אף אחד לא מתחרט
על כך שהביא ילדים לעולם. לא משנה כמה שנקריב למענם, תמיד נשמח מהם ולא נהיה מוכנים
לוותר עליהם בשום אופן. גם אם זה לא היה מתוכנן והם הגיעו בטעות בזמן לא מתאים,
עדיין כל אחד מהם שווה בעינינו יותר מכל העולם.
אנשים מביאים מעט ילדים ולאחר זמן הם מפנים גב להוריהם לבדם בלי אף אחד
שיטפל בהם, או שהילדים עצמם לא מביאים ילדים כך שההמשכיות נפסקת, או שהילדים
הולכים בדרכים לא טובות וכו’. אנשים לא יודעים?
הנטייה הטבעית
שלנו בתור בני אדם היא תמיד לפסול ולהגיד מה לא טוב באחרים. כדאי לנו לעשות מבחן
עצמי ולראות האם אנחנו גם מסוגלים חוץ מלשלול ולהגיד מה לא טוב באחרים, להציע הצעה
אחרת במקומם ההצעה ששללנו וכן דרכים להתייעלות. אין ספק שכולנו נגלה שאם נעבוד על
עצמנו ונתרגל לפני שאנחנו שוללים ישירות דברים ש 'לא נראים לנו' לחשוב מה אנחנו
מציעים במקומם, נראה שהחשיבה השלילית והביקורת שלנו כלפי אנשים תקטן בצורה
משמעותית...
הקדוש
ברוך הוא ציווה אותנו על פרייה ורבייה. מה ייצא, איך נסתדר, מה יהיה וכל שאר
השאלות זה דבר שמשאירים להשם יתברך שיסדר. אף אחד לא יודע מה ילד יום. אנחנו
צריכים לעשות את שלנו והשם יתברך יעשה את השאר.
וְעָשיתָ
עִּמָדִּי חֶסֶד וֶאֱמֶת..." )מה, ה(
וברש"י:
חסד שעושים עם המת, שאינו מצפה לתשלום גמול. [ברכת דוד[
ר' ישראל מאיר בוירסקי ז"ל היה יהודי יקר שהתגורר בישיבת פוניבז' בבני ברק.
ניצול שואה וגלמוד שחסה תחת כנפיו של הרב מפוניבז' זצ"ל. היה לו חדר בפנימיית
הישיבה, ושם
לן ומחדר האוכל היה ניזון. קשה לומר שהוא ישן הרבה לילות בישיבה, משום שהוא עסק
בעניין ייחודי: שמירה על מתים. במשך עשרות בשנים, יצא לשמור עליהם
בבי"ח "איכילוב"
בת"א. בעיניים של מי שחי בעולם הזה, נמצא הנפטר בסוף המסלול, "בדרכו
האחרונה". אך למעשה הוא נמצא בעיקר ב"דרכו הראשונה" לעולם הבא.
בשלב רגיש ושברירי זה של מעבר מעולם לעולם, ישנן רוחות רעות ו"חיצוניים"
שרוצים להידבק לגופו של המת. לפיכך נהוג לשמור על המת - באמצעות נוכחות אנושית
לצידו, שמונעת מהמזיקים להתקרב אליו. כמו כן משתדלים לומר פרקי תהילים שילוו את
המת בדרכו הארוכה ורבת התלאות.
ר' ישראל מאיר, שמר על המתים בעיקר בלילות. מדי פעם שהה בביה"ח שבת שלמה. כך
המשיך במלאכתו עשרות בשנים. בשנותיו האחרונות התייצב מולו מכשול בדמות נערים
פוחזים, שהיו לועגים לו בסביבת ביה"ח. הם היו מבזים אותו באכזריות ששמורה לכאלו
שלא ראו מימיהם ספר מוסר. כאשר סיפר זאת למכריו, יעצו לו להפסיק לנסוע לשם. זהו,
עשרות שנים שמרת על מתים, אתה כבר לא צעיר, הנערים מציקים, אז הגיע הזמן להפסיק!
ר' ישראל מאיר היה מגיב לשידולים בשתי מילים: "כבוד המת"! הערך העליון
של כבוד המת, גרם לו להמשיך בהרגל רב השנים, למרות הקושי שבדבר. גם הפוחזים ולעגם לא
יכלו לו. הוא עבר את השואה, הוא שרד מצבים קשים מנשוא - הוא ישרוד גם את זה! "
בליל שבת האחרון לחייו ישבתי איתו", מספר בעל הסיפור,
" והוא שוב סיפר לי שהשבוע מאוד הציקו לו.
'הם מבזים אותי, הם מציקים לי. אני כבר כמעט לא מסוגל להמשיך בעבודה זו'! אמר בכאב
עמוק ומחלחל. "פניתי אליו בפעם המי יודע כמה ואמרתי לו: ר' ישראל מאיר, כנראה
שאכן הגיע הזמן להפסיק! עשרות שנים אתה עושה זאת, מותר לך כבר לעזוב"! ממש
התחננתי בפניו שיפסיק ללכת לאיכילוב, ואני לא הייתי
היחיד שניסה לעצור אותו מלהמשיך לשמור על המתים. הוא נעץ בי את עיניו הטובות וענה:
'את העבודה הזאת אני לעולם לא אעזוב, מפני שיש בזה משום כבוד המת. לא, אני לא מוכן
לוותר על זה! למרות גודל הצער, הביזיונות והעלבונות שהצעירים האלה עושים לי'!
''מי
זה? של מי ההלוויה"? העוברים והשבים לא הצליחו ליישב את הסתירה הזועקת בין
אלמוניות המנוח מחד גיסא, לציבור העצום שהשתתף בהלווייתו מאידך
גיסא. אלפים הילכו אחר המיטה, כאשר בראש מסע ההלוויה צועדים רבנים וראשי ישיבות,
צדיקים ומשגיחים. הייתה זו הלווייתו של ר' ישראל מאיר בוירסקי ז"ל! מהיכן
הגיעו האלפים? מה גרם לראשי הישיבות להצטרף למסע הלילי? בדיוק באותו ערב מסר ראש
ישיבת פוניבז ', רבי אלעזר שך
זצ"ל, שיחה מוסרית בישיבה. השיחות לא היו תדירות, אלא נמסרו אחת לכמה חודשים.
כיוון שכן היו מגיעים מאות ואלפים מרחבי העיר ואף מחוצה לה כדי לשמוע את הדברים.
באותו יום בשעות הצהריים, פנה ר' ישראל מאיר לחדרו על מנת לנוח. תוך כדי שינה, לקה
בדום לב ונפטר. הלווייתו יצאה מחדרו בישיבה, וכאן נראתה בעליל יד ה'! האלפים
שסיימו לשמוע את השיחה של הרב שך, הצטרפו למסע ההלוויה, וכך זכה היהודי הגלמוד
ללוויה גדולה חשובה ומכובדת. לו יכול היה ר' ישראל מאיר להציץ מבעד לטלית שכיסתה
את גופו, לבטח היה מגדיר את מסע ההלוויה בשתי מילים: "כבוד
המת"!...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה