יום שני, 6 באפריל 2015

אמרי שפר י"ח ניסן ה'תשע"ה



אתם תחרישון (יד, יד). פעם כאשר הלכו קבוצה אל הגאון ה'חזון איש' זצ"ל, ביקשו ממנו שיאמר לפניהם דברי תורה. ענה להם כי אין בכחו לומר כעת דברי תורה, היות ושוכב במיטתו ולא חש בטוב. לאחר מכן פתח החזון איש ואמר, איתא במסכת מגילה )יח.) אמרי במערבא, מלה בסלע משתוקא בתרין [אם תרצה לקנות הדיבור בסלע תקנה השתיקה בשתים. רש"י] ומשמע מכאן שהשתיקה חשובה יותר. אולם לכאורה החשבון אינו מדוקדק, משום שעל השתיקה מקבלים שכר פעם אחת, מה שאין כן על הדיבור מקבלים שכר על כל מלה. אלא, משמע מכאן שגם בשתיקה מקבל שכר כפול על כל מילה ומילה שרצה לדבר ומונע את עצמו מלאמרה ושותק. ושפיר אמרו חכמינו ז"ל מלה בסלע משתוקא בתרין. (אוצר אפרים)

     ויסע מלאך וכו' ההולך לפני מחנה ישראל (יד, יט( ה'הולך ל'פני מ'חנה י'שראל ר"ת "מילה" שבזכות מצות מילה נגאלו ונבקע להם הים כידוע בכל המדרשים. (קרבן העני להרה"ק רבי יעקב קטינא זי"ע בעל "רחמי האב")

     זה קלי ואנוהו אלוקי אבי וארוממנהו (טו, ב). יש לפרש בדרך צחות, 'זה קלי' אם אדם עמל בעצמו כדי להגיע לידי הכרת השם יתברך, 'ואנוהו' הרי זה נאה ויאה. אבל אם 'אלוקי אבי' כאשר אדם סומך על ייחוסו ואומר אב גדול לי, אזי 'וארוממנהו', הרי זה סימן של גאווה, של התרוממות בעיני עצמו. (פנים מאירות)

     יהודים רבים, ולא משנה עד כמה הם רחוקים, חוזרים "הביתה" לכל נדרי ביום כיפור, ולליל הסדר בפסח. בספר 'נתיבות שלום' כתוב שישנו קשר עמוק בין שני החגים האלה. ביום כיפור אנחנו חוזרים לא-לוקים מתוך יראה, פחד מתוצאות הנתק. אולם בפסח, אנחנו חוזרים הביתה מאהבה. אהבה למקום שממנו באנו. אהבה לאלה שריפדו וערסלו את ילדותנו במילותיהם ובחיוכיהם. אהבה לאחד שמחזיר אותנו שוב הביתה.


לחישה באוזן (שיחת השבוע 1475)
     המתפללים מיהרו להסיר את תפיליהם ולקפל את טליתותיהם. ערב פסח היום. בעוד זמן קצר יחול זמן איסור חמץ. היום קצר, וההכנות לסדר מרובות. אל קדמת בית הכנסת בעיר סלונים פסע בצעדים מהירים ר' נחום, איש חסד ידוע בעיר. הוא ניגש אל רבי יהושע-אייזיק שפירא, רב העיר, שגם הוא סיים את תפילתו והתכונן ללכת לביתו. "רבי", קרא ר' נחום, "ימחל-נא לי על שאני טורדו בשעה דחוקה כל-כך, אבל זה עניין של פיקוח נפש ממש". "פיקוח נפש אתה אומר?", נדרך הרב, שכונה בפי כול 'ר' אייז'ל חריף', בשל שכלו החריף ושנינותו הידועה. "במה העניין?".
     ר' נחום הביט לצדדים, כדי לוודא שאיש אינו שותף לשיחתם, והנמיך את קולו: "ובכן, מדובר בר' נטע-הירש הגביר. הוא התרושש מכל נכסיו ונהפך לחסר כול ממש. נודע לי כי מצבו חמור כל-כך עד שאין לו אפילו מצות ויין לחג הפסח. אין לו ולבני משפחתו מה לאכול בפסח, והוא מתבייש לבקש עזרה". "ועכשיו אתה מספר לי?!", נזף בו הרב. "הלוא בעוד שעות אחדות ייכנס החג!". "מה אעשה ורק הלילה נודע לי הדבר", נאנח ר' נחום. "השאלה הגדולה היא איך אפשר לסייע לר' נטע-הירש ולמשפחתו, שאינם רוצים כי מצוקתם תיוודע ברבים. יאמר לי רבנו מה עושים".
     רבי אייז'ל חריף הרהר לרגע ואמר: "גש אל נטע-הירש ואמור לו שהערב, אחרי תפילת ערבית, בשעה שהקהל כולו ניגש אליי לברכני בברכת החג, יברכני הוא בלחישה, על אוזני, בלי שאיש ישמע מה הוא אומר".עיניו של ר' נחום נפערו בתימהון, אולם רבי אייז'ל המשיך: "אם יעשה כדבריי, מבטיחך אני נאמנה שמאומה לא יחסר משולחנו של נטע-הירש, להפך, הוא יתברך בשפע וביד רחבה!". "במחילה מרבנו...", העז ר' נחום לשאול, "וכי הלחישה תביא לו מצות, יין, דגים ובשר?". "לא עת להקשות קושיות", גער בו הרב, "הזמן דחוק והמלאכה מרובה. גש מהר אל נטע-הירש ומסור לו את דבריי, והערב תיווכח בעצמך".
     נפרד ר' נחום מהרב ומיהר אל ביתו של הגביר לשעבר. ליבו נצבט כשהביט בבית המפואר, שהסתיר היטב את המחסור השורר בין כתליו. הוא מסר לנטע-הירש את דבריו של רבי אייז'ל, והוסיף ואמר בכנות שאינו מבין את פשר ההוראה.
     "ומה הרב מבקש להשיג בברכה הסודית שאלחש באוזנו?", תהה הגביר.
     השיב ר' נחום: "אינך מכיר את רבנו? הלוא חריף ושנון הוא. עשה כדבריו ותראה בעצמך".
     שקל הגביר את הדברים, ואף שלא הצליח לרדת לסוף דעתו של הרב, ניאות לשתף פעולה עם התכנית המסתורית.
     הערב ירד וליל הפסח התקדש. בבית הכנסת הסתיימה התפילה, והמתפללים ניגשו לעבר מקומו של רבי אייז'ל חריף כדי לאחל לו חג שמח, כנהוג. איש לא הבחין בפניו העגומות של נטע-הירש הגביר ובמצב רוחו הקודר. הן בביתו אין דבר כדי לחגוג את חג הפסח. עני ואביון הוא, אך עדיין הכול רואים בו את עשיר העיירה. עם זה, חזקה עליו בקשתו של רבי אייז'ל, והוא התייצב בתור העובר לפני הרב. כשהגיע סמוך אליו עמד כמהסס. רבי אייז'ל הבחין 'פתאום' בגביר העומד לידו וארשת נבוכה על פניו, וביקש מהקהל שהתגודד סביבו: "סלחו לי רגע, אני רואה שר' נטע-הירש מבקש לשאול אותי שאלה בפרטיות. אנא, התרחקו קמעה". המתפללים נסוגו מעט לאחור, ונטע-הירש ניגש אל הרבי, לחץ את ידו, וכמסוכם רכן אל אוזנו ואיחל לו בלחש: "מברך אני את רבנו בחג פסח כשר ושמח".
     רבי אייז'ל חריף הזדקף באחת, ועטה על פניו ארשת חמורת סבר. "אוי!", קרא בקול גדול, שהגיע לאוזני כל המתפללים. "הכול חמץ! חמץ גמור! אסור לאכול שום דבר ממה שיש בבית!".
     עוד בטרם הספיק נטע-הירש לעכל את ההכרזה הפתאומית, המשיך רבי אייז'ל וקרא בקול רם: "אל תדאג, ר' נטע-הירש, אין דבר, הרי אינך יהודי בודד בעיירה נידחת. ברוך השם אתה שרוי בין אחינו בני ישראל, שבוודאי ישמחו להטות שכם ולסייע לך בצורכי החג במקום אלו שנפסלו, ותוכלו לחגוג את ליל הסדר ביד רחבה...".
     שמע הקהל את דברי הרב ומיהר להתגייס לעזרה. "אני אביא יין!", הכריז מאן דהו, ואחר קרא אחריו: "אני אשלח דגים!". שלישי הודיע כי יביא בשר, ורביעי הציע בנדיבות מצות. החמישי הבטיח לשלוח את סימני הסדר, והשישי הצהיר כי יש בביתו מרק בשפע. בתוך זמן קצר הגיעו לביתו הריק של נטע-הירש שליחים נושאי סירים ומצרכים. שולחן הסדר הריק התמלא לפתע בכל טוב, והגביר נטע-הירש עמד לו משתאה בפתח הבית, ולא ידע את נפשו מתדהמה. תוגת משפחתו נהפכה לשמחה, והכול בזכות פיקחותו המיוחדת של רבי אייז'ל חריף.


חוויית השבוע שלי





אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה