הרב יקותיאל-יהודה
מייזליש, הרב מסיגט, היה בן ארבע-עשרה כשנשלח למחנה ההשמדה אושוויץ, ועבר את אימי
השואה הנוראה. עם זה תמיד שורה על פניו ארשת שמחה. שאלו אותו: "איך זה שתמיד
שורה ארשת שמחה על פניכם, והלוא אדם עובר בחייו גם דברים שאינם משמחים?". השיב
הרב מסיגט: "אכן, אי-אפשר שבעולם הזה יתנהל הכול למישרין, אבל אני גמרתי
בליבי להתהלך תמיד וחיוך על שפתיי. כי אחת מהשתיים, אם יפגשני אוהבי, ישמח ליבו
בראותו שפניי צוהלות; ואם אינו אוהבי – אדרבה, שיתחמץ ליבו בראותו שאני שמח ונראֶה
שטוב לי"...
"והמלאכה הייתה דיים... והותר" (שמות
לו,כז). "והותר" – מידה זו של נדבנות נותרה וקיימת מאז אצל בני ישראל
כאחת משלוש המידות שכל איש ישראל מצטיין בה. על זה נאמר "כי כן יבורך גבר " – ג ומלי
חסדים, ב יישנים, ר חמנים. (מאוצרנו הישן)
"קהל מורכב רק מאנשים
בודדים"
קו
התאריך... ידוע אודות אותם הגויים שקורים לדתם פרובוסלבים, וביום אידם, חמישי או
שישי לינואר יוצאים לנהר הקפוא, חוקקים בקרח צורת שתי וערב גדולה , טובלים במים
וחוגגים . אמר על זה אחד מגדולי הצדיקים: , ראו' : התבוננו, איך המים שהם המקור
לקדושה וטהרה, אם קופאים ונהיים לקרח אזי אפשר לחצוב בהם שתי וערב! ללמדנו ענין
קרירות במצוות, מצוה צריך לעשותה בחום בהתלהבות! (ח"ס)
יצא
האוויר (על-פי 'דרך צדיקים')
"עוצר! אין יוצא ואין בא!"
– ההכרזה פשטה במהירות בסמטאות ירושלים והעכירה את מצב רוחם העגום ממילא של
התושבים, הנאנקים תחת עולו של שלטון המנדט הבריטי. בימים ההם גבר הלחץ של הבריטים
על תושבי היישוב היהודי בארץ ישראל. האימפריה הבריטית דיכאה ביד קשה כל גילוי של
הפרת סמכותה. בירושלים שלטו הבריטים שלושים שנה, מאז תום תקופת השלטון העות'מני.
מנגד, אנשי המחתרות היהודיות ניסו לערער את המשטר הבריטי, וזה הגיב בקשיחות
ובתקיפות כנגד כל ניסיון התקוממות. נוהל העוצר היה מקובל מאוד באותם ימים. בדרך
כלל הוא הוכרז בעקבות פעולות תקיפה של המחתרות, שבתגובה עליהן נהגו הבריטים להטיל
עוצר לילה בערים רבות.
באותה עת התגורר בירושלים רבי מרדכי
שרעבי. הוא היה תלמיד חכם ומקובל, ושימש ראש ישיבת המקובלים 'נהר שלום', שאותה
הקים על שמו של המקובל רבי שלום שרעבי. הוא נקשר כל-כך לדמותו של רבי שלום שרעבי
עד שהחליף את שם משפחתו, שהיה בתחילה יפת-תעיזי, לשרעבי.
רבי מרדכי נולד בתימן. בילדותו נתייתם
משני הוריו, וגדל בבית דודו, הרב אברהם יפת-תעיזי, שגם לימדו תורה. בגיל צעיר
הוסמך לרבנות, ובהיותו בן עשרים וארבע עלה לארץ ישראל והצטרף לישיבת המקובלים בית
א-ל. ברבות השנים נודע כאיש קדוש ומחולל ישועות. רבי מרדכי היה שרוי יומם ולילה
בעולמה של תורה ובעבודת הבורא. הוא היה מנותק לגמרי מהוויות העולם, ואין זה פלא
שלא עודכן בחדשות ולא שמע כלל את הכרוז המודיע על העוצר.
זה היה ביום השבת. הוא יצא מביתו,
וצעד ברחובות הריקים מנפש חיה. גם בזמן הילוכו היה שקוע בדברי תורה, ולא שת את
ליבו כלל לעובדת היותו ההלך היחיד ברחוב. חריקת בלמים עזה ניתקה אותו ממחשבותיו.
רבי מרדכי הִפנה את ראשו לאחור וראה מכונית משוריינת של המשטרה הבריטית עוצרת
לידו. "יהודי! מדוע אתה הולך ברחוב? אינך יודע שהוטל עוצר על העיר?",
צעק לעברו שוטר בריטי. שלושה מחבריו, שוטרים חסונים וחמושים, ישבו לצידו ברכב.
"אני בדרכי למקום כלשהו", השיב להם לפי תומו. השוטרים הביטו בו בעיניים
חשדניות. "איננו מאמינים לך", אמרו במשטמה, "הפרת את העוצר, ועליך
להתלוות אלינו בדרך לבית המעצר". חרדה אחזה ברבי מרדכי למשמע הדברים. שהוא
יחלל את קדושת השבת וייסע עם השוטרים לבית המעצר?! לא יקום ולא יהיה.
"אנא", ניסה לפנות אליהם בדברי תחנונים, "הניחו לי לנפשי, אפשרו לי
לשמור את קדושת השבת. לא ידעתי כלל על העוצר. בתום לבבי יצאתי אל הרחוב. אין לי
שום כוונות רעות". השוטרים שיגרו לעברו מבטים מרושעים. ניכר היה שדבריו
משעשעים אותם וגורמים להם רק להקשיח את עמדתם. הם הבינו שרבי מרדכי הוא רב חשוב,
בעל מעמד נכבד, ועובדה זו דרבנה אותם להתעקש ולא לוותר.
אחד השוטרים ניגש אליו ופקד עליו
לעלות למכונית. "לא אעלה!", הכריז רבי מרדכי בנחישות, מביט בשוטרים במבט
תקיף. "לא אחלל את קדושת השבת, ויהי מה". "ככה?", גיחכו
השוטרים. השלושה זינקו מהרכב, לפתו את רבי מרדכי ואזקו את ידיו. כשהוא כפות הטילו
אותו לתוך המכונית. "קדימה, סע!", הורה המפקד לנהג. זה לחץ על דוושת
התאוצה ובאותו רגע נשמע פיצוץ עז. הרכב הזדעזע והיטלטל. אימה תקפה את השוטרים.
"ודאי עלינו על מוקש של המחתרת", צעקו במורא. כעבור כמה שניות התברר להם
שאיש לא נפגע. הם יצאו מן הרכב בזהירות והביטו כה וכה כדי לבדוק את מקור הפיצוץ.
כשהפנו את מבטם למטה הבינו שלא מוקש או מטען חבלה הוטמנו להם, וכי לא הותקפו בידי
כוחות גרילה – ארבעת הצמיגים של גלגלי הרכב היו נקורים וחסרי אוויר.
מפקד
הכוח הבריטי הביט במתרחש כלא-מאמין. מעודו לא נתקל במקרה מוזר כל-כך. נקר בארבעה
צמיגים בעת ובעונה אחת! הוא העיף מבט לעבר רבי מרדכי שרעבי, ופתאום קישר בין
הדברים. בצעדים כושלים ניגש אל הצדיק וביקש את סליחתו. "אני מבין שאיש קדוש
אתה", אמר. "אנא מחל לנו על שהטרדנו אותך". וכמו כדי לכפר על מעשהו
הורה לשניים משוטריו ללוות את רבי מרדכי בדרכו, להמתין לו, ולאחר מכן ללוותו בחזרה
לביתו, שלא ייעצר שוב על הפרת העוצר. "עליכם לדאוג שלא יאונה לו כל רע",
התרה בהם. "אני מתיר לו להפר את העוצר וללכת לאן שברצונו ללכת". רבי
מרדכי יצא מן המכונית, מוקף בַשוטרים שהיו לשומרי ראשו האישיים, בדרך ליעדו. מראה
הצדיק, המלוּוֶה שוטרים בעיצומו של העוצר, היה מחזה חד-פעמי ברחובותיה של ירושלים
בימי השלטון הבריטי בארץ-ישראל.
חוויית השבוע שלי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה