אמרי שפר כ"א מנחם אב ה'תשע"ה

אין דבר כבד יותר מסוד (פתגם צרפתי(

" הבוחר בעמו ישראל באהבה -" אם יש אהבה בין איש לרעהו, אזיי 
הבחירה נאמנה וקיימת. 

החיים שלנו הם כמו פאזל אחד גדול , אל תבזבזו זמן בניסיון להכניס 
אנשים למקומות שהם לא מתאימים .... 

הסיבה שאנחנו מחזיקים בזיכרונות כל כך חזק , זה בגלל שהזיכרונות לא 
משתנים בזמן שאנשים כן... 

'הגורו השתקן' מדבר (שיחת השבוע, גיליון 1492)

"יהודי, הנחת תפילין היום?", כך נוהג ר' גוטמן (גיל) לקס לקבל את 
פני המבקרים בכותל המערבי. פעם בעברית, פעם באנגלית, שפת אימו. פניו 
המאירות, זקנו הלבן וחיוכו הרחב אינם מאפשרים לתיירים לסרב לו. אין גבול 
לשמחתו כשהוא מצליח לגרום ליהודי לגשת לדוכן. התיירים הנענים לו אינם 
מעלים על דעתם כי מאחוריו סיפור חיים סוער. הוא נולד בניו-יורק למשפחה 
שהדת לא הייתה קיימת בעולמה. עם זה, הוא מעיד כי תמיד חשב על בורא העולם: 
"בילדותי הא-לוקים הצטייר לי כמשהו גדול שנמצא מעל חדר הילדים שבו 
ישנתי". בהיותו בן עשר עברה משפחתו לעיירה קטנה בצפון מדינת ניו-יורק. 
היפי בהודו 
בסיום לימודיו התגייס לצבא ארה"ב והוצב ביפן. "מצאתי את עצמי מתחבר 
לתרבות היפנית. דווקא שם הבנתי יותר את אפסותו של העולם הזה", הוא מספר. 
לאחר השירות חזר לארה"ב, התחתן, והחל לעשות עסקים. אך בליבו חש ריקנות, 
וזו הביאה אותו, כעבור שנים, להצטרף לתנועת ההיפים. הצעיר החל לנדוד 
ממקום למקום. קליפורניה, מקסיקו ובהמשך הודו. במסעו בכפרי הודו התגלגל 
לגורו נודע, שאלפים שיחרו לפתחו. בתחילה חשב שאצלו ימצא את האושר הפנימי 
שלו, אך מהר מאוד התבדה ועזב את הגורו. מסע הנדודים נמשך ביעדים נידחים 
בהודו. 
גורו במרכז מנהטן 
החודשים נקפו, וגוטמן, שהתמקם בבקתה אי-שם, הוסיף לחוש ריקנות. הוא 
שב לארה"ב, אבל עכשיו כאדם אחר. הוא החל לשתוק. "תקשרתי עם הסביבה בשפת 
סימנים בלבד", הוא אומר. 
גוטמן הפך ל'הגורו השותק', וסביבו החלו להתקבץ צעירים רבים. מוקד פעילותו 
היה בסנטרל פארק במנהטן. "כלי תקשורת שיגרו עיתונאים כדי להבין מה בדיוק 
קורה בפינה שבין רחוב 86 למערב הסנטרל פארק", הוא מגחך. "אמריקה לא הייתה 
רגילה לסיטואציות כאלה, שהיו נפוצות מאוד בהודו, והסיפור הִכה גלים 
בניו-יורק". 
מהפך בכותל 
מספר המעריצים עלה ובמהרה התקבצו סביבו אלפים, שהרגישו טוב במחיצתו, 
ובהם ידוענים. אבל לחייו הפנימיים של גוטמן כל זה לא תרם דבר. בשלב 
מסוים החל להרהר במוצאו היהודי וביקש ללמוד. הוא החל בקריאת התנ"ך 
ובניסיון לקיים את המצוות, כפי שהבין אותן. הוא יצר לעצמו בגד עם גדילים, 
לכל אורכו, מתוך רצון לקיים את מצוות ציצית. כשקרא על מצוות 'וצרת הכסף 
בידך' לקח סכום כסף גדול, קשר אותו בחוט לכף ידו ועלה למטוס לירושלים. 
הכתובת הראשונה שלו הייתה הכותל המערבי: "ביקשתי מהשם שישלח לי 'אדם 
קדוש' שיכוון אותי. הסתובבתי, וצעיר שאל אותי אם הנחתי תפילין היום. לא 
הבנתי את שאלתו ואמרתי 'כן'. עוד באותו יום קניתי תפילין לעצמי, ומיד 
לאחר מכן גם טלית. הצעיר העיר לי על שערי הארוך וזקן הפרא שכיסה את פניי, 
והלכתי להסתפר. חלפה עוד תקופה וכבר הייתי בישיבה". מאז הכול היסטוריה. 
עשרות שנים חלפו מאז וגוטמן עדיין שם, בכותל המערבי, הפעם כמי שמביא את 
אור המצווה ליהודים אחרים. 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/  

חוויית השבוע שלי פרשת "עקב" ה'תשע"ה

, 

נקודה שבועית פרשת "עקב" ה'תשע"ה

במהלך החיים אנו יודעים וגם מחנכים את ילדנו לדחיית סיפוקים.

אנו צריכים להסתפק במועט ולא תמיד לרוץ אחרי מותרות.

משה מלמד אותנו בפרשת השבוע, פרשת "עקב", על אהבת ארץ ישראל אך הוא מדגיש דווקא את התכונות הבסיסיות שלה: "כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר, ארץ חיטה ושעורה גפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש, ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא תחסר בה כל ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת".

משה בוחר בקפידה את מילותיו בתיאורו את ארץ ישראל. הוא לא צובע סתם בצבעים וורודים את גבולותיה החומריים של הארץ אלא הוא נוגע בדברים הבסיסיים והפשוטים ביותר של הארץ.

נחלים, עיינות ותהומות ולא נהרות, שבעת המינים שהשתבחה הארץ ולא שאר פירות וירקות שמצויים בה בשפע, ובהרים יש ברזל ונחושת ולא הוזכרו כסף וזהב שקיימים בעולם.

הוא בוחר להקריא להם את אבות המזון הבסיסיים וההכרחיים שמקיימים את הגוף ומחזקים אותו ולאו דווקא מזון שמזכיר זלילה וסביאה, שהיא סימן להתרוקנות החברה מתכניה ומבשרת את התפוררותה.

זהו הכלל הראשון בדרך לאושר.

כך גם יחסו אל הארץ ונחליה והמעניינות שבה, כדי להשריש בעם את ברכת הגשמים שממלאים אותם על ידי רחמי שמים כדי שילמדו את עצמם מידת הענווה שלא הכול בידיהם.

אין בארץ ישראל נהרות כנהר הנילוס במצרים, שמימיו משקים את כל השדות, נהר שמתעתע בלב העם וגורם לו לחשוב שהוא, הנהר, האלוקים.

ובדיוק כך הם הנחושת והברזל שהאדם זקוק להם להתפתחות החומרים שלו ולכן הם מוזכרים ולא הזהב והכסף שהם מותרות לאדם  וגורמים לפערים חברתיים ומצמיחים התנשאות למי שזכה בהם.

ועדיין הזכיר להם משה שזוהי ארץ ש"לא תחסר כל בה" ושאמנם פשוטה היא אך יש בה הכול, תמיד תשרור בה שמחת חיים בסיסית, שמחה שבהסתפקות ושביעות רצון במה שיש בה.

לפיכך משה, בשעה שמסכם את הכול הוא אומר: "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך" - האדם המברך יודע שלא הכול מגיע לו. הוא לא ממורמר אם חסר לו משהו מהנאות החיים. הוא מכיר טובה ושמח על כל מה שזכה, זוכה ויזכה.

שבת שלום ומבורך!

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/  

תודות : לצחי מכאלי

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

אמרי שפר כ' מנחם אב ה'תשע"ה

אמר רבא בר רב הונא: כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר

שמסרו לו את המפתחות הפנימיים, ואת המפתחות החיצוניים לא מסרו לו. כיצד

ייכנס? (שבת לא,ב)

אמר רבי חנינא: "הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים" (ברכות ל"ג). כל

המידות הנדרשות מאדם אתה מוצאן אצל הקב"ה – אהבה, רחמנות, סבלנות וכו'.

רק מידת היראה – יראת שמים – היא מידה שאינה שייכת לו. זהו "הכול בידי

שמים חוץ מיראת שמים" – דבר זה אין אתה מוצא אצל הקב"ה. (תולדות יעקב

יוסף)

"ועתה ישראל, מה ה' אלוקיך שואל ממך, כי אם ליראה את ה' אלוקיך"

(דברים י,י"ב). אמר רבי יוחנן משום רבי אלעזר: "אין לו לקב"ה בעולמו אלא

יראת שמים בלבד" (שבת לא). מהו "בלבד"? – שגם יראת שמים מוערכת כשהיא

לבד, בלי פניות צדדיות.(המגיד מדובנא)

מי שנולד במזל מסוים, הרי שהמזל משפיע על תכונותיו הבסיסיות ומטה

אותו לדרך מסוימת.

ה"סבא" משפאלי בתור שמש בית הכנסת (סיפורי צדיקים, עלון 162)

לפני שהרה"ק רבי אריה לייב ה"סבא משפולי" זיע"א נתפרסם כמנהיג וצדיק

ובעל מופת, הוא ערך גלות, ונדד במשך שנים רבות על פני ערי רוסיה וכפריה,

כשהיה מגיע למקום מסוים, הוא היה נכנס להקדש הכנסת האורחים המקומית, שם

מצאו היהודים הנודדים קורת גג מעל לראשם, והיהודים הטובים, אנשי הקהילה

שבה, דאגו גם למזונותיהם. לקראת שבת היו בעלי הבתים מחלקים את האורחים

ביניהם, והזמינו אותם לסעוד על שולחנם בשבת קודש.

מסופר: פעם אחת כאשר הגיע הרה"ק משפולי לעיירה זלוטופולי, לא הרחק

מקייב שבאוקריינה, מצא שם הרבי קהילה של יהודים יראי שמים, אבל אנשים

פשוטים ביותר, מלבד להתפלל ולומר תהילים, הם לא ידעו כלום, ומשום כך היה

האדם החשוב ביותר בעיירה, דווקא השמש של בית הכנסת, מדוע? כי הוא היה גם

בעל הקורא בתורה, וגם בעל התוקע בראש השנה וכו'. והמנהג היה שהגבאים היו

מתנים תנאי למי שהציע את עצמו לתפקיד שמש, שיידע לקרוא בתורה ולתקוע

בשופר, אלה היו שני דברים שיהודי העיירה פחדו ורעדו מפניהם ביותר, פרשת

התוכחה בה קוראים בתורה פעמיים בשנה, והתקיעות בשופר בראש השנה ואחרי

נעילה של יום כיפור, שני הדברים כאחד הטילו אימה ופחד לא מובנים על יהודי

זלוטופולי, ואיש מהם לא היה מוכן לקחת את התפקידים הללו על עצמו, לכן היו

מעמידים תנאי כאשר שכרו להם שמש, שיהיה זה הוא שיקרא בתורה וגם יעלה

לתורה לפרשת התוכחה, וגם יתקע כשופר מתי שצריך.

השמשים של העיירה לא האריכו ימים, לא חלילה בשל התוכחה או תקיעות

השופר, אלא מסיבה הרבה יותר פשוטה, הם היו לרוב אנשים באים בימים, עניים

ואביונים, כי הרי מי מוכן להשכיר את עצמו להיות שמש, ועוד בתנאים כאלה ?

ממילא הייתה תחלופה גדולה של שמשים. וכאשר רבי אריה לייב הגיע לעיירה, מצא

אותם מודאגים מאד לאחר שהשמש הזקן שלהם הלך לעולמו, והם לא מצאו מי שיהיה

מוכן למלא את מקומו, גבאי המקום חיפשו שמש ממש בנרות, והם שאלו את ר'

אריה לייב אם הוא יודע לקרוא בתורה ולתקוע בשופר , ואם יהיה מוכן לקבל על

עצמו את תפקיד השמש? הצדיק השיב בחיוב, שהוא אכן יודע לקרוא בתורה וגם

יודע לתקוע בשופר, ואף מוכן לקבל על עצמו את תפקיד השמש, אולם התנה זאת

בכמה תנאים, מובן מאליו כי הגבאים קיבלו בשמחה את כל התנאים שהציג רבי

אריה לייב, וברכו על המוגמר, ברוך השם יש לזלוטופולי שוב שמש.

אחד התנאים של רבי אריה לייב היה, שיחממו את המקווה פעמיים בשבוע

בנוסף לערב שבת, בשבועות הראשונים קיבל הבלן את התנאי ומילא אחר ההוראות

שקיבל, אולם במשך הזמן התברר לו, כי במשך השבוע איש אינו מבקר במקווה

זולת השמש, שנוהג היה לטבול כל יום אחרי חצות הלילה, התמלא הבלן כעס,

הייתכן? מי שמע דבר כזה לחמם את המקווה רק בשביל השמש? מה פתאום הוא צריך

ללכת למקווה כל יום, ובכלל מי שמע שהולכים למקווה סתם ביום של חול? אני

יודע שנוהגים ללכת למרחץ ביום ששי לכבוד שבת קודש, כך חשב הבלן ועשה דין

לעצמו, לא זו בלבד שהפסיק לחמם את מימי המקווה במשך השבוע, אלא אפילו תלה

מנעול גדול על הדלת, הוא לא ידע כי אצל חסידים נהוג לטבול במקווה בכל יום.

הבלן לא היה יכול לסבול "שיגעון" שכזה. רבי אריה לייב ניסה לדבר עם הבלן

ולהשפיע עליו שישנה את דעתו, הוא ממש התחנן לו שייתן לו לפחות את המפתח,

הוא אפילו הציע לו כסף, אולם הלה התעקש ובשום אופן לא היה מוכן לסגת

מעמדתו.

בראות ה"שמש" - הצדיק כי אין הבלן זז מדעתו הנחרצת ואין סיכוי

שיסכים, אמר לו הרבי: ראה נא ידידי, אם תתן לי תקיעת כף שלא תספר לאף

אחד, אני אגלה לך סוד שיגרום לך נחת רוח גדולה, וממש יחייה אותך ואת

משפחתך, אולם זאת בתנאי אחד, שתפתח לי את המקווה ותמשיך לחמם אותה כמו

שהיה בתחילה, בניסיון זה כבר לא היה הבלן מסוגל לעמוד, יצר הסקרנות גבר

עליו והוא רצה לדעת את הסוד, ונתן לרבי תקיעת כף כמבוקש. או אז אמר לו

ר' אריה לייב: דע לך שיכולתי להעניש אותך עונש חמור ביותר על היחס הנוקשה

שלך, במלה אחת יכולתי לעשותך גל של עצמות רח"ל, אלא מאי? אני לא נוהג

לעשות דברים כאלה, אדרבה במקום עונש אני אעשה לך טובה גדולה מאד, הנה יש

לך בת בוגרת שצריכה להשתדך, אבל היא למרבה הצער התעוורה לפני שנים אחדות,

ואינך יכול למצוא לה שידוך, אם אתה תפתח לי את המקווה כמו מקודם, אתפלל

בשבילה הלילה עוד לפני לכתי למקווה, שה' יתברך שהוא פוקח עיוורים יפקח את

עיניה, והיא תחזור לראות כמו מקודם.

הבלן התקשה להאמין כי השמש אכן מסוגל לחולל מופת כזה, אולם מאידך לא

רצה להפסיד את הסיכוי, אולי בכל זאת זה יצליח, הסכים הבלן שרבי אריה

לייב ילך למקווה בכל יום, ולראיה נתן לו אפוא את המפתח של המקווה. למחרת

בבוקר פרצה מהומה רבתי בביתו של הבלן, הבת הבכירה התעוררה בהתרגשות

גדולה, ובקולי קולות היא קראה לאביה ואמה וצעקה בשמחה, אני רואה! אני

רואה! היא צחקה ובכתה חליפות, והבית היה על גלגלים. מסתבר כי הראייה

חזרה אליה כבמטה קסמים, מיד באו כל השכנים לחזות בפלא הגדול, והעיירה

כולה הייתה כמרקחה, איש לא העלה על דעתו כי השמש של בית הכנסת הוא האחראי

למה שקרה, הבלן שנתן תקיעת כף שמר את מוצא פיו ולא גילה את הסוד לאיש. רק

כעבור שנה כאשר הבלן חלה במחלה קשה, וחש כי ימיו ספורים, הוא שלח לקרוא

לגבאים, ובנשימתו האחרונה גילה להם את הסוד של בתו, הוא ביקש אותם לספר

בעיירה כי השמש הוא איש קדוש וצדיק נסתר, שכולם יידעו איך להתנהג אליו

בדרך ארץ.

השמועה על אודות ר' לייב בעל המופת פשטה לא רק בזלוטופולי, אלא בכל

הסביבה הקרובה והרחוקה, מכל המקומות החלו אנשים לבוא לעיירה כדי לשטוח את

צרותיהם ובעיותיהם, ולבקשו שיתפלל עבורם, לבריאות, פרנסה, ילדים וכו' .

אולם רבי אריה לייב עדיין לא היה מוכן לקבל על עצמו להתגלות ולהיות רבי

של חסידים, הוא עדיין לא השלים את מכסת הגלות שהשית על עצמו, והיה עליו

לבקר עדיין בערים ועיירות רבות והרבה שליחויות לבצע, הוא הודיע אפוא

לגבאים כי עליו לעזוב את העיירה ולחדש את נדודיו. הוא אכן יצא לדרך

והמשיך לנוע ולנדוד במשך שמונה שנים רצופות. לאחר מכן הוא קיבל על עצמו

את הרבנות של העיר שפאליע, וכאן זכה לכינויו "הסבא משפולי". זכותו תגן

עלינו ועל כל ישראל אמן

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/  

אמרי שפר י"ט מנחם אב ה'תשע"ה

אמר כ"ק אדמו"ר בעל ה"ישועות משה" זי"ע שכר מצווה בהאי עלמא ליכא. מי

שמשוקע בהאי עלמא בתאוות ובהבלי עולם הזה שכר מצווה בשבילו ליכא.

מי שמאמין אינו דואג.

מי שמחפש חבר מושלם, יישאר בלי חברים.

מי שמרגיש שהוא רחוק - סימן שהוא קרוב, ומי שמרגיש את עצמו קרוב -

סימן שהוא רחוק...". ( בעל ה"אמרי אמת")

הקשר היהודי (אנשים מספרים על עצמם – 6)

אני איש עסקים הנוסע הרבה לחו"ל במסגרת עסקיי ברחבי העולם. פעם, בעת

שהותי באחת מהמדינות הנידחות, קיבלתי טלפון מידיד בארץ, שביקש ממני ללכת

לבית חולים המקומי שם אושפז קצין ישראלי לשעבר שנפצע קשה במהלך טיול.

הגעתי לבית החולים ומצאתי אדם מרוסק גופנית נפשית. הוא ערך טיול באחד

הג'ונגלים וטיפס על עץ גבוה ולפתע נשבר אחד הענפים והוא הוטח ארצה ושבר

את הרגליים, האגן והצלעות. הוא עבר מספר ניתוחים, במהלכם הוחדרו ברגים

לעצמותיו כדי לחברן. הוא איש תמיר גבוה וחזק ששירת ביחידות מובחרות

בצה"ל, שלפתע מצא עצמו שבר כלי. שהיתי לצידו ודאגתי לכל מחסורו, ניסיתי

לעודדו אך הוא בקושי תיקשר עימי ובליבי חשתי, שמעבר לפציעתו, יש כאן

עניין נוסף, אך לא הצלחתי להבין מהו.

הצלחתי לארגן את הטסתו לארץ והוא הועבר להמשך טיפול ושיקום בארץ.

בשדה התעופה, פגשתי את אביו שהיה קיבוצניק רחוק מדת בשנות ה-60 לחייו.

מיד כשנפגשנו, הוא חיבק אותי בהתרגשות והודה לי על כל מה שעשיתי למען

בנו. מפעם לפעם הייתי יוצר קשר ומתעניין בשלומו. באחד הימים כשדרשתי

בשלומו אצל אביו, אמרתי לו כי אני מרגיש שמלבד הפציעה עבר על בנו משהו

נוסף, הוא התרגש ואמר: אין לך מושג כמה אתה צודק וביקש להיפגש עימי.

נפגשנו במשרדי והוא החל לספר: "כשהנאצים פלשו להונגריה, הייתי ילד

קטן ועברתי עם הורי את כל התלאות. המצב נהיה גרוע, אנשים רבים הוגלו ולא

נודע מה עלה בגורלם. יום אחד אמר לי אבי, שהולכים להיפרד מהאדמו"ר מסאטמר

הנוסע ברכבת לארץ ישראל, הייתה זו רכבת קסטנר שהצילה 1680 יהודים. הלכתי

עם אבי לתחנת הרכבת להיפרד מהאדמו"ר, אבי נשא אותי על כתפיו ואמר לי:

"כשתראה את הרבי תבקש ממנו ברכה", הוא נצמד לרכבת והלך לאורך הקרונות

ובכל חלון שאל אותי: "אתה רואה אותו"? ואז פתאום ראיתי אותו מולי, הרבי

חייך אלי, תפס את ידי מבעד לחלון וברכני: "שתגדל ותביא הרבה נחת

יהודית", ואז נזכרתי לצעוק: "קיבלתי ברכה מהרבי, הוא החזיק לי את היד".

לאחר חודשיים גררו אותנו לאושוויץ, שם הופרדתי מהורי ולא ראיתי אותם

יותר. בדרך לא דרך, שרדתי עד סוף המלחמה, עליתי ארצה והופניתי לקיבוץ -

מובן ששם לא נשארתי דתי. גדלתי והקמתי משפחה, נולדו לי בן ובת, בני גדל

והתגייס לצבא לסיירת מובחרת, פנה לקצונה והגיע לדרגת סגן אלוף. תמיד

ייחלתי שיינשא, אך הוא היה עסוק למעלה מראשו ולא מצא פנאי לכך.

בהיותו בן 35, פרש מהצבא ומצא את פרנסתו באפריקה הרחוקה. לאחר

שנתיים, הודיע לי שהוא מתכוון להתחתן, שאלתי אותו: "מי המיועדת"? והוא

סיפר לי שהכיר אשת מחשבים אמריקנית, שאלתי אותו מיד: "היא יהודיה"? "נו

אבא, באמת"?! "רק תגיד לי אם היא יהודיה" , "לא בדקתי וזה לא מעניין

אותי", הוא השיב. אמרתי לו: " בני, אני יודע שמעולם לא חינכתי אותך להיות

דתי, אבל להישאר יהודי זה המינימום, לפחות את זה תבדוק", אך הוא השיב:

"אין לי מה לבדוק, היא נוצרייה קתולית, אבל להם זה לא מפריע, וגם לי לא",

הרגשתי שחבטו בפני, התחלתי לבכות ולהתחנן שלא יעשה זאת, אך הוא כעס מאוד

ואמר שאין לי זכות להחליט בשבילו עם מי הוא יתחתן ובודאי לא אחרי החינוך

שנתתי לו. עולמי חרב עלי, ואע"פ שאני חילוני שלא שמרתי שום מצווה, כולל

שבת וכשרות - החלק היהודי היה אכפת לי תמיד, אולי בגלל הברכה של הרבי?!

אך עכשיו, איה ברכתו של הרבי? כך עברו מספר חודשים בני נסע לטיול

הג'ונגלים שלו, ואז אירעה לו התאונה. הוא הובהל לביה"ח והמיועדת יחד

איתו. וכשהתברר לה מצבו הרפואי והברגים הרבים שהוחדרו לגופו ויישארו שם

לעד, היא נתנה לאחות פתק וביקשה שתמסור לבני כשיצא מחדר הניתוח ונעלמה...

בפתק שקיבל הייתה כתובה מילה אחת: "מצטערת", כך נותר בני מרוסק פעמיים, גם

בעצמותיו וגם בליבו שנשבר לרסיסים... אתה הראשון ששמת לב לכך ולכן סיפרתי

לך כל זאת...

תראה, לא נעים לי לבקש, אבל אולי תמצא מישהי לבני? הוא כבר הולך

באופן רגיל והחל לעבוד בעבודה חדשה, אבל משהו מת בתוכו, אולי לא חינכתי

אותו להיות יהודי, אך חינכתי אותו להיות בן אדם". אמרתי לו שאני צריך

לחשוב ונפרדנו. סיפרתי לאשתי ומיד היא שאלה: "ומה עם אנה"? את אנה הכרנו

אני ורעייתי באחד ממסעותיי, היא יהודיה ממוצא רוסי ועבדה כדיילת במטוס,

אשתי יצרה עימה קשר קרוב, ואף סייענו לה למצוא עבודה אחרת כבקשתה בכלכלה

ומנהל עסקים בה הצטיינה. היא הייתה מגיעה אלינו מידי פעם לשבתות, ואף שלא

הייתה דתייה, לא לחצנו עליה, אך תמיד אמרנו שיש בה משהו יהודי טבעי,

בצניעות, בעדינות ובראיית החיים... החלטנו להכיר ביניהם, הזמנו אותו לשבת

וכמובן הזמנו את אנה. במהלך השבת הם התעניינו זה בזו , והחלו להכיר

ולהיפגש, תוך מספר חודשים, התקשר אלי אביו בהתרגשות: "הבן שלי מתחתן עם

יהודיה, בזכותכם", הם נישאו כחילוניים, אך דווקא אחרי נישואיהם, החלו

להתקרב לדת, זה החל דווקא ממנו והיא אחריו ושניהם החלו בהליך תשובה, והם

עשו זאת עד הסוף... נולדו להם 5 ילדים והם השתלבו בצורה נפלאה בשכונה

חרדית, אני מאמין שהפחד של אביו לאבד את בנו וצאצאיו לעם אחר, גרמה לו

לשמוח ולתמוך ואפילו להתקרב, והוא היה אומר לי שוב ושוב: "ברכתו של הרבי

התקיימה, יש לי הרבה הרבה נחת". בברכת התורה רון ברינה

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/  

אמרי שפר י"ח מנחם אב ה'תשע"ה

הרה"ק מקאברין זי"ע אמר: עק"ב ראשי תיבות - א'ות ב'רית ק'ודש. שאל אותו

אחד, והא כתיב עקב עם עין ולא עם אלף? ענה הרה"ק: בוודאי, אם שומרים על

העין מגיעים ל-א'ות ב'רית ק'ודש.

''וּבֵרַָכְתּ אֶת ה’ א-לקֶיך'' “נחמיה העמסוני היה דורש כל ‘אתין’

שבתורה” (פסחים כב ב); ומה דרש ב’את’ זה? למי עוד עלינו להודות מלבד

לקדוש ברוך הוא? כתב הסמ”ג (עשין כז) בשם הירושלמי, כי ‘את’ זה בא לרבות

את בעל הבית. ואכן, בגמרא (ברכות מו א) מופיע נוסח של ברכה מיוחדת שמברך

האורח את בעל הבית שנתן לו את סעודתו.

“ וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה’ אֱ-להֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּך כִּי אִם

לְירְאָה” (י יב). בברכות (לג ב) מופיע הכלל שלמדו חז”ל מפסוק זה: “הכל

בידי שמים חוץ מיראת שמים” . ביאר הרבי מקוצק: “הכל” - כל התפילות על כל

העניינים, “בידי שמים” - לעתים הן מתקבלות, ולעתים לאו. “חוץ מיראת שמים”

- מלבד תפילה על יראת שמים, שתפילה זו מתקבלת תמיד ‘(להבות קודש’ עמ’

קצג)

ידוע כי ברכת המזון בשמחה ובקול רם היא סגולה לעשירות. החיד”א הביא

לכך מקור מן הכתוב (משלי י כב): “בִּרְכַּת ה’ הִיא תַעֲשִׁיר”, כלומר:

המברך ברכת המזון בשמחה כראוי (הגהות ‘ניצוצי אורות’ על הזוה”ק ויקהל ריח

א)

בנים גידלתי ורוממתי (ישא ברכה, עלון 481)

סיפר המגיד הירושלמי הידוע רבי שבתי יודלביץ זצ"ל שנסע פעם לאמריקה

כדי להתרים עבור ישיבה מסוימת, בדרכו באמריקה נכנס לעשיר מופלג כדי

להתרימו לישיבה, אך העשיר סירב לתת בטענה שכבר נתן הרבה לישיבות. לאחר

שנים רבות נסע שוב הרב לאמריקה לצורך התרמה, ובעוברו ליד ביתו של העשיר

הנ"ל, אמרו לו מיודעיו שכדאי להיכנס לבית העשיר. שמע הרב לדבריהם, נכנס

לבית העשיר, בראות בעל הבית את הרב, קיבלו בכבוד גדול ובסבר פנים יפות

והעניק לו תרומה הגונה ביותר. הרב לא יכול להתאפק ושאל בסקרנות את בעל

הבית: מדוע כשבאתי אליך בפעם הקודמת, לא נתת אף פרוטה, ועתה פתחת את ידך

לרווחה? כששמע בעל הבית דברים אלו, החוויר כסיד, ואמר לרב שמפני כבודו

מוכן הוא לגלות לו את אשר קרה עימו, וכך אמר: רבי! הסכת אוזניך ושמע סיפור

מעניין.

אני כסוחר שטיחים נסעתי לפני למעלה משנה להודו כדי לקנות שטיחים,

ובאמצע הנסיעה קרתה תאונת דרכים קשה ביותר, ומיד איבדתי את הכרתי, קרוב

לשנה שכבתי בבית חולים ללא הכרה. בני קיבלו בעורמה איזה מין מכתב שאני

מת, ואז התחלקו בירושה, הירושה הייתה מאוד שמנה, ואני עדיין... שוכב בבית

חולים בהודו ללא הכרה. לאחר שנה נתעוררתי וקמתי ממיטת חוליי, וחזרתי

לאמריקה, נכנסתי לבית הכנסת כדי לברך "ברכת הגומל", וראיתי שלט המכריז,

שהמשלם חמש מאות דולר – יאמרו על קרובו קדיש כל השנה וכן ישמרו על יום

היארצייט. המשלם מאתיים דולר – יאמרו קדיש אבל לא ישמרו על יום היארצייט.

המשלם מאה דולר – יאמרו קדיש רק חודש ראשון עם לימוד. והמשלם עשרים דולר

– יאמרו קדיש רק חודש ראשון בלי לימוד. הסתקרנתי לדעת באיזה מחלקה רשמו

אותי בני שחשבו שאני כבר מת, וחשכו עיני לראות ששילמו עלי רק עשרים

דולר, וזאת לאחר הירושה השמנה שקיבלו... על כן החלטתי אדוני הרב – סיים

העשיר – שהגיע הזמן שאדאג לעצמי, ואקנה לעצמי עולם הבא, ולא לסמוך על

בני, ועל כן ידי פתוחה לכל צרכי צדקה...

ואם כי הסיפור אמת אך לקח גדול טמון בו עבורנו. החינוך! מי שמחנך

את בניו לתורה, הרי בודאי שלא יתאים לו סיפור שכזה ומדוע? כי זהו חינוך

התורה: "מכבדו במותו יותר מאשר בחייו", והמחנך את בניו בדרך התורה, חייו

בכפלים, טוב לו בזה ובבא, ומי שלא מאמין שינסה אפילו לתקופה קצרה

והמציאות תוכיח. הלב שותת דם בראותי לא אחד ולא שניים ששוכחים את האבא

והאימא... ופעם ניגש אלי אדם שאביו הוריש לו למעלה ממיליון דולר! (בדוק),

ואמר לי שטרוד בעסקיו ורצונו לשכור אברך שיאמר קדיש וכמה נתן לשנה?

חמישים ש"ח. בושה וכלימה, לא על הבן אלא על האבא שזו הסחורה שהשאיר. אנא

נחוס על נפשנו ונחנך את בנינו לתורה ולמצוות כדי שיגנו עלינו בזה ובבא

ואשרי הזוכה.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/  

אמרי שפר י"ז מנחם אב ה'תשע"ה

״וכל חי שניסה פעם לקנות שכל יודע ומרגיש שהשכל הוא קנין ואינו עצם הקונה״

. (הרב אשלג)

מי שלא עושה לא טועה, אז תעשה, תתעה, תתמודד, ותתקדם. (שמואל אייזיקוביץ)

מי שלא עשה טעות לא ניסה שום דבר חדש

מי שלא רוצה הפתעות, שלא ימדוד את המציאות מול ציפיות פנימיות.

(שמואל אייזיקוביץ)

הקשר בין הרבי מיליובאוויטש למארק צוקרברג (שרה כהן – התחברות)

בראיון שמסר לאחרונה למגזין יהודי בארה"ב, סיפר נשיא הרשת החברתית

'פייסבוק' מארק צוקרברג על הקשר המיוחד שלו לרבי מילובאוויטש, שהתחיל עוד

לפני שהגיח לעולם.

"לפני שנולדתי, להוריי היו שלוש בנות ואבי רצה בן זכר. הוריי ביקרו

אצל מספר רופאים, אך ללא הצלחה. כמעט שהגיעו לייאוש טוטאלי, עד שחבר

משפחה קרוב שהיה מקורב לחסידות חב"ד, יעץ לאבי לבקש את ברכת הרבי". כך,

בשנת 1982, מצא עצמו האב בניו יורק - מקום מושבו של הרבי. חיכה האב בתור

הארוך, וכשהגיע תורו ביקש את ברכת הרב לבן זכר. אלא שלמרבה הפלא, קודם

שנתן את ברכתו, שאל אותו הרבי במאור פנים האם הוא שומר תורה ומצוות.

משהודה האב שאינו שומר, הסביר לו הרב את משנתו ואת הפילוסופיה של חסידות

חב"ד ואף ביקש מהאב להתחייב ללמד ולחנך את הבן שיוולד לו - בחינוך יהודי.

"אבי הבטיח שיעשה כן, ואני נולדתי פחות מ-18 חודשים לאחר ברכת הרב", אמר

צוקרברג בחיוך.

אבל זה לא נגמר בזה: "כשהגיע בר המצווה שלי, אבי נתן לי את הדולר

הזה שקיבל מידיו של הרבי, וחזר על המסר שהוא שלח לי. שמרתי את הדולר, בלי

להקדיש לו יותר מדי תשומת לב. בעת לימודיי האקדמיים באוניברסיטה, החל

להיבנות אצלי אט-אט הרעיון של פייסבוק, ופתאום נזכרתי במה שאבי אמר לי.

הרגשתי שיש כאן קשר מסוים בין המסר שהרב שלח לי, ובין הרשת החברתית שלי.

כשהגיע זמן הקמת 'פייסבוק' כחברה פעילה, הייתה לי הרגשה שהגיע הזמן לעשות

שימוש בדולר, והפקדתי אותו בבנק ביום הקמת החברה".

"אמנם אני לא דתי, אבל אני יכול להעיד על האינטואיציה יוצאת הדופן של

האיש הזה (כוונתו לרבי מילובאוויטש - ש.כ) ואני מצטער שלא נפגשנו", הוסיף

צוקרברג בסיום הראיון..

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/