בישיבת חכמי לובלין, הרצה פעם אחד הבחורים
חידוש בפני קבוצה מחבריו, כשבמעמד נוכח גם ראש הישיבה הגאון רבי מאיר שפירא
זצ"ל. כשסיים אותו בחור להרצות את חידושו, נענה אחד הבחורים ואמר: הרי החידוש
הזה כבר כתוב במלבי"ם... הפנה רבי מאיר שפירא זצ"ל
את פניו לאותו בחור, ואמר לו: זה לא כתוב במלבי"ם, אלא ב"מלבין" –
ה"מלבין פני חברו ברבים" (מסכת אבות פ"ג, מי"א)...
בפ' שלח נאמר (במדבר י"ד, ו'): ויהושע בן נון וכלב בן יפונה מן התרים
את הארץ קרעו בגדיהם. הנה בפשטות הכוונה הוא שהם קרעו את בגדיהם לאות צער, אבל
מיתאמרא משמיה דהגאב"ד מטשעבין זצ"ל שאמר בדרך צחות, על המרגלים נאמר
(שם י"ג, ג') "כולם אנשים", הם היו שיינע אידן –
חשובים וצדיקים, ולבשו 'זיידענע זיביצ'עס' [מלבושי משי רבניים], כעת, כששבו מתור את הארץ
ודברו סרה על ארץ הקודש, באו יהושע וכלב וקרעו את בגדיהם ההדורים, באמרם, אתם מוציאי
דיבת הארץ, אל תתנהגו כמו 'שיינע אידן', אינכם ראויים ללבוש מלבוש רבני...
גדול אחד,
שקיבל במתנה מקל המצופה כסף, חתך את חלקו העליון המצופה כסף והשאיר רק את חלק העץ
שבמקל. וכאשר נשאל למה חתך את חלקו העליון ולא את חלקו התחתון, השיב: אני צריך את
המקל להרגלים ולא לראש...
הגה"צ
רבי ישראל סלנטר זי"ע אמר פעם בדרך הלצה: לברכת המזון הנאמרת במניין של עשרה,
נדרשים "שבעה אוכלי פת" – נועם תצוה - זכור תשע"ח
שיח ו ואילו לתפילה במנין די ב"ששה מתפללים", ומפני מה החמירו יותר
בברכת המזון? אלא ניחא לי' לבורא ית"ש שעוד יהודי אוכל...
''ונקה לא ינקה" (קול ברמה, גיליון 322)
מעשה שקרה
בזמנינו, במלחמת לבנון הראשונה. משפחה מהצפון הגיעו לביתו של הצדיק רבי ישראל
אבוחצירא זצוק"ל זיע"א הבבא סאלי. הם קיבלו רשות להיכנס. והצדיק ראה
שכולם היו בעצבות גדולה ממש כאבלים. שאל אותם הרב: מה קרה? והם סיפרו לו: מורינו
ורבנו, הבן שלנו הלך לצבא ולא חזר, ובמשרד הביטחון אינם יודעים עליו מאומה, ואנו
מבולבלים ולא יודעים מה לעשות, ומבקשים מהרב שיתפלל שהבן יחזור. הרב שתק לרגע, ואחר כך אמר להם לשבת, וביקש שיביאו להם משקה
ועוגיות, וערכו להם שולחן. הם אמרו לרב שאינם מסוגלים לאכול ולשתות מרוב העצבות.
אולם הרב לא ויתר להם, וחייבם לשתות וביקש מהם לשיר אתו את השיר: "ונקה לא
ינקה" שכתוב בתפילת משה רבנו באמירת ויעבור, והיא מסוגלת לניסים ונפלאות.
האורחים התביישו, והרב שר בניגון: " ונקה לא ינקה" שלוש פעמים,
והם שרו אחריו, ואחר כך שתו, וכשסיימו לשתות ולשיר, אמר להם הבבא סאלי זצ"ל:
ה' יעשה ניסים ונפלאות, ותשמעו על הבן בקרוב בשורות טובות. עם כל זה הלכו קצת
מאוכזבים כי לא ברך אותם ברכה לבן רק אמר להם תלכו ויהיו בשורות טובות בעזרת ה'.
והנה אחרי שבוע,
הם מקבלים מברק שהבן נמצא, ואחרי שבוע נוסף הוחזר למדינת ישראל ובא לבית הוריו.
בני המשפחה קיבלו על עצמם לעשות מסיבת הודיה אצל הרב הבבא סאלי זיע"א. העמיסו שתייה ודברי מאכל
מכל טוב, ונסעו לנתיבות לביתו של הרב. כשהגיעו, נכנס השמש ואמר לרב שהבן שהתפלל הרב עליו לפני
שבועיים, נמצא, ועכשיו הגיעו בני המשפחה עם החייל לעשות סעודת הודיה עם כבוד הרב. ערכו שולחנות, אכלו מנה ראשונה, שתו לחיים, ואחרי זה שוב
שרו: "ונקה לא ינקה" בשמחה רבה, כמה פעמים. ואז פנה הצדיק לחייל ואמר לו: "עכשיו תאמר לנו איזו מצווה
עשית שזכית על ידה להינצל מהשבי". החייל הסמיק ואמר: "מורינו ורבנו אני לא מקיים מצוות,
ואף מצווה לא עשיתי מהבר מצווה שלי ועד היום ". אולי תיזכר - ביקש הרב. החייל ניסה
להיזכר אולי פעם נתן צדקה או השלים מנין, או עשה איזה חסד, ואז נזכר ואמר: כן, מעשה אחד אני עושה אבל זה לא מצווה, זו טובה... מה הוא? שאל הרב. והחייל סיפר: "כשבנו את בית הכנסת החדש בשכונה, בקשתי
מהגבאי שאין צורך להביא עובדת ניקיון לנקות את בית הכנסת ביום שישי, אלא בכל יום
שישי כשאחזור מהבסיס אני אנקה אותו, וביקשתי שלא יאמר זאת לאיש, רק בינינו... וזה
מה שאני עושה. אני דואג לחומרי הניקיון, ובא לנקות את בית הכנסת מידי יום שישי. אם
זה נחשב למצווה אז אני שמח ". הרב חייך ופנה לכל המסובים ואמר
להם: "אתם רואים זו מצווה שלימה שעשה ללא כל הנאה של כבוד, ויש לה מעלה גדולה!" והוסיף להם עוד דברי מוסר שצריכים לחזור בתשובה ולהמשיך
בעבודת ה'. ולבסוף הסביר: "זהו השיר ששרנו אז והיום "ונקה" הבחור
שמנקה את בית הכנסת, "לא ינקה" אותם אנשים ששמרו אותו בשבי עד שיחזירו
אותו. וזה שכר של מצווה אחת בשלמות, וכל שכן אם אדם עושה עשר או עשרים מצוות כאלו
בימי חייו, כמה מעלה גדולה היא!
וממעשה
זה הרבה התחזקו וחזרו בתשובה כולל החייל, שזכה ובנה בית כשר, בית של תורה וקדושה...
החוויה היהודית
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה