אדם נקרא ע"ש
האדמה שתמיד נושאת בתוכה את הבכח של העתיד שצריך לצאת ממנה, הפוטנציה מונחת בתוכה, כך האדם הכול מכל כל המשאבים והכוחות שצריך נמצאים
בתוכו צריך רק לחדש להצמיח ולחדש בפועל.
אדם שמציל מישהו שטובע בים עשה מעשה גבורה והציל נפש אחת מישראל. אבל אדם שמציל
מישהו שטובע בעבירות מביא שפע עצום ומונע גזירות קשות שיכלו להגיע בעקבות אותן
עבירות על כל ישראל. הוא לא הציל רק
נפש אחת, אלא הציל רבבות.
''איÌֶֽ
אֱעֶלה אל אָבי?" היא תפילה שלא שבה ריקם. "ה', תשמח
לי את אבא ואת אמא ולמה – מפני שהם ילדו אותי וזהו".
אנחנו יודעים שכל בן אדם הוא
''עיר קטנה'' ולפעמים בליבנו חומה, דייק ואנחנו כל כך מדויקים עם מי שסביבנו:
"הוא אמר לי? אני אומר לו. היא לא עשתה לי? אני לא עשה לה". וה' אומר:
זה מצור נוראי. צאו מהדיוק. קומו, תתערבו לאחיכם! יהיה בידיכם כוח להושיע אותם. (הרבנית ימימה מזרחי)
אנשים בוחרים לעשות את הדברים שהם
רוצים או שנוחים להם, ואז כדי להתאים את המציאות לרצונות שלהם הם
מתרצים תירוצים כדי לחשוב שהם בסדר. הם ממציאים כל
מיני סברות כוזבות כדי לנקות את המצפון ומשקרים לעצמם כדי לא להיות מוטרדים
מכך שהם חיים בסתירה והולכים נגד האמת.
במסכת כלה (פ"ג) מובא
שז' נכנסו חיים לגן עדן וא' מהם היא שרח בת אשר. הסיבה שנכנסה לגן עדן בחייה, מובא
בתרגום יונתן כאן וז"ל: "ושרח אחתהון דאידברית כד היא קיימא לגינוניתא
על דבשרת ליעקב דיוסף קיים" - פי' ששרח בת אשר נלקחה בחייה לגן עדן בזכות
שהודיעה ליעקב שיוסף חי. )ועיין
שו"ת תורה לשמה סי' תקכ"ב).בפלא יועץ (ערך בשורה) למד מכאן שמצוה רבה תיחשב
לאדם שמבשר בשורה טובה לחברו, וכ"ש לאיש צדיק שהגורם שתחיה רוחו חיים יוסיפו
לו חיים, וראיה משרח בת אשר שכיון שבשרה ליעקב על יוסף שהיה חי זכתה ליכנס בחיים
לגן עדן.
הכרת טובה לגויים באה לידי
ביטוי גם בהזכרת גויים לטובה על מעשים טובים, כך מובא בספר חסידים (סי' תשמ"ו
ותתקפ"ב) "שכשאדם מדבר בשבח צדיקים בין על יהודים בין על גויים, כגון
שאומר אותו פלוני עשה לישראל טובה, יאמר זכרונו לברכה". וכתב שם (סי'
תש"צ) שמותר לבקש מהקב"ה שיקל בדינו של נכרי שעשה טובות ליהודי
. חשבתן פעם על פשר המילה
"הורים"? והלא ההיריון הוא השלב הקצר יותר בהורות. תשעה חודשים בלבד ורק
לאחריהם מתחילה העבודה המשמעותית של הגידול. אז למה כל החיים קוראים לנו
"הורים" ולא "מגדלים" או "מחנכים"? כי ההיריון
הוא הציפיה, הוא הבדיקות, המתח, ההימתחות של הגוף. (הרבנית ימימה מזרחי)
ההזמנה
סיפר אדם אחד, שידיד טוב שלו אירס את בתו, וסיפר לו שהוא לא שולח הזמנות פרטיות
לקראת החונה, כאשר הגיע ליל שישי שלפני העלייה לתורה של חתנו, החליט לבדוק היכן
ה"אויפרוף" ניגש לבניין מגוריו, שם הייתה תלויה הזמנה עבור שכני הבניין,
ובדק את המיקום והזמן שהיו רשומים על ההזמנה, מיד אחר כך ניגש להשתתף בשמחת בר מצוה,
ושם הבחין בידיד הנ"ל. המפגש עם הידיד בשמחת ה"בר מצוה" כמעט
גרם לסיום הידידות ביניהם ועל כך נסוב הסיפור.
בכל לוח מודעות של בית כנסת, ומעל כל "שכונתון" רענן, אנו מתבשרים על
"נישואי בננו היקר... עב"ג". בכל ההזמנות בהן נתקלים מבחינים בבקשה
לקחת אותן "אישית". ספק אם אכן התכוון המזמין לכל מילה כתובה ספק אם רק
סבר ש"כך נוהגים לכתוב בהזמנות". אחדים מוסיפים"הזמנות פרטיות לא
נשלחו" כאשר ההגדרה של "נשלחו" נתונה להגדרות שונות. כאשר התבשר א. שהידיד לא מחלק הזמנות, הוא קיבל את
הדברים כפשוטם, אך לתדהמתו הבחין כיצד ניגש ידידו לאדם ומגיש לו הזמנה, היה זה
במהלך אירוע הבר מצוה בו השתתפו שניהם. מיודענו מספיק כנה כדי להצהיר שזה בהחלט
הפריע לו. "חשבתי לעצמי, אם החליט לבסוף כן לחלק הזמנות אז מדוע אני לא
קיבלתי, הקשרים בינינו מספיק חזקים כדי לקבל הזמנה, הלא כן, ואם תאמר שהקשרים לא
כ"כ הדוקים, אם כן מדוע עלי להשתתף גם ב"אויפרוף" די להשתתף בחתונה
עצמה. עדיין לא סיפרנו שה"אויפרוף" היה אמור להתקיים במיקום מרוחק.
למרות זאת תכנן תחילה מיודענו להטריח עצמו למקום כדי להשתתף בשמחה, כעת, משהבחין
שאינו כל כך נחשב בקרב בעל השמחה, סבר לשנות את התכניות ולא להיסחב
ל"אויפרוף".
לפני
קבלת ההחלטה החליט לנקוט בצעד פשוט אך אמיץ, הוא ניגש לבעל השמחה ושאל "האם
גם אני יכול לקבל הזמנה", הלה השיב "כן, בשמחה רבה", ומיד הסתקרן
ושאל "אבל למה לך?" בתוך כדי דיבור קלט בעל השמחה מה גרם לידידו לבקש
הזמנה... "ההזמנה שראית" , הבהיר
בעל השמחה, "שנתתי מקודם לאיש פלוני, הייתה כדי שהוא יתלה אותה בבית הכנסת
שלו... עם כל לחץ ההכנות קשה לי להגיע אישית לכל בית כנסת, ולפיכך ביקשתי מפלוני
שיתלה שם עבורי הזמנה...". ומיד הוסיף, ברור שאם היינו מחלקים הזמנות היית
אתה מהראשונים שהיו מקבלים אותן . על אתר החליט מיודענו להשקיע מאמץ ולהשתתף
ב"אויפרוף" למרות טרחת המרחק והזמן הכרוכים בזה. זו הייתה החלטתו
הראשונה, והשנייה? לא לשמור בבטן. כאשר חשים קפידה מסויימת על הזולת, אזי יש לגשת
אליו ולפתוח את הנושא, להוריד את הכאב על השולחן ולטפל בו. באופן זה מתברר
שבמקרים לא מעטים מדובר פשוט באי הבנה ותו לא.
העיתון ההפוך – (רבי
יעקב גלינסקי - להגיד(
אימי ע"ה הייתה מנוייה על עיתון של אגודת ישראל בפולין, שקראו לו "טאג
בלאט", העיתון גמא מרחקים עד שהגיע אל בתינו בעיירה בשעות אחר הצהריים. הוא היה מוקד משיכה לנשים רבות בסביבת מגורינו,
כדלהלן. חרוט בזכרוני מימי ילדותי פרט מעניין שהתרחש סביב
העיתון. באזורינו התגוררו נשים שלא ידעו לקרוא בשפת המדינה
הכתובה, הן ידעו לקרוא לשון הקודש, ולדבר פולנית, אבל לא ידעו לקרא ולכתוב
בפולנית. וכיוון שהם – כמו
כולם- רעבים היו לחדשות מהעולם, הרי שלפנות ערב, היו אותם נשים מפנות לעמן קצת זמן
ונכנסות לבתינו לשעה קלה, אימי הייתה קוראת להם את ה'חדשות' הכל
טוב ויפה.
ויהי ערב. אחת השכנות, אשה מבוגרת, הקדימה לבוא. היא נכנסה
לבית בשעה שאמא עדיין הייתה עסוקה בקילוף תפוחי אדמה במטבח. כאשר ראתה שהעיתון כבר
מונח בפתח הבית, הגביהה אותו והסתכלה על כתבה בעמוד הראשון, בנושא בניית אניה חדשה
(האנגלים בנו אז אניה חדשה( לפתע,
נזעקה הישישה בקול גדול, האשה שלא ידעה לקרוא רצה פנימה עם העיתון וצעקה: - " דבורקי
(לאמי קראו דבורה) מה קורה לך, ספינה טובעת בים ואת עומדת ומקלפת תפוחי אדמה במטבח?!... אמא שעדיין לא עלעלה בעיתון, מיהרה לקראתה, יצאה
מהמטבח עם הסינר. נטלה את העיתון והביטה בו. מיד הבחינה בטעותה של
הישישה: כיון שלא ידעה לקרוא, היא אחזה את העיתון הפוך –
וראתה ספינה הפוכה... אמי סנטה בה בידידות: מה איתך? כך קוראים עיתון?!
הלא כתוב כאן שבונים אניה! את לא יודעת לאחוז עיתון. תביני באנגליה בנו אניית פאר
חדשה".
כילד, המילים האלו נחרטו במוחי, עם מוסר השכל שבהן: האדם קורא את המציאות בצורה הפוכה, הוא לא יודע
לקרוא, חושב שהספינה טובעת, בו בזמן שההיפך הוא הנכון – בונים אניה חדשה... אין לנו השגה באבות הקדושים, אך מה שאנו כן יכולים
ללמוד מפרשתינו, שהם, ידעו לקרוא ואנו לא.. . יוסף
הצדיק ע"ה הסתובב במקומות קשים ורעים, מי בכלל יכול להעלות על הדעת את הסבל
שלו עשרות שנים. הוא החזיק מעמד למה כי "ה' עמו"". יוסף ידע שה'
מנהל אותו ו"כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" – לא אני מנהל את העולם . ולבסוף? התגלה כי הצרות רק הועילו לו להרוויח כפל
כפליים. גם עם יעקב אבינו ע"ה היה כך. "ביקש
יעקב לישב בשלווה" ולא עלה בידו. חייו המשיכו להתפתל בשבילי הצער והייסורים,
והוא בטח באלוקי השמים והארץ, וכידוע, צרות אלו בנו את העתיד, עתיד האומה – את
כל שבטי קה.
מנגן
רבי יעקב בקול בוכים מלא בטחון ואמונה – רבותי, גם בימינו צריך לדעת. האוניה לא טובעת. ההיפך הוא הנכון – בונים אוניה!.
רק שבדרך כלל אנחנו לא יודעים לקרא את החדשות...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה