היה אדם גדול, הצדיק הקדוש רבי שמעון מירוסלאב זצ"ל.
האריך ימים והפליג למעלה מגיל מאה בבריאות איתנה. מלבד מאור עיניו שכבה. גם לעת
זקנותו המופלגת כתת רגליו ונסע אל צדיקי דורו, מהם שהיו נכדים של חבריו. הגיע אל
הצדיק הקדוש רבי אליעזר מדז'יקוב זצ"ל שקבל פניו בכבוד מלכים, ושאלו:
"אל נא יקפיד עלי מר, לא לקנטר כוונתי. תורה היא, וללמוד אני צריך. במה זכה
לכזו אריכות ימים" . לא הקפיד, וענה:
"מעולם לא היו לי קושיות על הנהגת השם יתברך" . לא הבין הרבי
מדז'יקוב: "נאה ויאה, אך מה לזה ולאריכות הימים" .
"אה,
אסביר למעלתו. אם יש קושיות, עונים לך: בוא תעלה ונסביר הכול. אני אין לי קושיות,
ומשאירים אותי כאן" ...לא כדאי להקשות
קושיות.
החיים שלנו זה בדיוק האוטובוס. אנחנו הנהג של כל מסע חיינו ואסור לנו
להסתובב ולהסתכל אחורה ולתת לעבר שלנו לנהל אותנו, אלא לקחת אחריות על ההגה ולהסיע
נכון את חיינו, עלינו לקחת אחריות ולא להיות כבולים אחורה בשלשלות ברזל ומשהו אחר
ייסחב אותנו.
וירא בסבלותם" (שמות
ב,יא). משה לא חיפש את חטאי ישראל, אף שהיו עובדי עבודה זרה. הוא לא הביט על זה
כלל, אלא "וירא בסבלותם" – ראה את צרות ישראל. (רבי אהרון רוקח מבעלז)
זה שמי לעולם. האמת הוא שהקב"ה הוא למעלה
מכל השמות והכינויים, אלא לצורך העולם יש לו שם שיוכלו לקרוא אליו – זה שמי הוא
צרך לעולם . (בעל
שם טוב(
הבעל-קורא
שלא קרא (ברכי נפשי).
אנחנו מדברים הרבה על ענייני אמונה והשגחה, וכמעט שאין שמים על לב שאירועים כאלה,
המצביעים במפורש על השגחתו הפרטית של השי"ת, מתגלגלים לנו ממש בין האצבעות.
סיפר לנו אחד המשגיחים על מקרה שהיה בישיבתו עם אחד הבחורים המוכשרים והמצטיינים
ביותר, ממנו אפשר ללמוד כיצד מנהל הקב"ה את עולמו. בחור זה, לבד מהתמדתו
העצומה בתורה, וכל יתר מעלותיו, מגלה אכפתיות למען כלל הבחורים בישיבה בתחומים
רבים, ובכל מקום שבו זקוקים לעזרה, הוא נמצא שם בראש. והנה, בשבת אחת היה הבעל-קורא נאלץ להיעדר
בצורה פתאומית, כך שלא היה באפשרותו להודיע על כך מראש, והגבאי חיפש בעל-קורא שיחליף את מקומו.
וכמובן, למי פונים, אל הבחור ההוא, שניאות על-אתר להקדיש מזמנו בליל שבת, וללמוד
את הפרשה בטעמיה ישר והפוך.
הייתה זו פרשת מטות-מסעי המכילה פסוקים רבים. הבחור שלנו לא נרתע, וישב בליל שבת
עד 3.30 לפנות בוקר, ועמל להכין את הפרשה הארוכה, עד ששלט בה
באופן מעולה. בבוקרו
של יום השבת, מתעורר לו הבחור, והנה קולו אינו נשמע... הוא נצרד בצורה מוחלטת, עד
שלא היה יכול להוציא הגה מפיו, וכמובן שלא היה ביכולתו לקרוא בתורה. נו,
ננסה לחשוב מה הייתה תגובתו של בחור ממוצע, שלא היה חדור באמונת-תום, ובכך שכל מה
שעושה השי"ת, לטובה
הוא עושה? אין ספק שהוא היה מתרגז עד למאוד, ואומר לעצמו; עד שישבתי והכנתי,
ותרמתי מזמני, והנה לפתע-פתאום לוקחים לי את הקול, בצורה כה מוזרה ופתאומית?!... ובאמת
שהדבר היה לא מובן; רק 3 שעות לפני כן הלך הבחור לישון, וקולו נשמע כרגיל, בלי זכר
לצרידות כלשהי, והנה
הוא קם ממיטתו ואין באפשרותו להוציא הגה... אלא שהבחור שלנו הבין שדווקא בגלל
הפתאומיות הזו, ובשל
האירוע שעבר עליו, דווקא בשל כך ברור עוד יותר שהכול מכוון מן שמיא.
כיום מותר כבר לגלות, שבאותה שבת הגיע לישיבה מי שעתיד להיות ה'שווער' של הבחור
ההוא, שביקש לתהות על קנקנו של המשודך שהוצע לבתו המופלגת. והנה, עוד בטרם בואו לישיבה, קבע לעצמו
כלל שהוא אינו רוצה שהבחור המוצע יתעסק ברברים אחרים, לבד מלימוד תורה, וגם אם
ישמע שהוא בעל-קורא בישיבה, הוא אינו רוצה לקחתו לחתן לבתו (דבר המנוגד כמובן לכל
כללי ההיגיון, אבל לא נכנס עתה לשיקולים הלא-מובנים של השווער, שאינם מענייננו).
במציאות, זה היה השידוך שקבעו בשמים לבחור ההוא, והשי"ת גלגל את העניינים כך
שהבחור לא יקרא בתורה... השידוך יצא לבסוף
אל הפועל, "וברור כשמש – כך אמר השווער לאחר מכן – שאם הייתי שומע את הבחור
קורא בתורה, הייתי פוסל את ההצעה על הסף". לא הייתה ברירה אחרת אלא להטיל
צרידות בקולו של הבחור, כדי שהשווער המיועד לא יוכל לפוסלו מלהיות חתן לבתו...
הסיפור המדהים הזה שהתרחש באחת הישיבות הגבוהות, וסופר בשמחת האירוסין (תוך הדגשת
העובדה שהסכמתו לקרוא בתורה הינה חלק מאישיותו של החתן, הנרתם לכל דבר שבכוחו
לסייע לציבור, ללא כל קשר לעמלו הכביר בתורה וביראה), מוכיח לנו בפעם המי-יודע-כמה
שהלוואי והיינו סומכים על הבורא-עולם בכל מה שהוא עושה אתנו כאן בעולם הזה, ולא
היינו מתרעמים על מאומה. צריך רק להאמין באמונה שלימה שהכול-הכול
לטובה, ולטובה ממש. ואם הכול לטובה, הרי ברור שיש באפשרותנו לשמוח ולעלוז בכל מה
שקורה לנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה