איש חסר יוזמה, לא ייתכן לו בשום אופן לעלות אל על.
"כל איש" – בכל יהודי יש מעלות טובות, וצריך לדעת לגלותן, לנצלן ולהרימן לצורך שמים.(ממעינות הנצח)
"כל איש אשר ידבנו לבו" (כה, ב - ( "כל איש" מתי נקרא האיש בשם "איש", כאשר "ידבנו לבו . )המגיד מקוז'ניץ(
כל מה שאדם גוזל וחומס בעולם הזה , אינו יוצא מעולמו עד שאחרים בוזזין אותו
גם מה לא לומר,
והנה היה סיפור אצל אחד האדמורי"ם והנה עול ההנהגה היה כבד מאוד, ולכן, נוהג היה האדמו"ר לנסוע לבית אחד מחסידיו, ולשהות בו ימים מספר עד שישוב לאיתנו. בעל הבית ובני ביתו נבחרו בקפידה על ידי משמשי האדמו"ר, וזאת כדי שיענה על צרכי המנוחה של רבם. על בעל הבית הנבחר להיות ירא את ה' מרבים, המקפיד על שמירת המצוות קלה כבחמורה, ועל ביתו, המתעתד לשמש כאכסניה לצדיק, להמצא בעיירה קטנה ושקטה, כדי שיוכל הצדיק להניח את ראשו במנוחה, ולנשום את אויר השדות הצח. במקרים רבים היה המארח אדם אמיד, ולא שתנאי היה בדבר, אלא שטבעם של עשירים שביתם גדול ורחב כדי לאחסן את האדמו"ר ומשמשיו. כך הגיע האדמו"ר אל ביתו של ר' זלמן הנגיד.
טרם בואו, כינס ר' זלמן הנגיד את צוות משרתיו, והדריכם כיצד לנהוג בעת שישהה האדמו"ר בביתו. משהגיעו הרב ומשמשיו לביתו, קבלם ר' זלמן בסבר פנים יפות ובענווה רבה, כיאה לחסיד נאמן, והובילם אל מתחם האירוח שהוקצה לאדמו"ר ולפמלייתו. לאחר שנח מעמל הדרך וטילטוליה, ביקש האדמו"ר להתבודד עם קונו, או אז הובילו ר' זלמן לחדר עבודתו המהודר, והתבונן בפניו כדי לגלות אם אכן מתאים חדרו האישי לצרכיו הרוחניים של מורו ורבו. משראה כי נחה דעתו של רבו מן החדר, גאתה השמחה בלבו של ר' זלמן שהרי זכה שיתארח הצדיק בביתו. תלמיד חכם היה ר' זלמן דנן, ויודע היה כי אין העשירות מעשירה את בעליה, אלא הברכה המצויה בה. הברכה, כידוע, לא שרויה בביתו של אדם, אלא בשביל ספר תורה שיש בו. ואם בספר תורה, שאין בו נשמה, כך בספר תורה מהלך על אחת כמה וכמה. מתוך שמחה זו יצא ר' זלמן את החדר, אלא שעם צאתו גילה שהאדמו"ר יוצא אף הוא מן החדר יחד עימו. נרעש ר' זלמן עד עומק נשמתו. שמא מצא האדמו"ר פסול בחדרו? שמא אין משאו ומתנו הנערכים בחדר זה נעשים באמונה? כששיניו נוקשות זו לזו פנה אל רבו ושאל: "רבי, האם מצאתם פגם כלשהו בחדרי? האם אין הוא נוח דיו?" חייך האדמו"ר וענה: "לא זלמניו, לא מצאתי פגם בחדרך, ואף לא נדנוד של פסול במעשיך. אלא כשנכנסתי אל חדרך, הבחנתי כי על השולחן פזורים שטרי כסף רבים. כל עוד שהית בחדר יחד עימי, החרשתי, אך כשיצאת, חושש הייתי להיוותר בו לבד, שהרי אם ייטול מאן דהו שטרות אלו, אנה אני בא?"
כששמע ר' זלמן מילים מפורשות אלו יוצאות מפי רבו, נזדעזע כל גופו, והיכו הדברים בלבו כמדקרות חרב. האם חושש האדמו"ר שהוא יחשדהו בגניבה חס ושלום. כשדמעות בעיניו פנה אל האדמו"ר ושאל: "וכי חושב האדמו"ר כי אם יעלם כספי אחשוד חלילה באדונינו ומורינו חס ושלום? והלא עפר אני תחת כפות רגלי הרב". "לא זלמניו", ענה האדמו"ר, "יודע אני כי איש לא יחשוד בי כי נטלתי את השטרות, חלילה. בודאי שלא אתה. הרגע זלמניו, לא לכך נתכוונתי". ומתוך שראה הרב כי ר' זלמן לא מתנחם בדבריו, עמד ופירשם: "יודע אני בוודאות, כי איש לא יחשדני בגניבת הממון חס ושלום, אלא שאינני חפץ שיאמרו ש"הרב לא גנב" . לא רק חשוד אינני חפץ להיות, אלא גם מנוקה מחשד. הבנת זלמניו? המילים "הרב" ו"גנב" אסור להם לנוח זו לצד זו, אף אם המילה 'לא' חוצצת ביניהם".
חוויית השבוע שלי
http://h-y.xwx.co.il/
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה