש"כזה וכזה תאכל החרב" (כי דרך המלחמה שאוכל החרב, מצודות), לכן כל החיילים הם בחזקת סכנה, ולא רק פצוע קשה זה. ובפרט שביטחונם וכושר הלחימה שלהם יגבר ביודעם שבמקרה ואחד יפצע יהיה לו ממי לקבל עזרה רפואית, ולא יאחז בהם הפחד,  שהוא עצמו סכנת נפשות, שהרי "תחילת נפילה ניסה" . לסיכום: יש לשלוח את החובש עם הפצוע הקשה, והרופא יישאר עם החיילים. ויהי רצון ולא נצטרך עוד לשאלות מעין אלו להלכה ולמעשה, אלא נעסוק בהם בבית המדרש בלבד.

     ברצוני לספר, סיים מו"ר, שלאחר שאמרתי לרופא את תשובת מורי חמי זצ"ל, שעל הרופא להישאר עם החיילים,  שאלתי אותו: איך נהגת למעשה? האם ליווית את הפצוע או נשארת עם החיילים? השיבני הרופא: לא ידעתי מה לעשות. התחלתי להתפלל לה' יתברך מעומק ליבי ולצפות לישועה, והנה אני רואה ששלחו לי מסוק ענק שאסף את הפצוע עם כל החיילים, וב"ה הפצוע ניצל עם החיילים כולם... רופא זה מסר נפשו להצלת פצועים, ו ה' יתברך העלה אותו מעלה מעלה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר א' אב ה'תשע"ז

 אם אין רוח הבריות נוחה מן האדם, אזי גם רוח המקום אינה נוחה ממנו.

     אם אין שלמות בבין אדם לחברו לא יכולה להיות שלמות בעבודת ה'

     חולשתנו הגדולה ביותר היא התעסקותנו בחולשות אחרים.

     יש לומר, שכיון שחוש הדיבור צריך הוא שותף ולא נהנים ממנו לבד, א"כ חובה עלינו להיזהר על ניקיון הדיבור וטהרתו שבעתיים, כי הרי כל נזק או תקלה שתצא מן הדיבור, לא רק הדובר נתקל בו אלא גם חברו השומע.

'הנעלבים ואינם עולבים''  II (ברכי נפשי(

     הקב"ה בירך אותי, במשפחה גדולה, כותב הת"ח הירושלמי, וכידוע לכל הורה -  כישרונותיהם של הילדים אינם שווים, ויש כאלה שבניגוד לאחיהם, התופסים כל דבר במהירות, לוקח להם לפעמים זמן רב להבין את הנאמר.  בין ילדיי יש אחד שגם אם לא הייתי מגדיר אותו כקשה הבנה, אבל ברור שביחס ליתר הבנים שלי, הוא טיפוס לא כשרוני בעליל. אנחנו, כהורים, מקפידים להתייחס אליו, ואל אי ההבנה שלו, ב...הבנה, ויודעים את המינון המדויק מתי לעודד ומתי לדרבן, ומתי לעשות גם את ההיפך.  אבל האחים שלו, גם אלה הגדולים ממנו וכמובן שגם הצעירים, לא בדיוק מודעים לבעיה, ופעמים רבות יוצאים שהם לועגים לו. הם אינם עושים זאת מרוע לב, אבל לפעמים כאשר מתקיים דיון על השולחן בסעודות השבת, והוא אינו קולט את המדובר, הם מכנים אותו בצורה ספונטנית בכינויים לא הכי נחמדים, הגורמים לו בושה. גם כאשר לא מדובר בוויכוח משפחתי, ליד השולחן, אלא סתם בחילופי דברים בין האחים, ובפולמוס שגרתי המתנהל בכל בית בישראל, הוא אינו מפגין כישורי הבנה מבורכים, ואז באות התגובות הטבעיות כמו 'אתה טיפש', 'אי אפשר לדבר איתך על שום דבר', ואלה עוד התגובות הנחמדות...  למותר לציין שגם בלכתו לחיידר, סופג הילד מנה גדולה של עלבונות מחבריו,  הלועגים לו כאשר הוא אינו קולט את הנלמד בכיתה, ושואל שאלות שאינן חכמות. אם בבית, אצל האחים, המצב הוא כזה, על אחת כמה וכמה שילדי הכיתה מלעיגים עליו ומזלזלים בו.  לקח מאלף לכל הורה כדאי לציין שהילד עצמו אף פעם לא הגיב לכינוי הגנאי, אלא המשיך בשגרת חייו כאילו לא אירע דבר. ניתן היה לזהות בכך את תכונות נפשו הענוגות, בהן התברך מן שמיא, עד שגם אנחנו, כהורים, התפעלנו ממנו מאוד.

     והנה, בחודשים האחרונים - ממשיך הת"ח במכתבו - הבחנתי שכל פעם כאשר הילד הזה סופג עלבון ממאן דהוא, הוא לוחש דבר מה בפיו. ניסיתי לשמוע מה הוא אומר, אך כיון שהמלים יוצאות מפיו בלחש גמור, אינני מצליח לקלוט אף מילה. בתחילה לא שמתי לב שהוא עושה זאת דווקא כאשר פוגעים בו. אך כאשר הרגשתי בכך, הדבר גרם לי לפליאה, והחלטתי לגשת אל הבן, ולשאול אותו על כך.  והבן השיב, ומתשובתו יכולתי ללמוד באיזו דרגה רוחנית נפלאה הוא מצוי.  צריך לזכור שמדובר בילד בגיל 9 , ולכן נדהמתי להיווכח בעוצמה הרוחנית שלו,  ובעצם - יש כאן לקח מאלף לכל הורה, שיידע שאסור לזלזל באף ילד מילדי, וגם אם הוא איננו כשרוני במיוחד, הקב"ה טבע בו תכונות אחרות שבהן הוא יכול להעלות את עצמו לפסגות שיא, לא פחות מכל ילד כשרוני אחר. והדברים פשוטים.  הילד סיפר לי, בשפתו הטבעית והילדותית, שכאשר היה בבית הכנסת הזדמן לידיו הספר 'עלינו לשבח', שבו הובא דבר מופלא ממרן הגר"ח קניבסקי שליט"א , והוא, שכאשר פוגעים ביהודי, ומעליבים אותו, והוא אינו מגיב, ומכניס את עצמו על ידי כך לחבורת הקודש של 'הנעלבים ואינם עולבים' - זה הזמן הטוב ביותר לבקש ממנו ברכה.  במאמר מוסגר נציין שאכן הבאנו שם כמה סיפורים על אנשים שנושעו בצורה על טבעית, לא??ר שחיפשו אדם העונה על התואר הנ"ל, וביקשו ממנו ברכה.  הדבר הזה שהופיע בספר נכנס עמוק אל תוככי לבי, הוסיף הילד ואמר , גם מפני שמי שאמר את זה הוא אחד מגדולי הדור, וגם משום שהבנתי את עומק העניין, וידעתי - מניסיוני האישי - איזה זכויות עומדות לאדם שנעלב ואינו משיב מלחמה למעליבו. וידעתי גם ידעתי כמה זה קשה, ולכן הבנתי את כוח הברכה שיש ברגעים אלה בפיו של אותו נעלב.  ולפתע פתאום, המשיך הילד, הרגשתי את עצמי מאושר מאוד... מאושר, על כי ניתן בידי כוח עצום ורב, שאין לאנשים אחרים... שהרי אני 'זוכה' מדי יום לקיתונות של גנאי, וכל פעם כאשר אינני מגיב להעלבות הללו, ומכליל את עצמי בין אלה ה 'נעלבים ואינם עולבים', הרי יכולתי לברך את כל מי שזקוק לישועה.משהגעתי למסקנה זו, נכנסה בליבי אש קודש ורצון עז לסייע לאנשים אומללים על ידי כוח הברכה שלי. נכון שאנשים לא מגיעים אליי כדי שאברך אותם, אבל הרי יש בכוחי לעשות זאת גם בלי שהם יבואו אליי, וגם בלי שיידעו כלל שאני מברך אותם...  ואז התחלתי לאסוף את כל המודעות על שמותיהם של החולים התלויות בבתי הכנסת, ומתוך העיתונים, ואני משנן את השמות הללו בעל פה (מדהים!!! ילד בן 9 )!!! וכשפוגעים בי, וכדרכי אינני מגיב, אני מתפלל מיד להשי"ת שירחם על החולים הללו.

     אני יכול להעיד על עצמי, מסיים הת"ח את מכתבו, שכאשר שמעתי את הדברים יוצאים מפי הילד שלי, חשבתי שאני מתעלף... אם גם עד היום הערכתי אותו במאוד על המאמצים שהוא עושה להבין את החומר הנלמד בכיתה, ועל כך שהוא איננו מגיב לכינויים הפוגעניים, היום אני יודע שיש להעריכו בכפלי כפליים. לדעתי כדאי מאוד לפרסם את הדברים, ללמד לבני ישראל קשת, ולהודיע ולהיוודע שלכל יהודי יש תפקיד מיוחד בעולם, ותכונות נפש ייחודיות שאף אחד לא יוכל לקחת אותן ממנו, ואם כל אחד ינצל את כישוריו הוא, וישתדל לקדש בהם את שמו יתברך, כל העולם שלנו יהיה נראה אחרת.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ו' ניסן ה'תשע"ה

אמרי שפר ו' ניסן ה'תשע"ה

כל שיש בו חיים הוא בבחינת קיים אולם לא כל שקיים הוא גם חי.

     ''כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו'' (חז''ל) 

     כמה יֵש לְּרַחֵם עַל הקמצן, הַחַי בְֻּעֹנִי - כֵדי למות בְֻּעֹשר. (רַבִֻי יְּחֶזְּקְּאֵל מִשינוֹבָה)

     כמו שאי אפשר לעיוור בשתי עיניו שיראה, ולחמור שישכיל, כך אי אפשר לנער בלי עול שיזדרז וישכם לבחור חובות לעצמו (מתוך חובת התלמידים פרק ה)

     כמעט לכל אחד יש בעיות בחיי הנישואין שלו. לאחדים יש בעיה להיכנס אליהם, לאחרים יש בעיה לצאת.

     כסף זה לא הדבר החשוב ביותר בחיים, יום אחד המדענים יגלו משהו חשוב יותר.

     כסף הוא לא הכל בחיים, כל זמן שיש לך מספיק. (מלקולם פורבס)

חומש עם רש"י – במעלת המלמד תורה (קובי לוי)

     זמן קצר לאחר ששקעו ענני האפר על אדמת אירופה המדממת,  חודשים מועטים לאחר שחלק מן הצוררים, תעשייני מכונת ההשמדה הנאצית, נלכדו בידי חיילי בנות הברית, ויומיים אחרי חג השבועות, הצליח הנער עזריאל מנסבך - אוד מוצל מאש - לעלות על מעבורת קטנה בצרפת, שפניה לבריטניה. הניצול בן ה-14 היה כה שדוף, עד שצלעותיו ניכרו היטב כסכינים חדות מבעד לחולצתו האפורה והבלויה.

     הוא הותיר הרחק מאחור, במחנות ההשמדה של פולין, הורים, אחים, אחיות ודודים ללא זכר, ללא שארית. עזריאל, התיישב על סיפון המעבורת רעב ועייף, אך עם עיניים דולקות כמו מדורות האש של התקווה הגדולה שיש לכל יהודי באשר הוא, העומד בפני ניסיון של אמונה ויכול לו.  עזריאל החליט לעבור לבריטניה לא מתוך שיקול דעת, כי לאיזה שיקול דעת ניתן לצפות מילד שנוף ילדותו בחמש השנים האחרונות היה מורכב ממוות, רעב, מכות, וסחיבת גופות מתאי הגזים למשרפות. לבו נשאו אל האי הבריטי, האפור, הגשום, הבלתי מחייך, כי ידיה הרחמניות של ההשגחה העליונה, ניווטו אותו מתוך חשבון עלום, שלעולם לא נדע ולא נבין. אך דרכו רגליו בנמל הבריטי, ביקש שיסמנו לו את הכיוון לעיר הבירה לונדון. למה לונדון? למה לא מנצ'סטר או ליברפול, או אולי בלפסט האירית? לא נדע לעולם. עזריאל הצעיר, הגיע ללונדון עוד יותר עייף ועוד יותר רעב, אך לא פשט ידו לקבץ נדבות. "אני בן של מלך, נסיכו של מלך העולם, עברתי נסיונות עצומים של השפלות נוראיות, וכפי שהצילני מהתופת, בוודאי יביאני לחוף מבטחים עם מיטה נעימה וארוחה חמה".

     דוד המלך העיד על רגליו, כי הן נושאות אותו אל בית המדרש למרות שהתכוון להגיע לארמונו לעסוק בענייני המלוכה. נו, ולאן נושאות אותו רגליו של היתום עזריאל? אל דלת עץ גדולה ומעליה שלט פח לבן אך מחליד: "ישיבת תורת משה". הוא דופק באצבע רזה על הדלת פעם, פעמיים ושלוש. איש בעל הדרת פנים ועיניים מלטפות פותח את הדלת ומאיר פניו אל היתום. "כן ילדי". "באתי ללמוד תורה כאן בישיבה. האם תקבלו אותי"? ראש הישיבה הרב שמואל שפיגל חייך אליו בפנים מאירות: "למה לא, רק ספר לי בבקשה מה כבר הספקת ללמוד, מה אתה יודע"? בגאווה בלתי מוסתרת סיפר עזריאל היתום "אני יודע חומש עם רש"י". ראש הישיבה הכניסו פנימה והגיש לפניו פת לחם, אומצת בשר, ירקות וכוס מים גדולה. עזריאל נטל ידיו, ברך והחל לאכול. הוא ידע שיהודי לא טורף. יהודי אוכל באצילות, ללא רעבתנות. הוא ידע, כן הוא ידע, אבל שלעולם לא תתנסו ולא תחוו רעב שכזה. תוך דקותיים הוא בלע את המזון ונרגע.  ראש הישיבה הרב שפיגל ליטף את לחיו של הנער ואמר: "יקירי, בני האהוב, צר לי, אך כאן בישיבתנו לומדים בחורים קצת יותר גדולים ממך. זו לא ישיבה מתאימה עבורך. אם תרצה אשלח אותך לישיבה מתאימה, לכאלה שיודעים בינתיים רק חומש עם רש"י". עזריאל הקטן, שעל גבו ועל נפשו צלקות ושריטות ובליבו פצעי ענק, שאף אויר לריאותיו ואמר: "כבוד הרב, לבי אומר לי שכאן מקומי, איתך ועם תלמידיך. אם אספר לך רק פיסה קטנה ממסכת חיי בחמש השנים האחרונות, לא תוכל לומר לי "לא". כאן מקומי. מכאן, בבקשה ממך, מכאן אני רוצה לצמוח ולגדול ולפרוח עם החומש ועם רש"י ועד לפסגות הכי גדולות. אנא"!

      ראש הישיבה הביט לתוך עומק עיניו של עזריאל, וגילה שם פנינים של טוב לב ורצון עז. הוא לא היה מסוגל לדחות את עזריאל. "בסדר", אמר "אבל אני מטיל על כתפיך הקטנות אך החזקות, את המשימה למצוא לעצמך חברותא שתוכל לקדם אותך בלימוד התורה, והאמן לי שזה לא פשוט". אחרי ברכת המזון, התעשת עזריאל והשיב לרב שפיגל בזו הלשון: "אמצא חברותא כבוד הרב, אולי אפילו יותר מאחת" . הרב שפיגל הוביל את הנער לחדר קטן ובו שתי מיטות. "זה חדרך. בקומה השניה בית המדרש. מחר בבוקר אמתין לך שם.  לילה טוב".

      למחרת בבוקר, נכנס הנער עזריאל מנסבך לבית המדרש, כשבידו שתי חתיכות קרטון קטנות ועליהם כתוב בדיו שחור "אני עזריאל מנסבך יודע בינתיים חומש עם רש"י, מבקש מתנדב שיהיה לי חברותא". הוא הצמיד קרטון אחד על דלת הכניסה לבית המדרש, ואת חתיכת הקרטון השניה על הקיר הדרומי.  אחר כך התיישב בפינת בית המדרש, פתח חומש "ויקרא" והחל לקרוא בו. מהר מאד התברר לו שהקריאה קשה עליו, וגם רש"י לא כל כך מובן לו. הוא הבזיק מבט לעבר שלט הקרטון ועיניו מלאו דמע. "ריבונו של עולם, אני מקווה שאני לא מטעה פה אף אחד, הם גאונים בגמרא ואני בקושי קורא... חמש שנות המלחמה רוקנו אותי...". הוא השפיל את ראשו על שולחן העץ, והתייחד חרישית עם יגונו הפרטי, עם אבלו על הוריו ואחיו, עם עצבונו הצורב על חלל ידיעותיו בתורה. שערי דמעות - כידוע - לא ננעלו.

     שלושה ימים היו תלויות המודעות של עזריאל, אך איש לא הגיב או לפחות התעניין. הוא לא רצה להטריד את ראש הישיבה. לפתע אזר אומץ, והחלטה חדשה ביצבצה ממעיינות חיותו. "אעבור מתלמיד לתלמיד ואבקש שילמדו איתי. אין ספק שמישהו יתנדב...". הוא ניגב את עיניו, זקף את כתפיו הרזות,  ייצב את ראשו והחל סובב לו בין עשרות התלמידים. "שלום עליכם, שמי עזריאל מנסבך, אני תלמיד חדש בישיבה, בינתיים אני יודע רק חומש... (הוא חשש להגיד עם רש"י). אולי תסכים ללמוד אתי"? הוא נע בין השולחנות, והבחורים שהיו שקועים בלימודם ובבניית עולמם התורני, לא יכלו להענות לבקשתו.  חלילה, הם לא פגעו בו, הם היו עדינים, והבינו את רצונו ושאיפותיו, אבל הם הרגישו שהם לא מסוגלים להעתר לבקשתו.  עזריאל חש מועקה כבדה, שהקשתה על נשימתו, הוא לא הבין מדוע הבחורים מסרבים ללמוד איתו.

     בקצה בית המדרש, הבחין בשני תלמידים כמעט מתקוטטים ביניהם, לומדים בריתחא דאורייתא. קנאה לוהטת איימה לכלות את ריאותיו של עזריאל, והוא חשש מאד להתקרב לשני הצורבים הללו, שהיו שקועים עד צווארם באוהלה של תורה. " אבל נותרו רק הם..." - הרהר, "אולי אחד מהם יסכים ללמוד איתי". "אני עזריאל מנסבך...", השניים השתתקו. "אתה עזריאל? ברוך השם. קראנו הבוקר את השלט שלך, כי הגענו רק היום בבוקר לישיבה, ובאמת תכננו לשוחח איתך. אנו נשמח ללמוד איתך ונתחיל בחומש עם רש"י. השמים הם הגבול. שמי יוסף" . "ושמי מנחם. ברוך הבא עזריאל, ליבנו ושכלנו מוקדשים לך באהבה רבה".

     מנחם ויוסף, שכבר אז היו משכמם ומעלה מונחים ושקועים בלימוד התורה, מצאו זמן ללמד ולהדריך את עזריאל, שאט אט התעלה על עצמו ועשה חיל בתלמודו. עם הגיעו לפרקו, נישא עזריאל לבת גילו והקים בית נאמן, אך עקב קשיי המחייה ולאחר שנועץ עם ראש הישיבה, פנה לעסקים.

     אנחנו שטים על ספינת הזמן, האצה שבעים שנה קדימה. עזריאל - כיום - הוא גביר אדיר שעסקיו חובקים עולם וידו נדיבה וטובה, ולזכותו רשומים מפעלי תורה עצומים ואחזקת תורה עד לאין חקר. לא מכבר, הוא הכניס ספר תורה לאחת הישיבות הקדושות בישראל, ונשא דברים. נציין כאן במשיכת קולמוס, כי הגביר האדיר ר' עזריאל מנסבך, איננו איש דברים ולא נושא נאומים, אשר על כן רבים וטובים, נדרכו לשמוע את דבריו.  במילים קצרות, הוא תיאר את מסכת חייו הנוראה בימי השואה, עד להגעתו לישיבה, לימודיו שם, ועסקיו. וכך סיים את דרשתו: " רציתי לספר לכם יקירי, רבנים, אברכים ובני תורה, כי מזה 70 שנה, שאני עוקב אחרי השניים שמסרו נפשם עבור היתום שבקושי ידע חומש עם רש"י, שניהם כיום שני גדולי תורה (וכאן נקב בשמותיהם, יוסף ומנחם עם שמות משפחותם, ק.ל.( מרביצי תורה לאלפים. ואני רוצה לחזק אתכם אחי האהובים, באהבת איש את אחיו, בהשפעה עד אין קץ של אהבת חינם לזולת. איש לרעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק. שנדע ונפנים כי מי שמוכן לעזור לזולתו ולחזקו בלימוד, זוכה לסייעתא דישמיא מופלאה, שתוביל אותו לגדלות בתורה, ואני עד נאמן לכך".

      סיפור יקר זה סופר לא מכבר בפורום של מנהלי תלמודי תורה, ושמות גיבורי הסיפור ידועים אף הם. לנו חשוב הלקח, הצידה לדרך, עמה נצעד במשעול חיינו הרוחניים.  הגר"ש שקופ זצ"ל כתב, שעל כל יהודי לעשר את זמנו למען הזולת וללמדו תורה. זה לא הפסד, זה רווח נקי. המעשר שאנו מעניקים לאחינו מן השדות, לכאלה שגם חומש עם רש"י אינם יודעים, הוא מפתח אדיר של סייעתא דישמיא רוחנית. אם לא לנו, לכל הפחות לילדינו, לנכדינו. ויפים הדברים לתיתם אל הלב. 

חוויית השבוע שלי

www.h-y.xwx.co.il