אהוב את הביקורת – כי הי
תעמידך על הגובה האמיתי. (האד''מור
הרש''ב)
בספר 'מילין חדתין' מביא לבאר את מה שאנו
אומרים: "בפי ישרים תתרומם ובשפתי צדיקים תתברך ובלשון חסידים תתקדש ובקרב קדושים
תתהלל". טעם השינוי לשון הוא לפי מדרגתם: "בפי ישרים" - הישרים המה מתפללים ומשבחים בפה, שנראה כלפי חוץ באופן גלוי לעין כל
ולשמע כל אוזן, ומעליהם הצדיקים "בשפתי צדיקים" - בהצנע לכת ומשבחים רק
בשפתיים. "ובלשון חסידים" - החסידים יותר צנועים ומשבחים ומהללים רק
בלשון, "ובקרב קדושים" - הקדושים שהמה במדרגה גבוהה ויותר בהצנע לכת המה
רק בקרב. כמו שכתוב (הושע יא) 'בקרבך קדוש.
החפץ חיים זצוק"ל היה אומר: אנשים רגילים
לומר - כי כל הטיפשים הם חכמים לעצמם. ואני אומר להיפך - כל החכמים הם טיפשים
לעצמם.
הלבנת הון: יום אחד ראו תושבי
הכפר יהודי המשקה את פרתו חלב...'לא חבל'? שאלו אותו.
'כמה חלב היא שותה ביום'
?... '20 ליטר' עונה היהודי...'וכמה חלב היא מפיקה'?...'גם 20 ליטר, אבל הרווח הוא
עצום, נכנס חלב עכו"ם (חלב גויים) ויוצא חלב ישראל'...
" ויהי זהב התנופה". אין ויהי אלא לשון צער, צער גדול הוא שאדם
מניף את זהבו כדי להתפאר בעשרו. (משמרת
איתמר)
זוג צעיר שלחו לשאול את הגאון
רבי חיים קניבסקי: 'נכנסה לנו חתולה הביתה, מה זה אומר?' השיב רבינו: 'זה אומר שהם לא
סגרו את הדלת...' ("נר
לשולחן שבת" מהרה"ג ש"ו(
חתן יוצא לטייל לי הנהר ומוצא
את חמתו טובעת, מוציא סידור ומתחיל להתפלל. צועקת לו חמתו: 'מה אתה עושה? קפוץ
לנהר ותציל אותי'... עונה לה החתן: 'הרי כתוב שצריך להתפלל ערבית כאשר החמה שוקעת'...
"טוב אחרית דבר מראשיתו" (קהלת ז, ח) – "טוב אחרית דבר –
בזמן שהוא טוב – מראשיתו" (חגיגה ב ע"א).
יקרה היא מפנינים (אור דניאל)
היה
זה לפני כמה שנים. בראש חודש אלול נסעתי להגיד שיחה במזכרת בתיה שעל יד רחובות.
באמצע הנסיעה אמרו לי המלווים: ״הרב גילנסקי, לאחרונה הצלחנו להקים מסגרת של שיעור
תורני ביבנה. כל ערב, משעה חמש עד שעה שמונה. אולי כדאי שתקפוץ לשם לדרוש כמה דקות?״.
ולפני שנתתי הסכמתי הן כבר סובבו את ההגה לדרך ליבנה.. טוב. לא היתה לי ברירה.
נכנסתי לבית הכנסת ביבנה ואכן מצאתי שיעור גמרא רב משתתפים.
ישבו שם כשלושים יהודים יגעי כפיים ,
הייגעים לפרנסתם במשך היום, ואכן בלימודם יש קידוש השם. להביט במחזה, איך שעם כל
הטרדות באים ללמוד גמרא, משניות, מוסר והלכה. אמרתי דרשה קצרה. אחרי הדרשה ניגש
אלי יהודי: ״כבוד הרב. יש לי משהו לדבר איתך בפרטיות. בוא ניכנס רגע לעזרת נשים״.
תבינו שאני כבר הייתי באיחור רב למזכרת בתיה ועמדתי כאילו על קוצים. אבל האיש
החזיק בי חזק והתחיל לדבר: ״העבודה שלי ביהלומים, אני בא מהמפעל עייף בשעה ארבע.
מכניס משהו לפה והולך להשתתף כאן בשיעור המתקיים בשעה חמש. ממש בימים האחרונים
הגברת מתלוננת ואומרת לי, קשה לי להסתדר עם הילדים הקטנים במשך שעות אחר הצהריים
המוקדמות, קשה לי להסתדר אך אין לי ברירה. והנה לאחר שכבר הינך בא מהעבודה אתה
מזדרז ונעלם שוב, והולך לשיעור. רצוני שתעזור לי בבית!״ ״ומה השבת לה?״ שאלתי.
״אני רוצה ללמוד אמרתי לה. אבל כבוד הרב, עדיין יש בבית קצת ויכוחים בנושא. מה עלי
לעשות ואיך להתנהג?״ שאל. הסתכלתי וחשבתי לעצמי; מה, באתי לכאן לעשות פשרות בשלום
בית? אך האיש לא עזב, אולי הוא רצה עזרה ברוחניות. הרהרתי לרגע קצר ואמרתי לו:
״יקירי, כיוון שאני נחפז לדרכי, יש כאן עניין של טירחא דציבורא - אנשים ממתינים לי
במזכרת בתיה, לכן אומר לך עצה ראשונית. עזרה ראשונה ואחר כך נראה מה לעשות עוד.
היום כשתחזור מהשיעור תגיד לגברת שפתחו באשדוד סניף של המפעל ורוצים שתעבוד שעות
נוספות מחמש עד שבע וחצי. אם היא תגיד ׳לא׳, אז באמת תישאר בבית לעזור לה, אל תלך
לשיעור. אבל אם הגברת תגיד ׳כן׳ אז תלך לשיעור.. ועצה זו אינה שקר כי כתוב בפסוק
׳יקרה היא מפנינים׳. התורה היא גם יהלומים.. ובעזרת השם בקרוב אבוא שוב ליבנה
לשמוע איך הסתדר העניין״.
והנה בעשרת ימי תשובה מתקיים ברחובות
״בר בי רב חדד יומא״ ובדרך לרחובות נזכרתי שהבטחתי לאותי יהודי לבקר ביבנה. ביקשתי
מהנהג שיקדיש רבע שעה לביקור ביבנה, ביושבי באוטו חשבתי לעצמי: מי יודע אם בכלל
אפגוש אותו.. אבל כיוון שרציתי לקיים את הבטחתי נסענו. נכנסתי. מיד ראיתי את את
היהודי יושב לומד. כשהוא רק הרים את עיניו מהגמרא וראה אותי, קם ממקומו, פסע
במהירות והתנשק איתי. הוא היה נרגש. אחר כך פסענו לצד והוא סיפר : ״עשיתי כמו שהרב
אמר. הגברת אמרה ״כן!״ תלך לעבוד במפעל עד תשע בערב אפילו, שהרי החגים מגיעים
וצריך נעליים. גרביים וחליפות חדשות״. כמובן עשיתי כמו הרב הציע, הלכתי ישר לבית
המדרש.. שבוע לפני ראש השנה הגברת שאלה אותי: ״נו, מה עם המשכורת? לא היתה לי
ברירה וסיפרתי לה את הסיפור האמיתי: היה אצלנו רב אחד גלינסקי מבני ברק והוא אמר
שהתורה היא כמו יהלומים, ואני ממשיך ללמוד ביהלומים.. היא התרגשה מאוד והתחילה
לבכות: ״אם הגמרא חשובה אצלך עד כדי כך, תמשיך ללמוד..״ היא בכתה וגם הזילה דמעה,
כביכול דמעות בדמעות נגעו. ועד היום אני לא מפסיד שיעור ב״ה!״.
יקרה היא מפנינים (בשם הגה"ק ה"חפץ חים"
זיע"א)
מעשה ביהודי עני
ואביון מטופל בילדים הרבה ומחוסר פרנסה, כל ימיו היה מתענה ומתלבט בלבטים קשים כדי
להשתכר למחיתו ולמחית אנשי ביתו, ומעולם לא עלה בידו להשיג אפילו כדי פרנסה בצמצום.
פעם אחת היה מהלך ברחוב ונפשו מרה
עליו מאוד, שכן יודע היה שאין בביתו אפילו מזון סעודה אחת, ואף ריוח כלשהו לא נראה
לעין. והנה בלכתו כך בראש מורד, הבריק דבר מה לנגדו, משהפנה ראשו ראה איזה דבר
מנצנץ, שבר זכוכית או חתיכת פח חדש, וכמעט שגמר בדעתו לעבור משם ולהמשיך
בדרכו,אולם אף על פי כן חשב שמא כדאי לו לסור ולראות מהו הדבר הנוצץ, אולי מטבע
הוא ואפשר יהיה לקנות בו לחם לפי הטף. גחן והרים את הדבר וראה שזו אבן מבריקה בשלל
צבעים, אבן גדולה ומלוטשת שבשעה שמגלגלים אותה ביד היא מתנוצצת כל פעם בצבע אחר,
התחיל הדבר להיות משונה ומוזר בעיניו, פנה והלך ונכנס לחנותו של צורף זהב, והראה
לו את האבן, משבחן הצורף את האבן קפץ וקרא שאוצר כזה עין לא ראתה עדין, וכי ראויה
אבן כזאת לפאר את כתרו של הקיסר, מיד שלח הצורף והודיע לקיסר על האבן יקרת המציאות
שנתגלגלה בהיסח הדעת לידיו של העני הלז, הביאו את העני דנן עם האבן לפני הקיסר,
והקיסר אינו פוסק מלהלל ומלשבח את האבן המופלאה, והוא מתפעל מיופיה הרב. לבסוף
פונה הקיסר אל העני ושואל אותו כמה הוא רוצה בשכרה של האבן? אדוני המלך אומר העני
בכעס, כלום יכול אני לדעת כמה לבקש בעדה? הרי לא ידעתי שיש בכלל ערך לאבן זו בשעה
ששחיתי והגבהתי אותה, אף על פי כן נתן המלך לעני ממון הרבה ונכסים בעד האבן, אם כי
לא ידע הלה כלל מה שויה, ואף קרבו קרבה יתירה והושיבו בסוד שריו ויועציו.
והנמשל: תורתנו
הקדושה לומדיה ומקימי מצותיה, אינם צריכים כלל לחשב חשבון גודל ערכה ורום חשיבותה,
ולפעמים אף חיבים להסיח דעתם לגמרי מכך, כי רב ערכה מפז ומפנינים יקרה, מצוים הם
להרים את האבן הטובה, ללמוד בה ולקים את הכתוב בה, בלא לחשוב כלל על השכר הצפוי
להם בעבור זה,כי על כן נאמן הוא הקיסר הגדול מלך מלכי המלכים הקב"ה שלא יקפח
שכרו של שום בריה וישלם לו לבעל המציאה שכר מושלם.
חוויית השבוע שלי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה