אם בראש השנה ובעשרת ימי תשובה אמרו חז"ל
שצריכים להיות לא רק 'ברעדה' אלא 'וגילו ברעדה', הרי בימי השמחה שבין יום הכיפורים
לחג הסוכות והימים שלאחריהם, צריכים לשמוח ביותר. (הרבי מליובאוויטש)
"אתה נותן יד לפושעים" (מן
התפילה). 'יד' היא גם מלשון מקום, כמו שנאמר "וייקח את כל ארצו מידו".
בורא העולם נותן לאדם אפשרות לחטוא, אך כאשר האדם רוצה לשוב מפשעו והדבר קשה עליו,
מושיט לו הקב"ה את ידו לסייעו לשוב מפשעיו. (רבי לוי-יצחק שניאורסון)
בבית מדרשו רבי זושא מאניפולי שר החזן בליל
כל נדרי במתיקות עצומה את ה ' ונסלח'. אמר רבי זושא: ריבונו של עולם, כדאי לך
לסלוח לבני ישראל על חטאיהם, שהרי אם לא היו חוטאים, לא היה מקום ל 'ונסלח' נפלא כל-כך.
בימים הנוראים היה רבי צבי-אלימלך מדינוב,
בעל 'בני יששכר', מחזיק לפניו את סידור האריז"ל כשהוא פתוח, אבל הוא התפלל
מתוך המחזור. כששאלוהו לפשר הדבר סיפר את הסיפור הידוע מהבעש"ט, שפעם אחת בא
לבית הכנסת שלו ילד יהודי שגדל אצל פריץ גוי, וכשנודע לו שהוא יהודי ויום הכיפורים
מתקרב, נטל סידור שהשאירה לו אמו והלך לבית הכנסת. הוא התרגש מאוד מהתפילה הנלהבת
של הקהל, אך לא ידע להתפלל. הרים את הסידור ואמר: "ריבונו של עולם, שהסידור
שלי יתפלל לפניך", ונעשה מזה רעש בשמים. סיים ה'בני יששכר': "גם אני
איני יודע להתפלל בסידור האריז"ל, ולכן אני מחזיקו פתוח לפניי, שלפחות הסידור
'יתפלל' בעבורי".
הקבלת עול שבכל יום, ובמיוחד בעת קריאת שמע,
היא התחלה ויסוד בלבד להתנהגות של האדם במשך היום; ואילו הקבלת עול של ראש השנה
היא מהותו ותוכנו של היום. (לקוטי שיחות)
ונסלח לכל עדת -
"ריבונו של עולם, מעיד אני לפניך שאין שום יהודי שקודם עשיית עברה אמר 'לשם
ייחוד', ומכאן שכל חטאי ישראל הם בשגגה וחייב אתה לסלוח" (רבי שלמה-זלמן
מוֶוליפלה)
"וניקיתי דמם לא ניקיתי" (שהרי
משמע ניקיתי, ומשמע לא ניקיתי), הוא: שהקב"ה אומר, אני מוכן לנקות לגויים על
שאר הדברים שלקחו והרסו, על רכבות מלאות זהב ששדדו הנאצים מהיהודים וכו' וכו'. אבל
דמם לא ניקיתי. את דמם של ישראל, זה לא אנקה להם, לגויים. ואנו מחכים לראות
שהקב"ה ינקום לעיננו נקמת דם עבדיו השפוך.
זכרנו לחיים... למענך אלוקים חיים״ (מן
התפילה). אנו מבקשים שהחיים שתיתן לנו במתנה יהיו 'למענך', שלא נבזבז אותם חלילה
בדברי הבל. (שפת אמת)
"אל
ירך לבבכם" [כ, ג]. (עלינו לשבח).
סיפר הרב אהרן שמואל זינגר,
איש רעננה: לקראת סיומה של מלחמת העולם השנייה, הסתתרנו 8 נפשות בטחנת קמח שהייתה
בין שני הרים, במרכז סלובקיה. כידוע, בתקופה ההיא התגברה תאוות הרצח של הגרמנים
ימ"ש, ביודעם שבעוד זמן קצר אמורה המלחמה להסתיים, ולכן יש להספיק ולהרוג כמה
שיותר יהודים, רח"ל. מעל שני ההרים הגבוהים היה גשר רכבת, עליו עברה מדי יום
רכבת עם נוסעים רבים. והנה, ביום שישי אחד, הבחנו מבעד לתריסי הבקתה של טחנת הקמח
ב-2 צנחנים שהיו לבושים במדי 'אס. אס', שצנחו סמוך לגשר, שהו שם כמה דקות, ולאחר
מכן ירדו לכיוון הטחנה שבה הסתתרנו. והנה הם מתקרבים. השניים היו נראים ממש כשני
קצינים גרמניים, ולכן כשהם גילו אותנו במחבואנו היינו בטוחים שהגיע הסוף, ובעזרת
הרובים שבידיהם יחסלו מיידית את 8 היהודים. החששות הללו התבדו כאשר השניים גילו לנו
שהם חיילים רוסיים, שהתחפשו לקציני 'אס.אס'. "זה עתה הטמנו מוקש בגשר הרכבת,
סיפרו, וזאת בעקבות מידע מודיעיני שהגיע אלינו, שמחר בשעה 5 בבוקר ייסעו כאן ברכבת
הקבועה עשרות קצינים גרמניים". המוקש היה אמור להתפוצץ ברגע שהרכבת תעבור,
ולהסיטה מן הפסים, כך שכל הקרונות יפלו היישר אל הוואדי שמתחת לגשר, וכל הקצינים
ייהרגו.
הכל הלך לפי התוכנית, וכפי
שאמרו החיילים הרוסיים, כן היה. בשעה 5 בבוקר נשמע פיצוץ עז מכיוון הגשר, הקרונות
התדרדרו אל התהום, וכל הנוסעים, ובהם הקצינים, נהרגו. בתוך זמן קצר הגיעו למקום
אנשי הביטחון וקציני המשטרה החשאית של הגרמנים, בפקודו של קצין שהיה ידוע
באכזריותו, והחלו לחפש סימנים ראשוניים בשטח כדי לעלות על עקבות המתנקשים. כל
האזור היה מכוסה בשכבה גדולה וגבוהה של שלג. הסימן המובהק, והיחיד, שהיה בשטח הן
הפסיעות בשלג של המתנקשים שהובילו מהגשר ועד טחנת הקמח שבה הסתתרנו. בתוך דקות
הקיפו את הטחנה עשרות אנשי ביטחון ומשטרה, ועכשיו כבר היינו בטוחים שזה הסוף, ולצד
פרקי תהלים שאמרנו כל הזמן, החילונו גם לומר ווידוי . והנה, הגרמנים הארורים
מחפשים ומחפשים, עולים למעלה ויורדים למטה, מגששים כאן ומקשקשים שם, דופקים בכידוניהם
וברוביהם על כל הדלתות והחדרים של הטחנה, וממקום מחבואנו אפשר היה לשמוע ולהרגיש
את הכעס השולט במחפשים על שהם אינם מוצאים איש, למרות 'סימני הדרך' הגלויים.
החיפושים נערכו במשך שעות ארוכות, ואל הבקתה שלנו לא הגיעו. ויותר נכון, הגיעו
והגיעו, הקישו בחוזקה על הדלת הרעועה, שמאחריה הסתתרנו, 8 יהודים מבוהלים עד מוות,
אבל משום-מה לא פרצו את הדלת. אפילו לא ניסו. במשך כל זמן החיפושים, התפללנו לה'
בבכי ובדמעות שלא ימסרנו ביד האויבים הקמים עלינו. ברור היה כשמש שאם הדלת תיפרץ,
והם יגלו אותנו, לא יהיה להם כל ספק שאנחנו הנחנו את המוקש, והרגנו את עשרות
הקצינים שלהם. הגרמנים ממשיכים בחיפושיהם, מלמעלה ומלמטה, מלפנים ומאחור, מכל
הכיוונים ומכל הצדדים, ואינם פורצים את הדלת. יצויין, מוסיף הרב זינגר, שמעל למקום
המחבוא שלנו אפילו לא היה גג, אלא חדר כעין אכסדרה פתוחה בחלקה העליון, ובקלי-
קלות אפשר היה למצוא אותנו. אבל לא, הם לא גילו.
אנחנו יושבים מכורבלים,
ושומעים איך מרוב כעס הם תוקעים את הכידונים בכל פינה בטחנת הקמח, ופולטים מפיהם
קללות נמרצות המביעות התמרמרות קשה על 'אי-ההצלחה' שלהם למצוא את האנשים. כמה מהם
אמרו 'אסור לנו לצאת מכאן בלי סחורה... בלי שנמצא את המתנקשים. אסור! המפקדים שלנו
יהרגו אותנו אם לא נודיע להם שגילינו את האשמים'... החיפושים נמשכו בין חמש לשש
שעות תמימות. במשך כל השנים שחלפו מאז, ניסיתי לחשוב האם אפשר להסביר ולהבין באופן
טבעי כיצד יתכן שהם היו כל כך קרובים אלינו, במשך כל כך הרבה זמן, ולא עלו על
עקבותינו, וברור שהתשובה היא שלילית. נס גלוי היה לנו. לפני שעזבו את השטח, שמענו
שאחד הקצינים מציע לחבריו להשליך רימון אל תוך חלל הגג של החדר שבו הסתתרנו, כדי
להיות בטוחים שאין שם אף אחד. גם יתר הקצינים הביעו דעה דומה, אבל בסופו של דבר
הרימון לא הושלך. ולך תסביר מדוע במקום לדבר על רימון, הם לא נכנסים לחדר - - - אי
אפשר להבין ! הגרמנים לא התייאשו עדיין, והחלו לחקור את הגוי, בעליה של טחנת הקמח,
וגם הוא – בחסדי שמים – לא גילה דבר, עד שיצאנו מהסיפור הזה בשלום.
נסים גלויים שכאלה התרחשו
ומתרחשים לא רק אצל הרב זינגר, ולא רק בתקופת השואה. כל יהודי, שיעצור לרגע את
מהלך מרוצתו בחיים, ויהרהר בדרכים שהקב"ה מוביל אותו, יראה גם אצלו נסים
כדוגמתם של אלו. אלא שלא תמיד אפשר לראות את הניסם בו-במקום. הבה נאמין בלב שלם
שכל מה שעושה הקב"ה, לטובה הוא עושה, וכיוון שרק הוא מביט מסוף העולם ועד
סופו, אם כן ממילא רק הוא יכול לדעת מה היא טובתו האמתית של כל אדם. כן, בוודאי
שאצלנו זה לא מתרחש בסיטואציה של גרמנים וטחנת הקמח, ולא בגשר רכבת ובהנחת
המוקשים, אבל זה קורה כאשר נזקקים פעם לסכומי כסף גדולים, לקראת שמחת נישואין של
אחד הצאצאים, ובדרך הטבע אין כל אפשרות להשיגם, והנה הקב"ה מגלגל את העניינים
בצורה ניסית שהכסף יגיע ויגיע. זה קורה ממש לכל אחד מאתנו, שהיה צריך להגיע למקום
פלוני בשעה מסוימת, ושוב- באופן טבעי לא היה שייך כלל לעשות את זה, בגלל פקקים גדולים
בדרך, וכו', ולמרות הכול הגענו, והיhתה לנו תחושה ברורה כאילו הקב"ה מפנה את הכבישים מן הפקקים
במיוחד עבורנו. לא כן? אז במקום לחשוב על פטנטים שיסייעו בידינו 'לפנות את
הפקקים', הרבה יותר יעיל והרבה יותר משתלם יהיה לחשוב כיצד לקיים את רצון בוראנו
בשלמות, ואז הוא לבד כבר עשה ועושה ויעשה לכל המעשים.
"הָשֵב ּתְשִיבֵם" (כב, א). II (ומתוק האור)
סיפור נפלא מובא בספר
"חיים שיש בהם"
מעשה ביהודי אחד, מאנשי
לודז', מקום כהונתו של רבי אליהו חיים מייזל זצ"ל, שטייל ברחובות העיר, ומצא
ארנק מלא כסף. כשבא לביתו, פתח את הארנק, ומצא בו סכום של אלף רובל. למחרת בבוקר,
קרא היהודי בעיתון "מודעה" מאחד הפריצים, שאבד לו ארנק ובתוכו מעות, ומי
שמצאו ויחזירו, ייטול מאה רובל בשכרו. ללא היסוסים וללא חשבונות, עשה היהודי את
דרכו לבית הפריץ והחזיר לו. שמח הפריץ כי אבדתו הוחזרה לו, נטל את הארנק מיד
היהודי, מנה את המעות שבתוכו ו... פניו מעידים בו כמאה עדים: כולו חמה וכעס!.
" כך היא דרכו של גוי", חשב היהודי לתומו "פיו ידבר שקרים, הבטיח
להעניק מאה רובל וכבר התחרט". אבל המעשה לא הסתיים בכך.
הפריץ החל צועק צעקות
ויללות, חירופים וגידופים: "גנב! כולכם גנבים! שני אלפים רובל היה לי בארנק,
ואתה לא החזרת לי כי אם אלף" ! רעדה אחזתו ליהודי דנן, אשר רצה לקיים מצות
"השבת אבידה", ולבסוף מעלילים עליו עלילת שווא. התחיל לדבר תחנונים,
ושהוא מוחל על המאה רובל שהובטחו למוצא הארנק, ובלבד שלא יעליל עליו כזאת. אולם
דברי היהודי נפלו על אוזניים אטומות. הפריץ מסר את דינו לערכאות. נחפז האיש אל בית
הרב מרא דאתרא, וסיפר לו את כל הסיפור. הקשיב הרב לדברי היהודי, והרגיש כי אמת
בפיו – בארנק שמצא לא היו כי אם אלף רובל, ותו לא. פנה אליו והוכיחו במישור:
" דע לך צרה זו באה עליך, משום שבשעת קיום מצות השבת אבדה, הייתה לך מחשבה
זרה, לקבל שכר של מאה רובל. היה לך לקים את המצווה – אפילו אבדתו של גוי – שלא על
מנת לקבל פרס. עתה, אם יש לך פרקליט המייצג אותך, אבקש שיואיל לבוא לביתי, להתייעץ
מה לטעון בבית המשפט.
יום הדין מגיע, והפריץ מוכר
את סיפורו בפני השופטים. התובע האשים את היהודי, ולעומתו, הסנגור הצדיקו. בין
הדברים, פונה הסנגור אל הפריץ, ושואלו: " האם מוכן כבודו להישבע, שאיבד שני
אלפי רובל?" קפץ הפריץ ונשבע. " שופטים נכבדים!"- פנה אליהם הסנגור
– "שבועתו של הפריץ במקומה עומדת, ואי אפשר כלל לפקפק בה. אבל היא מעידה,
כלאחר יד, שהאבדה שמצא היהודי איננה של הפריץ. מי שמחזיר אבידה – חזקתו כשר. רמאים
וגנבים, אינם מחזירים אבידה. אם היהודי לא מצא אלא אלף רובל, הרי זוהי אבידה אחרת
לגמרי – לא אבידתו של הפריץ. אני דורש אפוא ממנו, להחזיר את האבידה למי
שמצאה"... הפריץ עומד בפנים זועפות. השופטים ידעו כי שבועתו – שבועת שווא.
אבל כיצד יאשימוהו? משום כך התקבלה טענת הסנגור פה אחד, ופסק הדין יצא כי אלף
הרובל שייכים ליהודי. - זו תורה וזו חכמה!..
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה