"אף חובב עמים" אף על פי שבעוונותינו
הרבים אתה מגלה, ריבונו של עולם, חיבה גדולה כל כך לאומות אחרות, ומסרת אותנו
בידיהן. עם זה "כל קדושיו בידך" ישראל קדושים אינם נוטשים אותך ואת
אמונך, "והם תכו לרגליך" אף על פי שבגללך הם מוכים ומעונים ללא הרף - עם
זה "ישא מדברותיך" אין הם פוסקים מלחזור ולומר: "תורה ציווה לנו
משה מורשה קהלת יעקב"! ( רבי זושא מאניפולי)
במוצאי שמחת תורה, נכנסו פעם שני תלמידים אל
הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל. לשאלתו היכן התפללו בשמחת תורה, השיבו: בבית
כנסת פלוני, והוסיפו וסיפרו, כי כל שבע ההקפות, ארכו שמונה דקות... שמע זאת רבי
יחזקאל והשיב כנגדם: אני, אף אם ארצה, איני יכול להשתתף שם בהקפות, הלא שמונה דקות
דרושות לי, רק למחשבה שצריך אני להשקיע בהקפה אחת בלבד. (גדול הדור עמ' קנב)
הטעם שבמדינת פולין לא נהגו הכוהנים כלל לישא
את כפיהם ביום שמחת תורה, כיון שקורין בתורה וזאת הברכה אשר ברך משה, ואם גם הכוהנים
יברכו את העם יהיה הדבר נראה שאין די בברכות של משרע"ה. (שם משמואל בשם חשבה
לטובה)
היה בלונדון יהודי ת"ח שהוזקק לצורך
פרנסה לצאת לעסקים, עסקיו החלו לשגשג ועשה בהם חיל, אחרי תקופה החליט לעזוב עסקיו
ולחזור ללמוד, הסוחרים שבעיר 'נשמו לרוחה' ושמחו מאד על צעד זה, שכן הם חששו
מכישוריו המסחריים שהתחרו עם עסקיהם, לאור המעשה הנ"ל שהתפרסם בזמנו בלונדון
פי' הגר"מ שניידער את הפסוק כך 'שמח זבולון בצאתך' דהיינו תשמח זבולון על זה
ש'יששכר באהליך', דהיינו שהיששכר הת"ח יושב ולומד, שכן אילו היה הת"ח
יוצא גם הוא לעסקים היה 'בולע' את הסוחרים בראשו התלמודי הממולח.
הרי כל ישראל ערבין זה לזה, על כן, אמר רבי
עקיבא את האמרה החשובה: 'ואהבת לרעך כמוך - זה כלל גדול בתורה' (ירושלמי נדרים פ"ט
ה"ד) לפי שרק על ידי אהבת ישראל אפשר לקיים את כל התורה.
התורה מתחילה באוֹת ב' (בראשית) ומסתיימת
באוֹת ל' (ישראל); הנ"ך מתחיל באות ו' ('ויהי אחרי מות משה'-ספר יהושע)
ומסתיים באות ל' ('אֱלֹהָיו עִמוֹ וְיָעַל'-דברי הימים ב' ) תורה
שבע"פ=הגמרא, מתחילה באות מ' (מאימתי) ומסתיימת באות ם'. אם נחבר את כל
האותיות: ב"ל, ו"ל, מ"ם = קמח בגימט'. לומר שאם אין קמח אין
תורה.(פאר לשולחן)
ולאשר, לצדיק המאושר אמר, 'ברוך מבנים אשר'
עיקר האושר והברכה הוא כאשר 'מבנים אשר' שהוא רווה נחת מבניו, אשר גם הם צדיקים
מאושרים כמוהו.
"וכי תשלחנו חופשי מעמך" = ראשי
תיבות 'חותם', רמז ל'שמחת תורה' שחותם את חגי תשרי - "לא תשלחנו ריקם".
שווה להשקיע ולשמוח כראוי בשמחת התורה...
"האם
ברכת גם היום 'אתה בחרתנו מכל העמים?'"
האדמו"ר מקלויזנבורג,
הרב יהודה יקותיאל הלברשטאם, היה אחד האנשים שהפסידו יותר מכל את כל מה שהיה להם
בתקופת המלחמה. במהלך השואה, איבד האדמו"ר את אשתו ואחד-עשר ילדיו, שנספו
לאחר שנשלחו לאושוויץ. באחד הימים, פגש אותו יהודי בגטו ורשא, לאחר שעבדו יום שלם
ומפרך בפינוי של ההריסות של גטו וורשא לאחר המרד, כאסירים יהודים, שגם נדרשו לחפור
בין ההריסות, ולבדוק אם נשאר שלל מהנרצחים, ולהעביר אותו לידי הנאצים.
העבודה התבצעה בתנאים קשים
במיוחד, שכן מלבד היותה קשה מאוד, ששיברה את גופו החלוש של כל אסיר ואסיר, גם מזג
האוויר היה קשה מאוד, והימים היו הימים שלאחר תום המרד בגטו, שהיה הגטו הגדול
ביותר שהוקם, וכתוצאה מכל האמור, רוחם של האסירים הייתה שפופה עליהם במיוחד.
אותו אסיר שאל את
האדמו"ר: "נו רבי, האם גם היום בירכת את ברכת 'אתה בחרתנו מכל העמים'
בכוונה ובהתרגשות, כמו תמיד?'". והאדמו"ר ענה לו ללא היסוס: "איזו
שאלה, היום יותר מאי פעם! דווקא כשאני רואה את מעשיהם המזוויעים והנפשעים של
האומות בנו, אני מתחזק בכך שה' בחר דווקא אותנו כעם הנבחר שלו, שלא מסוגל לעשות
כפשעים האלה מטבע היותו רחמן, ושמח בזה..."
כף צ'ולנט
לתחיית המתים (אור בנימין גיליון 3)
הרוח שרקה, השמים האפורים
מכוסים היו בעננים כבדים וגשם זלעפות ניתך ארצה. רחובותיה של העיר זווהיל, היו
שוממים. נפש חיה לא נראתה ברחוב, הכול ספונים היו בבתיהם, ממתינים עד שתישוך
הסערה. כולם, חוץ מן היהודים, אלה היו אותה שעה בבתי הכנסת, שקועים בתפילת שחרית
של שבת. נפש חיה לא הייתה ברחוב עד שהחלה מגיחה מתוך הסמטה דמותו הגמלונית של סטפן
אחד משכורי העיר. בצעדים כבדים שירך את רגליו, נאנח ונאנק וניסה למצוא מחסה מפני
הסופה המשתוללת. " לו מצאתי עכשיו כוסית אחת או שתיים להרוות את נפשי הצמאה,
הכול היה נראה טוב יותר" מלמל הגוי לעצמו וניסה לשווא לסוכך על ראשו מפני מטרות
העוז הניחתים בשטף מים כבירים על ראשו. מבין פלגי המים היורדים על פניו העיף מדי
פעם מבטים גנובים לעבר הבתים "אולי תזדמן לי דלת פתוחה, שמא יקרה על דרכי בית
מסביר פנים", הפטיר בגרון ניחר שמזה שעות לא בא אל קירבו הטיפה המרה האהובה.
ניחוחות נעימים עלו לפתע באפו,
ריח מאכלי השבת היהודיים נישא באוויר וחדר לחוטמו של השיכור שהיה גם רעב. הוא עצר
ורחרח מסביב, מנסה לגלות את מקורו של אותו ריח מתוק. "הרי אני עומד סמוך
לפתחו של הבית המהביל" מלמל מתחת לשפמו. "הבה אגש ואראה". בצעדים
חרישיים, ככל שיכול שיכור מגושם להיות חרישי, התקרב לפתח הבית מביט סביב לוודא
שאיש לא יראהו. הרחוב היה ריק מאדם. הוא לחץ על הידית וזו למרבה הפלא נכנעה מיד
תחת ידו הכבדה, ופתחה לפניו את הדלת. "מזלי מבורך ביום זה" שמח סטפן,
עדיין חרד שלא יפתיעו אותו בעלי הבית. אולם המזל שהאיר לו פנים, לא עזבו. בני הבית
היו באותה השעה בבית הכנסת, יחד עם כל היהודים האחרים בעיירה, הבית היה ריק
לחלוטין.
כולו נוטף מים התיישב ליד
השולחן העמוס וסקר את אשר עליו מפה. שבתית צחורה מבריקה פרוסה הייתה על השולחן,
ושתי החלות המכוסות מונחות ליד גביע זכוכית פשוט, ועיקר העיקרים: קנקן כרסתני
ובתוכו נוזל אדום מתוק הגודש אותו עד להתפקע... "מזלי, מזלי, כמה מיטיב אתה
היום" התברך הגוי בלבבו ואינו יודע מהיכן יתחיל את סעודתו, שמא מן החלות
הריחניות, ואולי דווקא מהיין האדום המתוק, והאם לא ייטיב לעשות אם יגש אל התנור
המפיק ניחוחות מטריפי דעת? עודנו חוכך בדעתו שמע לפתע צעדים מן הסמטה , פחד נורא
אחזו שמא בעלי הבית שבים, ללא שהיות החל חוטף ונוטל לפיו, קרע נתחים מן החלה והחל
נוגס בבהילות, בשתי ידיו תפס בבקבוק היין והצמידו לשפתיו, גומע בחטף מחציתו של
בקבוק. הצעדים התקרבו. בבהלה נסוג סטפן לעבר הפתח, הקנקן בידו האחת וחלה בידו השנייה,
קרע עוד נתח מן החלה ודחפו לפיו. מרוב מהירות ובהלה נתחלף לו לסטפן בין קנה לוושט,
וכל אותו גוש עצום של בצק נתקע בגרונו כאבן, פניו האדימו והכחילו, חרחור נורא בקע
מפיו והוא נפל על האדמה ללא רוח חיים.
כשהתקרבו ר' אייזיק וזוגתו
לביתם, חשו מיד שמשהו אינו כשורה. הדלת הייתה פתוחה קמעא, ומתוך כך נזכרו בבעתה
ששכחו לנעול אותה בלכתם לבית הכנסת. "אוי לי שלומיאל שכמוני" לחש אייזיק
בבהלה, "בוודאי רוקנו הגנבים הזריזים את בתינו" בחשש מה ניגש אל הדלת והטה
אוזן, דממה מוחלטת. "כנראה כבר כילו הללו את מלאכתם והסתלקו להם, אין סכנה
שירצחוני נפש בכניסתי" . כולו רעד וחלחלה ניסה לדחוף את הדלת, אך זו לא זה
ממקומה אף כמלוא נימה. "קרבי נא" לחש לזוגתו, "דומה כאילו מאן דהוא
חוסם את דלת הבית מבפנים בכל כוחו" . נטרפה עליך דעתך אייזיק, רוצה אתה
להתחיל עם שודדים חמושים שיקומו עלינו להכותנו נפש?! לחשה האישה בפחד. אך לבסוף
חזקו עליה דבר הטעם של בעלה, שגנבים אינם נוטים להסתגר בפנים אלא נמלטים תיכף עם
שללם. בכוחות משותפים דחפו אייזיק ואשתו את הדלת עד שנהדפה מפניהם ונפתחה לרווחה.
בחיל ורעדה נכנסו לבית ומיד פלטה האישה צרחה קולנית. על הארץ שרועה הייתה גופה,
ומתוך פניה ניכר היה שזה עתה מת האיש במיתת חנק "מי זה?" שאלה האישה
בפחד איום. "כנראה שזהו סטפן, הגוי השיכור. כן, ללא ספק זהו סטפן", הוא
עיין היטב בפרצופו של הפגר וזיעה קרה כיסתה את פניו, כנראה נחנק כשבלע בחיפזון את
החלה, ראי באיזו גסות קרע את החלה היפה בידיו המזוהמות, נשארתי בלי לחם
משנה", אמר בצער וספק כף אל כף. " אלו הדאגות שלך אייזיק? אבוי לנו, עוד
מעט יתאספו עלינו הגויים מסביב ויעלילו עלינו שהרגנו אותו" , פכרה האישה
אצבעותיה וקוננה מרה. "אם לא תעשה משהו אייזיק, חיינו אינם שווים
פרוטה!" . "שמא נשליך את הגוי לרחוב?" שאל אייזיק ומיד חזר בו, רק
זה חסר לו, שיראו אותו גורר גופה של גוי ומשליך אותה ברחוב... "
אייזיק, יש לי רעיון"
אמרה האישה, "רוץ מהר לרבי וספר לו על הצרה שנקלענו אליה שלא באשמתנו, אולי
הוא יתן לך עצה טובה כדת מה לעשות" . קל רגליים כאיילה שלוחה, רץ אייזיק
לביתו של הרבי, הוא הרבי הקדוש רבי שלומ'קה מזוויעהל. ביתו תמיד שימש כתובת לכל
צרה ובעיה, ולעת אשר כזאת לא יבוא אליו ? בנשימה טרופה פתח אייזיק את הדלת לאחר
שהקיש עליה קלות, הכל ידעו שבבית הרבי אין מנעול ומי שרוצה יכול להיכנס בכל עת.
רבי שלומ'קה ישב אותה שעה וסעד את סעודת השבת שלו עם בני משפחתו, כשלפתע התפרץ
אייזיק המבוהל אל החדר בזעקות שבר. דקות ארוכות חלפו עד שהצליח הרבי להציל מפיו מה
קרה. רבי שלומ'קה שקע בהרהורים. "אכן צרה היא זו, המצב בעיר מתוח בלאו
הכי" לא הרבה זמן חלף מהפוגרום האחרון, ואם ייוודע הדבר יהרגו את אייזיק
ואשתו, עוד יהודים עלולים לשלם על כך בחייהם".
פניו פני להבים הזדקף רבי
שלומ'קה, נטל כף מן השולחן, ניגש אל היורה עם החמין שזה עתה הסירוה מן הכירה,
ועדיין הייתה מבעבעת. הוא מילא את הכף בצ'ולנט חם ומהביל, ונתן הכף בידו של
אייזיק. " שוב מהר לביתך, והכנס את הכף לפיו של הגוי" , ציווה פסקנית.
שאלות רבות התרוצצו במוחו של אייזיק, הוא הביט בכף וברבי חליפות, פער פיו ושוב
סגרו. לבסוף נמלך שמוטב שישתוק ויקיים את דברי הרבי. במהירות פסע אייזיק ברחובות,
מקווה שאיש לא יראהו ולא ישאל אותו שאלות מיותרות. סוף סוף הגיע לבית, זוגתו עמדה
מצטנפת ורועדת בפינת החדר, ספר תהילים בידה ודמעות זולגות מעיניה. כשראתה את בעלה
אורו עיניה. "מה אמר לך הרבי?" שאלה בתקווה. "הרבי נתן את
זה", אמר אייזיק. זוגתו הביטה בכף החמין בהשתאות, "המת יכול
לאכול?!" " הרבי אמר ואני מקיים" ענה אייזיק בפסקנות.
הוא ניגש אל הפגר השרוע על
הארץ וניסה לפתוח את פיו, אך לסתותיו של הגוי חשוקות היו וסגורות בחוזקה, בקיפאון
של מוות, ואייזיק לא הצליח בשום אופן לפתוח את פיו של הפגר. "תפתח את
הפה", התחנן אייזיק המבוהל, "תראה מה הבאתי לך סטפן, צ'ולנט טעים מהרבי,
רבי שלומקה אמר שתאכל את הצ'ולנט" ... למרבה ההפתעה, "נעתר" המת
להזכרת שם הרבי, הלסתות הצפודות בקיפאון של מוות נפערו לפתע מלוא רוחבן. לזאת חיכה
אייזיק, הוא דחף במהירות את הכף על תכולתה לתוך הלוע המבחיל הפעור לפניו, מרוקן את
החמין אל תוך גרונו של סטפן. לנגד עיניהם הנדהמות של אייזיק וזוגתו, היה הדבר:
סטפן הפגר פתח את עיניו, קם ממקומו במהירות ובלא להעיף מבט או לומר מילה יצא מן
הבית. בלב פועם מהתרגשות רצו בני הזוג אל החלון, לראות מה יעשה הגוי שקם לתחייה,
לתדהמתם לא היה גבול, האיש פסע ברחוב בצעדים נמרצים, כאילו לא שכב עד לפני רגע על
האדמה כפגר מת, ניכר היה שהדרך מוכרת לו היטב. הוא נעלם במורד הרחוב.
בכל כוחו רץ אייזיק
בעקבותיו, לראות איך מתפתח העניין. הוא עקב אחרי סטפן חרש חרש בצעדים חתוליים.
הגוי פסע כרובוט, לא הביט ימינה, לא הביט שמאלה, אלא צעד בפסיעות קצובות אל ביתו.
אחר שעה קלה הגיע אל ביתו , פתח את הדלת בתנופה חזקה, פסע פנימה שתי פסיעות ומיד
השתטח על הרצפה ללא רוח חיים! בדילוגים רץ אייזיק הביתה לספר לאשתו על הנס הגדול,
זו לא הצליחה למשול ברוחה וספרה את הדבר לשכנותיה. עוד בטרם נודע בזוויעהל על מותו
החטוף של סטפן, כבר ידעו היהודים על תחיית המתים שהחיה אותו רבי שלומ'קה לצורך
שעה, ושמו של הרבי הענוותן המסתיר עצמו תמיד בשבעים ושבעה צעיפים של הסתרה, אך חרג
הפעם ממנהגו משום פיקוח נפשו של יהודי, התפרסם יותר ויותר.
היו שאמרו שפרסומו של סיפור
זה היה גורם מכריע בשיקולו של הרבי לעלות לארץ ישראל, אליה עלה בשנת תרפ"ה
והתגורר בשכונת בית ישראל בירושלים, עד להסתלקותו (היום) ביום כ"ו באייר
תש"ה, בספירת "יסוד שביסוד".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה